נתיבות עולם עבודה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נתיבות עולם עבודה · ו · >>

משלימות העבודה הזאת שיהיה מכיר ויודע כי הוא יתברך עלתו והעלול מקבל מן העלה עד כי נפשו תולה בעלה הוא השם יתברך וממנו יתברך חיותו וכל אשר צריך אליו. ולפיכך אמרו בפרק קמא דברכות (ברכות י ב) א״ר יוסי בר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל שנאמר ממעמקים קראתיך ה׳ וכתיב תפלה לעני כי יעטוף וגו׳. ואף על גב שהכתוב הזה נאמר על עומק הלב כלומר שישפיל דעתו ומחשבתו מלפני השם יתברך, לא עומק המקום מכל מקום אי אפשר דבר זה בשום צד כאשר יש לאדם גובה מקום שאין לו גובה הדעת גם כן. וכמו אם האדם יושב על כסא יש לו קצת גבהות, ואף אם יהיה דבר מועט מכל מקום יש כאן גבהות, ואף אם אין לו גבהות הדעת מכל מקום האדם צריך שיהיה לו מלפני השם יתברך השפלות, ולכך לא יעמוד במקום גבוה ויתפלל כי התפלה היא שהאדם הוא העלול והשם יתברך הוא העלה והעלה יש לו מעלה וגבהות, והעלול הוא תחת העלה, ולכך אין שייך גבהות כאן כלל. וזה שמביא ראיה עוד דכתיב תפלת לעני כי יעטוף וגו׳, כי העני הוא השפל והוא המקבל ולא שייך אל המקבל מן האחר גבהות כי הוא מקבל מן אשר עליו:

ואמר ר׳ יוסי בר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב (שם) המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהן רגל ישרה. ויש לפרש כי זה המאמר קבעו אחר המאמר הראשון, וזה כי אמר קודם שיכיר האדם שהוא העלול אל השם יתברך והאדם מקבל מאתו יתברך ולפיכך ישפיל עצמו כמו כל אשר מקבל מן אחר. ובא עתה לומר עוד על זה כשם שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל, שדבר זה שיהיה מכיר עצמו שאין לו שום דבר מעצמו כלל, והרי יש לחשוב אף שהוא מקבל יש לו גם כן מעצמו דבר מה, אבל האדם יכיר שאין לו דבר מעצמו כלל.

ולפיכך אמר צריך שיכוין רגליו, כי השוואת הרגלים מורה על ענין זה שהאדם בעצמו כאלו אין יכול לפעול דבר, כי התחלת הכל הם הרגלים שמוליכים אותו אל אשר רצונו שם לעשות מה שירצה. ולכך כתבו גם כן שיש לאדם להניח ידיו גם כן כפותים על לבו עד שאי אפשר לו לעשות שום פעולה ומעתה הכל כפות, הן רגליו שבהם הולך למקום שרוצה לעשות דבר, הן ידיו שהם הכלים שבהם פועל דבר לכך ישוה רגליו וידיו כפותים על לבו ומעתה יכיר האדם שאין לו דבר מעצמו רק הכל מצד עלתו יתברך ולא מעצמו דבר כלל. על דרך זה כתבו המפרשים מה שצריך שיכוין רגליו שדבר זה הוראה לגמרי על שאין לאדם כח כלל אפילו התחלת התנועה לעשות דבר. אבל יש לך לדעת כי דבר זה שיש לו לכוין רגליו הוא דבר מופלג ועמוק בסוד העבודה הזאת ובירושלמי (ברכות פ״א) יש מחלוקת רבי לוי ור׳ מימון חד אמר כמלאכי השרת שנאמר ורגליהם רגל ישרה וחד אמר ככהנים. פירוש שהיו הולכים הכהנים כאשר עובדים בקרבנות עקב בצד גודל שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו.

כבר התבאר כי העבודה הזאת שהאדם הוא העלול מקבל מן העלה והעלול הוא נכנס לגמרי תחת רשות העלה, ועל זה אמר שצריך שיכוין האדם רגליו כי הרגלים הם התפשטות עצמו אשר התפשט את עצמו כאלו הוא יוצא מן העלה כאשר יש לו התפשטות מה כי מצד שהוא עלול אין לו התפשטות עצמו כלל לחוץ, וחלוק הרגלים הוא התפשטות במה וזה הסרה מן העלה ולכך החיות הנושאת כסא הכבוד רגליהם רגל ישרה כי מפני שהם נושאות כסא כבודו אין להם התפשטות כלל לסור מן העלה כי ההתפשטות הוא הסרה והסתלקות מן העלה והוא ברשות עצמו, אבל כאשר רגליהם רגל ישרה בזה הם תחת רשות העילה לגמרי.

וזהו בודאי ענין המלאכים שאין המלאכים מסולקים כלל בשום צד מן העלה ולפיכך רגליהם רגל ישרה לגמרי, ואם היה כאן חלוק רגלים היה זה התפשטות במה והיה זה מורה על הסתלקות מן העלה לכך סבר כאשר האדם עומד בתפלה דווקא ראוי לו שלא יהא התפשטות אל האדם עצמו, ובזה האדם נמשך אחר העלה לגמרי עד שנכנס תחת רשות העלה בתפלתו.

ועל הידים אין להקפיד רק על הרגלים. כי הרגלים הם סוף האדם וכאשר אין לו התפשטות מצד הרגלים שהם סוף האדם אין כאן התפשטות כלל כי התפשטות הרגלים הוא יוצא מרשות העלה, והבן הדברים האלו כי זה הוא פירוש מה שאמר ר׳ יוסי בר חנינא. ולמאן דאמר ככהנים פירוש הכהנים בעבודתם היו הולכים עקב בצד גודל גם כן לטעם הזה כי על ידי התפשטות עצמו של אדם נגלה הערוה כי האדם הוא בעל ערוה כאשר יש לו התפשטות עצמו ובזה בודאי מסתלק מן העלה וצריך אל האדם שיהיה נכנס תחת העלה לגמרי בתפלתו כי התפלה הוא במחשבה ובדבור ואינו על ידי מעשה הגוף אבל מכל מקום התפלה הוא לאדם שהוא פעל גוף. ופליגי בזה כי למאן דאמר כמלאכי השרת סבר כי מאחר שהתפלה היא לדבור השכלי שאין בו גוף ראוי שיהיה האדם בתפלתו דומה למלאכים שנאמר בהם רגליהם רגל ישרה כי המלאכים בודאי נכנסין תחת רשות העלה לגמרי עד כי רגליהם רגל ישרה.

כי השוואת רגלים הוא כניסה לגמרי תחת רשות העלה כאשר אין כאן התפשטות עצמו. ולמאן דאמר ככהנים אף כי התפלה היא בדבור ובמחשבה מכל מקום הוא לאדם, והאדם אי אפשר שיכנס תחת העלה לגמרי כי אין זה מענין הגוף והגשם כאשר אין האדם שכלי רק גשמי שיהיה לגמרי תחת רשות העלה כי הגשם נבדל מן העלה ולכך יש לו להיות דומה אל הכהנים שהיו הולכים עקב בצד גודל ולא היה כאן התפשטות עד שיהיה נמצא חלוק ערוה אשר הוא מצד הגוף, ויש לך להבין ענין זה מחלוקת החכמים מאוד.

גם יש לפרש כי הרגלים הם מורים על פחיתות כאשר ידוע מן הרגלים שהם בשפלות האדם, ולפיכך במקום קדושה צריך להסיר המנעל שהוא על רגל ומפני שאין במלאכים הפחיתות שהוא אצל האדם ולכך אמר ורגליהם רגל ישרה שאין להם התפשטות הרגלים כי כאשר אין התפשטות לרגלים אין כאן פחיתות כי אז הם נכנסים תחת שאר האברים כמו הראש אבל בהתפשטות הרגלים חוצה יש כאן פחיתות עצמם.

ולכך האדם בתפלתו שבא להתיחד עם השם יתברך יש לו גם כן לכוין רגליו זה אצל זה מבלי התפשטות הפחיתות כלל כמו שהוא במלאכים. ולמאן דאמר ככהנים כי בודאי יש לסלק התפשטות הפחיתות הזה שאם לא כן לא היה כאן הדבקות הראוי שיהיה בתפלה אבל אין האדם במדריגה המלאכים שהוא בעל גוף חמרי ואי אפשר שיסלק לגמרי רק שלא יתפשט פחיתתו לגמרי עד שנגלה ערותו, ודבר זה ראוי לסלק בודאי.

ופליגי בתפלה כאשר התפלה אינו רק הדבור אם יש לדמות למלאכים המופשטים מן הגוף או לכהנים שהיה עבודתם על ידי גוף וקיימא לן כמאן דאמר כמלאכי שרת ופירוש ראשון עיקר:

ובפרק מצות חליצה (יבמות קה ב) ר׳ חייא ורבי שמעון בר רבי הוו יתבי פתח חד מנייהו ואמר המתפלל צריך שיתן את עיניו למטה שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים וחד אמר המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה שנאמר נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים אדהכי אתא רבי ישמעאל בר׳ יוסי לגבייהו אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בתפלה אמר להו כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.

וביאור זה כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים, יש לאדם לחשוב עצמו כאלו הוא לפני השם יתברך וכעבד שהוא עומד לפני רבו. ואידך סבירא ליה שיש לו לכוון לבו למעלה אל השם יתברך וכאלו הוא משתוקק ומתאוה אל השם יתברך ולפיכך יכוין לבו למעלה. ומתרץ שיקיים שניהם שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כי התפלה מה שהאדם הוא העלול וצריך אל עלתו, וידוע כי מצד שהוא עלול יש להיות עיניו למטה וכמו העבד שהוא עומד לפני רבו שעיניו למטה, אמנם מפני שהאדם נתלה בעלה צריך שיהיה לבו למעלה אל העלה לכך יהיה לבו למעלה כלל הדבר מה שעיניו למטה בשביל כך יש עליו משפט העלול שהוא עומד ביראה לפני עלתו, רק מפני כי העלול נתלה בעלה לכך העלול נושא לבו אל עלתו שכל אחד נושא לבו אל מי שהוא צריך אליו שהאדם צריך אל השם יתברך בתפלתו, וזה מבואר:

ובפרק כהן גדול (סנהדרין כב א) אמר ר׳ שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה׳ לנגדי תמיד.

וזה כי התפלה הוא התחברות העלול עם העלה, ולכך יראה עצמו כאלו שכינה כנגדו. ודבר זה נרמז בכרובים שהיו פניהם זה כנגד זה, דבמסכת יומא (יומא נד א) אמרו כשהיו עולים לירושלים היו מגביהים להם הפרוכת ואמרו ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר לנקבה וזהו החבוב הגמור.

וידוע כי הזכר פונה אל הנקבה להשפיע לה והנקבה פונה אל הזכר לקבל ממנו, ולפיכך ענין התפלה כאלו השם יתברך נגדו ומבקש האדם ממנו להשפיע לו מה שמתפלל. כי אין ענין התפלה רק התחברות האדם שהוא העלול בעלתו יתברך, והתחברות העלול עם העלה הוא זה נגד זה ולפיכך צריך שתהיה התפלה בענין זה גם כן:

ומשלמות הכונה בתפלה ההשפלה לגמרי עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי. וזה אמרם בפרק קמא דסוטה (סוטה ה א) אמר ר׳ חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר והיה מדי חודש בחדשו וגו׳ יבא כל בשר וגו׳ עד כאן.

ודבר זה, כי עיקר התפלה אל השם יתברך מצד שהאדם הוא עלול ותולה בעלה המשלים אותו כמו שבארנו, ולפיכך כל שאין משים עצמו כבשר, ופירש שכבר הלכה הצורה ממנו והוא כבשר שהלכה הצורה ממנו ובזה האדם עלול מקבל לגמרי שסר צורתו שע״י צורתו האדם הוא מה שהוא, וכאשר האדם עושה עצמו כבשר שהלכה הצורה ממנו נחשב כאלו אינו כלל ואז תפלתו נשמעת. אבל אם מחשב עצמו מה אף אם מחשיב עצמו כמו עשב, סוף סוף יש לו צורה ומצד הצורה כל נמצא הוא דבר בפני עצמו מה שהוא ואין זה עלול גמור כאשר הוא בריה בפני עצמו. ולפיכך אמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן יראה עצמו כבשר ואז ראוי לקבל כמשפט העלול אשר הוא מקבל מן העלה:

ומשלמות התפלה עוד שתהיה בלשון תחנונים. ודבר זה התבאר בפרק רבי אומר (משנה אבות ב) אצל שאל יעשה תפלתו קבע אלא תחנונים כמו העבד שהוא מתחנן אל האדון שלו, כי אם לא כן נראה כאלו חושב כי בדין יש לו ואין זה כן, ועיין בפרק רבי אומר:

ובפרק אין עומדין (ברכות לב ב) אמר ר׳ חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם מנא לן ממשה שנאמר ואתפלל אל ה׳ וגו׳ וכתיב וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא וגו׳ והאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלת לב מה תקנתיה יעסוק בתורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה והא דמאריך ולא מעיין עד כאן.

ובפרק הרואה (ברכות נד א) שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם וכו' ופריך למימרא דמעליותא היא והאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המאריך בתפלה ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והמוסר דין על חבירו לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה והא דמאריך ולא מעיין בה והיכי דמי דמפיש ברחמיה עד כאן.

פירש רש״י ז"ל ומעין בה אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי התפלל בכוונה עכ״ל. וקשיא לפירוש זה כי האיך סלקא דעתך דמקשה שהרי בפירוש אמר שם דלכך לאו מעליותא משום דמעיין בה אבל מאריך בלא מעיין בודאי מעליותא ויצא. ועוד דקאמר דהיכי דמי דמפיש ברחמים ולמה הוצרך לפרש הרי גם למקשה אין פירוש דמאריך בתפלה בענין אחר. ולפיכך נראה פשוט כי המאריך בתפלה היינו שאומר המלה בהמשכה ובעיכוב יתירה ומתוך כך הוא מעיין בתפלה, והיה סבור המקשה הא דאמר שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם המאריך בתפלה היינו גם כן שהוא שוהה ומושך במלות ואי אפשר שלא יהיה מעיין בתפלה, ולפיכך מקשה למימרא דמעליותא היא וכו'. ומתרץ הא דמאריך בה ולא עיין הא דמאריך ומעיין בה והשתא מפרש היכי דמי וכו' דהא כל שהוא מאריך בה אי אפשר בלא עיון וקאמר דמפיש ברחמי אבל אינו מושך המלות ובפרק אין עומדין לא קאמר היכי דמי דמפיש ברחמים, משום דהתם קאמר אין תפלתו חוזרת ריקם דמסתמא כך הוא דמשום דמפיש ברחמים אין תפלתו חוזרת ריקם ולא הוצרך לפרש. ועיון תפלה דקאמר שמזכיר עונותיו של אדם היינו נמי כהאי גוונא שמעיין בתפלתו על המלות שהוא מוציא, כי מי שמכוין אל המלות שהוא מוציא יראה שאין דבר זה הגון כלל, כי אי אפשר לפרש הסוגיא רק כך. והטעם כי התפלה הוא תוחלת שהוא מקוה ומייחל אל מה שמבקש. והתוחלת שהוא ממושך מחלת לב כי הלב שם החיים שמשים את האדם בפעל והתוחלת היא התקוה שאינו בפעל. ועל זה אמר כי תוחלת ממושכה היא מחלת לב, והתפלה היא החיות של אדם ותוחלת ממושכה היא הפך זה שהוא מחלת לב ואין ראוי והגון להאריך על ידי עיון להמשיך הלשון או להפסיק בין מלה למלה משום כונה שדבר זה לא רצו חכמים כלל רק היכא דמפיש ברחמים שדבר זה בודאי הגון וטוב:

ובפרק קמא דר״ה (ראש השנה יז ב) אמר ר׳ יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי עיון תפלה ומוסר דין על חבירו דאמר רב נחמן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה שנאמר ותאמר שרי אל אברהם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה פירוש כאשר הולך תחת קיר נטוי כאלו סומך על עצמו שהוא צדיק ולא יהיה ניזק כלל ולכך מזכירין לו עונותיו שאינו צדיק וכן המוסר דין על חבירו, כיון שהוא מבקש דין מזכירין לו מה שיצא הוא עצמו מן הדין והם עונותיו. ועיון תפלה מזכירין לו עונותיו וזה הוא מדה נגד מדה הוא מעיין בתפלה מה שלא היה לו לעיין מעיינים גם בחטא שלו עד שנזכרים כל החטאים שלו, ודבר זה מבואר:

ופרק קמא דברכות (ברכות ה ב) תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ומקום רנה הוא בית הכנסת שהוא מיוחד לרבים. והשליח ציבור צריך להשמיע קול ולכך נקרא בית הכנסת מקום רנה והטעם הוא כי בתפלה כתיב (דברים ד) מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו, ובבית הכנסת השם יתברך קרוב אל האדם כי שכינת השם יתברך שם הוא עד ששומע שם תפלתם והבן זה:

ובפרק כל כתבי (שבת קיח ב) אמר ר׳ יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ומוקי לה התם בפסוקי דזמרא ופירוש דבר זה שיש לאדם להלל את הקדוש ברוך הוא בהלול שלם בכל יום וזה לשון מגומרי הלל דהיינו הלול השלם ובגמרא בפרק ערבי פסחים (פסחים קב א) אמר ר' יהושע בן לוי בעשרה מאמרות נאמר ספר תהלים בנצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתפלה בתהלה בהודאה בהללויה וגדול שבכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת עד כאן.

פירוש שאר השבחים אינם מורים על אמתתו יתברך אבל השבח הנזכר בהללויה מורה על אמתת עצמו יתברך, ולכך חתם בסוף שם יה כי הלול הזה מורה על אמתתו יתברך.

ולפיכך אמר יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, שההלל הזה הלול שלם שנותן האדם אל השם יתברך הלול שלם מצד הפעולות שהם מסודרים מאמתתו והשבח בזה מורה על אמתת השם יתברך, אבל שאר שבחים אינם באים על פעולות השם יתברך שהם מסודרים מאמתת השם יתברך, ולכך דווקא בשם הלל חתם השם לומר כי ההלול הזה על הפעולות הבאים מאמתתו יתברך.

ומפני זה יש כאן מזמורים שיש בהם הללויה נגד הה״א שבשם יה, ובמזמור הללויה מן השמים יש בו עשרה הללויה שהוא המזמור השלישי והוא אמצעי, וכן הללויה א-ל בקדשו הוא בסוף המזמורים יש עשרה הללויה. כי חמשה מזמורים נגד הה״א מן השם, כי היו״ד מן שם יה אין להגיע האדם אל המדריגה הזאת רק באמצעית הה״א. ולפיכך במזמור השלישי מן חמשה המזמורים יש בהם עשרה הללויה וכן במזמור האחרון גם כן יש עשרה, כי במזמור האמצעי יש התעלות אל היו״ד וכן במזמור האחרון כי בגמר הה״א מתעלה אל היו"ד, ולפיכך במזמור האמצעי יש שם עשרה הללויה וכן באחרון. וכל אלו דברים מופלגים בחכמה מאוד, כי שם יה הוא שם אחד ולכך אין להיות עשרה הלולים נגד היו״ד בפני עצמו וחמשה הללויה נגד הה״א בפני עצמו כי אין זה חבור כלל, לכך יש חמשה מזמורים בנגד הה״א של השם והה״א מתעלה ביו"ד במזמור השלישי שהוא אמצעי, ובמזמור החמישי שהוא האחרון ובזה מתחבר הה״א עם היו״ד עד שיש כאן ט״ו הללויה נגד שם יה, ואין להאריך במקום הזה.

ותקנו הזמירות קודם התפלה משום דכתיב (מלכים א ז) לשמוע אל הרנה ואל התפלה והזמירות הם רנה והבן זה:

וקודם זה תקנו אשרי, משום דאמרינן בפרק קמא דברכות (ברכות ד ב) אמר ר״א בר אבינא כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח שהוא בן עולם הבא מאי טעמא אילימא משום דכתיב ביה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר אי משום דכתיב ביה אלפ״א בית״א לימא אשרי תמימי דרך דאתא בתמניא אפי אלא משום דאית ביה תרתי עד כאן.

ביאור זה כי הפרנסה נקרא חיים שהרי הפרנסה חיי הבריות ואין חלוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, ובחבור גבורת השם פרשנו ושם בארנו אצל הלל הגדול.

ולפיכך משבח הקדוש ברוך הוא בזה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ואז הוא דבק בעולם הבא אשר שם החיים באמת כי העוה״ז יש לו חיבור ודביקות בעוה״ב מצד החיים, כי עולם הבא שם החיים הגמורים שאין להם מיתה כלל. ומקשה אם כן לימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר וגו׳ אלא משום דאתא באלפ״א בית״א. פי׳ מה שהשבח הזה הולך באלפ״א בית״א שהם כ״ב אותיות התורה, מורה כי שבח זה במדריגה עליונה הוא מדריגת התורה. ומקשה אם כן לימא תמניא אפי ומשני משום דאית ביה תרתי, פי׳ בשביל שהשבח הזה מסודר בכב אותיות אלפ״א בית״א, ויש בה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון בשביל כך הוא דבק בעולם הבא. וביאור זה מדאי אין שייך לומר כי יקנה עולם הבא בשביל פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון בלבד, כי יש חיים גשמיים ואין חיים גשמיים בעולם הבא, גם לא יקנה העולם הבא בשביל מה שהולך השבח הזה בסדר אלפ׳׳א בית״א שמורה כי השבח הזה מגיע עד מדריגה העליונה הוא מדריגת התורה ובזה יזכה לעולם הבא, כי לא יקנה עולם הבא רק כאשר דבק בחיים, ואינו דבק בחיים בשביל שיאמר השבח ההולך באלפ״א בית״א ולכך אמר דאית ביה תרתי. פירוש כי במה שיש בשבה זה בסדר אלפ"א בית״א וגם יש בו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, כי במה שאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון הוא דבק בחיים, ומה שהשבח הזח הולך באלפ׳׳א בית״א מגיע זה עד חיי עולם הבא כי כ״ב אותיות מגיעים עד עולם הבא. כלל הדבר כי על ידי החיים והשבח שמסודר בכ״ב אותיות אלפ״א בית״א הוא בן עולם הבא. והבן זה, כי כאן נאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ובמזמור הודו כתיב נותן לחם לכל בשר, כי הלחם והבשר גשמיים ואין הרצון גשמי. ונאמר במזמור הזה פותח את ידך והיה לו לומר תפתח את ידך שהרי ידך הוא לנוכח, רק הוא רמז על הרצון הנסתר והבן זה. וקאמר שצריך לומר ג׳ פעמים כדי שיזכה לעולם הבא שצריך להתעלות עד שלשת עולמות שהם רמוזים בקדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות, ותרגם יונתן (ישעיה ו) קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש לעלם עלמיא שיש שלש מעלות עד עולם הבא ולכך אמר האומר תהלה לדוד בבל יום שלש פעמים הוא בן עולם הבא וכל זה מחויב האדם בכל יום. ואסור לספר בין ישתבח ליוצר אור, שכל אשר תקנו הכל הוא שבח אחד אל הקב"ה ואינו דומה להלל של יום טוב דהתם מפני שאינו בכל יום ויום רק ביום טוב הוא נחשב שבח בפני עצמו על הנס שנעשה ולכך שם תקנו ההלל אחר תפלה. אבל השבח שככל יום ויום אינו כך אבל הוא קודם. וזהו הסדר הראוי כי תהלה יש לשבח השם יתברך על פעולתו שהוא פועל בעולם דברים גדולים כמו שנזכר במזמורים אלה, ואחר כך יש לתת אליו ברכה על המאורות שנתן לעולם ובו נהנים הבריות לכך על זה יש לברך, וכל שכן על התורה ולכך אחר זה אהבה רבה ואחר זה יציאת מצרים הניסים שעשה עמהם ועל זה באה ברכה והברכה יותר מן התחלה דכתיב (נחמיה ט) ומרומם על כל ברכה ותהלה שמקדים הברכה לתהלה כי הברכה יותר עליון כמו שמוכיח לשון ברכה ולפיכך קודם הם הזמירות שהם תהלה ואחר כך ברכות קריאת שמע. אשר הברכה הראשונה על האור שבא מלמעלה, השנית אהבה רבה שהוא על התורה שנתן הש״י והוא עוד יותר, ואמת ויציב מה שהוציא אותנו ממצרים. ודבר זה קבעו אחר ק"ש מפני שהוא דבר מחולק מן שנים הראשונים כי יציאת מצרים שהוציא ישראל בנסים ונפלאות שלא בטבע. כלל הדבר האור שהוא בא מלמעלה והתורה שהיא עוד יותר על זה ויציאת מצרים בשנוי העולם, כל אלו דברים הם גדולים ועליהם באה הברכה שהוא יותר מן תהלה והכל הוא בסדר הראוי ומכל מקום הם מתחברים מה שבא עליהם התהלה ומה שבא עליהם הברכה לכך אסור לספר ביניהם: