נתיבות עולם עבודה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נתיבות עולם · עבודה · ג · >>

העבודה אל השם יתברך אשר יש לישראל בגלותם שהוא בכל מקום הוא התפלה :

ובפרק קמא דתענית (תענית ב א) תניא לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו זו תפלה או אינו אלא עבודה תלמוד לומר בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, הרי התפלה היא עבודה אל השם יתברך. ומה שנקרא התפלה עבודה כמו שבארנו זה למעלה, כי התפלה שמתפלל האדם אל השם יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך וצריך אליו ואין לו קיום זולתו, והנה זהו אלקותו יתברך שכל הנמצאים צריכים אליו ותלוים בו יתברך עד שהכל אל השם יתברך.

ולפיכך התפלה היא עבודה אל השם יתברך ולא היראה מן השם יתברך, שאין זה נקרא עבודה כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך והוא יתברך הכל ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך לפי שהוא צריך אל השם יתברך נתלה בו יתברך ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאלו הוא נקרב אליו שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל השם יתברך ודבר זה עוד יתבאר:

והתפלות האלו אשר תקנו הם שלש תפלות, תפלת שחרית תפלת מנחה תפלת ערבית. ויש לשאול למה אלו שלש תפלות בזמנים אלו. ויש לפרש על דרך הפשט, מפני כי ראוי שישעבד האדם עצמו אל השם יתברך בעבודתו הן בגופו הן בנפשו הן בממונו וכדכתיב (דברים ו) ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וכבר התבאר כי אלו שלשה נרמזו בפסוק ואהבת וגו', גופו נרמז בכל לבבך ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נד א) בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע וידוע כי יצר הרע הוא בגופו של אדם, ובכל נפשך אפילו אם נוטל נפשו, ובכל מאודך אפילו נוטל ממונו, כדאיתא בפרק הרואה [=שם] וכמו שהתבאר באריכות.

ומפני שבשחרית שינה של שחרית היא עריבה על האדם ביותר וקראו ז״ל (משנה אבות ו) שינה של שחרית וכאשר האדם ישן שינה של שחרית וחפץ ותאב האדם להיות נמשך אחר השינה שהוא גופני ביותר כי אין לך שהוא גופני כמו הישן שלא נשאר רק הגוף ואין הנפש פועל כלל, ובארנו זה אצל שינה של שחרית עיין שם, וצריך להתגבר האדם ולעמוד משינתו ולהתפלל ובזה משעבד האדם גופו אל השם יתברך כאשר גובר על גופו. ותפלת המנחה היא כעיקר היום והאדם בזמן הזה מתעסק בעסקים אשר על האדם ביותר והוא פונה מעסקיו אל התפלה ובזה משעבד ממונו אל השם יתברך. וכאשר הוא בערב אשר האדם כבר הוא יגע מן העסקים והטרדות שהיה לו עד אותה שעה ונפשו מבקשת מנוחה ודבר זה שייך לנפש לפי שהנפש היא בעלת מלאכה ובעלת תנועה כמו שהתבאר פעמים הרבה דבר זה ובלילה היא מבקשת המנוחה והמרגוע ועל ידי השינה חוזרת לתקונה וכמו שדרשו (מדרש תהלים פ כה) על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם אדם מפקיד בידו פקדון חדש והוא מחזיר אותו אליו בלוי ומקולקל והאדם מפקיד רוחו ונפשו ביד הקדוש ברוד הוא והוא יגע ומקולקל שנאמר כי בידך אפקיד רוחי והוא מחזיר אותה אליו כאלו היא חדשה וזהו חדשים לבקרים רבה אמונתך.

ולפיכך אמרו חכמים (ברכות ד ב) שלא לישן בערב קודם התפלה וגם לא יאכל משתה רק יתפלל, שבזה נראה שהאדם משעבד נפשו אל השם יתברך שהוא יגע מן התנועה ומבקש המנוחה ועם כל זה משעבד נפשו ומתפלל. ולפיכך על ידי אלו שלשה תפלות האדם משעבד כל שלשה דברים שהם לאדם כמו שהתבאר אם גופו אם ממונו אם נפשו אל השם יתברך ובזה הוא תחת רשות העילה בכל חלקיו אשר יש לו והוא פירוש הגון.

אמנם הפירוש אשר בארו לנו חכמים בחכמתם והם שידעו מצפוני החכמה וזה אמרם בפרק תפלת השחר (ברכות כו ב) אמר ר׳ יוסי ברבי חנינא תפלות אבות תקנום ר׳ יהושע בן לוי אמר תפלות נגד תמידים תקנום תניא כוותיה דר׳ יוסי ברבי חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה יצחק תקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר ואל תשא בערב רנה ותפילה ואל תפגע בי תניא כוותיה דריב״ל מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות עד כאן.

ענין מחלוקת זו יש לבאר כי למה האבות תקנו התפילה וכי לא התפלל אדם ונח גם שאר צדיקים מה שאמר כנגד תמידין תקנו וכי לא התפללו עד אנשי כנסת הגדולה ודבר זה אין לומר. כבר בארנו כי התפילה היא אל השם יתברך שצריך האדם שהוא העלול פונה אל העילה ונתלה בו ולכך מתפלל אל העילה ודבר זה מבואר וזה שאמר ר׳ חנינא תפלות אבות תקנום, מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו אבות ולא הצדיקים הראשונים, כי העולם כולו נברא בשביל ישראל והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאלו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך אשר העלול צריך אל העילה ונתלה בו יתברך כמו שהתבאר לפני זה, ומפני כך האבות שהם התחלה תקנו התפלות, כי התפלה היא מה שמתחבר העלול אל העילה יתברך והאבות הם העלול הראשון אשר יש לו צירוף אל השם יתברך. וכל אחד תקן כפי מדתו, אברהם תקן תפלת שחרית בהתחלת היום, כי היה אברהם התחלה באבות והיה דומה אברהם לשחרית שהוא התחלת היום והוא יתברך התחלה אל העולם ותקן יצחק תפלת מנחה שהוא אחר חצות היום והוא השלמת העולם ודבר זה ידוע לחכמי אמת, ויעקב שהיה אחר כך תקן תפלת ערבית שהיא באחרונה וגם הוא כפי מדתו של יעקב. ודבר זה כנגד מה שהעולם הזה הוא ביד השם יתברך ולכך תפלת ערבית בלילה כי הלילה מודה שהעולם הוא ביד השם יתברך, כי כמו שהאדם מפקיד נשמתו ורוחו אל השם יתברך בלילה וכדכתיב (תהלים לא) כי בידך אפקיד רוחי כך כל העולם כולו ביד הקדוש ברוך הוא בלילה וכמו שיתבאר עוד. ולפיכך תפלת ערבית הוא כנגד יעקב כי יעקב הוא ביד השם יתברך יותר משאר אבות כי צורת תם חקוקה בכסא הכבוד, ולכך יעקב בפרט תקן תפלת ערבית כי תפלה זאת מורה שהעולם ביד הקדוש ברוך הוא וזהו מדת יעקב כאשר ידוע למבינים, ואין להאריך במקום הזה כי הם דברים עמוקים נתבארו במקום אחר. אבל הכלל הוא כי ראוי דווקא לאבות שהם כמו התחלה לעולם שיתקנו התפלות, כי התחלה הוא העלול הראשון שנתלה בעלה, ואלו שלשה אבות הם התחלה בלבד ולכך תקנו התפלות בשלש בחינות אשר אמרנו. 

ודבר זה המצוה בעצמה להתפלל עם הנץ החמה, וכדאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות ט ב) אמר ר׳ יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום ר׳ זירא אמר מאי קרא ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. וביאור זה כי הנץ החמה שהוא התחלת היום הוא זמן תפלה שיהיה האדם שהוא העלול מתדבק בעלתו הוא השם יתברך שהוא יתברך התחלתו, וכן תפלת המנחה עם דמדומי חמה דהיינו השלמת היום כמו שיתבאר, ומפני כי השם יתברך הוא השלמתו של אדם גם כן לכך התפלה אליו בזמן המנחה שהוא השלמת היום כמו שהוא יתברך השלמת העולם, ואחר כך תפלת ערבית שהוא בלילה שאז נחשב כי העולם ביד הקדוש ברוך הוא, ולכך התפלה ראוי בלילה, ואין להאריך בזה שאמר תפלות אבות תקנו כי הם דברים עמוקים:

ולמאן דאמר תפלות נגד תמידים תקנו, רצה לומר כי התמידים שצוה השם יתברך להודיע כי העולם הזה הוא שב ומתקרב אל השם יתברך ואם לא היה שב אל השם יתברך לא היה אל העולם קיום בעצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך ולא נברא העולם שיהיה לעצמו, וכבר בארנו זה במקום אחר איך העולם הזה כמו שהושפע מן השם יתברך כך שב אל עלתו כי הוא תולה בעלתו ובזה הוא שב אליו יתברך, ולפיכך יש לאדם להקריב קרבן אל השם יתברך כי הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השם יתברך כמו שאמרנו למעלה.

וצוה השם יתברך להקריב בשחרית קרבן אליו כי העולם שב אל השם יתברך מצד התחלתו של עולם, וכן הוא שב אל השם יתברך מצד השלמתו של עולם, כי סופו שהוא השלמתו הוא מתקשר ושב אל השם יתברך ולזה ראוי שיהיה קרבן בשחרית כי השחרית הוא כמו התחלת העולם וקרבן בין הערבים שהוא גמר היום, ומזה הטעם עיקר התפלה עם הנץ החמה ועם דמדומי חמה דוקא שהוא השלמת היום רק דחיישינן שמא יפשע. אמנם אברים ופדרים שלא הקריבו מבעוד יום מקטיר במזבח כל הלילה, כי קרבן של שחרית וקרבן של בין הערבים הוא מצד העולם הזה שהוא שב אל השם יתברך מצד שהוא יתברך התחלתו של עולם כי אי אפשר שיהיה העלול בלא עלה, וכן מצד השלמתו אי אפשר העלול בלא עלה וקיום העלול בעלה ולפיכך את הכבש האחד וגו׳ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, אבל האברים ופדרים גם כן הקרבתם מורה כי הכל שב אל השם יתברך מפגי שאין זולתו יתברך, אבל אין זה מצד עולם הזה רק שהוא יתברך מפני שהוא אחד הכל שב אליו כי אין זולתו יתברך, ולפיכך לא מצד היום בלבד ההקרבה אליו כי אז ההקרבה מצד העולם והיינו ביום רק אף בלילה יש הקרבה אליו.

וזה כי מצד השם יתברך שהוא אחד ואין זולתו הכל שב אליו כי אין ראוי שיהיה דבר שאין שב אליו, כי כאשר הכל שב אליו השם יתברך הוא אחד ומיוחד וכמו שהתבאר בתחלת הנתיב, ולפיכך אברים ופדרים שנשארו מן ההקרבה שהיה ביום מקריב בלילה מפני שהכל שב אל השם יתברך עד שהוא אחד ואין זולתו וזהו גמר העבודה וההקרבה.

כי שנים הראשונים שהם שחרית ומנחה מצד המציאות שיש בעולם שנתלה בעלה יתברך ולכך התפלות האלו הם ביום והם חובה על האדם, אבל תפלת ערבית רשות מפני כי התפלה הזאת אינה מצד המציאות שהכל נמצא מאתו והמציאות שב אליו, אבל קרבן אברים ופדרים אינו רק מצד שאין זולתו יתברך, ולפיכך התפלה הזאת כנגד אברים ופדרים שלא נתאכלו על המזבח והעבודה הזאת הוא בלילה שהוא חושך לא נחשב מציאות רק היום נחשב מציאות, ולפיכך התפלה שהיא מצד שהמציאות שב אליו יתברך ראוי שתהיה ביום, אבל התפלה שהיא מצד שאין זולתו יתברך ואין זה מצד המציאות לכך היא בלילה, ותפלת שחרית ותפלת מנחה הם כנגד הקרבן שהוא ביום כאשר הקרבן הוא בצורתו כי הצורה היא המציאות ושוחטין הקרבן כאשר הוא בצורתו, וזה כי העולם הזה (מצד) עם מציאות צורתו נתלה בו יתברך, אבל תפלת ערבית אינו רק סדרים ואימורים שלא נתעכלו ואין בהם צורה רק שיהיה הכל עולה אל השם יתברך ולא נשאר דבר עד שאין זולתו.

ומפני כי התפלה הזאת אינה מצד הנמצא שהוא נמצא בפעל היא רשות, ולפיכך תקנו שלש תפלות נגד ההקרבה אליו יתברך, כי התפלה גם הוא מתקרב אל השם יתברך בתפלתו שהוא מתפלל. ויש לך להבין אלו דברים דלרבי יוסי שאמר תפלות אבות תקנום סבר כי התפלה היא הקירוב אל השם יתברך מצד שהשם יתברך הוא עלה לעולם, והאבות הם התחלה לעולם לכך הם ראשונים שהשם יתברך עלה להם ולכך האמת תפלות תקנום, ומר סבר כי הקירוב בזה הוא מצד כי העלול הוא שב אל עלתו זו היא הקירוב הגמור שיש לעולם אל השם יתברך ולכך כנגד תמידים תקנום כי הקרבן הוא מורה שהעלול שב אל עלתו יתברך. והתבאר לך ענין התפלה כמו שבארו חכמי האמת, והדברים עמוקים עד שאי אפשר לפרש ואין כאן מקום להאריך בזה ויתבאר עוד במקום אחר.

ובשביל שהאדם נברא לעבוד השם יתברך ראוי שתהיה התפלה תכף ומיד כשעומד ממטתו ולא יפנה אל דברים אחרים בנתים, כי האדם כשעומד ממטתו כאלו החזיר השם יתברך רוחו בקרבו כמו שתקנו בברכת המחזיר נשמות לפגרים מתים, ולפיכך התפלה יותר ראוי שתהיה מיד. וזה אמרם בפרק קמא דברכות (ברכות ה ב) תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום מאי לפני מטתי א״נ [בגמרא הנוסח אילימא] לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה רבי יהושע בן לוי ואמרי לה במתניתא תנא אבא בנימין אומר מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה׳ לא תימא לפני מטתו אלא אימא סמוך למטתו ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רב חמא בר חנינא ואמרי לה אמר ר׳ יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים רב נחמן בר יצחק אמר אין אשתו מפלת נפלים כתיב הכא תמלא בטנם וכתיב התם וימלאו ימיה עד כאן.

מאד יש לתמוה למה על שני דברים אלו היה מצער עצמו. ופירוש דבר זה שהיה מצטער שיהיה הבריאה שלו כאשר האדם נברא עליו, ותכף בבוקר כשעומד ממטתו יתפלל ויעמד את בוראו כמו שנברא אדם לעבוד בוראו, ולפיכך אמר שהיה מצטער על תפלתו שתהיה סמוך למטתו מיד שנראה שנברא האדם לשמש את קונו.

ולכך אמר שגם היה מצטער על מטתו שתהיה בין צפון לדרום, כלומר שגם כן האדם נברא שיוליד בנים זכרים, כי יותר הם לעבודתו יתברך מן הנקבות אשר רשות בעלה עליה ולכך היה נותן מטתו בין צפון לדרום שיעשה האדם מה שאפשר ומה שראוי אליו לעשות על שיוליד בנים הגונים לעבודתו יתברך.

כי האדם לא נברא רק על עבודת השם יתברך, ולכך היה מצטער על עבודת השם יתברך שתהיה מיד בקומו ממטתו ולא שהיה מצטער על עבודת עצמו שיעבוד השם יתברך, רק שיהיה יוצא גם כן מאתו שיוליד זכרים לעבודתו יתברך ויש לך לדעת כי מכח צפון כח הזכרים כי נקרא צפון משום שאין השמש נמצא שם, ולפיכך הברכה היא מכח צפון וכמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא כה א) הרוצה להעשיר יצפין. כי צפון כח נסתר שאין אור השמש נגלה לשם. והעושר והברכה הוא מכח נסתר שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, ולכך אמר וצפונו תמלא בטנם ישבעו בנים כלומר כי מצד צפון כח הברכה הנסתרת ומשם הברכה. ומשם תמלא בטנם ישבעו בנים והם זכרים כי זכר בגימטריא ברכה, ואין ספק כי הזכר הוא הברכה שהוא כנגד הצורה שהיא הברכה, והנקבה כנגד החומר שאין בחומר ברכה רק הוא מקבל. ולכך אמר שנתן מטתו בין צפון לדרום. לא אמר בין דרום לצפון אלא בין צפון לדרום. רוצה לומר כי הראש יהיה לצד צפון וכאשר הוא פונה לצפון אשר משם הברכה הצפונה לכך הוא מוליד זכר.

ורש״י ז״ל פירש הטעם משום כבוד השכינה שבמזרח או במערב יסוב שכיבתו לרוח אחרת. ולפי זה לא היה לו לומר הנותן מטתו בין צפון לדרום רק הוה ליה לומר כל שאינו נותן מטתו בין מזרח למערב, לכך פירושו כמו שהתבאר. אבל עיקר פירוש זה עוד כי אלו שני דברים שתהיה תפלתו סמוך למטתו וכן מטתו שתהיה בין צפון לדרום הכל ענין אחד הוא.

כי כאשר עומד ממטתו נחשב נולד מחדש ולפיכך יש לו להתפלל מיד לפני בוראו, כדי שיתן אל לבו שאין לאדם קיום ועמידה בעצמו רק הוא נתלה בהשם יתברך ושהוא צריך להתפלל לפניו על צרכיו.

ובלילה נתן מטתו בין צפון לדרום כי יש לאדם להחזיר נשמתו אל השם יתברך ומפני כך נותן מטתו בין צפון ובין דרום, כי צפון, שם אוצר הנשמות ולשם היה מפקיד נפשו, וזהו דכתיב (תהלים לא) כי בידך אפקיד רוחי וכל מקום שנאמר יד הוא שמאל שנאמר (ישעיה מה) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וצפון הוא שמאל כדאיתא בפרק ב׳ דבתרא (שם בבא בתרא כה א), ולכך נקרא צפון ששם אוצר הצפון כי הנשמות באוצר הם.

ומה שמביא ראיה מן הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, הא בהא תליא כי בשביל שהאוצר הנשמות בצפון הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, כי נשמות הזכר יותר אוצר נחשב מן הנקבה כידוע כי הזכר הוא נסתר והנקבה היא נגלית כמו שאמרנו למעלה, ודבר זה תבין ממה שהנשים הם יצאניות (בראשית רבה ח), ומפני כך היה מסבב מטתו לצפון להחזיר הנשמה אל האוצר שהוא בצפון, ופירוש זה ברור כאשר תבין דברי חכמים ואמר שגם אשתו אינה מפלת נפלים, כי הברכה אשר הוא מכח צפון הכל במלוי ובשלימות, ואלו האשה כאשר מפלת נפלים הוא דבר חסר ואין מצד הזה הברכה.

ועוד יש לך להבין כי כאשר מפלת נפלים יוצא הולד לאויר העולם ונגלה קודם זמנו, כי הולד צפון בבטן אמו הוא צפון ונסתר ולא נגלה, ולכך אין אשתו מפלת נפלים כאשר מטתו בין צפון לדרום, והוא מבואר מאוד לנבונים: