נתיבות עולם/נתיב התשובה/ח

<< · נתיבות עולם · נתיב התשובה · ח · >>

בפרק קמא דע"ז (דף יא.) מפרש שם כי הכתוב שאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים שזה נאמר על המינות שאין בעל חטא זה שב בתשובה ואם שב בתשובה הוא מת כדאיתא התם. וכן מי שהוא אדוק לגמרי בעבירה שהיא ערוה אותו לא ישוב ואם שב הוא מת כמו שהגיע לרבי אלעזר בן דורדיא שהיה מת בתשובה כמו שיתבאר. והטעם אשר ידוע לנבונים ולחכמים בחטא הזה המיוחד דהיינו המינות וחטא עריות, מפני שהמינות דבק בו לגמרי ונחשב כאלו היה איש אחר, דומה לאדם שסר מן הדרך ונופל לבור עמוק עד שהוא נבדל לגמרי מבני אדם עד שאי אפשר לשוב ולהיות חוזר אל מקומו הראשון, והדבר הזה מבואר ליודעי בינה איך אלו שנים דהיינו המינות שהוא נוטה לעבודה זרה לצד אחר יוצא מן היושר והאמת, והחטא הזה אל הנפש שבו השכל, והערוה הוא לגוף יוצא לצד אחר מן היושר, והם כנגד שני יצרא דהיינו יצרא דערוה ויצרא דע"ז שעל ידי מינות דבק לגמרי בעבודה זרה, ועל ידי ערוה דבק לגמרי ביצרא דערוה ואי אפשר לצאת משם בחייו אלא אם נסתלק מן עולם הזה, ועוד יתבאר. ומ"מ יש ללמוד מזה כי החטא שהוא דבק באדם ביותר, התשובה קשה על האדם כיון שהחטא דבק בו קשה שיחזור בתשובה. ולפיכך ראוי לומר כי אלו דברים שמקובל ביד האחרונים שהם מעכבים את התשובה וכמו שמנאם הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה (פ"ד) כלם, יש בהם הטעם הזה שהעבירה היא דביקה בו לגמרי שהענין הוא דבר זר ולכך החטא דבק בו, אבל עבירה שאין אדוקה באדם קרוב האדם אל התשובה. וזהו הטעם שהמינות אין לו תשובה, שלכך נקרא מינות שהוא מין בפני עצמו יוצא מן האמת ומתעצם בחטא הזה עד שאין הסרה לחטא הזה, וכן הערוה כאשר דבק בה לגמרי מתלבש בחטא הזה עד שהוא אדם אחר כי מתלבש בחטא הזה. ואלו כ"ד דברים שמנאם הרמב"ם ז"ל כלם הם כך, האחד המחטיא הרבים שאין מספיקים בידו לעשות תשובה, וידוע כי מפני שהחטא הזה שהוא מחטיא רבים או מונע אותם מלעשות מצוה חטא הרבים תלוי בו והוא סר מן הדרך לגמרי, שכבר אמרנו כי לפי מה שהחטא הוא הסרה מן הראוי החטא דבק בו ביותר והתשובה קשה. הב' המטה את חבירו מדרך הישר לדרך רעה דבר זה דומה אל הראשון אל המחטיא את הרבים, שכאן אפילו אינו רבים רק יחיד כיון שהיה היחיד הזה בדרך הישר והוא מסיר אותו לדרך רעה, דבר זה הוא דבר זר והוא הסרה אל החטא לגמרי ולפיכך מעכב דבר זה התשובה כאשר החטא דבק בו, הג' הרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה, דבר זה אין הדעת סובל והוא זר, שיראה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה וחטא כמו זה הוא הסרה לגמרי ולכך החטא הזה אדוק בבעל החטא ביותר ומתעצם החטא בו ומעכב התשובה. הד' האומר אחטא ואשוב או אחטא וי"ה מכפר ודבר זה אמרו במסכת יומא (דף פה:) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכן האומר אחטא וי"ה מכפר אין י"ה מכפר. ודבר זה כי איך תהיה התשובה לחטא הזה כי התשובה עצמה גורם שיחטא, וכן יה"כ שהוא יום כפרה וסליחה גורם החטא ודבר זה אין ראוי כלל, כי התשובה מכפרת על האדם כאשר התשובה עצמה בלא חטא, וכן יה"כ כאשר יום זה אליו יום כפרה וסליחת עון, לא כאשר התשובה היא עצם החטא (כלל הדבר כאשר יש בו החטא) ויה"כ הוא סלוק חטא לא שיהיה יום הכפורים הבאת חטא. הה' הפורש מן הציבור, כבר בארנו שהחטא אשר יוצא מן הראוי והוא זר אין לו תשובה, וזה הפורש מדרכי הצבור אין לך שיוצא מן הראוי כאשר פורש מדרכי צבור וחטא זה אדוק בו ביותר ולפיכך מעכב זה התשובה. הו' החולק על החכמים, דבר זה מבואר שיוצא מן הדרך הראוי לחלוק על החכמים שהם השכל והוא דבר זר וכל דבר זר מתעצם בו ביותר ג"כ ודבר זה מעכב התשובה. הז' המלעיג על המצות, מצד שהוא מלעיג על דברי אלקים חיים חטא כמו זה יציאה מן הראוי והוא דבר זר והחטא דבק בו ומעכב התשובה. הח' המבזה את רבותיו, מפני שהוא מבזה אותו שהביאו אל המעלה, דבר זה יציאה והסרה לגמרי מן הדרך ובשביל כך החטא אדוק בו ומעכב התשובה. הט' השונא את התוכחה, דבר זה מבואר כי אם לא היתה כ"כ החטא אדוק בו לא היה שונא מי שמוכיח אותו על החטא, רק לגמרי החטא אדוק בו ולפיכך יש עכוב אל התשובה. היו"ד המקלל את הרבים, כל דבר שהוא לרבים החטא נחשב יציאה והסרה לגמרי והוא דבר זר, כי הרבים הם הכל והוא מתנגד להם לכך החטא דבק בו ומעכב התשובה. הי"א החולק עם הגנב, החטא כמו זה שאינו עושה דבר רק שחולק עם הגנב, אין ספק שהוא מוסר עצמו לגמרי אל החטא והחטא אדוק בו ביותר מתעצם בו ומעכב את התשובה, כמו דבר שהוא זר לגמרי שהוא מתעצם בחטא ודבק בו כך זה מתעצם בחטא, אבל הגנב עצמו מפני שיש לו יראה ובושת מן החטא לכך יש לו כפרה, אבל החולק עם הגנב אין לו יראה ואין לו בושת לכך מתעצם בו החטא. הי"ב המוצא אבידה ואינו מכריז עליה, בשביל שבא בהיתר לידו הוא מוסר עצמו אל החטא ג"כ ובשביל כך אדוק בו החטא ביותר ומתעצם בו, כי כאשר האדם ירא מן החטא אין החטא דבק ומתעצם בו, וזה אמרם (ברכות דף יב:) כל העושה חטא ומתבייש ממנו מוחלין לו כמו שבארנו, כי מפני שהוא מתבייש מן החטא אין מוסר עצמו אל החטא ואין החטא דבק בו ולפיכך ראוי אל המחילה, והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה אין לו בושה מן החטא וכמו זה מוסר עצמו אל החטא ומתעצם בחטא ומעכבת התשובה. הי"ג האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. פי' הראב"ד ז"ל דגרסינן שוד עניים כדדריש ר"ל שלוקח קרקע שלהם בחובו ובחזקה עד שמחליטים קרקעותיהם בפחות ואומר שלי אני נוטל ע"כ, ואפילו אם גרסי' שור עניים גם כן פירושו שור שלהם לחרישה, החטא הזה בודאי אדוק בחוטא מטעם שאומר כי מה עשיתי בחובי לקחתי, והוא גם כן דבר זר לגמרי כי אלו עניים אומללים הם בעצמם והוא מוסיף עליהם עניות על עניות שלהם ומעכב התשובה. הי"ד המקבל שוחד להטות דין, בודאי אין לך חטא שהוא הסרה לגמרי והוא אדוק בחטא כמו זה, שיהיה דיין לשפוט אמת ולוקח שוחד שבשביל ממון מטה את הדין, ולפיכך חטא כמו זה אדוק בנפש האדם ומעכב התשובה. הט"ו האוכל סעודה שאינה מספקת לבעליה ודבר זה ג"כ אין הדעת מקבל שהבעלים אין להם לאכול בעצמם והוא אוכל עמו. הט"ז משתמש בעבוטו של עני, זה ג"כ דבר זר יוצא מן הדעת מאוד שזה עני בעצמו ובשביל עניות שלו ממשכן את שלו והוא משתמש בו, וכבר אמרנו כי כל דבר שהוא זר והוא יוצא מן הדעת חטא זה אדוק בו ואין לו כפרה. הי"ז המסתכל בעריות דבר זה בודאי אדוק ביותר בעבירה כי עושה עבירה בנפש שהוא מסתכל בעבירה, והחוטא בזנות עצמו החטא הוא בגופו אשר מוכן לחטא אבל זה חוטא בנפש להסתכל בערוה ומעכב את התשובה. הי"ח המתכבד בקלון חבירו, מפני שהוא מתכבד בעצמו בדבר שהוא חטא הרי החטא דבק בו ומעכב התשובה. הי"ט החושד בכשרים, מפני שהיה ראוי אליו לדון את חבירו לכף זכות ולא לחשוד אותו והוא לא עשה, גם השם יתב' אינו מזכה אותו מן החטא ולכך מעכב התשובה. הכ' בעל רכילות, הכ"א לשון הרע, כי אלו שנים האדם עושה תמיד שלכך נקרא בעל רכילות ובעל לשון הרע שהיה בעל דבר זה רגיל בהם ביותר, ולפיכך החטא הזה אדוק בו מתעצם בו ומעכב התשובה. הכ"ב בעל מחשבות רעות, כאשר המחשבה הרעה בנפשו תמיד לא תוסר ממנו ולפיכך החטא אדוק בו ביותר. הכ"ד המחבר לרשע, כאשר יש לו חבור ודביקות לרע שנקרא חבר לאדם רע ולא יוסר ממנו, גם החטא הזה לא יוסר ממנו, וכאשר יש בהם אלו חטאים שאין ראוי להם התשובה אף חטאים אחרים יש להם עכוב מן התשובה ואין להאריך יותר:

בפ"ק דע"ז (דף יא.) אמרו עליו על אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי ים ונוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה, הלך וישב בין הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים א"ל עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמנו שנא' כי הרים ימושו והגבעות תמוטינה אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמנו שנא' וחפרה הלבנה ובושה החמה אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים א"ל עד שנבקש עליך רחמים נבקש על עצמינו שנאמר ונמקו כל צבא השמים אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאת נשמתו יצאת בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי עוה"ב והא הכא בעבירה הוה ומית התם כיון דאביק ביה טובא כמינות הוה דמיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש בכמה שנים אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי. יראה לומר כי שמו שנקרא בו מורה על מהותו, וזה כי מה שנקרא דורדיא שהלשון זה לשון שמרי יין והוא הפסולת מן היין, והרשע נקרא חומץ בן יין, וכאשר חטא בגופו בזנות נקרא שהיה בן דורדיא כי היה כולו פסולת כמו השמרים, רק כי היה מוכן אל התשובה ולפיכך נקרא אלעזר בן דורדיא, אלעזר שהוא הכח שבאדם על התשובה כי הש"י עוזר אל האדם כמו שאמרו (יומא דף לח:) הבא לטהר מסייעין אותו כדאמרי' וימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים ולהעלות אותם משחת שלא יהיו נאבדים ולכך הקב"ה עזרו, וכדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיט.) אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן אמרי משום רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה מאי דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שהיא פשוטה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. ולפיכך נקרא אלעזר בן דורדיא השם הזה ראוי לו מאוד, כי הוא היה כולו פסולת כמו השמרים, ובתוך השמרים היה לו כח מוכן שהש"י הוא בעזרו להיות שב בתשובה. ומפני שהי' אלעזר בן דורדיא מוכן מצד עצמו אל החטא, וכמו שהיה מוכן אל החטא גם כן היה מוכן אל התשובה בעצמו, ולפיכך היה מורה שמו על החטא ועל התשובה שנקרא אלעזר בן דורדיא, וכמו שבארנו למעלה, כי המוכן אל התשובה מוכן אל החטא. ואמר שלא הניח זונה שלא בא עליה ואמר שנטל בידו כיס מלא דינרין ועבר עליה ז' נהרות, ודבר זה בא להגיד איך היה אדוק בעבירה הן בנפשו הן בגופו הן בממונו, וזה שאמר כי שמע כי יש זונה בכרכי הים ואין לך דבר שצריך יותר טורח בגופו כמו זה לבא דרך רחוק, גם היה מסכן נפשו לכך עבר עליה שבעה נהרות, גם כיס מלא דינרין שהיתה נוטלת בשכרה, כ"כ היה אדוק בעבירה שמסר על עבירה זאת ממונו וגופו ונפשו, אם כן מה שאמר שעבר עליה ז' נהרות והיתה הזונה בכרכי הים שכל כך היה רודף אחר העבירה ללכת כל כך דרך רחוק בכרכי הים ולא דרך רחוק בלבד רק כי היו ז' נהרות מפסיקין בינו ובין הזונה, ובכל מקום בא מספר שבעה כאשר בא לומר שהיה הפסק גמור בין אחד לשני ודבר זה תמצא בכל מקום עיין ותמצא. ואמר בשעת הרגל דבר הפיחה וכו' פירוש כאשר הגיע לתכלית החטא ושוב אי אפשר להיות לו תשובה ויהיה נשאר בחיים רק עם המיתה יש לו כפרה, וזה כי כמו שאמרנו לפני זה על המינות כל בואיה לא ישובון שכל שבא אל המדה הזאת אינו שב בתשובה ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים כי הם מתים כמו שהתבאר שם. וענין זה מה שלא ישיגו ארחות חיים, כי המינות הוא כאלו נעשה אדם אחר כאשר דבק במינות כמו שהתבאר, ולפיכך כל בואיה לא ישובון, כי כבר התבאר כי החוטא כאשר הוא שב בתשובה הוא מצד שהוא שב אל התחלתו שהיה בלא חטא, וכאשר נעשה לאיש אחר על ידי מינות שדבק בו לגמרי אין כאן תשובה אל התחלתו, ואם יש כאן תשובה אי אפשר רק ע"י מיתה אז אפשר לו התשובה לסלק החטא, כי אז ישוב האדם אל הש"י לגמרי ואז מסלק ממנו החטא, וכן הוא הערוה כאשר דבק בערוה כמו שהתבאר. ולפיכך אמר בשעת הרגל דבר הפיחה ואמרה כשם שהפיחה הזאת אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אינו חוזר למקומו, פי' שאינו חוזר והוא בחיים. ומפרש בגמרא דכיון שהוא כל כך דבק בזנות נחשב כמו מינות כיון שכל כך היה דבק בזנות כאלו נהפך לאיש אחר ואין תשובה מועיל לו עוד כי אם ע"י המיתה. ויש לך לדעת כי בעל חטא רודף אחר דבר שהוא רוח והבאי וכמו שאמרו ז"ל זימה היא זו מה היא, כי אין זה רק יצר הרע בלבד ואינו דבר, וכאשר היה ר"א דבק בזנות לגמרי אז נעשה דבר שאין בו ממש כמו שהוא הזנות שהוא ענין שאין בו ממש, ולפיכך הפיחה ואמרה כשם שהפיחה אינה חוזרת למקומה מפני שאין ברוח ממש וכח בעצמה, כך נעשה ר"א לדבר של רוח שאין בו ממש ואין חזרה אליו שהרי כאלו היה אינו עוד אדם ולא שייך בזה חזרה ותשובה. ואמר בשעת הרגל דבר ר"ל שהחטא בעצמו היה גורם אליו התשובה, כי כאשר היה מקולקל לגמרי אז היה התשובה בא אליו שלא יהיה נפסד, ולפיכך בשעת הרגל דבר הפיחה בו כי על ידי זה היה חוזר בתשובה שלא יהיה נפסד כי היה בו כח על התשובה כמו שמורה עליו שמו. ולכך אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, פי' כאשר אין אלעזר בן דורדיא חוזר בתשובה בחיים, אמר כי באולי יהיה לו קיום מצד אחרים ולכך אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, ופי' הרחמים שיבקשו עליו כי אף אם היה נוטה אל החטא ונעשה כאלו אינו כלל, היה אומר באולי כאשר הוא מצורף אל זולתו מן הנמצאים נחשב לדבר מה ונחשב לו מציאות, וכן הרבה דברים אינם נחשבים כאשר הם בעצמם וכאשר הם מצורפים אל זולתם יש להם מציאות מה, ולפיכך אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים כי הרים וגבעות הם מכלל הנמצאים התחתונים וכן האדם בכלל הנמצאים התחתונים לכך אמר בקשו עלי רחמים, שאף אם אין מציאות לו מצד עצמו הרי הוא נכלל בכלל הנמצאים האחרים. והשיבו כי הם בעצמם בעלי הפסד, ולפיכך איך יבא מצדם קיום אל האדם. ואז אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, כי חמה ולבנה יש להם מציאות יותר ולכך כאשר יש לו צירוף אל החמה והלבנה יהא נבדל בכלל המציאות, ואז אמרו חמה ולבנה עד שאנו מבקשים רחמים עליך וגו', כלו' שאין קיום להם בעצמם, אף שיש בהם האורה המורה על המציאות אין להם קיום וחפרה הלבנה ובושה החמה ואיך יבא מצדם הקיום לאדם שהיה אל לא דבר, כי בקשתו היה שיבקשו עליו רחמים שלא יהיה נאבד מן העולם הבא כל אלו נמצאים לא יהיו נמצאים בעולם הבא כי אינם מכלל עולם הבא, ולפיכך אמרו איך אפשר שיגיע מצד אלו הנמצאים הקיום אל האדם לעולם הבא. ואח"כ אמר לכוכבים ומזלות שיבקשו רחמים עליו, שהמזלות והכוכבים הם ברקיע השמיני בפני עצמם והם יותר במציאות נחשבו עד שאין עליהם המזל מחכים, הרי כי יש למזלות קירוב אל השכל ולכך אמר שהם יבקשו רחמים עליו, ור"ל שיהיה לו הקיום מצד זולתו. והשיבו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש רחמים עלינו כי כל אלו הם בעלי הפסד לעוה"ב לא יהיו נמצאים כלל ואיך יבא מצדם הקיום. ולפיכך אמר אין הדבר תלוי רק בי ולכך נתן ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאת נשמתו ויצאת בת קול ר"א בן דורדיא מזומן לחיי עוה"ב בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש בכמה שנים ולא די לבעלי תשובה שמקבלין אותו אלא שקורין אותו רבי, וכל זה מפני כי התשובה הוא סלוק הגשמי שבו החטא ולפיכך קורין אותו רבי גם כן כאלו היה שכלי, כי כאשר סילק את גופו על ידי התשובה והגיע אל המיתה אז נעשה שכלי וכאלו היה נבדל מן הגוף לגמרי:

ובפרק במה בהמה (שבת דף נו:) אמר רב אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיהו בדורו ואחד בדורנו ומנו אבא אבוה דרבי ירמיה בר אבא ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוהו דרבי ירמיה בר אבא דאמר מר ר' אבא ואחא אחי הוו אמר רב יוסף ועוד אחד בדורנו ומנו עוקבן בר נחמיה ריש גלותא והיינו נתן דצוציתא, אמר רב יוסף הוה יתיבנא בפירקא והוה קא מנמנם וחזאי בחלמא דקא פשט ידיה וקבליה, פירש בתוספות דאמרינן במדרש שהיה נר דולק על ראשו ולכך נקרא צוציתא עכ"ל. וענין הנר הזה כי הנר הוא האור הנבדל שהיה על ראשו כי הראש מקבל כל מעלה שהיא נבדלת כמו שמושחים המלכים והכהנים הקדושים בשמן המשחה על הראש, ומפני שהיה קונה ע"י תשובה מדריגה אלקית נבדלת, ולפיכך אמר שהיה נר דלוק על ראשו ולכך נקרא נתן צוציתא, ומן המאמר הזה תבין מדריגת ומעלת התשובה: