נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/נז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נז[עריכה]
תשובה
לכבוד אהובי א"נ הרב הגדול המופלג ומושלם במעלות כבוד מוהר"ר יאקב נר"ו אב"ד דק"ק דרעזניץ:
את שלומו אני דורש. וע"ד שאלותיו. א' הבאדאשן העושין מן הלויג של הבורית ושאל השואל אחת שהיא שתים. האחת אם מותר לישראל להשתמש בב"א הללו במידי דמאכל כי נותנים אותו לתוך העיסה ועל ידו מתחמץ העיסה כמו שנעשה ע"י שמרים. ושוב שנית את"ל שאסור אם אסור ג"כ למכור לסוחרים נכרים פן יחזור וימכור לישראל: ואומר אני אף שהעיד הגאון בעל צמח צדק בתשובה סי' מ"ז על הבורית שהיא פגומה מאד ע"ש מ"מ אולי הבורית הוא פגום והלויג אפשר שאינו פגום. ואולי כל טעם טוב שבחלב נכנס ללויג ומבשלין אותו כל כך עד שלא נשאר בבורית עצמו שום טעם וכל הטעם נפלט ממנו ללויג ההוא ולכן לא אוכל להעמיד בנין על יסוד הזה. אבל הטעם שכתב מעלתו שהבאדאש עצמו צריכין ליתנו בתנור בוער והוא נעשה בתוכו כולו אש ובוער מעבר לעבר וזהו עיקר גלאצירין שלו. זהו היתר נכון שהרי הוא אפר ממש וכן נקרא באדאש ולא יהיה זה חמור מהנשרפין שאפרן מותר:
ומה שכתב מעלתו ראיה לאיסור מפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם שחייב לבערו בפסח כמבואר בסי' תמ"ב סעיף ט' וכן הוא בפסחים ד' מ"ה ע"ב וכתב הר"ן אף שכל האיסורים כיון שאינן ראוים לגר אינן קרואים נבילה וא"כ למה צריכא ביעור והרי נטל"פ שרי אפילו בפסח י"ל הכא שאנו הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות דהא שאור אינו ראוי לאכילה ואפ"ה אסרו רחמנא מהאי טעמא עכ"ל הר"ן. והרי גם הבאדאש ראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות ע"כ דבריו: ואני אומר דגם בפת שעיפשה לענין פסח גופיה אם כבר נפסלה מכלב אפילו אם יכול לחמע בה כמה עיסות אחרות בטילה וא"צ ביעור ושאור עצמו לא נפסל לכלב. וראיה לדבר אומר אני דהא ודאי אם אינה ראוי לחמע בה אף שעדיין ראויה לכלב אינה חייבת בביעור כמבואר מדברי הר"ן שהרי אינו דומה לשאור וא"כ אם נפסלה מלכלב אף שראוי לחמע בה אינה חייבת דאל"כ למה הוזכר אכילת כלב כלל ה"ל רק לחלק פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם אם יכול לחמע בה חייבת בביעור וא"ל אינה חייבת ולמה הוזכר אכילת כלב כלל. א"ו שאם נפסלה מכלב שוב לא משגחינן במה שיכול לחמע בה. ואף שמדברי הברייתא עצמה אין כאן הוכחה שהברייתא איירי ג"כ לענין טומאת אוכלים ושם תלוי בנפסל מלכלב ובברייתא ראשונה שם במה דקאמר תנאי שקלת מעלמא כו' באמת שנינו סתם הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה ולחמע בה כו' ולא הוזכר שם אם ראוי לכלב או לא. מ"מ נלע"ד דגם שם מיירי שלא עיפשה לגמרי. וראיה מדברי הרי"ף שהביא ברייתא שניה ומסיים בה הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב א"צ שריפה כו' והרי הרי"ף אין לו עסק בטומאה וטהרה רק באיסור והיתר אם איתא שכל זמן שראוי לחמע בה חייב בביעור אפילו נפסלה מכלב היה לו להר"ף לסיים ודוקא אם יכול לחמע בה שהרי הכל תלוי במה שראוי לחמע ואכילת כלב לא מעלה ולא מוריד וגם לא הוי להרי"ף להביא ברייתא זו כלל רק להביא ברייתא ראשונה הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לחמע בה כו' ולמה הביא ברייתא שניה כלל וברייתא ראשונה השמיט לגמרי ולא הזכירה. א"ו שכל זמן שלא נפסלה מכלב ודאי ראוי לחמע בה ואחר שנפסלה מכלב שוב לא משגחינן ביכול לחמע בה וא"כ הכל תלוי באכילת כלב ולשון הרא"ש הוא כמו לשון הרי"ף ממש. וכן הרמב"ם בפ"ד הלכה י"א כתב כן. ואפילו לדעת הראב"ד שהביא ירושלמי דוקא נסרחה ולבסוף נתחמצה זהו במלוגמא שהיא לא נפסלה מכלב אבל בנפסל מכלב אין חילוק. וכן משמע מתחלת דברי המגיד משנה שם שמלוגמא לא נפסלה מכלב ואפילו אם נימא דהראב"ד והירושלמי גם על פת שעיפשה קיימי וכן הוא במג"א סימן תמ"ב ס"ק ג' מ"מ נלע"ד כיון שהוא מיירי שנתעפש אחר זמן איסורא וכמ"ש הרב המגיד והמג"א שם אין הטעם משום שלא בטל אחר שנפסל מכלב דזה אינו דודאי בטל הוא אלא כיון שכבר חל עליו חובת ביעור אף ששוב נתבטל מאוכל אין זה ביעורו שכבר נתחייבו לבערו ביעור גמור או שריפה או שאר ביעורים לכל מר כדאית ליה. וזהו שנפסל מאכילת כלב אף שנתבטל מתורת איסור אבל עכ"פ אינו כאילו נתבער ואלמוד"י שהביא מעלתו ראיה ג"כ אינו ראיה דשם לא נתחרך עד שנפסל מכלב ועיין במג"א סימן תמ"ב ס"ק י"ד ואף שדבר האסור אף שנפסל מלאכול לכלב אפ"ה אסור לאכלו וראיה ממ"ש המג"א שם בס"ק ט"ו בדיו גם זה אינו ראיה ששם אוכל הדבר ההוא כמו שהוא וא"כ חזינן שאיהו חשבי אף שנפסל מכלב אבל אם אינו אוכלו כמו שהוא אלא שנותנו לדבר אחר לתקן על ידו מאכל אחר אינו מחשבו ראוי בפני עצמו וכמו כן אפילו אכלו בעין אלא שאינו אוכל רק אחר ששוב נתקן מעצמו שרי ולפיכך אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר דמיסרח והדר גביל ואף שהוא אוכל האפרוח מ"מ בעודו סרוח לא היה אוכל. ומתורץ מה שהיה קשה למעלתו:
כ"ז אני כותב לפי דעתו של מעלתו אבל לדעתי בלא"ה אין ראיה מחמץ לשאר איסורים דבחמץ חזינן דהקפידה התורה על מה שיכול לחמע עיסות אחרות מדאסרה שאור. וכ"ז באיסור חמץ קפיד רחמנא מה שיוכל להחמיץ אבל בשאר איסורין מה לנו אם יכול להחמיץ עיסה וכי איסורו משום חמץ הוא והלא עיקר איסורו משום חלב הוא:
ועד עתה דברתי אם יש שום איסור בבאדאש ועתה אדבר אף אם היה מלאכת הב"א באופן אחר שלא היה נשרף ממש ולא היה נפסל מאכילת הכלב אם היה כח בב"א הזה לאסור העיסה שהועמד על ידו. וזה ודאי ברור שהבאדאש שמערבים בעיסה הוא שיעור מועט ובטיל בששים ואף שדבר המעמד לא בטיל מ"מ דבר זה ידוע שאין נותנין ב"א לחוד כ"א גם שמרים והוי זוז"ג. ודבר זה ידוע שמעט באדאש לחוד אינו יכול להעמיד לבדו. ועוד נלע"ד אפילו לא היה שם שום שמרים רק הב"א לבדו היה מעמיד מ"מ זה הוא דבר שהחוש מעיד עליו שכח החימוץ שבבאדאש הוא מחוזק האפר ולא מחמת החלב כלל ומעולם לא שמענו שחלב יהיה מעמיד אבל כח האפר הוא המעמיד וראיה לדבר שבאדאש שעושים מאפר לבדו לא מן הלויג של הבורית הוא יותר טוב הרבה לחמץ בו וא"כ פשוט הוא שכל עיקר כח החימוץ הוא מן כח האפר והאפר אינו אסור מצד עצמו רק שקיבל טעם חלב וכיון שאין איסורו מחמת עצמו לא אמרינן שלא יבוטל בששים וכמבואר בסימן ק"ה וא"כ לא יכול לבוא מזה שום איסור רק שיבטל איסור לכתחלה והרי זה שנותנו לתוך העיסה אינו יודע שיש בו איסור וגם אינו מכוין לבטל רק לחמץ העיסה ואף שלערב לכתחלה אפילו במקום שאינו מכוין לבטל אינו מותר רק אם כבר נתערב יכול לעשות מעשה שע"י זה יתבטל אם אינו מכוין לבטל כגון חטים שיש בהם מבוקעים שרשאי לטחנם ואף שגורם שע"י זה מבטל מ"מ כוונתו לטחנן ולא לבטל אבל לערב תחלה חטים מבוקעים תוך אינן מבוקעים לטחנם יחד אף שאין כוונתו בעירובם רק לטחנם יחד שלא יהיה לו טרחת הטחינה בכל אחד בפני עצמו אינו מותר לדעתי. וזה טעם הצ"צ ביין לבן שהוכהה מראיתו לאסור ליתן לתוכו חלב או חלב חטה שהביא המג"א בס"ס תמ"ז ואפילו המג"א שחולק שם ומתיר היינו משום דשם בשעה שנותן אין כאן איסור כלל והיתר בהיתר הוא אלא שיכול אח"כ לבוא לידי איסור בזה התיר המג"א אבל באיסור ממש לערב לכתחלה אפילו אין כוונתו לבטל רק בשביל צורך אחר אינו מותר והדברים ארוכים ואין כאן מקומם. מ"מ כיון שדבר זה עצמו ספק אם הנכרי ימכרנו לישראל או אם הישראל ישתמש בו לצורך דבר מאכל אין כאן חשש איסור מכירה כלל. וכ"ז להתלמד במקום אחר אבל הבאדאש כבר כתבתי שאין כאן איסור כלל:
ועל דבר בית הכוסות, ידע שמיום בואי הנה קבעתי הלכה למעשה שסירכא עכ"פ היא כקורט דם וא"כ אם הסירכא בבה"כ היא נגד נקב שבפנים טריפה אבל אם הסירכא הוא שלא כנגד הנקב או המחט שבפנים אני מכשיר. וזולת זה כל הדינים מפורשים בש"ע ובאחרונים זולת מ"ש הש"ך בסימן מ"ח ס"ק י"א בנמצא מחט מבפנים ואינו תחוב כלל ויש בו בשום מקום ק"ד מבחוץ להטריף. בזה אני מכשיר. כי אף שהש"ך מפרש דברי רמ"א כן אבל הש"ך לעצמו מכשיר כמבואר בדברי הש"ך בסימן ל"ג ס"ק י"ז וגם אני כתבתי בגליון הש"ך שלי בסימן מ"ח שגם רמ"א עצמו אין כוונתו להטריף בזה. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועיין בחיבורי נו"ב חי"ד סימן ט"ו וסימן י"ט. דברי הד"ש: