נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/פה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פה[עריכה]
שאלה
לבאר דין גט ע"י שליח שני ששלחוהו ב"ד שקיבלו לפניהם מיד שליח ראשון ומחמת שנפל השליח השני למים דרך הילוכו נטשטשו כמה אותיות וגם דיו נתפשט רשומו חוץ להאותיות ובין האותיות ובחלק שבין שטה לשטה באופן שגם חוץ להאותיות הקלף שחור מחמת הדיו שנתפשט לחלוחית שלו שמה אלא שעכ"פ האותיות ניכרים כי גוף האות שחור מאוד בתכלית השחרות ומה שחוץ להאות אף שהקלף נעשה שחור אבל הוא דיהה הרבה וגם יש בגליון שבין השיטות מחמת סיבה הנ"ל כמין אותיות אבל נראה לעין כי אינם אותיות ממש וברי"ש של מותרת לצד שמאלית נעשה מחמת הנ"ל כעין רגל תי"ו אבל עכ"פ תינוק קורא רי"ש כי הרי"ש הוא שחור ממש ומה שנעשה ע"י סיבה הוא כהה וכן יש בהרבה אותיות מן הטופס כעין גיפלאסין:
תשובה
הנה יש לפנינו שתי חששות. חששא א' שאפילו לא נתקלקל שום אות ונשאר צורת האות כתיקונו גם מוקף גויל מכל צדדיו אכתי יש חשש מחמת הטשטוש ומבואר בסימן קכ"ה סעיף ט"ו שלא יהיה בו שוה טשטוש ולא יכתבו על המחק. וחששא שניה מחמת קלקול האותיות ומחמת אינו מוקף גויל ובדין אם יכולין לתקן אותיות כאלו אחר שנכתב מבואר בסי' קכ"ה סעיף וי"ו בהג"ה שאפילו בשעת הדחק אין לתקן רק קודם שיחתמו העדים:
והנה יש עלינו לעיין אם בשביל שגוף האותיות ניכרים מחמת שהדיו שם שחור וברור יותר ממה שנתפשט לחוץ אם ע"י זה מקרי האות קיים. והנה בגיטין דף י"ט ע"א בתוס' ד"ה דיו ע"ג דיו כתבו דלא בעי לאוקמי משנה דכתב ע"ג כתב כר"י וכשאין כתב השני מתקן כלום דמתני' משמע ליה דבכל ענין פטור ע"ש וא"כ מכלל דאפילו כתב השני משחיר טפי פטור דאל"כ ע"כ לא מתוקמא מתני' בכל ענין דהרי במשחיר טפי חייב. וראיה זו יש לדחות דלא אמרו התוס' דמתני' בכל ענין קתני אלא לענין לשמה או שלא לשמה שאין השני מתקן יותר מן הראשון אבל לענין עצם הכתב לא מיירי בכל ענין ותדע דהא דיו ע"ג סיקרא לכ"ע חייב. ולהביא ראיה מפלוגתא דר"י ור"ל שם בגיטין דקאמר דיו ע"ג סיקרא תרוייהו אמרי חייב ומדקאמר ע"ג סיקרא ולא אמר רבותא יותר דיו ע"ג דיו ומשחיר טפי דחייב וק"ו דיו ע"ג סיקרא א"ו דדיו ע"ג דיו אינו חייב. גם זה אינו ראיה דהרי שם קאמרי דחייב תרתי משום כותב ומשום מוחק ודיו ע"ג דיו ואף שהשני משחיר טפי מ"מ לא מקרי מוחק אבל משום כותב איכא למימר דמיחייב. ויש להביא ראיה מגיטין דף נ"ד ע"ב שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמן אינו שוה כלוה וקאמר התם וליעבר עלייהו קולמוס ולקדשיה כמאן נימא דלא כר"י כו'. וא"כ משמע דלרבנן ניחא ואכתי קשה גם לרבנן נעביר עלייהו קולמוס בדיו המשחיר טפי אלא ודאי דמשחיר טפי לא מהני ואף דמשני התם דאתיא נמי כר"י אלא דכל הס"ת שאני דמחזי כמנומר וא"כ תירוץ זה שייך גם בדיו המשחיר טפי מ"מ המקשה דלא אסיק אדעתיה סברא דמנומר וקאמר כמאן דלא כר"י מוכח דלרבנן ניחא ומוכח דמשחיר טפי לא מהני ולא מצינו שהתרצן חולק עליו בסברא זו וממילא קם דינא דמשחיר טפי לא מהני:
ובזה הונח לי דברי הרשב"ץ שהביא הב"י ביו"ד ס"ס רע"ו בבד"ה שכתב בעסק קידור האזכרות להתיר והקשה הרשב"ץ על היתר זה א"כ למה אמרו ס"ת שכתב האזכרות שלא לשמן אינו שוה כלום והא אפשר בתיקון הזה ומשני שהשוכר סופר לכתוב לו ס"ת לא נתן לו שכר על כיוצא בזה ע"כ הפסיד שכרו. ולכאורה קשה מעיקרא מאי קא קשיא ליה הא מסיק שם בגיטין דמחזי כמנומר וק"ו קידור כל האזכרות בכל הספר ולכתוב אחרים על כל טלאי וטלאי שאין לך מנומר יותר מזה. ולדידי ניחא שקושיית הרשב"ץ הוא מוכח דברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דמחזי כמנומר וקאמר לימא דלא כר"י משמע דלרבנן ניחא שאינו שוה כלום והרי גם לרבנן יש תיקון ע"י קידור האזכרות:
באופן שכתב ע"ג כתב אפי' כתב שני משחיר טפי לא מהני. ואמנם את אשר אני מסופק הוא זה דבשלמא כתב ע"ג כתב כיון שהכתב התחתון כתב הוא שוב אין העליון מועיל כלום ואף שדיו ע"ג סיקרא מהני היינו משום שדיו ע"ג סקרא מקרי ג"כ מוחק כתב התחתון שהרי בשבת חייב שתים משום מוחק ומשום כותב וכיון שאזל כתב התחתון ממילא כתב העליון מקרי כתב אבל דיו ע"ג דיו לא מקרי מוחק בשביל שהעליון משחיר טפי אדרבה מצהיר הוא את התחתון ומאיר האותיות יותר ולכך לא מקרי כותב בכתב העליון. אבל אני מסופק אם נפל דיו על קלף חלק ונשאר הקלף שחור ואח"כ כתב במקום הזה בדיו המשחיר יותר באופן שהאותיות ניכרים היטב אם זה מקרי כתב או לא:
ולכאורה היה נראה לפע"ד פשוט ששפיר יכול לכתוב מדאמרו במנחות דף למ"ד ע"ב פלוגתא דר"מ ושאר תנאים אם כותבין את השם על מקום המחק מכלל ששאר כל התורה לכ"ע כותבין על מקום המחק ואנן קיי"ל שאפי' השם כותבין על מקום המחק כמבואר ביו"ד סי' רע"ו ומקום המחק היינו שנמחק בעודו לח כמבואר בפירוש רש"י שם וכשנמחק בעודו לח כפי הנראה בחוש רשומו ניכר ונשאר במקומו ואפ"ה יכול לכתוב על מקוה המחק. אמנם אין זה מוכרח דדיו שלהם אולי לא היה רשומו ניכר כלל בנמחק לח ועיין בסוטה דף י"ז במשנה שאמר ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו משמע שדיו אינו עושה רושם:
והנה מצינו שאמרו אין מי מילין ע"ג מי מילין ומשם אנו מדמין לדיו ע"ג דיו וממילא דבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י לר"ת בגיטין דף י"ט ע"א ברש"י ד"ה הא דאפיצן פי' דמי מילין לא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין ע"ג מי מילין עכ"ל. א"כ משמע דמשום דלא ניכר הוא דלא מיחשב כתב משמע דאם היה ניכר שפיר מיחשב כתב. אבל ר"ת שם בתוס' ד"ה דיו דיותא כתב להוכיח דדיו אין עושין מעפצים דהיכי כתבינן ס"ת בדיו של עפצים ע"ג קלף שהוא מעופץ והא אין מי מילין ע"ג מילין ע"ש, והא ודאי שדיו שעשוי ממי עפצים ניכר הוא על הקלף אף שהוא מעובד בעפצים ואפ"ה לדברי ר"ת שייך בו אין מי מילין ע"ג מי מילין. אמנם באמת בדין זה לא קיי"ל כר"ת ודעת הפוסקים להכשיר דיו שלנו אפי' אם הקלף מעובד בעפצים וכמבואר ברא"ש ובטור יו"ד סי' רע"א ובב"י שם והכי קיי"ל וא"כ אדרבה מוכח דאחרי שע"י הקנקנתום המעורב בו עם העפצים משחיר יותר וניכר על הקלף וכותבים בו:
ועוד נלענ"ד שזה מבואר בש"ע אה"ע סימן קכ"ה סעיף ח' בהג"ה שכ' רמ"א ויש מחמירין אפי' אם האות ניכר ותמה הח"מ בס"ק י"ב שאם הכוונה להחמיר לכתחילה לא היה צריך לכתבו שכבר כתב דאין להפריד האותיות אם נוגעין ומשמע אף שהאותיות ניכרים היטב כו'. ולדידי לא קשיא דשם מן הדיו עצמו שנכתב האות נגע באות אחר א"כ מה בכך שהאות ניכר מ"מ אינו מוקף גויל ולכתחילה אנו מחמירין בגט כמו בתפילין וספר תורה שצריך שיהיה מוקף גויל אבל בכאן נפל טיפת דיו ואף שא"א לצמצם שלא נפלה טיפה זו חוץ להאות על הגויל המקיפו מ"מ כיון שהאות ניכר א"כ בודאי דיו של האות משחיר טפי ולכך ניכר ממילא אינו מפסיד מה שיצא מן הטפה על הגויל המקיף שגם במקום הטפה מקרי גויל נגד שחרות האות וא"כ אין מקום להחמיר מצד שאיני מוקף גויל וקמ"ל רמ"א שאעפ"כ מחמירין לכתחילה ועכ"פ בדיעבד כשר כמו שמוכח מדברי מהרי"ק שם בתשובה וכמו שמבואר בח"מ וב"ש ס"ק י"ב. ובלא"ה לא ידעתי מה תמה הח"מ והלא הב"י בא"ח סי' ל"ב הוקשה לו ואיך מכשירין באיפסק בנוקבא והלא אמרינן כל אות שאינו מוקף גויל מד"ר פסול, ועל זה תירץ שני תירוצים. האחד דלא מקרי אינו מוקף גויל אלא בנדבק באות אחר ועוד תירץ דבשעת הכתיבה צריך שהיה מוקף גויל והא דמכשרינן באיפסק בנוקבא היינו אחר הכתיבה נעשה נקב ע"ש וא"כ כאן בנפל טפת דיו ואינו מגיע עד אות אחר וגם נעשה אחר שכבר נכתב לכל התירוצים לית ביה חששא משום היקף גויל וקמ"ל רמ"א דאעפ"כ יש להחמיר לכתחלה:
וא"כ כיון שלפי דעת השואל יש כאן עיגון גדול שהבעל במדינה רחוקה מאד ואין שיירות מצויות ורעש מלחמה וליוצא ולבא אין שלום ולכן אין חשש מחמת היקף גויל ולא מטעם קלקול האותיות:
אמנם דא עקא מה שמלת מותרת נעשה בסוף גג הרי"ש לצד שמאל כעין רגל תי"ו וא"כ נעשה תי"ו מהרי"ש ואף שזה הרגל אין הדיו משחיר כמו גוף הרי"ש מ"מ בשביל זה לא יצא מכלל תי"ו ואם מתחלת הכתב אות אחת חציה משחיר הרבה יותר מחציה השנית הכי בשביל זה לא מקרי כתב וא"כ מלת מותרת לפי שהוא עתה הקרי מותתת ובמשנה מבואר והרי את מותרת הוא עיקר של גט וכן מבואר בהרמב"ם. ואמנם כבר נחלקו הראשונים אבות העולם בגיטין שלנו דכתב למהך להתנסבא לכל גבר וכן כתוב בהו פש"ת ג"פ אי והרי את מותרת מיחשב לדידן טופס או תורף ודעת רמ"א שהוא רק טופס ועיין בריש סי' קכ"ו בהג"ה ובב"ש ס"ק ג' ודעת הרבה פוסקים שהוא תורף, והמחמיר הגדול שבכולם אבי החכמה ואבי התעודה הרמב"ן שכתב שקרוב הדבר שאם לא כתבו אפי' נשאת תצא ומי ירים ראש לאמר שום קולא במקום שהרמב"ן חושש אפי' אם נשאת תצא:
ואמנם אומר אני שדעת האומרים שהוא לדידן רק הוספה ואינו מן התורף דעת שפתם ברור מללו ואמנם האומרים שהוא תורף לא בודאי דברו ואפילו לדעתם הוא ספק ובעיא דלא איפשטא דהא ודאי המקילים טעמם מבורר בדבר ברור שמה בין והרי את מותרת לכל אדם ובין שלטאה למהך להתנסבא לכל גבר שהרי ג"כ מתירה לכל גבר, ואמנם דעת המחמירים משום דלהתנסבא נשואין משמע וא"כ אולי לא התירה רק בנישואין ושייר זנות משא"כ והרי את מותרת התירה לכל דבר. ועתה אני אומר לו יהא ששייר זנות דבר זה אינו בודאי מבטל הגט אלא בעיא דלא איפשטא דף פ"ה ע"א:
ועוד אני אומר ע"כ לא החמיר הרמב"ן אם לא כתב והרי את מותרת כו' אלא בכתבו הבעל או הסופר מפומיה דבעל דאז יכול הבעל לערער ולומר שבכוונה לא צוה לכתבו לפי שרוצה לשייר בזנות דומיא דדעת בעל העיטור בלא האריך הווי"ן שראוי להאריך והוא דעת היש מי שאומר בש"ע סי' קכ"ו סעיף כ"ב. ותדע שהרי הב"י כתב שם בספרו ב"י שכן נראה שהוא דעת הרמב"ן בתשובה, וגם בזה נראה לפע"ד דדוקא אם אתי הבעל ומערער ואומר בפירוש שזה כוונתו ותדע שכן הוא דאל"כ אלא אף בלא אתי הבעל ומערער אנו חוששין לפסול אם לא כתב את מותרת שמא אף שכתב למהך להתנסבא כיון לשייר בזנות א"כ איך כתב הרמב"ן שקרוב בעיניו שאף אם נשאת תצא הרי אין כאן רק ספק שמא לא כיון לשייר בזנות ואת"ל כיון לשייר בזנות אכתי ספק הוא אם חוץ מזנותך אוסר או לא שהרי זו בעיא דלא איפשטא והוי ס"ס ולמה החמיר הרמב"ן ולא עוד שיחמיר אפי' בדיעבד אלא ודאי דמיירי דבעל מערער ואומר שכן היה כוונתו ולכך לא מחשבינן זה לספק וסומכין על דבורו וערעורו של בעל. ועיין ביו"ד סימן קכ"ז בש"ך ס"ק כ"ו. לכן נראה לפענ"ד דאפי' לדעה הראשונה שם בש"ע סעיף כ"ב שמחמיר בלא האריך הווי"ן או כתב היודי"ן אפילו בלא כתב הבעל ובלא ערעור הבעל היינו משום דליכא רק ספק אחד וכדו היינו וכדי וכן ואיגרת היינו איגרא או אי גרת כפירוש הרי"ף אבל כאן שיש ס"ס יש להקל בלא ערעור הבעל ואפילו אם נימא כדעת הפוסקים דבחזקת איסור לא מהני ס"ס וכן מסיק הש"ך בסימן ק"י בכללי הס"ס סעיף כ"ט. עכ"ז אומר אני הא ודאי דבכלל להתנסבא א"א לומר דלא נוכל לפרשו רק אנישואין ולא על זנות הא ודאי בורכא הוא שפיר מתפרש בו היתר הזנות ובכלל היתר נשואין הוא שהרי הר"ן הקשה שם בפ' המגרש על המחמירין לכתוב את מותרת שהרי בריש האשה רבה אמרו התיר להנשא והלכה וקלקלה וכו' ומסקינן קלקלה היינו אלמנה לכה"ג כו' אבל זינתה פטורה א"כ זנות בכלל להנשא ותירץ הר"ן שהב"ד אין מתירין לחצאין ולכן הוא בכלל משא"כ בגט שהוא לשון הבעל חיישינן שמא שייר זנות אבל עכ"פ אנו למדין שאפשר גם לזנות להיות נכלל בכלל להתנסבא אלא שאעפ"כ אנו חוששין שמא שייר הבעל או הסופר. וכל זה אם לא נכתב מעיקרא אבל בגט שנכתב מעיקרא אלא שאחר זה נתקלקל א"כ כבר אנו רואין שלא שייר לא הבעל ולא הסופר וממילא הוא נכלל בכלל להתנסבא וא"כ שוב לא נחשב והרי את מותרת מן התורף. וק"ו בנדון דידן שאכתי ניכר לרוב ותינוק ג"כ קורא מותרת שיש לסמוך להקל:
ויש עוד לברר הדין של הטשטוש שנטשטש הקלף גם במקום הכתב והוי כדבר שיכול להזדייף ויש לחוש שמא היה בו תנאי ומתחלה עלה על דעת השואל שהשליח נאמן כשם שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח, ואני תמה דבשלמא קיום הגט הוא מדרבנן דמדאורייתא עדים החתומים כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי אבל להעיד שלא היה תנאי זה צריך עדות מדאורייתא איך יהיה השליח נאמן ואף דאפי' אתי הבעל ומערער לא מהני ומועיל מה שהעיד השליח בפ"נ והיכא דבעל דבר עומד וטוען מזוייף דעת קצת פוסקים שצריך קיום מן התורה וכבר נתקשה בזה הב"ש בסי' קמ"ב ס"ק ב'. ולדידי נראה ע"פ מה שכתבו התוס' בריש גיטין בד"ה הוי דבר שבערוה אומר ר"י משום דבשאר איסורין כגון טבל כו' מספקא לן אי מהימן באיתחזק איסורא ולאו בידיה ולהכי נקט דבר שבערוה ע"ש. והנה קשה להיפך כיון דאמר דבר שבערוה למה ליה למימר איתחזק איסורא א"ו דאפי' בדבר שבערוה אי לא איתחזק איסורא נאמן ע"א מן התורה:
ובזה נראה לפענ"ד מה שקצת פוסקים סבירא להו דע"א להעיד על מיתת הבעל נאמן מן התורה ולכאורה יפלא איך יהיה נאמן ועיין בנ"י שם בסוגיא ההיא ביבמות ריש פרק האשה רבה וגם דברי התוס' שם דף פ"ח ד"ה מתוך חומר נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ונאמן ע"א בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ע"ש. והדבר תמוה איך קס"ד דאנן סהדי א"כ למה לה להעד כלל כל אשה שתאמר שחקרה הרבה ולא נודע לה דבר מבעלה נימא אנן סהדי כו' שהרי האשה אף שדייקא מ"מ לא שמעה רק דברי העד וממנ"פ או שלא יועיל העד או שלא תצטרך להעד. ואמרתי אני דיש לקיים שתי הדעות שע"א נאמן במיתת הבעל מן התורה ואעפ"כ רק מתקנת חכמים והיינו דע"פ דין לא היה ראוי להחמיר בסופה שהרי אנוסה היא רק חכמים החמירו בסופה וע"י כן דייקא בתחילתה והם דברי הגמרא שם ביבמות מתוך חומרא שהחמרת כו' וכיון דדייקא שוב דיוקא דילה מרעא לחזקת אשת איש וכמו שכתבו התוס' ביבמות דף פ"ח ע"ב ד"ה והבא עליה באשם תלוי שהקשו אמאי נקט אשם תלוי הרי אפי' בחטאת קאי דאוקמה אחזקת א"א ותירצו דמה שהאשה דייקא מרעא לחזקה וא"כ מפורש הדבר שעל ידי דיוקה נעשה מודאי לספק כדין אשם תלוי וא"כ שוב לא מקרי משם והלאה חזקת איסור וכמפורש ביו"ד סימן ק"י בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ח שאפי' לאוסר ס"ס בחזקת איסור מ"מ אם איכא ס"ס בלא הספק הראשון מותר ע"ש א"כ הספק הראשון שוב מוציא מחזקת איסור וכיון שכן גם כאן שע"י דיוקא דידה כבר נקרא מגרע מחזקת איסור ושוב ע"א נאמן מן התורה. ויש בזה אריכות דברים ואין כאן מקומו. כן אני אומר בקיום הגט כיון דמדאורייתא כמו שנחקרה עדותן בב"ד והיכא שאין הבעל דבר טוען מזויף הוא מקויים בודאי והיכא שטען מזויף מ"מ כבר יצא מכלל חזקת איסור לכלל ספק ומגרע מחזקת איסור א"א ושוב ע"א נאמן מן התורה ולכך אפי' אתי הבעל ומערער לא משגחינן. מ"מ בין יהיה מטעמא דידי ובין מטעמא דהב"ש שם דמיירי שהעיד קודם ערעורו של בעל כל זה לענין בפ"נ ונחתם שהוא רק מדרבנן אבל להעיד שלא היה בו תנאי צריך שני עדים מן התורה שהרי הוי דבר שבערוה ואיתחזק איסור א"א:
ואין לומר דכשם שקיום שטרות דרבנן והוא מטעם דלא חציף אינש לזייף וכמו שפירש רש"י בגיטין וא"כ גם כאן ליכא למיחש שמא היה תנאי ומחקו ואין לך זיוף גדול מזה וג"כ מן התורה לא חיישינן וג"כ השליח נאמן. זה אינו דלאו בכל מילי אמרינן לא חציף אינש לזיופי דדוקא לזייף חתימת יד עדים לא חציף אבל מידי אחרינא חציף וראיה שהרי מבואר בש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג דכל מה שמקילים בקיום שטרות מטעם שהוא מדרבנן היינו בשטר שהוא בעדים אבל כתב ידו לא מקילין לפי שזה צריך קיום מן התורה עיין שם הרי שחיישינן שמא זייף וחתם את חבירו ולא אמרינן לא חציף לזייף:
ואמנם אח"כ חתר השואל למצוא פתח ההיתר בדבר נאה ומתקבל כיון שיש ביד השליח הרשאה וכיון שהדין שאם יש בו איזה תנאי מזכירין אותו בהרשאה כמבואר בסי' קמ"א סעיף ל' בהג"ה וכיון שלא נזכר שום תנאי בהרשאה מכלל שלא היה תנאי בגט והוי כמו עדי מסירה בפנינו דמה לי עדי מסירה שמסר הבעל לאשתו הגט ומה לי עדי מסירה שמסר הגט לשלוחו כיון שמעידים שלא היה בו תנאי ועל זה חשש הרב השואל דאולי הרשאה שהוא לשון העדים ואולי לא גמירי לכתוב בהרשאה התנאי שהיה בגט ואף שההרשאה מקויימת מהדיינים מ"מ כיון שהדיינים אינם מקיימים רק חתימת ידי עדים א"צ לקרות ההרשאה, ולכן מצא הרב השואל פתח מרווח שכאן שזה שליח שני שהוא שליח ב"ד ובידו ההרשאה מהב"ד והמה מפורסמים לחכמים מובהקים וכיון שלא נזכר בהרשאה שום תנאי מכלל שלא היה תנאי בגט: והנה דבר זה להזכיר התנאי בההרשאה אינו מעיקר הדין שאם נזכר בגט מה צורך להזכירו בהרשאה והלא הגט מוכיח על התנאי, אלא הוא מדברי הגמ"ר. ובאמת המחבר לא הביאו בש"ע שלו רק רמ"א הביאו בהג"ה אבל בספרו הגדול ב"י הביאו גם המחבר וכיון שגט הזה עם ההרשאה מחכמי ספרדים הוא צריך חקירה על מנהגם שם אם זהירים בזה בכל ההרשאות ודבר זה על הרב השואל מוטל שהוא מקומו על הספר קרוב לחכמי ספרדים ויכול לחקור:
ואמנם בגוף הדין אני אומר אפריין נמטיה להרב השואל כי אף שאני מעתיק דבריו בקיצור רק שורש היוצא מדבריו אבל הוא האריך בסברות ישרות נכוחות למבין ועיניו כיונים על אפיקי האחרונים וכל דבריהם סדורים לו. אבל אכתי יש לפקפק על פי דברי הרב ב"י שכתב בסי' קכ"ד ובטעמא דלא מכשירין בעדי חתימה כשכתוב ע"ד המזדייף כתב הרא"ש וכו' ולפ"ז מ"ש רבינו אבל בע"ח אפי' הם לפנינו פסול זה דוקא לדברי הסוברים דכל היכא דליכא ע"מ הוא בטל כו' ומיהו קשה דא"כ למה סתם רבינו דבריו והוה ליה לפרושי דהיינו לדעת הרא"ש דוקא ואפשר דגם להמכשירים בע"ח לחודייהו מפסלי הכא אפי' כשע"ח לפנינו משום כיון דיכול להזדייף ה"ל כמזוייף מתוכו א"נ גזרינן ע"ח לפנינו אטו שאינן לפנינו אלא עדים המכירים חתימתן דאז ודאי חיישינן דלמא תנאי הוה ביה וזייפתיה וגם שמא זייף החתימות עד שנראה למקיימים שהוא חתימת העדים החתומים בו דכיון שנכתב ע"ד שיוכל להזדייף איתרע לה חזקה דכשרות וחיישינן לכל מה דאפשר למיחש עכ"ל הב"י. ולפ"ז אינו מועיל רק ע"מ לפנינו אבל כתב מע"מ שנמסר לפניהם בלי תנאי לא מהני שכאן שיש ריעותא לפנינו שכתב הגט ע"ד המזדייף כשם שאנו חוששין על עדי הגט שמא זייף חתימתן עד שדומה ממש ולא מהני שום קיום כן אנו חוששין שמא זייף ח"י ע"מ ולא מועיל שום קיום חתימתן. ואמנם לדינא שפיר קאמר הרב השואל ודברי הב"י בסי' קכ"ד הם אמורים בגט שנכתב מתחלה ע"ד המזדייף שודאי יש בו ריעותא מתחלתו אבל בגט שיש בו טשטוש כמו בעובדא דלפנינו שנעשה הטשטוש אחר המסירה מחמת שנפל למים ואף שכל זה מדברי השליח ומפיו אנו חיים מ"מ כיון שהדבר תחת האפשר ויכול להיות כדבריו א"כ אין כאן ריעותא לפנינו ומהי תיתי ניחוש שזייף החתימות ובכל מקום מקיימים השטר ע"פ הכרת החתימות כמו מפי ע"ח בעצמם. וראיה לדבר מדברי הראב"ד בפ"ד מהל' גירושין בגט קרוע שתי וערב שכתב הראב"ד אם גט מקויים הוא למה יפסל מהיותה מגורשת שלא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו ואמרינן שכבר גבתה בו וקרעוהו הב"ד וכתב הרב המגיד שדברי הראב"ד אפשר שהוא אמת והטעם שההוכחה היא שבא לידה שלם שאל"כ אין מקיימים אותו ב"ד ובודאי האשה קיימתו ולא הבעל שאין דרך הבעל לקיים הגט וכן כתב הרשב"א שאף רבינו יודה בזה. ולפי זה דברי הב"י שאם יש בו ריעותא חיישינן שמא זייף החתימות א"כ מה מועיל הקיום ושמא הקיום גופיה מזויף הוא ואף שניכרים חתימת יד הדיינים לא מהני אלא ודאי חדא מתרתי דע"כ לא קאמר הב"י דחיישינן שמא זייף אלא חתימת עדים אבל בחתימת יד הדיינים בהנפק לא חיישינן, או כדאמרן דעד כאן לא קאמר הב"י אלא בכתבו ע"ד המזדייף שודאי מתחילתו היה בו ריעותא אבל בנקרע שיש לומר שמעולם לא היה בו ריעותא אלא שעתה נקרע אחר שבא לידה לא חיישינן לזיופא וא"כ ה"ה בנדון דידן אית ביה תרתי לטיבותא שהוא שליח ב"ד ויש בידו הרשאה בחתימת יד הבית דין וגם איכא למימר שלא היה בו ריעותא רק עתה נטשטש ע"י שנפל למים לא חיישינן שזייף חתימת יד העדים:
אמנם יש לדתות ראיה זו דשם בנקרע שתי וערב לא מקרי ריעותא גם עתה וכדאסברה לן הראב"ד שהב"ד קרעוהו לפי שכבר הגבוה הכתובה שלא תחזור ותגבה פעה שנית ולפ"ז שייך סברת הראב"ד רק בנקרע אבל בנטשטש שאין דרכם של הב"ד לטשטש אולי מקרי ריעותא ושייך חששת הב"י שזייף חתימת העדים עד שדומין ממש ולא מועיל קיום דחיישינן לזיוף ממילא גם הנפק לא מהני. ואני תמה על הפר"ח שהעתיק דברי הראב"ד גם לענין טשטוש וזה אינו מבואר בהראב"ד:
ואמנם אומר אני שכיון שיש לתלות הטשטוש ע"י מים שנפל בהם אין כאן ריעותא למיחש ע"י למזוייף ואף שזה עצמו הוא ריעותא כיון דנפל איתרע מ"מ לא מגרע ריעותא זו אלא למיחש לפרעון או כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ולכך שט"ח שנמצא ביום שנכתב וכתוב בו הנפק וליתיה ללוה קמן מחזירין למלוה דלפרעון ביומא לא חיישינן כמבואר בח"מ סי' ס"ה סעיף ז' וקשה דניחוש לזיופא עם ההנפק דכיון דנפל איתרע אלא ודאי דאף דנפל מ"מ לא חיישינן לזיוף ודוקא בדבר הנכתב מתחלה ע"ד המזדייף שאין דרכם של עדים לחתום שטר כזה לכך חיישינן לזיופא ולא בדבר אחר. ועוד ראיה דבח"מ סי' מ"ד סעיף ז' פסק המחבר שאם יש מחקים לא נפסל השטר אלא שאין למדין מהם ואפי' רמ"א בהג"ה שם שפוסל כל השטר היינו במקום שיש לחוש שהיה כתוב שם חובה אבל אם מוכח מתוך השטר כשר וקשה וניחוש לזיוף אלא ודאי דמשום טשטוש ומחק לא חיישינן לזיופא. ולכן שפיר כתב הרב השואל להכשיר הגט הזה כיון שהוא שעת הדחק ועיגון. והנני מסכים עמו ובלבד לעיין היטב שיהיה עכ"פ כל התורף כל אות בבואה שלו קיימת. ומשום חומר הנושא יסכים עוד רב מובהק ומוסמך להיתר הזה ומטינא שיבא בהדייהו. דברי שלום: