נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן ל[עריכה]

תשובה

מבן המחבר שנית על ענין הנ"ל.

בע"ה פראג יום ג' חנוכה ור"ח תקנח"ל.

להרב הגדול מוה' יצחק אב"ד דק"ק פאקש:

אותיותיו האירו מול עבר פני יום אתמול כו'. וראשית דבר צריך אני לכפול הדברים בתנאי כפול שאין אני דן בענין דג טי"ק כי לא נודע לי ולא ידעתי מה הוא ובפרט כי במכתבו של כבוד מעלתו השני נאמר כי לזה הדג טי"ק אין לו כלל קשקשים כי אם בליטות יש לו כמו דג אשטוריא"ן ואותן הבליטות אינן נקלפים לא בסכין ולא בשום ענין בעולם זולת אם ניטל עמהם העור ובשר עכ"ל מעלתו: אם כדבריו כן הוא שאינן נקלפים בשום פעולה מן העור דבר פשוט הוא שאינן נחשבים קשקשים כמ"ש הרמב"ן בפ' שמיני ובהרב המגיד וברמ"א דכל שאינן נקלפים מי העור לא מקרי קשקשים וגם אני לא אמרתי אלא שעכ"פ יהיו נקלפים ע"י שריה במים רותחין או במי אפר כמ"ש במכתבי הקודם, לכן יראה מע"ל אם גם בדג טי"ק יש לו קשקשים נקלפים מהעור ע"י שריה במים רותחין או במי אפר ואז הוא מותר. כללו של דבר אני מבחוץ ואי אפשר לי לבחון בדבר זה:

ועל מה שמתלונן עלי שכתבתי שמעלתו אינו נאמן שאאמ"ו הגאון ז"ל חזר מדבריו. האמת אגיד שמעלתו הוחזק כפרן בעסק זה כי הדבר אלי יגונב שמעלתו כתב לאחד מחכמי הדור שאאמ"ו הגאון ז"ל התיר דג שאין קשקשיו נקלפים כלל וחולק על הרמב"ן בדין זה שצריך להיות קשקשים נקלפים, וזה הוא שקר מוחלט ומעלתו במרמה בא לגנוב דעת הבריות. ואני מזהירו שלא ילמד לשונו שקר ומרה תהי' באחרונה אם יתגלה קלונו ברבים ויפורסם תשובת אאמ"ו הגאון ז"ל בדפוס. ואף אם היה מעלתו במוחזק לאיש אמתי אעפ"כ אם לדין יש תשובה ולא מצינו בפוסקים בדין עד אחד שאינו נאמן לאסור שמחלקים אם העד הוא מוחזק בנאמנות ואדם כשר או לא והרי משה רבינו היה פסול להעיד לאהרן אחיו, וכן מצינו בגמרא דיבמות דף ע"ז ע"א דאמר ר"א אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא קודם מעשה שומעין לו ואם לאחר מעשה אין שומעין לו. ופירש"י דשמא מחמת המעשה הבא לידו אמרה. ואף שהתוס' כתבו שם וכן פסק הרמ"א בי"ד סוף סימן רמ"ב דזה הוא דוקא בדבר הנוגע לתלמיד חכם בעצמו מ"מ פשט דברי רש"י לא משמע כן, ובאמת הנ"י שם עמד על זה דח"ו לחשוד לת"ח שהוא משקר וכתב דע"י שהוא נושא ונותן בהלכה אומר בדדמי. לכן גם למעלתו לא ירע הדבר אם אין אנו מאמינים לו בדבר שאין להאמין ונראה לעינים שהוא שקר מוחלט כמ"ש במכתבי הראשון. ואפשר ששמע זה מפי אחד מארחי פרחי וזכרונו כוזב לו לומר שהדר בו אאמ"ו הגאון ז"ל. ואני אומר שמעלתו לימריה לנפשיה שכותב על הרב מטו"ו ז"ל שכיזב לאאמ"ו הגאון בשאלתו. ח"ו לא נחשד הקל שבקלים על זה הס כי לא להזכיר. וכן שאר דבריו המה להג הרבה ביגיעת בשר שכתב שהדג הנשלח לאאמ"ו ע"י טלטול הדרך נפרך ונעשה בבשרו בקעים:

ועתה אתוכח במה שרוצה מעלתו להשיב על דברי על מה שכתבתי דאף מי שסובר דראש ושדרה הוא סימן טהרה מודה שיש דגים טהורים בקשקשים ואין להם ראש ושדרה. וע"ז כתב מעלתו שלא מצא בשום פוסק מפורש דיש דג טהור אשר ראש ושדרה אין לו. הנה מעלתו בעצמו מרגיש שכתב כן בתשובת רשב"א וכן כתב הר"ן במס' ע"ז ועוד לא ראינו אינה ראיה דלאיזה צורך יהיה. דבר זה נזכר בפוסקים דאם יש לו קשקשים מקרא מלא הוא דמותר, גם ראיתי בב"י שהעתיק דברי הרא"ש וכתב איכא נמי דג טהור דדמי לטמאים בראש ושדרה. ואף שבדברי רבינו אשר שלפנינו לא כתב אלא דדמי לטמאים בשדרה מ"מ בדברי ב"י מפורש תרוייהו ראש ושדרה וכן כתב הב"ח, ואף שהטור כתב שטהורין אין ראשן חד ויש להן שדרה, הנה ע"כ כוונתו לומר שאם אין ראשן חד ויש להן שדרה אז הוא בודאי טהור דהא מפורש בגמרא דאראה ופלמודה הוא טהור וראשן חד אבל לזה כ"ע מודים דיש טהורין דדמו לטמאים בראש ושדרה:

לכן אני עומד במקומי לומר דכל מחלוקת הפוסקים בסמני ראש ושדרה הוא דוקא בדג שבא לפנינו בלי קשקשים ויש לו ראש עגול ושדרה בזה פליגי אם לשפוט מכח ראש ושדרה שהיה לו בודאי קשקשים ונשרו ממנו או שיהיה עתיד לגדלן. אבל בדג שהוא לפנינו עם קשקשים ואין ראשו עגול ואין לו שדרה לא יעלה על הדעת לומר מדאין לו ראש ושדרה ע"כ אלה קשקשים לאו קשקשים מעליא הם. ולעשות חלוקים בתמונת קשקשים זה דבר רחוק ואינו מתקרב אל הדעת ואנו אין לנו לדון על קשקשים אלא אם הם נקלפים או לא ואם קשקשיו נקלפים ע"י כלי או ע"י שריה במים רותחין כבר העיד הרמב"ן שזה מקרי שפיר קשקשיו נקלפים ואין חולק בזה על הרמב"ן ואף האוסרין אשטוריא"ן לא אסרו אלא מחמת שלא בחנו אותו בשריה במים רותחין כמ"ש במכתבי הקודם שכן מורה לשון האוהל מועד שהביא הפר"ח:

ומה שרצה לומר דהרמב"ן לא התיר דג אשטוריא"ן מכח שריה לחוד כ"א ע"י צירוף סימן שדרה שיש לו. לא ידעתי למה לו לכבוד מעלתו לכנוס בפרצות דחוקות כדי לעמוד על דעתו בחומרות יתירות ולא אשיב על דבר זה, ויראה בפר"ח שמעתיק דברי האוהל מועד שהביא דברי הרמב"ן בענין דג האשטוריא"ן שכתב שהרמב"ן בדקו ושרה אותו במים רותחין ונשרו ממנו קשקשים עכ"ל האוהל מועד, ואיך יעלה על הדעת לומר דבדג שיש לו שדרה אין צריכין להיות הקשקשים נקלפים ובדג שאין לו שדרה צריך להיות הקשקשים נקלפים ממ"נ אם שריה ברותחין לא מהני מה מהני השדרה הא השדרה לחוד לא הוי סימן והלא מקרא מלא הוא כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הם לכם וכיון שאין לדג אשטוריא"ן קשקשים אחרים כי אם אותן שמצא בו הרמב"ן ע"י שריה במים רותחין הרי נלמד מדג אשטוריא"ן שכל שנקלף ע"י שריה ברותחין מקרי קשקשת. והאריכות בזה ללא צורך הוא:

ומה שכתב מעלתו בדברי הרא"ש לא אדון ביה כי אין הדבר נוגע לדברי וכבר עמדו כל האחרונים בדברי הרא"ש האלה ולכל אחד יש דרך אחרת אלו ואלו דברי אלהים חיים. אמנם מה שמעלתו רוצה להשיא דעת הרא"ש דגם הרא"ש מפרש דהראש ושדרה ניכר היינו בט"ע שהם של דג פלוני וטהור אין להעמיד דבר זה בדברי הרא"ש. ועכ"פ האריכות בזה ללא צורך כי פלוגתא זו מפורסמת בפוסקים אי ראש ושדרה הוי סימן טהרה או לא והוא תלי באשלי רברבי בפירש"י ובפירוש הראב"ד וכל האחרונים דברו מזה:

ומה שכתבתי להשיב על דבריו שרצה לחלק בין שדרה לשדרה והתנה תנאים שלא יהי' השדרה נשמט בקל ויהי' סבוך בגידין ובשר וכתבתי לסתור דבר זה דמאי מהני בטרית שאינה טרופה שהראש ושדרה קיים אם כל הבשר נימוח ואינו ניכר אם הוא סבוך בבשרא, וכתבתי שהרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שבשר הדג נימוח ונתרוצץ, וע"ז השיב מעלתו דמפירוש המשנה אין ראי' דהוא מפרש ראש ושדרה ניכר בט"ע ולא איירי מסימני טהרה של ראש עגול ושדרה. לא ידעתי כוונתו, ואני לא כתבתי אלא דהפירוש בגמ' טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה קיים הוא הפירוש שאף שלא נשתייר כי אם הראש ושדרה והבשר נימוח וע"ז הבאתי דגם הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש כן ואף שבסימן ראש ושדרה יש מחלוקת אבל בפירוש טרית שאינה טרופה ליכא פלוגתא וכולם שוים לטובה ולמה לנו להרבות בפלוגתא בפירוש טרית שאינה טרופה ולבדות מלבנו לומר דלהמפרשים בגמרא ראש ושדרה ניכר שהוא סימן טהרה מיירי שהבשר אינו נימוח ולהמפרשים ראש ושדרה ניכר בט"ע שהוא מדג פלוני מיירי שנתרוצץ הבשר. וגם פשט לשון הגמרא מורה כן דקאמר איזה טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר הרי משמע שכל הדג נימוח ומרוף ונתרוצץ כפירוש הרמב"ם, וגם מה יענה מעלתו לדעת הב"ח וסיעתו שכתב שגם דעת הרמב"ם בפירוש המשנה הוא כפירש"י דראש ושדרה ניכר היינו בסימן טהרה שראשו עגול ויש לו שדרה:

ומה שכתבתי להוכיח דע"כ עיקר ראיית הרמב"ן שצריך להיות קשקשיו נקלפים הוא מקרא דשריון קשקשים הוא לבוש ולא מטעם שדימה מעלתו שטעם הרמב"ן הוא הואיל ומתרגמינן קלפין. וכתב מעלתו שלא ירד לסוף דעתי ואח"כ כתב מעלתו על ראיה שהבאתי מסימני עוף טהור שקורקבנו נקלף בעינן ביד ולא בכלי וקא מתמה מעלתו לומר וכי הקילוף גורם ההיתר אלא רך קבלו חכמינו ז"ל דסימן עוף טהור הוא אותן שנקלפו בלי כלי. אני תמה על מעלתו איך היה נבהל להשיב על דברי ולא ראה כל דברי הגמרא, ולכן צריך אני לפרש שיחתי ולכפול הדברים כיון שמעלתו מעיד על עצמו שלא ירד לסוף דעתי והן הן הדברים שאמרתי. במשנה אמרו סימני עוף טהור כל שקרקבנו נקלף ועל זה קאמר בגמרא חולין דף ס"ב ע"ב אמר ר"א שמונה ספקות הן כו' מאי ספקייהו עופות טהורין קרקבנן נקלף וטמאין אין קרקבנן נקלף והני קרקבנן נקלף בסכינא ופירש"י ומספקא להו אי קילוף הוא ויש להן ד' סימנין או לאו קילוף הוא ואין להן אלא ג' סימנים, וכן פירשו בתוס' דספק הוא אם הקילוף ע"י כלי הוי קילוף או לא, הרי מפורש דקבלה שהיה להם בסימני עוף טהור שקרקבנו נקלף לא נתפרש קליפה זו איך שתהי' אך חכמי הגמרא עמדו בספק אי קילוף שע"י סכין ג"כ מיחשב קילוף או שמא לא מקרי קילוף כי אם מה שנקלף ביד ולא בסכין, וע"ז הקשיתי אי טעמא דהרמב"ן הוא שצריך להיות קשקשיו נקלפים הוא הואיל ומתרגמינן קלפין א"כ למה מהני קילוף ע"י כלי בקשקשים הא ג"כ קאי באותו ספק שעמדו בגמרא אי קליפה בכלי מיחשב קליפה או לא, ומזה שפטתי דע"כ עיקר ראית הרמב"ן הוא הואיל וכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש ועיקר דין קליפה בקשקשים יצא לנו שיהי' כעין לבוש שיהיו נפשטין, אך ע"ז עדיין קשה מנ"ל דקליפה בכלי מהני דלמא בעינן כעין לבוש ממש שנפשט בלי כלי, וע"ז כתבתי דבאמת מצינו גם בכתוב קרא לבוש לדבר שאינו נפשט כי אם ע"י כלי ושאר פעולות דהיינו ע"י מים רותחין הואיל וכתיב עור ובשר תלבישני הרי שנקרא עור לבוש ועינינו רואות שהעור אינו נפשט כי אם ע"י פעולה דהיינו אם אדם נכוה במים רותחין העור נפשט מעליו. ומה שמתרגמינן קלפין כך שמן של קשקשים. ובזה מיושב נמי תמיהת אאמ"ו הגאון ז"ל על הרמב"ן מהאי קרא דעור ובשר תלבישני דבאמת בשביל העור כתב כן דלהרמב"ן לשיטתו גם מה שנפשט ע"י רותחין ג"כ מקרי לבוש קשקשים והוציא זה מהאי קרא גופא דקרי לעור לבוש ובשביל העור אף שאינו נפשט אלא ע"י רותחין נאמר עור ובשר תלבישני. ומעתה יראה נא מעלתו כי כנים דברי וכל כו האי מלתא יתאמרו משמי:

ומ"ש מעלתו כיון דדג שטיר"ל אינו דג אשטוריא"ן אין לנו להתירו דהרמב"ן התיר אשטוריא"ן דמצא קשקשים דקים במים ואנן לא בקיאין בבדיקה זו. לא ידעתי איך בודה מעלתו דברים כאלה מלבו והיכן ראה דהרמב"ן מצא קשקשים דקים במים אדרבה לא נאמר בס' אוהל מועד אלא שהרמב"ן שרה הדג אשטוריא"ן במים רותחין ונשרו ממנו קשקשים הרי שלא היה מתחלה הספק בדג זה אלא מטעם שאין קשקשיו נקלפים עד שבדק אותו הרמב"ן ע"י רותחין. ואי כדברי מעלתו דמחמת דקותן של הקשקשים היה צריך הרמב"ן לבדיקת דג א"כ רותחין מאי עבידתייהו. ואני לא מצאתי בספרי חכמת הבטה שע"י מים רותחין יתראה דבר לעינים יותר ממים קרים: כללו של דבר אני רואה שכבוד מעלתו חותר חתירות לאסור מה שלא נזכר בשום פוסק ובכל פעם כשמעלתו מביא דברי הרמב"ן האלה הוא מעלים להזכיר רותחין כאילו הוא מתירא שלא להכוות ברותחין אשר הם סתירה לדבריו ובמרמה בא להטות בדברי הבל:

ומה שכתבתי לדחות הגהת בני חייא עדיין אני עומד בדיבורי שדברי בני חייא הם דחויים שאין להעמיד בדברי תוספות שכתבו אמת הוא שיש לו במים ומשירן בשעה שעולה מן המים לומר שנתאמת להם שיש לדג ברבוטא קשקשים ע"י שריה במים וראו בו קשקשים דא"כ ה"ל להתוספות לומר אמת הוא שיש לו קשקשים ונראין כששורין אותו במים ובודאי איזה תלמיד טועה כתב הגה"ה זו שהביא בעל שמש צדקה והוא דבר שאין להכניס בדברי התוספות כי התוס' כתבו להיפך שמשירן בשעה שעולה מן המים הרי שבשעה שנמצא הדג הזה ביבשה אין לו קשקשים כלל הואיל ומשירן בעת עלותו מן המים. ומה שכתב מעלתו שגם על הפר"ח יש תמיה זו לא ידעתי כוונתו דגם לפר"ח שאמר שנתאמת לבעלי התוס' ע"י שדרה שיש לדג ברבוטא ג"כ ניחא דברי התוס' דאי אמרינן דדג טמא אין לו שדרה כלל וכיון שיש לזה הברבוטא שדרה ע"כ בא זה ולימד על זה שהיו לו קשקשים ונשרו בשעה שעולה מן המים דכיון שאין לו קשקשים לפנינו וע"כ ליכא דג טהויי בלי קשקשים וכיון שיש לו שדרה ע"כ היו לו קשקשים ונשרו בשעה שעולה מן המים:

ועל מה שכתבתי לפרש כוונת הפ"ח שכתב ואפשר דמענין אחר נתאמת להם לבעלי התוספות דכוונתו דאפשר שנתאמת להם בפועל שראר בשעה שנצוד הברבוטא שמשיר קשקשיו בשעה שעולה מן המים. על זה הקשה מעלתו וז"ל אם כן למה נתגלה לר' אפרים בחלום לאוסרו כמו שהביא בהגהת אשרי במסכת ע"ז והא עדות בעלי תוספות בודאי אמת שראו בעיניהם עכ"ל כבוד מעלתו. אני אומר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ומעולם לא שמעתי להוכיח דין מבעל החלומות הזה וחלומות שוא ידברון. ואם שרבינו אפרים ז"ל היה צדיק וחסיד גדול והיה חושש לחלומו שנאמר לו בחלום שהתיר השרץ והיה חושש פן יש ממש בדבר והיה תולה זה על שהתור דג ברבוטא מ"מ אם היה מתאמת לר' אפרים שיש לדג זה קשקשים כמו שנתאמת הדבר לבעלי התוספות היה תולה פתרון חלומו על ענין אחר שהיה מתיר והיה חושש לו אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא אין בו ממש. ואני שואל למעלתו למה לא בא בעל החלום הזה לשאר בעלי התוס' ולר"ת ולגדולי הפוסקים אשר התירו ברבוטא ולגלות להם להיות נראה מה יהיה חלומותיו (ויעיין במסכת סנהדרין, וכן פסק הרמ"א בי"ד ס"ס רנ"ט בא לו בעל חלום ואמר כך וכך מעות הן ושל מעשר הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין):

גם מה שהשיב מעלתו לדברי למה כתב המהרש"ל ושאר אחרונים לאיסור בדג ברבוטא נגד עדות בעלי תוספות. אהובי ידידי וכי זה הוא בודאי הלא הפ"ח כתב שני אופנים שאפשר שנתאמת להם ע"י שדרה שיש לדג זה והתוספות סוברים דשדרה הוי סימן טהרה ומהרש"ל ואחרונים חוששין לפוסקים שסברו דשדרה לא הוי סימן כלל לסמוך עליו וכמו שמפרשים דעת הרא"ש:

ומה שחשש מעלתו לדברי הש"ג בפ' אלו טריפות דאם אין הפיצולים שוים אז הוא דג טמא. בזה לא אכריע אבל לדעתי אין לסמוך על סימן זה כלל שהוא דבר שלא נמצא בפוסקים ראשונים ואחרונים. ואני אומר וכי בליסטרי או קניגי היה שידע תמונות כל הדגים שבעולם ליתן סימן לטהורים ומי יכול לדמות את עצמו לבעלי התלמוד שכל דבריהם היה ברוח הקדש והיו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו מפי הגבורה. אבל סימן שלא נזכר בגמרא ולא בגאונים שהיו דורות הסמוכים לתלמוד קשה לסמוך על סימן זה. ונראה שגם ריא"ז לא כתב סימן זה אלא רק לבני מדינתו והקרובים אליו שאלה הדגים הנמצאים במקומו לא היה לטהורין עוקצים שאינן שוים. וביותר יש תברא בצדו שהש"ג שם מסיים אבל שאין זנבו מפוצל דומה זנב טמא לטהור ברוב הדגים. והרי דבר זה הוא מוכחש מדברי ב"י שמביא בשם סמ"ג בשם הרב ר"י חסיד סימן על דגים טהורים שני עדים טהור, פירוש דג טהור יש לו זנב סדוקה לשנים עכ"ל הב"י. הרי שדברי הש"ג המה מוכחשים מהב"י. לכן אני אומר שפצולים שנזכר בש"ג הוא ענין אחר דהיינו שיש בו דלדולים והוא כענף היוצא מן הבד בזה צריך להיות הדלדולים שוים ויש דגים טהורים שאין להם דלדולים כלל. אבל סדק דהיינו שנחלק הזנב לשני עוקצין הוא דבר בפני עצמו ומזה לא דיבר הש"ג כלל ובזה יכולין להיות אחד ארוך יותר משני רק שצריך להיות שנים ונקרא זנב סדוקה שהזכיר ב"י בשם ר"י חסיד שהוא סימן טהרה:

ויש לי להביא ראיה לזה דפצלים וסדק שני ענינים הם מתוספות במסכת בכורות דף ל"ט ע"ב בד"ה או שראש הזנב מפצל את העצם כו' פירש בקונטרס שנקלף העור כו'. וקשה דבלשון המשנה והש"ס ה"ל למימר ונקלף. ונראה לפרש שמפצל את העצם לשנים כמו מפוצלות דגבי קרנים שמפוצלות לכאן ולכאן עכ"ל ע"ש. ומעתה אי אמרינן דפצלים ונסדק ענין אחד הוא עדיין קשה דקושיא זו שהקשו על רש"י לפרוך התוס' לעצמם דה"ל למימר בלשון המשנה נסדק ראש הזנב כמו שתני במשנה הקודמת בדף ל"ט ע"א חוטמו שניקב ונסתם ונסדק אלא ודאי שנפצל ונסדק אין להם כוונה אחת והם שני ענינים שונים לא ראי זה כראי זה:

ומה שהקשה מעלתו על מה ולמה סתמו הפוסקים דאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן שהוא מותר והא במשנה אסרוהו מפני שערבונה עולה עמו. לדידי לא קשה מידי דהא היא גופא קשיא למה נקט במתני' דוקא חילק לבד ולא נקט נמי עפיץ שג"כ אין לו עכשיו ועתיד לגדל ויהיה אסור מטעם ערבונה. א"ו דגם מתני' סובר כברייתא בע"ז דף ל"ט ודוקא חילק שהוא קטן מאוד וגם ערבונה קטנים מאוד ומחמת קטנותם אי אפשר להבחין בין זה לזה לכך אסרו אבל הסולתנית ועפיץ שנזכרו בברייתא גם לתנא דמתני' מותרין הם הואיל ואלה אינן קטנים כל כך ואין ערבונה עולה עמו ובקל יכול להבחין בין זה לזה ואף שהחילק הוא הסולתנית מ"מ י"ל שנקרא חילק בעודו בקטנותו ואז הוא אסור וכשגדל קצת נקרא סולתנית ואז הוא מותר דאין חשש לערבונה שעולה עמו שיש להבחין ביניהם ולפ"ז שפיר הביאו הפוסקים הך דאין לו עכשיו ועתיד לגדל בשביל דגים שאין לחוש לערבונה כמו אלה הנזכרים בברייתא ותנא דמתני' שאסר לחילק אינו חולק בזה על הברייתא. ועל פי זה מתורץ נמי מה שהקשה להנך פוסקים דשדרה הוי סימן למה אסרו לחילק במתני' מפני ערבונה ליבדקו ליה בשדרה, דג"כ יש לומר הואיל וקטנים מאד אינו נראה השדרה ומחמת דקותו הוא כחוט השערה שאינו נראה יפה. וגם שפיר רצה הגמרא לומר לאביי דצחנתא שהוא החילק דבב נהרא מותר מטעם דרדיפי מיא לא חיישינן לערבונה דכיון דאין לו שדרה לא מצי קאי היכא דרדיפי מיא אמנם היכא דלא רדיפי מיא חיישינן לערבונה ואין להבחין ע"י השדרה מחמת דקותן כנ"ל. וכמדומה לי שראיתי קושית מעלתו וגם תירוצו באחד מן המחברים ואין הפנאי מסכים עמדי לחפש בספרים כי אני אינני בעל מלאכה אחת ועול התלמידים ויותר עול ההוראה עמוסים עלי. ומפני הטרדה לקצר אני צריך. כ"ד אוהבו:

הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מהר"י ז"ל.