נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/יב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יב[עריכה]
תשובה
שלום וישע רב. לרב וצורב, אור נערב. כבוד נ"ד הרב הגדול המופלא חכם טובא. החריף ושנון הבקי המושלם במעלות כבוד מוה' אביגדור נר"ו:
מכתבו הגיעני בין כסא לעשור ואז עול צבור עלי להשיב לב בנים לאביהם שבשמים ומצות עשה שהז"ג ואח"כ באו ימי החג וכמה שאלות אשר נוגעים למעשה והוצרכתי להקדים כי דבריו אינם נוגעים למעשה והואיל ואידחי אידחי ג"כ אחר החג מחמת עול התלמידים בתחלת הזמן. ועכשיו פניתי מעט ונזכרתי וחפשתי מכתבו ומצאתי ועיינתי בו: והנה מה שכתב והקשה בטמא במוקדשים למה צריך לומר ברי לי ולמה לא נימא שאם נגע היה אומר כמו שהקשה ב"י על רבינא גבי עלפויי שאם נתעלף היה אומר ותירוץ הב"י לא שייך גבי טמא. ומתוך קושיא זו הרבה בסברות דחוקות עד שבעצמו ראה שעומד לפניו כחומה נשגבה דברי התוספות בד"ה דליתיה שכתבו ואי מיירי בבמה אתי שפיר שהרי לפי דבריו עיקר החשש שהשוחט בעצמו היה מסופק אלא שהיה מורה לעצמו דעזרה רה"ר היא ונדחק בזה במה שאינו מתקבל על הדעת ובסברותיו הללו רצה לדחות דברי בנ"ב בחי"ד סימן ד': ובאמת תחלת קושייתו לאו כלום היא ולמה לא דקדק בדברי הבית יוסף שם שכתב והרמב"ם בפ"ד כתב דלכתחלה חיישינן לעלפויי אלא שאם שחט בינו לבין עצמו לא כתב שצריך לשאלו וטעמו משום דטעמא דעלפויי משום שהייה הוא וכיון שזה יודע הלכות שחיטה ודאי אילו שהה לא היה מאכילה לנו כו' וא"כ הב"י שפיר כתב דשם במומחה היודע הלכות שחיטה איירי והרי גם שהייה מהלכות שחיטה הוא ובודאי יודע דין שהייה וסמכינן על זה שאם שהה היה מודיע אבל טמא במוקדשין וכי לא משכחת בשוחט עם הארץ שאינו יודע שהטמא מפסיד בקדשים או שאינו יודע שחבת הקודש מכשיר או שאינו יודע שהעבירו בהמה זו בנהר וכל כיוצא בזה לכך אף שנגע אינו מעלה על דעתו שמחויב להודיע לנו. וא"כ כל דברי מעלתו בזה נתבטלו:
ומ"ש על מה שכתבתי אוקימתא חדשה על המשנה בקדשים כמבואר בחיבורי נוב"י קמא יור"ד תשו' ד' בד"ה וע"פ. ועל זה כתב מעלתו דלשטת התוספות אי אפשר לאוקמי כך דא"כ קשה דהוה ליה למתני במשנתנו אחד אנשים ואחד נשים ועיין חולין דף ב' ע"א בתוספות בד"ה הכל שוחטין: הנה אף כי אמר מלתא דמסתבר אבל אמינא ליה ולטעמיך להך אוקימתא דגמרא דהכא עיקר א"כ כיון דכאן עיקר דין שחיטת קדשים למה לא תני הכשר נשים כאן ואי משום דרישא דהכשר לכתחלה לא איירי לאוקימתא דרבה ב"ע בקדשים היא גופא קשיא כיון דהכא עיקר למה לא תני הכא גם הכשר קדשים לכתחלה. וגם צריך להבין מה דאמר הכא עיקר התם איידי דתני שאר פסולין כו' היא גופא קשיא כל שאר פסולים דתני התם למה לא תנינהו הכא כיון דהכא עיקר. ולכן נלע"ד אף אם הכא עיקר היינו לדבר הנוגע לשחיטת קדשים מצד השחיטה לחוד מבלי שנצטרך להקדים לזה דין שאר עבודות וא"כ בטמא ששוחט החשש הוא בשעת שחיטה לחוד שמא יגע בבשר אבל הכשר נשים ועבדים וזרים וכל הני דחשיב התם היינו אף דפסולים בשאר עבודות אפ"ה כשרים בשחיטה משום דשחיטה לאו עבודה היא וא"כ עיקר הרבותא היא להורות ששחיטה לאו עבודה היא וכאן במס' חולין אינו עיקר לענין עבודה ובזה אין כאן עיקר גם לענין שחיטה להורות דלאו עבודה היא לכך לא שנינהו הכא. כך נלע"ד פירוש הסוגיא וממילא גם דבריו נדחים דלא שייך למימר כאן אחד אנשים ואחד נשים אפי' אי מיירי בקדשים וכמ"ש התוס' בד"ה הכל שוחטין:
והשגותיו אשר השיג על התשובה בחלק י"ד סימן ה'. יפה כתב שלא יניח מלדקדק אפילו דבר קטן כי ראיתי בדבריו הרבה דקדוקי עניות. ועל מה שכתבתי שבעוף המים נשברה עצם הוא טריפה מצד עצמו לא מטעם שסוף הקרום לינקב רק הואיל וקרומו רך אין לו חיות בלתי עצם ועל זה הקשה והלא הריאה ג"כ הקרום רך, אין דבר זה כדאי להשיב ואם דמיונו כך יהיה לו אשר לו. ומה שהשקה אם הטריפה הוא מצד העצם וכיון שהוא במשהו למה לא חשבו הרמב"ם בין הנקובים, דברים הללו דברים בטלים הם. ובאמת אני אומר שהרמב"ם בכלל שבורה מנאו אף שהוא במבהו. ומה שהקשה למה לא מנאו לעיל בדף מ"ג ע"א שאמר ח' טריפות והו"ל למיחשב עשרה דברים, הללו דברי ילדות הן וכי בעוף משתעי ופשיטא שאינו משתעי בעוף המים איהו בבהמה קאי:
ועל הראיה שהבאתי מהג"א דהביא ראיה בניקב חצר הכבד כו' מהוריקה הכבד ולא הביא ראיה מעצם הגלגולת בעוף המים. ועל זה השיב דשאני הכא דשלטא אוירא או משום דקרומו רך ולכך סופו לינקב משא"כ כבד שהוא מבפנים והביא דברי הט"ז בסי' מ"א ס"ק ח'. והנה כל זה כתב בלי שום יישוב וכי הג"א מסופק אם סוף הכבד לינטל הלא זה לא היה ספק להג"א כלל רק הוא מביא ראיה שלא תאמר מה בכך שסופו לינטל אכתי עכשיו עדיין לא ניטל ולמה נטריף על שם העתיד ועל זה מביא ראיה מהוריקה הכבד ולכן כתבתי שהיה לו להביא ראיה מגלגולת:
ועל הנ"מ שכתבתי שאם הוא משום שסוף הקרום ליפסק איכא למימר דוקא נשבר בכח השבירה סוף הקרום לינקב ולא בניקב ע"י חולי או בתולדה ועל זה הקשה מחצר הכבד מכח ק"ו שהוא בפנים ולא שלטא אוירא כו'. אני אומר ק"ו פריכא ואם יאמר ק"ו כזה א"כ בכל מקום שניקב העור והבשר נגד האברים הפנימים אפילו בודאי לא ניקב שום אבר פנימי כגון שניקב לפנינו בקנה וכיוצא בו שאין חשש לניקב אחד מאברים נטריף מכח שעתיד לינקב מכח ק"ו מחצר הכבד אלא ודאי אין מדמין בטריפות גם בחצר הכבד עצמו אם נברא כך בניקב לדעתי כשר:
עוד כתב וז"ל ותו קשה על הנ"מ שכתב דאי הטריפות מצד העצם גם בכבדא כך טריפה כו'. הנה לא אעתיק קושייתו כי שקר ענה בי ולא כתבתי זה אבל להיפך כתבתי שאם הטריפות מצד הקרום שסופו לינקב אז הסברא נוטה דאם נברא כך כשר אבל אם הטריפות הוא בשביל עצמו כתבתי סברות לכאן ולכאן ולבסוף החלטתי דגם הרשב"א מודה בנשברים שאם נברא כך אינו בכלל. ומה דרמי מרמי דברים אהדדי שמתחלה הוכחתי דלוי אינו סובר שהטריפות הוא משום סוף הקרום לינקב ואח"כ הוכחתי מדברי לוי דדוקא נשבר בכח והרי בהנפקא מיניה בינייהו כתבתי שאם הטריפות מצד העצם אפילו נברא כך טריפה זה תורף קושייתו. אבל לא קשה ולא מידי. עיקר הוכחתי שם הוא דלוי איני סובר שהוא מטעם סופו של הקרום לינקב דא"כ לא שייך למימר יתר עליו בעוף אבל אכתי אינו מוכרח שהטריפות מצד העצם בעצמו אבל יש כאן לומר חד משני אופנים, או העור רך בטבעו לכך אינו יכול לחיות רק ע"י העצם וכשניקב העצם טריפה ובזה סברא לומר שגם אם נברא כך טריפה שסוף סוף אין לו חיות ויש פנים לומר שאין העור רך בטבעו רק ע"י כח שבירת העצם גם העור מתדלדל ולכך הוא טריפה ולא מטעם שעתיד לינקב רק אפי' ישאר כך כבר נחלש כח העור וטריפה ובזה אם הוא נברא כך לא נחלש כח העור ואינו טריפה וכזו הסברא השלישית הוא סברת לוי. וא"כ אין כאן סתירה שאני לא הוכחתי רק שלוי אי אפשר שיסבור שטעם הטריפה מצד שעתיד לינקב אבל אכתי יכול לסבור שטריפות הוא מצד העור שנתדלדל ע"י השבירה. ובאמת קצרתי בחיבורי ולא הארכתי בזה כל כך לפי שכתבתי בסוף דבנשברים גם הרשב"א מודה וא"כ בכל האופנים כשר אם נברא כך:
ומה שכתב שאין העור מגין משום הנוצות והביא ראיה ממסכת שבת דף ק"ח ע"א לענין כתיבת תפילין על העור של עוף דקאמר מ"ד כיון דאית ביה נקבי נקבי כו', והנוצה ודאי אינו מגין שהוא קשה ע"כ דבריו. ודברי טעם הם ראויים למי שאמרם ואע"ג דאית ליה פירכא דהרי בחולין דף ע"ו ע"ב אמר שאני בר גוזלא דרכיך ובדף ע"ז ע"א בעי ניקב מהו ולדברי מעלתו קשה והרי בר גוזלא חשיב ניקב והנוצה ודאי לא רכיך. שוב ראיתי שמעלתו עצמו הרגיש בזה וכתב דניקב היינו ע"י השבירה או ע"י חולי לאפוקי הנוצות שהם בתולדה. ואין אני מדחה סברתו בזה כי הם דברי טעם. אבל אכתי היה לאחד מהפוסקים להודיע חידוש זה דבעוף צריך שיהיה העור החופה הרוב חוץ ממקום הנוצות. ומחוורתא כפי מה שאני מבאר ושורש הדבר שאין נוצות העוף נוקבים העור מעבר לעבר אך לענין תפילין שצריך עיבוד ולגרור הרבה מצד פנימי של העור ולא נשאר רק חלק החיצון ולכן אית ביה נקבים נקבים מכח הנוצות:
ובזה נלע"ד פרפרת אחת שם במסכת שבת דף ק"ח ע"א אמר רב הונא כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור והרמב"ם פ"א מתפילין כתב שכותבין ספרים תפילין ומזוזות ע"ג עור עוף טהור. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו דכותבין ע"ג עור עוף טהור מימרא דרב הונא שם ואע"ג דגבי תפילין מיתני חד מינייהו נקט והה"ד לאינך דהא תנן אין בין ספרים כו' ועיין שם בכ"מ. והנה עכ"פ קשה על רב הונא למה נקט דוקא תפילין בשלמא ברייתא שם ת"ר כותבין תפילין ע"ג עור כו' נקט תפילין משום ונכרכות בשער כו' וזה לא שייך רק בתפילין לכן נקט תפילין. ומה שסיים שם וזו שאילה שאל ביתוסי את ר' יהושע הגרסי אין לנו לפרש טעם הבייתוסין למה נקט תפילין אך כיון שכבר נזכרה בברייתא שאלה זו לענין תפילין לכך גם קרנא כששאל את רב שאל ג"כ על תפילין המוזכר בברייתא אבל רב הונא בעור עוף שהוא דבר חדש שלא הוזכר לא במשנה ולא בברייתא למה נקט בלשונו דוקא תפילין. ולפי מ"ש ניחא דעיקר החידוש שחידש רב הונא הוא אף דאית ביה פרצי ולפי מ"ש דכל הנך פרצי הוא רק בחלק החיצון של העור א"כ עיקר החידוש הוא בתפילין שנכתבין על הקלף וגורר הרבה בצד פנימי עד שנשאר רק חלק החיצון של העור ושם אית ביה פרצי אבל ספר תורה נכתב על גויל וכן מזוזה נכתב על הדוכסוסטוס שהוא לצד הבשר ושם ליכא פרצי מלתא דפשיטא הוא שנכתבין על עור העוף. ואף שגם ספר תורה ומזוזה שכתבן על הקלף כשרים מ"מ אינן דומיא דתפילין שהמה דוקא על הקלף ואם היה רב הונא אומר דין שלו על ס"ת ומזוזה היה צריך להאריך ולומר שכתבן ע"ג עור עוף אפילו אם רוצה לכתוב על קלף דאל"כ אין כאן חידוש לכך נקט תפילין:
ועל מה שהוכחתי ודקדקתי למה נקט במשנה הכתה חולדה ולא תני סתם ניקב העצם במקום שעושה טריפה על זה השיב שאם היה נקט ניקב הוה אמינא דנשבר בכח אפילו לא ניקב קרום טריפה אפילו בעוף דיבשה כו'. הנה דבר זה אין צריך תשובה וכי להוסיף על הטריפות יש ואיך נמצא טריפות חדש וכל הני דחשיב במשנה דאלו כשרות כולהו מצרכי להו התוס' בריש פרק אלו טריפות. ועיקר הדין דתני הכתה חולדה כו' כבר כתב רש"י דלא תימא שגם עוף היבשה דאינו כעוף המים אבל כיון שיאמר ניקב העצם בלי נקיבת קרום כשר שוב לא נימא דאם נשבר בכח טריפה בלי נקיבת קרום כיון שכבר אנו רואין שאין דין עוף היבשה כעוף המים אם לא שתאמר שבעוף המים עצמו יש חילוק בין ניקב ובין נשבר בכח ואותה אנו מבקשים וכמבואר שם בחיבורי:
ועל מה שכתבתי בחיבורי וזה לשוני דעכ"פ למ"ד אין בדיקה אלימא הקושיא יותר. הנה זה ברור דאף למ"ד אין בדיקה אין כוונתו דמשמעות המשנה להורות דבר זה ושיהיה כוונת המשנה במקום שעושה טריפה דהיינו דמספק טרפינן לה מטעם אין בדיקה. דאיך נימא שיהיה כוונת המשנה להראות דבר זה והרי באמת אין הכוונה כן והדין הוא להיפך שיש בדיקה ואפילו אותו מאן דאמר בעצמו שאמר אין בדיקה אמר אח"כ שטעות הוא בידו וא"כ איך נימא שדבר זה יהיה מוכח מן המשנה ושכוונת התנא להורות דבר זה. אבל האמת יורה דרכו דמה שאמר תחלה אין בדיקה מצד הסברא אמר דבר זה שכיון ששיניה עקומות אבל התנא דמשנתנו ודאי לא מיירי מספק טריפות ואלו טריפות קאמר ובטריפות ודאי מיירי ומקום שעושה טריפה היינו שרואין שניקב הקרום ולהורות דעל ידי חולדה צריך בדיקה בקרום לפי שניקב מבחוץ בכח כמו בקוץ שנקב לחלל אין זה ענין התנא להראות דבר זה בעוף וגם בבהמה הדין כן. וא"כ שפיר כתבתי שהיה לו לומר ניקב העצם עם הקרום: ומה שרצה מעלתו לומר דלמ"ד אין בדיקה הוא טריפה מספק וגם שהייה לא משכחת דאסור להשהות כו' והאריך בזה. כל אלו דברים שאין צריכין תשובה וסיפא דמשנה יוכיח אלו כשרות בעוף הכתה חולדה כו'. ומה שכתב דתני חולדה דלא תימא כיון ששניה עקומות הוה כניקב זה שלא כנגד זה. הנה מה יענה למ"ד אינקב עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה. זולת זה שאר דברים שהרחיב בזה כבר כתבתי שהם דקדוקי עניות ואם באתי להשיב על השגות כאלה אין אנו מספיקים ובדברים כאלו אני אומר יהי לו אשר לו. זולת זה מה שהוכחתי מדברי הגמרא דחסרון מבחוץ בכלל נקובה מינה לא אזוע. ולא ידעתי כלל לעמוד על דברי מעלתו שכתב שמדברי הגמרא אין להוכיח כו' והלא אני מדברי המקשן הוכחתי ועל זה לא השיב כלום:
ואמנם מ"ש על השגתי על הכ"מ שהלא הכ"מ עצמו כתב לחלק בין נימוקה לחסרה מטעם סופו לינקב וא"כ יהיו דברי הכ"מ סותרים זה את זה. הנה אין כאן סתירה שאם הטעם משום סופו לינקב ודאי שהיה יכול לתרץ שחסרה היינו חסרון מבחוץ שטריפה משום שסופו לינקב ולפי שאמר מתחלה שניקבה והיינו שכבר ניקבה כי אין פירושו של ניקבה לשון להבא רק לשון עבר קאמר או שחסרה ומטעם סופו לינקב. אבל לפי טעמא דידי שאין לך נקובה גדולה מזו בודאי שהוא בכלל שניקבה:
ומה שרצה למעבד לי נייחא ולהביא ראיה לדברי שהנשברים אם נברא כך הוא כשר והביא ראיה מה שכתב הרמב"ם בפ"ח חסורה כיצד שני איברים כו' והקשה מעלתו חסורה למה נאמרה בסיני כלל אם בשביל הריאה הרי לפי המבואר בנ"ב היא בכלל נקובה ואי בשביל הרגל פשיטא דאבר הרגל בכלל שבורה אלא ודאי דשבורה אינה אלא שכבר היה ואח"כ נשבר ומכאן השגה על הפר"ח עד כאן דבריו: ואני אומר מסייע אין בו ממש ודבריו דברי בטלה ונשבר הרגל שטריפה מטעם שבורה הוא אם נשבר באמצע הפרק אבל כל הפרק כולו אינו טריפה משום נשבר ובוקא דאטמא דשף מדוכתא אם לא איעכול ניביה כשר אפילו אם אין עור ובשר חופין רובו אבל אם ניטל קורט מראש אז אינו כשר אלא בעור ובשר חופין רובו וכמבואר כל זה בש"ך סימן נ"ה סוף ס"ק ז'. הרי דלא שייך שבירת העצם אלא באמצע העצם או אף בראשו כגון שניטל קורט מראשו אבל בראש העצם ממש שלא נשאר שום חלק ממנו לצד מעלה אינו טריפה מטעם נשבר. ומעתה אפילו אם היינו אומרים בנשברים שאפילו נברא כך טריפה היינו שנברא העצם ישנו חציו וחציו השני אינו או שנברא חלק באמצעיתו לשנים אבל כשחסר רגל כולו מעיקרו לא שייך למטרפיה מטעם נשבר או נחתך ובזה נאמרה חסורה בין שמונה מיני טריפות למטרף חסירת רגל בין שנברא כך בין שניטל אחר כך כל הרגל דכל אבר שחסר טריפה גם ניטל טריפה:
ומה שכתב עוד טעם למה שחישב הרמב"ם טריפות דנשבר העצם למעלה מארכובה בשם חסורה דבא להורות דזה אף נברא כך טריפה ואע"ג דצלע וחוליא אם נברא כך כשר בזה טריפה מטעם שאמרו דף ע"ו ע"ב דרב סבר למעלה מארכוכה זה וזה אסור ומשמע שם שטעמו דרב שלא יאמרו אבר שחיה ממנו מוטל באשפה ומותרת. נמצא גם בנברא כך אסור דהא האבר ודאי אסור משום בשר בשדה טריפה שאין לו תקנה בשחיטה כו'. כל דבריו בזה דברי תימא הם דאם נברא חסר אבר זה איך האבר מוטל באשפה ואיך הוא אסור ואם כוונתו שנברא חצי אבר בפני עצמו וחצי אבר מחובר לבהמה א"כ לא שייך אבר שחיה ממנו שמעולם לא חיה ממנה ומעולם לא היה להו חיות מזה החצי שהרי נברא בפני עצמו. אם לא שיאמר שנברא האבר חלק לחצאין ועור ובשר היה בבריאה שלם סביב ואז היה לה חיות ממנו ואח"כ נקרע העור והבשר וטריפה אף שעיקר השבירה היתה בבריאה והאבר ודאי אסור. ואם זה כוונתו קיצר יותר מדאי:
אמנם כל הטורח הזה למה ותחלת דברי מעלתו שכתב חסורה למה נאמרה כו' ואי לרגל פשיטא דאבר הרגל בכלל שבורה ע"כ דבריו. ואני אומר מלתא דפשיטא ליה למעלתו להך גיסא פשיטא לי לאידך גיסא שאינו כלל בכלל שבורה לא מבעיא רגל שחסירה לגמרי מעיקר התחלת הרגל ממקום חיבורו בבוקא דאטמא כבר הוכחתי לעיל שאינו בכלל שבורה אלא אפילו נחתך הרגל מארכובה ולמעלה המבואר במשנה שהיא טריפה ג"כ אינו בכלל שבורה. ומנא אמינא לה אומר אני שהרי בכל שמנה טריפות שסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש לא נזכר חתוכה אבל נזכר חסורה נטולה שבורה ואבר שהחתיכה מטרפת אותו צריך להיות נכלל או בכלל שבורה או בכלל חסורה אי בכלל נטולה. והנה שמואל דסובר בדף ע"ו ע"ב דגם למעלה מארכובה אבר הוא דאסור אבל בהמה מותרת וא"כ לדידיה ליכא ברגל טריפות בשבורה כלל ואם כן בהמה שנחתכו רגליה לדידיה באיזה כלל משמנה טריפות נכלל הא ודאי שהיא בכלל נטולה או בכלל חסורה ואם כן אף לרב דפליג וס"ל דלמעלה מארכובה גם בהמה אסורה מכל מקום לא פליג עליה דשמואל בהא דבהמה שנחתכו רגליה המוזכר במשנה הוא בכלל חסורה או נטולה אלא דרב סובר דנשבר מארכובה למעלה כשאין עור ובשר חופין הרי הוא כניטל ממקומו שלא נחשב שוב חבור או משום שסופו שינטל כולו וג"כ בכלל חסורה או נטולה הוא ולכן הביא גם הרמב"ם בפ"ח בדיני חסירה ונטולה:
ומה שכתב שנסתפק בכוונתי במה שכתבתי להרשב"א דנשברין גם ניטל ביד טריפה ושאל אם כוונתי גם בניטל מחמת חולי שאם הכוונה כך היה ראוי להיות גם חסר בתחלת ברייתו טריפה דהרי להרשב"א אתי הלכה בחסורה לגלות אנטולה ממילא קאי אכל מה דנכלל בכלל נטולה עד כאן דבריו. ולא מצאתי בהם טעם לשבח. תחלת דבריו הם שלא בדקדוק שכתב דאתי הלמ"ס חסורה לגלות אנטולה ולא כן הוא כי נטולה אין בו ספק דהיינו ניטל ביד אבל מה שחסר מתחלת ברייתו לא שייך לקרותו נטולה וחסורה אין פירושו אלא שחסר מתחלת ברייתו אלא שיש מקום לומר דוקא ניטל טריפה ולא חסר וכן י"ל להיפך דחסר מתחלה גרע טפי לכך נאמרו שניהם דבין ניטל ובין חסר טריפה. ומה שכתבתי שבכלל איברים נאמר זה הכוונה על כל האברים שהם תחת סוג חסורה ונטולה ונאמר למשה שניטל טריפה אלא שממילא אם נשבר טריפה ק"ו ניטל כולו והיינו במקום שהשבר מזיק בכולו כן אם ניטל כולו גרע מנשבר אבל אם חסר מתחלתו אין בכלל נשבר ואם כן אף אם היתה כוונתו דגם ניטל על ידי חולי טריפה בנשברין אין מכלל זה ראיה לאסור החסר. אבל כעת אין רצוני להכריע בזה בחיבורי לא כתבתי אלא שהניטל בידי אדם טריפה בנשברין ובניטל ע"י חולי לא בארתי דינו ואין כאן מקומו לברר דבר חדש:
ועל מה שכתבתי על מה שאמרו אבל חסר ויתר ברגל נמי טריפה הוי דהוה למימר נבילה נמי הוה וכתבתי איברא דלהרשב"א עצמו אין זה קושיא כו'. כתב מעלתו דגם להרשב"א לא ניחא דתינח יתר חסר מאי איכא למימר ואין לומר דטריפה תני משום יתר זה אינו דנבילה עכ"פ טריפה הוה אבל טריפה ודאי נבילה לא הוה וכמו שכתב הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ה' ע"כ דברי מעלתו: הנה לולא שראיתי כל דבריו בתשובה זו המה בחריפות ובסברות ישרות אף כי לרובם איני מסכים עם כל זה הכל בסברות נכונות מדבר אף דאית ליה פירכא אבל אם הייתי רואה רק דבריו הללו הייתי חושבו כמתעתע וכאחד מן הנבהלים כי במחילה מכבודו בא לסתור ואינו אלא מסייע דהיא הנותנת לפי שנבילה הוי גם טריפה אבל טריפה ודאי אינה נבילה לכן נקט טריפה משום יתיר שאינו אלא טריפה ואף דבחסר הוי נמי נבילה הלא על נבילה שייך גם טריפה. וכן מ"ש בשם הב"י בסימן מ"א בשם הרשב"א דיתר רגל היינו שמחובר במקום בוקא דאטמא. אני תמה ולמה לא ראה שם לשונו שכתב כגון שהיה מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם יעקור את זה ישמיט בוקא דאטמא של חבירו. הרי שדקדק בדבריו שהוא באופן שנשמט בוקא של חבירו ובזה באמת אינו אלא טריפה דהיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתא אבל לא כתב שהוא בענין שינטל בוקא דאטמא. ועוד אפילו אם היינו מפרשים שגם אם ינטל בוקא דאטמא של חבירו אכתי אינו בענין שינטל מקומו עמו בענין שהיה מקומו ניכר וגם אין צורך לפרש שינטל בוקא דאטמא אלא אף אם אנו מפרשים שישמט ממקומו ג"כ טריפה ואע"ג דבוקא דאטמא דשף צריך איעכול ניביה היינו משום דאם לא איעכול יחזור ויתרפא כמבואר בב"י סי' נ"ה בשם הר"ן אבל זה היותרת לא יתרפא לעולם ותמיד הוא כאילו נשמט ממקומו:
ועכ"פ אנו רואין שדקדק הרשב"א לאחוז דבר שאינו רק טריפה ודלא כדברי מעלתו. ומה שכתב מעלתו דליפלוג וליתני בדידה אין צריך תשובה. ומה שכתבתי דהוה תרי חומרי דסתרי אהדדי הנה עדיין הוא מבחוץ ובחושך הולך דשם כל חומרא הוא בפ"ע וכיון דגמרא איתעקר ליה צריך למיעבד תרווייהו דאל"כ הוא נכשל בספק. אבל כאן כפי מה שכתבתי ממ"נ מותר ואי אפשר להחמיר אלא א"כ יצטרפו תרי חומרי שאי אפשר לצרפם דכל אחת סותרת חבירתה א"כ מי שחושש לשתיהן אין לך שוטה וכסיל כמוהו. ומאד תמהני על מעלתו שנכשל בזה ובודאי כד ניים ושכיב כתב להך מלתא. זולת זה שאר דברים שהאריך אין נחוץ להשיב ובפרט כי טרידנא טובא. ואמנם עביד לי נייח נפשי בדבריו שנתתי הודאה שכבוד אביו ב"ד הגאון ז"ל לא נאמרה בו מיתה כי הניח בן שימלא מקומו כאשר ישקוד על דלתי החכמה יום יום כי ראיתי שערי חכמה והחריפות פתוחים לפניו. והיה זה שלום כנפשו ונפש ב"ד: