נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קלה[עריכה]
דברי הרב המאה"ג החריף ובקי הנגיד המפורסם מוה' יעקבקא נ"י בנו הגדול של הגאון המחבר ז"ל מה שכתב לאחיו לק"ק פראג בענין מצוה הבאה בעבירה. וז"ל:
בקונטרס האחרון מנ"ב הביא דבר בשם אומרו והוא המנוח מהר"ז ז"ל אשר הקשה על הא דחולין דף קמ"א ע"א תוס' ד"ה לא צריכא הביא דברי ריב"ם בפ' אלו עוברין דאמרו שם אחרישה לא ליחייב. הקשה הא יו"ט הוי ל"ת ועשה. ותירץ נהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו הלאו אינו לוקה שהרי הלאו הוא נדחה מפני העשה והרי הוא כאילו אינו ונשאר רק עשה לחוד ולכן אינו במלקות ע"ש בדברי התוס' הנ"ל. וע"ז הקשה המקשה הנ"ל סוף סוף כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אף אם כבר עבר העשה ועשה מצוה ה"ל מצוה הבאה בעבירה שהרי עכ"פ עשה עבירה דאורייתא ואין המצוה מועילה לכ"ע ואפילו בדיעבד אינה מצוה כמו שמצינו כמה פעמים בסוכה וכדומה וכיון דהמצוה לא עלתה לו הרי לא קיים העשה ונשארו העשה והל"ת יחד במקומם ושפיר לקי אלאו. ודברי הריב"ם אינם מובנים כלל ומצוה לתרץ. אלו הם תורף לשון השואל ע"ש. ואאמ"ו העלה שם כפתור ופרח בדברי הרמב"ם הלכות יבום ע"ש תורת אמת היתה בפיהו. ועל קושיא הנ"ל אמרתי אענה גם אני חלקי
והנה פשטות דברי התוס' שילהי חולין צריכים קצת ביאור במה שאמרו והכא משמע דכ"ז דלא עבר ושקלה איכא עשה ול"ת. והנה כפי העולה בהשקפה ראשונה נראה כי התוס' הוציאו משמעות הזה ממה שאמרו בגמרא עשה ול"ת הוא ואין עשה וכו'. וע"ז יפלא מה זו משמעותא נגד שיטת הריב"ם הלא ודאי גם לריב"ם (יש) בשלוח הקן וכן ביו"ט יש עכ"פ עשה ול"ת רק שהל"ת נדחית מפני עשה דטהרת מצורע או מפני עשה דכיסוי ואחר שהל"ת נדחית אז נשאר רק העשה לבד אבל עכ"פ יש בהם עשה ול"ת בעולם ושפיר נקט המקשן בלשונו ותו אי משמעותא דהתוס' הוא מלשון המקשה מה הציון הלז לא צריכא ה"ל להתוס' להקדים דבריהם לציין עשה ול"ת גם הציון הלז מרבה דברים ל"צ דעבר ושקלה דלאו עבר וכו' ובחד שיחה סגי לציין ל"צ וכו' כדרך התוס'. ואולם האמת יורה דרכו כי כל משמעות התוס' הוציאו מלשון התרצן הוא אמר ל"צ דעבר ושקלה דלאו עבר תיבת עבר משמעותא הוא שעכ"פ חל הלאו ולשיטת ריב"ם אין כאן שום עבירה מפאת הלאו שהוא כבר נדחה מפני העשה ולא עבר עליו וה"ל להתרצן לומר ל"צ דשקלה דלאו ליתא כו'. וע"ז משני התוס' דצ"ל לשיטת ריב"ם דהלאו נדחה רק לענין מלקות אבל עכ"פ באיסורו קאי מאחר שיש בצדו עשה לכן שפיר נקט בלשונו דלאו עבריה ודוק. הארכתי קצת בפשטות דברי התוספות להקל על המעיין כמוני כי לכאורה יש מקום לטעות לפום רהיטא:
ועתה אשובה אראה קושית השואל הנ"ל אשר עליה אמר מרן אאמ"ו ז"ל כי היא צריכא נגר ובר נגר דלפרקינה ואנא לאו נגר אנא אבל בר נגר ופרוקי ידענא מסברא דנפשאי אשר חנני ה' בילדותי ואמינא מלתא בענין שליח לד"ע ויותר הרחבתי סברא זו לענין כל מלתא דא"ר לא תעביד. הנה מקום אתי לחלק בין הני דמייתי הגמרא בחולין קט"ו בכל שתעבתי ובין הני דתמורה דף ו' בענין כל מלתא דא"ר לא תעביד. והחילוק הוא בין דבר שנעשה מעשה דליתא בחזרה כמו חסם פי פרה ודש חורש בשור וחמור שחט אותו ואת בנו וכן כל הני דמייתי בחולין אי אפשר למיהדר עובדא שהרי שור שחוט לפניך והעבירה כבר נעשית ונגמרה והוא מעוות לא יוכל לתקון וכל הדומה לאלה גם רבא מודה דאי עביד מהני. הגע בעצמך בשוחט בשבת מה יתן ומה יוסיף אם נימא דשחיטתו פסולה עכ"פ כבר חלל השבת שהרי תיקן להוציא מידי אמ"ה וכדומה. אמנם בכל הני דמייתי הגמרא בתמורה הם דברים דאי אמרינן דלא מהני מהדרינן עובדא ותו אין כאן עבירה ולכן אמר רבא דלא אהנו מעשיו וכאילו מעיקרא לא נעשה דבר. אך במקח הנעשה באיסור יפרד והיה לארבעה ראשים כפי ארבעה חלוקי האיסור אשר נעשה במקח הזה: [הג"ה מבן המחבר ועוד יש לחלק ולומר באותו וא"ב האף שנעשה המעשה בפועל והרי שור שחוט לפניך מ"מ אם נימא דלא אהנו מעשיו ושחיטתו פסולה והרי זה כנוחר תו ממילא אין כאן איסור אותו וא"ב, ותהי להפך גבי אונס שגירש האף אם נימא דלא אהנו מעשיו ממילא אין כאן איסור לאו דלא יוכל לשלחה מ"מ כיון דאיתקש גירושין למיתה כמו שכתבו התוס' שם בתמורה דף ה' ע"א ד"ה מיתב הרי עכ"פ היא מגורשת וכבר נעשה העבירה. וסוגיא דגמרא לא משמע לחלק בהכי:]
א ב"ק ע' ע"ב מקח הנעשה בשבת והוציא מרשות או קוץ לי תאנתך כיון שהאיסור כבר נעשה בפועל ובין אם המקח יתקיים אי לא יתקיים הרי כבר חלל השבת לכן לכ"ע המקח ראוי להתקיים כי מה יתן ומה יוסיף אם נבטל המקח:
ב ב"מ ס"ה וכן בתמורה אם מכר ביותר בשביל המתנת מעות או זבין גלימא בארבע זוזי דרביתא הן אם נימא שהמקח בטל אם נימא שיתקיים כשער הזול ויחזור הד' זוזי בין כך ובין כך תו אין כאן איסור רבית לכן גם בזה המקח ראוי להתקיים אי לא שיאמרו גלימא וכו':
ג כתובות פ"א ע"ב היכא דאמרי רבנן לא ליזבן והלך וזבין לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם לא מהני שהרי כאשר נתבטל המקח תו לא עבר אמימרא דרבנן ואין כאן עבירה כלל:
ד אמנם אם נשבע שלא למכור והלך ומכר יש כאן חלוקי דעות. לדעת התוס' תמורה ו' ע"א ד"ה והשתא מהני כיון שהוא בדא האיסור מלבו ע"ש. ודעה זו הביא הרמ"א בי"ד סימן ר"ל בסתם אך לא כן דעת המרדכי ואינך רבוותא הביאם הרמ"א בחו"מ סימן ר"ח אינהו ס"ל כיון שאם נבטל המקח תו עכ"פ אין כאן עבירה עוד לכן המקח בטל. ונוכל למצוא איכא בינייהו טובא בין אביי ורבא ע"ש בתמורה בתוס' הנ"ל ורש"י ד"ה שינוי קונה. ועיין צל"ח פסחים דף ע"ג ע"א ד"ה שחטו שלא לאוכליו ושם כתב א"א בהיפך סברא אשר העליתי. והוא אומר דגם בשחיטה אמרינן כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני לרבא אע"ג שהשור שחוט לפניך. ועיין בצל"ח קונטרס אחרון. וכבר העירותי ע"ז מזבחים ס"ט אמנם לענין שליח לד"ע כוונתי לדעת אאמ"ו הגאון זצוק"ל והוא בנ"ב קמא חלק אה"ע סי' ע"ה ע"ש:
ולדעתי הדברים שהעליתי ובפרט בענין סתירת דברי הרמ"א יו"ד סימן ר"ל וח"מ סי' ר"ח נכוחים וישרים בעז"ה. ומן שורש קטן הזה הוצאתי ציצים גם פרחים דבר דבר על אופנו וקלסיה אאמ"ו. אך גם הקונטרס הזה הלא הוא מן השרופים ואיננו וחבל על דאבדין ולא משתכחין ורק שורש הדברים הוא העולה על זכרוני וקשה עתיקא:
ועתה בסברא זו אמינא גם לענין מצוה הבאה בעבירה יש לעמוד על פרשת דרכים למחלוקת האלה. ולכן בפסחים מ"ז ע"ב גבי חורש בי"ט אף אם נימא דלא עלתה לו הכיסוי משום מה"ב מ"מ העבירה כבר נעשית ונתחלל יו"ט בחרישתו בשדה ומה יתן ומה יוסיף אם ישאר העפר כמו שהוא ואפילו בא לימלך אחר שכבר חרש בשדה אנן אמרינן ליה זיל כסי והעבירה אשר עשה בחרישה כבר נגמרה והוא מעוות לא יוכל לתקון והמצוה הוא ענין אחר ועולה למצוה וכיון שהמצוה מצוה תו לא לקי אי אמרינן הואיל. לא כן הוא גבי לולב או סוכה גזולה וכן קרבן אשר כל עוד היות הדבר בעין עליה דידיה רמיא להשיב את הגזילה ואז לא תהיה העבירה למפרע וכ"ז אשר הוא עוד מחזיק הגזילה בידו העבירה נמשכת בפועל לכן הוי מהב"ע ולא יצא. ובזה נלע"ד תשובה מספקת על קושיא הנ"ל ודוק:
מעתה אמינא עוד כי לפי מה שהעליתי עולים כהוגן דברי הגמרא שם בפ' אלו עוברין דמסיק וכתישה ביו"ט מי שרי. ולכאורה יפלא מאי אולמיה דכתישה מחרישה וכמו שהקשו התוס' ד"ה כתישה ע"ש. וכיון דאנן בשטת הריב"א דשלהי חולין קיימינן ואיהו ע"כ לא סלקי ליה הני שינויי דמשני התוס' בפסחים כפי שהם לפנינו א"כ מה יענה לקושית התוס' הנ"ל. ולדידי ניחא דודאי לכתחלה אסור לעשות שום מלאכה ביו"ט לצורך כיסוי משום דיו"ט הוא ל"ת ועשה ולא נדחית. אך שם דמיירי בחרש כבר והעבירה כבר נגמרה ונעשה ואז עכ"פ ראוי עפר זה לכסות בו כנ"ל וכיון שמותר לו לכסות בעפר זה תו ממילא לא לקי אחרישתו אי אמרינן הואיל אבל הכתישה שעדיין לא נעשה האיסור בפועל לכן באיסורו עומד ביו"ט שהוא עשה ול"ת ואין דחוי במצות כיסוי שהוא עשה לבד ושפיר מסיק וכתישה ביו"ט מי שרי ודוק. היוצא מדברינו דבאשירה ועיר הנדחת שהעבירה כבר נעשית ונגמרה ואין ענינה במצוה הנעשה אח"כ בלולב הזה אין זה מהב"ע כנ"ל ועלה על דעתי לפרש כן כוונת התוס' סוכה למ"ד ע"א ד"ה משום דהוי כו' ע"ש:
אמנם בהביטי כי לפי סברתי יצאתי לחלק בדבר חדש כגון גזילת לולב וסוכה וקרבן והדומה לאלה אשר עודם בעין ויש בהם תקנת השבה ובין מצה גזולה או מצת טבל והדומה שכבר אכלה אשר אף אם נימא דלא יצא חובת מצה מ"מ העבירה כבר נעשית באכילתו וליתא בחזרה כי א"א להוציא בלעו מפיו (וחיוב תשלומין אשר עליו אין לו שייכות עם ענין המצוה) עיין מס' מכות דף ט"ז. ולפ"מ שהעליתי דבכגון דא לא שייך לומר מצוה הבאה בעבירה אם כן אין מקום לקושית התוספות סוכה שם דמסקי בתימא מדוע לא אמרו במצת טבל משום מהב"ע וקרא ל"ל ע"ש. ולשטתנו ודאי צריך קרא לאשמעינן דאפילו דיעבד לא יצא באכילתו וע"כ לומר דהתוס' בסוכה הנ"ל לא ס"ל סברא זו. אמנם אנן בדידן בשיטת תוספות שלהי חולין אשר שם לא אזלי בשיטת תוס' דפ' אלו עוברין כפי מה שהוא לפנינו כנ"ל ובחרו להם דרך לעצמם וכדקיימין בשיטתייהו דהכא בחולין נכונים דברי אלה להסיר קושית השואל הנ"ל. וכיון שהדברים עולים בטעם לשבח בע"ה יש להם מקום לתרץ כל הני קושיות דמקשי התוס' בסוכה ובדוכתי טובא כנ"ל ודוק:
ואל תשיבני דבר האמור ברש"י פסחים ל"ה ע"ב ד"ה דמאי וכן הר"ן שם דכתבו גבי אכילת מצה משום מהב"ע. דבריהם ודאי נכונים על לשון המשנה שם דתני יוצאין בדמאי ולא תני אכל דמאי יצא והיינו ודאי לשון תחלה (לא כמו שנסתפקו התוס') וע"ז מקשה הגמרא דמאי הא לא חזי ליה פירוש לכתחלה עכ"פ הרי זה מצוה הבאה בעבירה. ועיין צל"ח שם:
אלא דעדיין יש מקום לבע"ד לעורר עלי מפאת סמוכין אשר עשה אאמ"ו הגאון זצוק"ל לקושית השואל מהא דאיתא ביבמות דף כ' ע"ב שם אמרו ואי ס"ד חייבי לאוין דאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. הרי לפנינו שאם אין עשה דיבום דוחה לאו דאלמנה אפילו דיעבד לא קנו ולא קיים מצות יבום כלל עכ"ל מרן אאמ"ו ז"ל. וזה לכאורה סתירה מוחלטת לדברי שהרי שם בשכבר בעל נעשה העבירה וליתא בחזרה מעוות לא יוכל לתקון:
אמנם אנא בדידי אמינא לשון חכמים מרפא לדברי. שהרי לכאורה צריך לתת לב שנראה כמו שפת יתר במה שהאריכו לשון בגמרא שם ובאמרם לחליצה רמיא ליבום לא רמיא וכו' וה"ל לשנות לשון קצרה ויספיק לומר ואי ס"ד חייבי לאוין דאורייתא אם בעלו אמאי קנו. לכן נראה דעיקר דיוקא דגמרא הוא כיון דכתיב יבמתו יתירא ומיניה דרשינן שאינה עולה ליבום רק לחליצה לבד תו אין כאן מצות יבום כלל והרי זו לענין יבום כאשת אח שיש לו בנים ואין כאן עשה כלל. ועיין תוס' תמורה דף ד' ע"ב ד"ה כהנים ולכן הטיבו אשר דברו הגמרא בדיוק ליבום לא רמיא. ודוק כי נכון הוא בעז"ה:
וסמך לבי כי כל מעיין בצדק יאמר אשור לסברא שאמרתי לחלק כל המחלקות האלה לענין שלד"ע ולענין כל מלתא ד"ר לא תעביד אי עביד ולענין מצוה הבאה בעבירה וכפטיש יפוצץ סלע מחלוקת ענין זה לענפים הרבה בכמה סוגיות וכעת אין פנאי להאריך. ואי"ה עוד חזון למועד כשאפנה אשנה פרק זה אם יעזרני ה' ויאיר עיני בתורתו ויזכני לראות ספרו של מרן אאמ"ו הגאון זצ"ל הנודע ביהודה מהדורא תניינא אשר שם האריך והעריך מטעמים בענין מצוה הבאה בעבירה כמו שיעד לנו בספרו צל"ח פסחים דף נ"ו ע"ב ד"ה ר"ש היא. דברי אחיך הד"ש:
הק' יעקבקא סג"ל לנדא: