נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/עז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן עז[עריכה]

תשובה

שלום לכבוד אהובי תלמידי התורני המופלא הרב רבינו זלמן י"ץ.

מכתבו קבלתי ואשר שאל על דבר אחד שהי' לו חוב אצל נכרי אחד ולא הי' יכול לגבותו ובא הפקודה מהשררה יר"ה לקחת מהנכרי כל הנמצא ולהביא החוב לידי גוביינא. והפקודה באה בימי חג הפסח ולקח היהודי את כל אשר היה להנכרי ובתוך הנמצא היה דגן והכל לקח היהודי ואחר הפסח העידו יהודים שאותו דגן היה מתחתית הבור ומרוחצים והרי זה חמץ שעבר עליו הפסח ואותו הנכרי אמר שהוא מרוצה ליקח הדגן בחזרה ולשלם תמורת הדגן. ועל זה פלפל מעלתו והביא דברי מג"א בסימן ת"מ ס"ק א' דהיכא דעבר ישראל ולא ביערו רשאי לומר הרי שלך לפניך והביא ראיה מגוזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הש"ל. ושוב הביא דברי העטרת זקנים שדחה ראיית מג"א דשאני גזלן שגזל מישראל וא"כ גם להיפך אם הגזלן ישלם יהנה הנגזל מחמץ שעבר עליו הפסח. והנה בודאי שאין דברי העט"ז כדאים לדחות דברי מג"א ובפרט לפי מה שביארתי בחיבורי נו"ב חלק א"ח סימן כ' שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ואומר להנגזל הש"ל אינו נאסר על הנגזל ומותר ליהנות ממנו והנגזל לא עבר עליו כלל בב"י. וא"כ ממילא נסתרים דברי העט"ז ודברי המג"א שרירין וקיימין. ואמנם דברי מג"א שם הם בפקדון שהפקיד הנכרי אצל ישראל ומחזירו לנכרי ואינו לוקח שום דמים אלא שניצל בזה מתשלומין. אבל אם הוא משכון ביד ישראל וכשמחזירו מקבל דמיו יש לעיין בזה. והנה בסי' תמ"ג ס"ק ה' מסופק המג"א אפילו בישראל שהשכין חמץ אצל ישראל ועבר עליו הפסח אם יכול לומר הש"ל:

אך יש לומר דשם שפיר מסופק משום דאולי המלוה נתחייב בפשיעתו שלא מכרו אבל נגד הכותי דלא שייכי דיני פקדון ולא מתחייב בפשיעתו שפיר יכול לומר הש"ל אלא דהרי אפילו בפקדון אוסר המגן אברהם בסי' ת"מ מחשש אולי יחזור וימכרנו לישראל וגם בנידון דידן לא בתורת משכון לקחו רק בתורת גוביינא והרי הוא שלו לגמרי ואם כן הוא מוכרו עתה לנכרי וזה פשיטא שאסור כיון שנאסר בהנאה אך כיון שבשעה שלקחו לא ידע שהוא דגן מחומץ א"כ לא זכה בו כלל והרי זה דומה למה שנתבאר בי"ד סימן קמ"ו סעיף ג' הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהם אלילים אם נתן מעות ולא משך יחזירם להעכו"ם וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא. והכא נמי אע"פ שמשך הישראל את הדגן מ"מ כיון שבפסח עשה משיכה זו אם הי' יודע שיש בו חמץ לא היה מושך והרי זה משיכה בטעות ולא קנה החמץ ונשאר של הנכרי רק שאחריות היה על ישראל ויכול לומר הש"ל. ואף שמבואר שם בי"ד שאם משך ונתן מעות יוליכם לים המלח הנה באמת זהו רק חומרא שם מפני מראית עין דמחזי כמזבין אליל וא"כ י"ל בשלמא באליל אם הוא של ישראל יש איסור תורה במכירתו חשו למראית עין אבל בחמץ אף שבתוך הפסח יש איסור תורה ועבר עליו בב"י מ"מ מה שכבר עבר ליתא בחזרה ועכשיו אחר הפסח אינו אסור רק משום קנס דק"ל כר"ש ובאיסור דרבנן אולי לא חיישינן למראית עין לאסרו בדיעבד. והנה עם כל זה עדיין נשאר החשש של המג"א שאסור להחזיר לנכרי אולי יחזור וימכרנו לישראל:

ואמנם גוף הדין זה שהמציא המג"א שיחוש שמא ימכרנו לישראל אני תמה ולא מצאתי לו ראי'. שמה שהביא המג"א שם מסימן תס"ד וכן מהג"מ סוף הלכות חמץ לדעתי אין הנידון דומה דשם הוא באמת של ישראל ולכך אסור הישראל למכרו לנכרי שלא יחזור וימכרנו לישראל אבל היכא שהוא של נכרי רק שהוא בפקדון ביד ישראל לא מצאנו שהישראל משלם דמים לנכרי כדי שלא יבוא לישראל אחר מכשול. הגע בעצמך אם נודע לישראל קודם פסח שנפלו חיטים של נכרי לנהר הכי יהא הישראל הזה מחויב לקנות החיטים מהנכרי ולבערם כדי שלא ימכרם לישראלים לצורך הפסח ויכשלו באיסור כרת הלא ודאי זה אינו שום סברא ולא מצאנו כזה בכל הש"ס. ואולי סובר המג"א כיון שמכשול זה בא על ידי ישראל שעבר עליו בב"י. ואעפ"כ אין הנידון דומה ובכל זה אין בידי לסתור דברי המג"א בלי ראיה ברורה:

ואמנם לפי מה שביארתי בחיבורי נו"ב חלק א"ח סימן כ' דבגוזל חמץ ועבר עליו הפסח שאומר הש"ל אין החמץ אסור בהנאה לפי שהנגזל לא עבר בב"י כלל והגזלן אף שעבר מ"מ לא שייך למקנסי' כיון שאין ההפסד שלו א"כ גם כאן כיון שגוף החמץ של נכרי אף שהישראל עבר בב"י לא שייך למקנסיה כיון שיכול לומר להנכרי הש"ל א"כ לא נאסר החמץ הזה כלל. ואולם להיות כל היתרים הללו רק מלבי ולא מצאתי און לי בדברי הקדמונים לכן לא אסמוך למעשה רק אם אין הדגן ניכר בו ביקוע אם כן בלא"ה אין כאן ודאי חימוץ שהרחיצה אינו דומה לארבא דטבע ששם מינח נייחא אבל רחיצה דומה ללתיתה וא"כ באיסור דרבנן דהיינו אחר הפסח אולי יש לסמוך על הרי"ף דמיקל בפסח באיסורי משהו לפי שהוא דרבנן בלא נתבקעו הכי נמי אחר הפסח בגוף הדגן אינו אלא איסור דרבנן. ואעפ"כ אין אני מיקל רק להחזירם לאותו הנכרי ולקבל הדמים מאותו הנכרי. וכל זה אם הוא הפסד מרובה ודוקא אם בשעה שלקחם הישראל לא הרגיש בהם שהם רחוצים והיה משיכה בטעות. דברי הד"ש: