נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/עו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עו[עריכה]
תשובה
להרבני מוה' בער הנ"ל.
אשר הקשה ממה דפסק הרמב"ם בפ' י"ב מה' עכו"ם שאין האיש מתגלח לוקה אלא א"כ סייע למגלח ולדברי הרב המגיד בפ"ג משכירות הל' ב' שכל לאו שמשכחת בו מעשה אפילו לא עשה מעשה רק דיבור הוא לוקה להרמב"ם לכן חוסם בקול לוקה שהרי אפשר לחסום במעשה. קשה כיון דבהתגלחות משכחת בו מעשה דהיינו מסייע א"כ גם אם לא סייע יהי' חייב. הנה לא עיין בדברי הכ"מ שם שכתב שאם לא סייע לא די שאינו לוקה אלא אפילו לא עבר כלל על לא תעשה כיון שאינו עושה מעשה כלל לא שייך שעובר על לא תעשה. ודברי הכ"מ מוכרחים הם בדעת רבינו הרמב"ם דאל"כ הי' לו להרמב"ם לומר המתגלח עובר בל"ת אבל אינו לוקה אלא א"כ סייע וכמ"ש בפ"א מחמץ הל' ג' שאם הי' לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה כן היה לו לומר במתגלח אע"פ שעובר בל"ת אינו לוקה אלא א"כ סייע. אלא ודאי האמת כדברי הכ"מ שלהרמב"ם אינו עובר בל"ת כלל ואין זה דומה לחוסם בקול שאע"פ שאין עקימת שפתיו מיחשב מעשה לענין מלקות מ"מ חשיב איסור לאו שהרי עכ"פ הוא חוסם הבהמה בקולו ורחמנא אמר לא תחסום ולכן כיון שעכ"פ עובר על ל"ת סובר הה"מ דשוב לוקה כיון דמשכחת בו מעשה גמור:
ודברי הכ"מ הנ"ל צריך אני ליתן בהם תבלין. דלכאורה קשה א"כ גבי מניח חמץ מדוע עובר בל"ת כיון שאינו עושה שום מעשה וכן המותיר בקדשים עובר בל"ת וכדומה לאלו לאוין שאין בהם מעשה. וכן קשה עליו ממה שאמרו שם במס' מכות כ' ע"ב תני תנא קמיה דר"ח אחד המקיף ואחד הניקף לוקה א"ל כו' דאמר לך מני ר"י היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו רבא אמר במקיף לעצמו וד"ה ר"א אמר במסייע וד"ה. ולדברי הכ"מ שאפילו ל"ת אינו עובר איך שייך לומר ר"י היא. ועד כאן לא שמענו אלא לאו שאין בו מעשה אבל היכא שאפי' לאו ליכא מלקות מאי עבידתי'. והריטב"א בחידושיו באמת הוכיח מזה שעכ"פ עובר בל"ת. והנלע"ד בדעת הכ"מ דהיכא דגלי רחמנא דקפיד גם בלי מעשה כגון לא תותירו ממנו עד בוקר ודאי שעובר על ל"ת אלא דמלקות ליכא דבמלקות כתיב אם לא תשמור לעשות. וכן חמץ הרי מצינו שקפיד רחמנא להשבית חמץ שכבר יש ברשותו וכתיב ג"כ לא תעשה דכתיב לא יראה ולא ימצא אמרינן שגם במניח חמץ ברשותו כי היכי דעבר על עשה עבר ג"כ על ל"ת. ופשיטא לפי מה שביארתי בנו"ב חלק א"ח סימן כ' דג"ש דשאור שאור קאי ג"כ על שאור דאך ביום הראשון תשביתו שאור כו' ולכן עכ"פ עובר בל"ת. ולפי זה בהקפה דכתיב לא תקיפו בלשון רבים והמקיף והניקף כתובים כאן א"כ לפי מה שסבר בתחלה דלא משכחת מעשה בניקף כלל ע"כ אפילו בלי שום מעשה עובר בל"ת דרחמנא אמר ולא תקיפו והרי זה ממש דומיא דלא תותירו עד בוקר שעובר בל"ת אבל עכ"פ אינו לוקה ולכן הקשה על המלקות לחוד ומשני הא מני ר"י היא. אבל אחר שחידשו רבא ור"א דשפיר משכחת מעשה בניקף אם כן שפיר שוב אמרינן דבלא מעשה ליכא ל"ת כלל ובפרט שפשוטו של תקיפו משמעות שעושה מעשה וקאי על המקיף ועל הניקף * [הג"ה מבן המחבר ובזה יש לדחות דברי הש"ך בנקו"ה סי' קצ"ח ס"ק כ"א דרצה לחלק בין ניקף למסייע בשאר איסורין מכח דברי רש"י דלאו דלא תקיפו נאמר בלשון רבים גם על הניקף ולפ"ד אאמ"ו הגאון ז"ל זה הוא רק לפי מה דאוקמיה כר"י דלאו שאב"מ לוקין אבל לרבא ולר"א אין לחלק בין ניקף לשאר איסורין. אמנם לפי מה דמסקי התוס' בשבת דף צ"ג ע"א ד"ה אמר ר"ז דר"א סובר מסייע אין בו ממש ע"כ צריכין לחלק בין ניקף לשאר איסורין ודוק. אך בחידושי ריטב"א מחלק בין מסייע דניקף נשאר מסייע. ועיין בט"ז א"ח ריש סימן שכ"ח:]:
ומה שהקשה עוד מעלתו על דברי הה"מ הנ"ל ממה דפסק הרמב"ם בפ"א מחמץ שאינו לוקה כי אם בקנה חמץ בפסח או חימצו שעשה מעשה אבל אם היה לו חמץ ולא ביערו אע"פ שעובר בשני לאוין אינו לוקה. ולדברי הה"מ קשה כיון שמשכחת לה מעשה היה לו ליחייב גם בלי מעשה וגם זה לא קשה דהה"מ קאמר היכא שיכול לעבור ע"י מעשה חייב גם בלי מעשה והיינו כמו חסימה שהרי יכול לעבור עתה לאו זה במעשה וזה דומה למה שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל המשהה חמץ הרי על חמץ זה אי אפשר לעבור במעשה שהרי כבר הוא שלו ולהפקירו או למכרו ולחזור ולזכות בו אי אפשר שאינו ברשותו לא למכרו ולא להפקירו. ואפילו לפי מה שחידשתי במס' פסחים דף וי"ו ע"ב דאם הנכרי משך החמץ קנאו מ"מ אין זה ביד הישראל שיזכה בו נכרי וגם כשיזכה בו אין ביד היהודי שיחזור הנכרי ויתננו לו ולכן אין בידו שיכול לעבור בקום עשה על חמץ זה ולכן אינו לוקה. וגם בלא"ה יש לדחות קושייתו דהרב המגיד לא קאמר אלא דחסימה שאפשר במעשה גם החסימה בקול היא כמעשה והיינו כיון שהקול הוא ג"כ עכ"פ קצת מעשה אבל המתגלח וכן המשהה חמץ שאין שם שום מעשה כלל לא מהני מה דמשכחת לו ע"י מעשה:
ומה שהקשה על הה"מ נשאר קושיית הגמ' בריש מכות ותיפוק לי' מלא תענה. והריטב"א הקשה שם למ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה נסתר תירוץ הגמ' דמשני דהוי לאו שאין בו מעשה וא"כ להה"מ קשה אפילו למ"ד עקימת שפתיו לא הוי מעשה מ"מ לוקין שהרי אפשר להעיד בכתב לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' עדות דבעינן שיהיה ראוי להגיד בפיו וא"כ אם אינו אלם יכול להעיד בכתב והרי זה מעשה גמור וכיון דמשכחת מעשה חייב נמי אפילו לא עשה מעשה. זה תורף קושיתו. ואני תמה עליו כי מי שרוצה להקשות על הרמב"ם אינו יכול להקשות מדברי המפרשים רק מדברי הגמרא. והרי לפי שיטת רש"י בסנהדרין דף ס"ה דגריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ע"ש. א"כ אפילו העידו בכתב ידן שכתבו עדותן בפני ב"ד אפ"ה הוי לאו שאין בו מעשה שעיקר עדותן על מה שראו או שמעו וראיה ושמיעה אין בהן מעשה. ודברי הריטב"א הם עפ"י שיטת הרי"ף שם בסנהדרין דגריס שכן ישנן באו. עיין בחידושי הר"ן לסנהדרין שם. ולכן קושיא זו בטילה דהרמב"ם יכול להיות שהיה לו גיר' רש"י. דברי הד"ש: