נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן מד[עריכה]

בע"ה פראג יום ד' י"ב חשון תקמ"ב לפ"ק.

תשובה

יראת ה' תוסיף ימים ושנות חיים לההוא סבא יקירא מלא תורה הרב הישיש המופלא בחכמה וזקנה כבור מוה' הירש קראקא נר"ו מ"ץ דק"ק נ"ש:

מכתבו קבלתי. ואשר שאל במעשה שבא לידו והורה להיתר ונחלקו עליו הלומדים שם וזה לשונו. עירובי חצירות נתקלקלו שם בי"ט אחרון הלחי ותקנו אותו ע"י נכרי בי"ט ובאו לפניו לשאול אם מותר לטלטל ביום שבת והתיר לטלטל ואמר הטעם די"ט שני הוא מדרבנן והוה רק שבות ואמירה לנכרי ג"כ שבות והוה שבות דשבות במקום מצוה לכן התיר. והלומדים נחלקו עליו ואמרו שהוא מכשיל רבים ושלא כדין עשה ע"כ שאלתו:

ולפי ששאלתו סתומה כי לא במה דפתח סיים כי תחלת דבריו מורה שאף הדבר שתיקנו ע"י נכרי מעצמס עשו ואח"כ באו לשאול אותו אם מותר לטלטל במחרתו בשבת קודש. וסוף דבריו שיהיב טעם להתיר משום שבות דשבות במקום מצוה משמע שהתיר לעשות התיקון ע"י נכרי ולכן גם במה שחולקים עליו הלומדים שם אני מסופק על מה הם חולקים אם על ההיתר של עשית הלחי או גם על היתר הטלטול. ובגלל הדבר הזה צריך אני להשיב על שני הדברים. ועל דבר גוף ההיתר לעשות בי"ט שני מחיצה ע"י נכרי בשביל היתר הטלטול ולקרות בזה שבות דשבות. הנה אף שי"ט שני הוא דרבנן מ"מ אינו כשאר שבות וכמה דברים החמירו בו מחמת שלא רצו לחלק בין י"ט ראשון לי"ט שני דלא לזלזולי ביה, ולדבריו יהיה ג"כ מותר לבנות ביהכ"נ ע"י נכרי בי"ט שני של שבועות או י"ט אחרון של פסח או של חג או אפילו בר"ה דאף שהוא יומא אריכתא אכתי מדרבנן הוא. ואף שבהכ"נ הוא שבות רחוקה הלא גם נדון דידיה הוא שבות רחוקה כאשר יבואר למטה. ועוד אם איתא די"ט שני מקרי רק שבות ושייך בו שבות דשבות א"כ למה אסר לערב ערובי חצרות מי"ט לשבת אפילו ביו"ט שני אסור שהרי אינו מותר רק כשמערב בשני הימים על תנאי כמבואר בסימן תקכ"ח דמשמע שאם לא נזכר עד יום שני אסור. ועוד בערובי תחומין אפי' על תנאי אסור כמבואר שם בש"ע והוא מפורש בגמרא במסכת ביצה דף י"ז ע"ב ומפרש שם הטעם דלמקני שביתה בשבתא לא והרי קנית שביתה אינו אלא שבות ואפ"ה אסור גם בי"ט שני ואפילו ע"י תנאי, ואף שהתוס' שם רצו לומר שהטעם משום הכנה מ"מ גם הכנה זו אינה אלא מדרבנן ואסורה בי"ט שני. ועוד שהרי לתירוץ הראשון של תוס' לא שייכא הכנה כשמערב על תנאי ואסור רק משום מקני שביתה ואפ"ה אסור בי"ט שני הרי דלא שייך להתיר שבות בי"ט שני. ועוד לדבריו כל הני דחשיב במשנה בביצה דף ל"ו ע"ב ואלו משום מצוה יהיו מותרים בי"ט שני אתמהה, זה לא שמענו:

והנה אמרתי גברא רבה אמר מילתא אין מזניחין אותן ואיכא בסבא טעמא טעם לשבח דשאני כל הני שבותים דלא שייכי רק בי"ט ושבת ובזה לא חילקו בין י"ט ראשון לשני אבל שבות דאמירה לנכרי שייך בכל אסורים לדעת רוב הפוסקים דהך בעיא מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי וכו' במס' ב"מ דף צ' איפשטא לחומרא ועיין ברא"ש שם ובמיי' פי"ג משכירות הלכה ג' ובהרב המגיד שם וא"כ בכל איסורים שייך למימר דבאיסור דרבנן שרי לומר לנכרי במקום מצוה דהוה שבות דשבות וכיון שמותר בכל איסורי דרבנן אמירה לנכרי במקום מצוה מותר ג"כ בי"ט שני וכמ"ש התרומת הדשן הביאו המג"א בסימן תצ"ז סק"ד לחלק בין נכרי מסל"ת שנאמן בי"ט שני ע"ש שהביא דבר שיש בו חשש צידה ומחובר שאסור גם בי"ט שני משום דחשש צידה ומחובר לא שייך רק בי"ט לכן לא חילקו בין י"ט ראשון לי"ט שני כמו שלא חילקו בשום איסור בין י"ט ראשון לשני משא"כ מסל"ת כלל הוא בכל התורה דנכרי נאמן באיסור דרבנן נאמן גם ביו"ט שני וא"כ הה"ד נידון דידן אמירה לנכרי באיסור דרבנן במקום מצוה להתיר כלל הוא בכל התורה וממילא גם בי"ט שני מותר האמירה:

ואמנם אף שהראיתי פנים מסבירות לדבריו אינני מסכים לדינא לדמות יו"ט שני לשבות לא מצינו. וגם דבר זה דאמירה לנכרי בשבות במקום מצוה הוא מותר אינו מוסכם כמבואר בש"ע סימן ש"ז סעיף ה' שיש אוסרין וגם אפילו בשבותין אין לדמות שבות לשבות כמבואר שם במג"א ס"ק זיי"ן ואיך נוסיף ונדמה י"ט שני לשבות. ועוד דעד כאן לא אמרינן דשבות דשבות במקום מצוה מותר אלא מצוה הצריכה לבו ביום אבל למצוה שאינה צריכה לבו ביום רק למחר לא התירו היום שבות דשבות וכמו שאמרו לענין שבות במקדש דשבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו ועיין רש"י פסחים דף מ"ז ע"א בד"ה שבות קרובה של אותו יום טוב עצמו או של אותה שבת עצמה. ולענ"ד היינו טעמא דרבא במסכת ביצה דף כ' ע"ב דאינו זורק הדם בשביל להקטיר אימורין לערב דסובר שזה שבות רחוקה. ונדון דידן שבות רחוקה היא דבו ביום מה צורך מצוה יש הלא כל מה שצריך לי"ט מותר לטלטל בלי עירוב ואפי' להרשב"א שמצריך בי"ט ערובי חצרות היינו בשביל לטלטל דברים שאינן צורך היום כלל ודברים כאלו מה מצוה יש בעירוב זה לדברים שאינם צריכים. באופן שלהיתר אמירה לנכרי אין דעתי מסכמת:

ועכשיו נדבר מהיתר הטלטול בשבת ע"י תיקון זה. והנה אם התיקון נעשה ע"פ הוראה של מעלתו ומעלתו שגג בהוראתו ודאי שהותר הטלטול דלא גרע ממחיצה הנעשית בשבת בשוגג שמותר לטלטל. לא מיבעיא לדעת הרשב"א דאפילו זה שעשה אותה היה כונתו להתיר אפ"ה כיון שעשאה שוגג מותר לטלטל בה אפילו הוא עצמו. אלא אפילו לדעת הרמב"ם שזה שכיון לטלטל על ידה אסור לטלטל אפ"ה לא היה כאן איסור כ"א לזה שצוה לעשותה אבל לשאר בני העיר היה מותר ועיין בסימן שס"ב סעיף ג' ובמג"א ס"ק ה' וס"ק י"ד. ואפילו אם נעשה התיקון הזה במזיד בי"ט שידע שאסור ואעפ"כ עשאו מותר לא מיבעיא לדעת הפוסקים דגם בי"ט מועיל ערובי חצרות ועיין סימן תקי"ח סעיף א' בהג"ה שניה. וא"כ מחיצה זו התירה בי"ט בו ביום דהרי אפי' מחיצה הנעשית בשבת במזיד מכ"מ אם היתה המחיצה שם מבע"י אלא שנפלה בשבת וחזר ועשאה במזיד מותר ועיין בסימן שס"ב מג"א ס"ק ד'. ואם כן פשיטא שמותר בי"ט בהאי גוונא. וכיון שהותר בי"ט ע"י מחיצה זו שוב גם בשבת שאחריו מותר דאמרינן מתוך שהותר בי"ט הותר לשבת שאחריו. לא מיבעיא לדעת מהרי"ק שהביא המג"א בסימן שס"ג ס"ק ד' א"כ הדברים ק"ו אלא אפי' לדעת מג"א שאוסר שם מטעם דשבת וי"ט ב' קדושות הן ולא שייך לומר הואיל והותרה בי"ט הותרה בשבת שאחריו מכל מקום היינו שם שנפסק העירוב ולא תקנוהו א"כ שבת באיסור היה מתחלתו אבל כאן שתקנוהו בי"ט הרי בהכנסת שבת ישנו למחיצה ומשום שנעשה בי"ט במזיד אתה רוצה לאסרו בשבת שאחריו וכיון שבי"ט עצמו הותר אי אפשר שוב לאסרו בשבת. ולא עוד אלא אפי' לדעת הפוסקים דלא שייך בי"ט עירובי חצרות כלל ולא הועילה מחיצה זו בי"ט אפילו הכי מותר בשבת שאחריו דהרי מחיצה הנעשית בשבת אפי' במזיד שמה מחיצה אלא דלטלטל אסור משום קנס וכן פירש"י במסכת שבת דף ק"א ע"ב בד"ה אמזיד אתמר משום קנסא אבל לקנסו בשבת משום שעשה איסור בי"ט לא שמענו והרי זה דומה למבשל בשבת במזיד שאסור והמבשל במזיד מי"ט לשבת מותר כמבואר בסימן תקכ"ז סעיף כ"ג. וא"ל דשאני התם שלא עשה אלא איסור דרבנן אי למ"ד מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט או משום הואיל אי מקלעי אורחים משא"כ בבנין שהוא איסור תורה ועיין בביצה דף י"ז ע"ב בד"ה איסורא דשבת. מ"מ גם בנידון זה לא נעשה איסור תורה רק אמירה לנכרי ואף דבשבת אפילו מלאכה שעשה נכרי אסור וכמו ששנינו אם בשביל ישראל אסור מ"מ הרי מצינו במחיצה אפילו נעשית באיסור גמור בשבת מ"מ אם היתה שלימה מבע"י ונפלה בשבת לא קנסו ואיך נקנוס בעשאה בי"ט ואף דבי"ט הסמוך לשבת מלפניו ועירב בפת בערב יו"ט הצריך לעמוד למחר בי"ט ולערב באותו הפת עצמו וכתב הה"מ בפ"ח מהל' עירובין הל' ט' שאם עירב בפת חדשה אינו עירוב ועיין שם והמג"א בסימן תט"ז ס"ק ב' הביאו. וזה פשוט שהטעם משום הכנה. נראה לפענ"ד דשאני עירוב שאי אפשר לו להועיל כ"א בנעשה קודם השבת ואם לא הניח עירוב קודם השבת ועירב בשבת אפילו בשוגג אינו מועיל כלל לכן מקרי הכנה אבל עשית מחיצה אפילו נעשית בשבת מאילן הוי מחיצה ואפילו עשה הוא אם עשאו בשוגג מועיל ואין הכרח שתהיה מקודם השבת לא מקרי הכנה שהרי דל מכאן הכנה שמאתמול הרי היא עומדת היום ואין לאסור רק משום קנס וכבר כתבתי דלא מצינו שקנסו כ"א בעשה האיסור בשבת עצמו, וגם בלא"ה אין דומה להא דהה"מ בשם הרשב"א הנ"ל דשם בע"ת אם עירב בפת אחר אסור משום הכנה משום דצריך לקרות שם עירוב על הפת ואי אפשר שיאמר זה בתחלת כניסת השבת דאי אפשר לצמצם וצריך שיאמר כן מבעוד יום בי"ט ולכן הוה הכנה מיום טוב לשבת אבל בנידון דידן שאינו צריך לומר כלום דומה למערב ברגליו דאמרינן בפ' בכל מערבין דלא מקרי הכנה מי"ט לשבת דתחלת היום קונה עירוב ושבת מכין לעצמו כמבואר שם דף ל"ח ע"ב. ולכן הטלטול ביום השבת יפה הורה להיתר וכדין הורה ומה שנראה לפענ"ד כתבתי. ולרוב הטרדה קצרתי. כה דברי הד"ש: