נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן יב[עריכה]

תשובה

שלמא רבא מן שמיא, לחד מן קמיא, ה"ה כבוד אהובי א"נ האלוף הרבני המופלג ומורה גם הוא יורה, החכם השלם כבוד מוהר"ר יעקל נר"ו. למדינת עלזוס:

אודות השאלה אשר שאלת חכם יותר מחצי התשובה מראה פנים לכל צד. והנה באמת קאמינא שהטרדות אשר עלי רבו מכל צד ובני הישיבה רבו ישמרם השם וכל אחד בא לשאול בהאי מכילתא שאנו עוסקים בו וצריך להשיב לכל אחד וגם טרדות הדפוס שאני עוסק כעת בהדפוס חיבורי אשר שמו נודע ביהודה וצריך אני להשגיח על כל דף ודף שלא יפול בו שגיאה, וטרדות הקהלה, ויאמין שלא היה לי פנאי לעיין בדבריו אך עתה בלילה בעת שאני יחידי אמרתי להשיב. הנה שורש השאלה שאשה אחת חלתה ובחליה הודית דרך וידוי בפני בעלה כי לא טהורה היא ונטמאה כמה פעמים מנער אחד שזינתה עמו גם כאשר חזרה לבריאותה הלכה מהלך שתי שעות עם בעלה למורה אחד והתודית וביקשה לסדר לה התשובה והבעל אמר שמאמין לדבריה. ושאל מעלתו אם איתתא דא שריא דאמרינן עיניה נתנה באחר או אסורה שכיון שאמרה כן בחליה דרך וידוי וגם אח"כ הלכה למורה לבקש תשובה רגלים לדבר שהאמת כן הוא והיכא דרגלים לדבר נאמנת, ומעלתו האריך והרחיב הפלפול הן בגוף הדבר באשת ישראל אם אמרינן עיניה נתנה באחר והן אם יכול הבעל לומר שמאמין לדבריה כיון שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ והן אם יכולה ליתן כעת אמתלא לחזור מדבריה הראשונים: והנה בגוף פלפולו דמע"ל חדאי נפשי בפלפולו ויישר כחו וחילו. ואמנם בגוף הדין אדבר מה שנלע"ד, והא ודאי שאם האשה עדיין עומדת בהודאתה והבעל כבר אמר שמאמין לדבריה פשיטא שאסורה לו ולא שייך חר"ג שהרי היא עדין בהודאתה עומדת ואפי' אם הבעל יאמר עתה שחוזר בו ממה שהאמינה והוא חושדה במשקרת הלא אין שום אמתלא למה חוזר ממה שכבר האמין לה. ואמנם נדבר עתה אם לא היה הבעל אומר כלל שמאמינה אם היא אסורה מחמת דבריה ושוב נדבר אם תוכל ליתן עתה אמתלא לחזור מדבריה הראשונים. וגוף הדבר שהחליט מעלתו כיון שאמרה כן בשעת חולי דרך וידוי מקרי רגלים לדבר. הנה לדעתי לא החמירו ברגלים לדבר אלא ביש רגלים לדבר בלי אמירה דידה שאף אם לא היתה אומרת כלל שזינתה רגלים לדבר ממקום אחר שזינתה זה מצטרף בהדי אמירה דידה וכן משמע בפסקים וכתבים של מוהררא"י סי' רכ"ב וז"ל שם, ומאי דקשה לך ממשנה אחרונה דנדרים דל"ח התם למה דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא פשיטא דמתורץ הוא יפה כמ"ש דהיכא דאיכא רגלים לדבר נמי בלא"ה ואומרת נמי טמאה אני כה"ג אין להתיר עכ"ל. הרי מפורש דאיכא רגלים לדבר בלא"ה, ובפרט שכל עיקר דבר זה הוא מדהוצרכו בשלהי נדרים למימר איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס מכלל דבלא"ה אסורה ומוקמי לה תוס' ביבמות דכ"ה ע"א באמרה טמאה אני א"כ משמע דאילולא טעמא דהוה מירכס הוית אסורה מחמת אמירתה, התם ג"כ יש רגלים לדבר אף בלי אמירתה שהיתה עם הנואף ביחוד אבל אם אין רגלים לדבר רק מחמת דבריה שדבריה מראים שהיא אומרת אמת אין זה מועיל דאערומי מערמא ואולי גם בשעת חוליה נתנה עיניה באחר ולא נתיאשה מרפואה וגם אח"כ שהלכה לקבל תשובה בכל אלה אין רגלים לדבר רק הכל מחמת אמירתה ואיהי לא מהימנא:

ובגוף הדין היכא דאיכא רגלים לדבר ממש ג"כ שדיתי נרגא בחבורי שאני כעת עוסק בהדפסתו בחלק הזה שהוא חלק אה"ע בסי' ע' ונתתי מקום שכוונת התוס' בכתובות לדברי הר"ר אליעזר שהביא התוס' בנדרים דבאשת ישראל לא אמרה משנה אחרונה שתביא ראיה לדבריה דחיתי שם כל הקושיות שהקשו התוס' בנדרים על דברי הר"ר אליעזר וכאשר יבוא חיבורי ליד מעלתו יוכל לעיין שם. ואמנם בגוף הדין של הר"ר אליעזר אם משנה אחרונה שייך גם באשת ישראל שאילה נאסרת כ"א ברצון יש לי לדבר דבר חדש כי התוס' יהבו שני טעמים לאיסור. הא' דברי הר"ר אליעזר שם בנדרים דברצון גם היא מוזהרת עליו וא"כ שויתה נפשה חתיכה דאיסורא, וטעם השני הוא דברי התוס' במס' כתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל דהיכא דיוצאה בלי כתובה לא שייך עיניה נתנה באחר ובפרט אי נימא באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא א"כ נאמנת באומרת טמאה אני במיגו דמאיס עלי: ואני אומר עוד טעם אחר דהיכא דאומרת שזינתה ברצון לא שייך עיניה נתנה באחר והוא עפ"י מ"ש התוס' במס' זבחים דף ב' ע"ב ד"ה סתם אשה לאו לגירושין עומדת אפי' זינתה וכו' וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ע"ש. והא ודאי שזה דוקא שזינתה ברצון שאז אינה יכולה לכופו שיגרשה כיון שהיא פשעה ואסרה עצמה עליו ולא יהיה חוטא נשכר ואבדה כתובתה וכל תנאי כתובה ואעפ"כ הברירה ביד הבעל להניחה גלמודה כל ימי חייה אבל אשת כהן שנאנסה שלא פשעה ולא כלום פשיטא שאם היא רוצה מחוייב בעלה לגרשה ולתת כתובה כיון שנאסרה עליו ולא פשעה מידי אינו יכול לעגנה וא"כ באשת כהן שייך עיניה נתנה באחר שהיא יודעת שאם יאמינו דבריה צריך הוא לגרשה אבל באומרת שזינתה ברצון איך שייך עיניה נתנה באחר ואולי מניחה הבעל לשבת עגונה וצרורה עד יום מותה א"ו מדקאמרה קושטה קאמרה. ועוד אומר אני שסברא זו מפורשת בירושלמי שלהי נדרים על הך משנה בראשונה וכו' קאמר שם בירושלמי אסטרטיות נכנסו לעיר ובאתה אשה ואמרה אסטרטיות חבקני והטיל שכבת זרע בין ברכיי והתירה לאכול בתרומה אתא עובדא קמיה דרב יצחק בר טבליא באשה אחת שאמרה הביאם שלי פיתני אמר לה אין הביאם אסור ואסרה, הכא אמר ואסרה הכא את אמר והתירה תמן באתה לאסור עצמה והתירה ברם הכא באתה להתיר עצמה ואסרה. הנה הפני משה פירש שעובדא השניה בפנוים מיירי ושאלה אין הביאם אוסר היינו ששאלה אם הוא יהודי או ערבי שאוסר בביאתו בתרומה ואמרה שהוא ערבי ואסרה: והנה במחילת כבודו שגה כמה שגיאות שאם היא פנויה פשיטא שאוסרת עצמה דמה סברא יש בפנויה לומר שמשקרת בשלמא נשואה עיניה נתנה באחר ולמאי הילכתא איצטריך בירושלמי עובדא דא, ועוד שהקשה מ"ש רישא הא ודאי שאני דשם אמרינן עיניה נתנה באחר, ולכן נלענ"ד שטעות נפל בירושלמי וכך צריך להיות תמן באתה להתיר עצמה והתירה ברם הכא באתה לאסור עצמה ואסרה, דברישא אמרה אסטרטיות חבקני דהיינו שחבקה בזרועותיו עד שלא יכלה להנצל ואנסה והטיל ש"ז בין ברכיי דהיינו שנבעלה באונס ובזה באתה להתיר עצמה מבעלה להנשא לאחר שהרי אם נאנסה חייב לגרשה ואינו יכול לעגנה ולכך התירה לבעלה ולתרומה דאמרינן עיניה נתנה באחר, אבל בעובדא שניה שאמר הביאם שלי פיתני וזינתה ברצון באתה לאסור עצמה על בעלה אבל לא באתה להתיר עצמה לשוק שהרי הברירה ביד בעלה להניחה יושבת כל ימי חייה וא"כ ליכא למימר עיניה נתנה באחר ובודאי קושטא קאמרה ולכן אסרה על בעלה וגם לתרומה. אבל כיון שדבר זה מבואר בפוסקים הראשונים מפורש להיתר אפי' אמרה שזינתה ברצון ועיין ברמב"ם פ' כ"ד מאישות הלכה י"ח וכן הוא בש"ע סי' קט"ו וכן נלע"ד מוכח שהרי כמה נתחבטו על משנה אחרונה איך משום עיניה נתנה באחר התירו אשה שלפי דבריה היא אסורה והר"ן רצה לומר דאפקעינהו לקידושין וקצת פוסקים דבדבר גדול כזה שראו שהנשים נותנות עיניהן באחר יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. והנה כל טורח זה למה הי' להם לחכמים לתקן שרק לענין זה אינה נאמנת לכוף את בעלה לגרשה ושהברירה ביד הבעל שלא להאמינה לענין גירושין אבל לא להתירה לבעלה ואז ממילא לא תשקר משום שנתנה עיניה באחר דשמא לא יגרשנה בעלה א"ו היכא שנאסרה עליו שוב ממילא מגרשה וסומכת על זה. ואמנם יש לדחות דבשלמא באונס לא אבדה כתובתה ולא תנאי כתובה וכל זמן שאינו מגרשה חייב במזונותיה ובכל חיובי בעל לאשתו ובזה ודאי סומכת שיגרשנה כדי לצאת משיעבודי הבעל לאשה אבל ברצון שאבדה כל תנאי כתובה מהי תיתי יגרשנה. אך אעפ"כ אין בנו כח לחלוק מסברא על הראשונים אפילו להחמיר ובפרט שחידוש זה גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאשה שזינתה ברצון לא יהיה הבעל מחוייב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בפוסקים הראשונים:

ובדברי הירושלמי בשילהי נדרים הנ"ל נראה לי פירוש אחר בדברי הירושלמי ולא נצטרך להפך הגירסות. והנה בזה ודאי פירוש המלה הביאם שלי שפירש הפני משה לשון בהמה נכון הוא וכמה פעמים בירושלמי א' מיחלף עם ה' גם מה שפירש שהביאם לאו ישראל הוא רק ערבי ג"כ יפה כיון, ואמנם אמינא טעמא שאמרה הביא"ם שלי ולא על שם שהיה שומר בהמות כמו שפירש הפני משה אלא דבר גדול דברה האשה הזאת להראות פנים שתהיה מותרת לבעלה והוא עפמ"ש ר"ת בכתובות ד"ג ע"ב בד"ה ולדרוש כו' דביאת מצרי כבהמה ולא שייך בביאת מצרי כשם שאסורה כו' והתוס' השיגו עליו כו' ואיכא למימר שהאשה אשה חכמה היתה וסברה כסברת ר"ת שביאת מצרי וערבי כבהמה וגם היתה סוברת שגם לבעלה אינה נאסרת ע"י ביאת מצרי ולכן אמרה הביאם שלי פיתני וקראתו ביהם לומר שביאתו כבהמה ואינו אוסר אותה על בעלה, והשיבה ר' יצחק אין הביא"ם אוסר בלשון בתמי' וכי אינו אוסר אף שהוא כבהמה היינו לענין יחוס זרע אחריו וכדחיית התוס' לר"ת ואסרה וקאמר החילוק בין רישא לסיפא תמן באתה לאסור עצמה שאמרה אסטרטיות כו' ואמרינן עיניה נתנה באחר והתירה ברם הכא באתה להתיר עצמה לבעלה שהרי להכי קראתו ביהם שהוא כבהמה וא"כ ליכא למימר עיניה נתנה באחר ולכן אסרה, וזה יותר נכון שאין צורך להגיה ולהפך הגירסא בירושלמי. וא"כ לפ"ז אדרבה מוכח להיפך דהיכי דבאתה לאסור עצמה ואפי' אמרה ברצון נבעלה ג"כ אמרינן עיניה נתנה באחר דאל"כ לא הקשה בירושלמי מידי ולמה הוצרך לתת טעם שבאתה להתיר עצמה הרי אפי' באתה לאסור עצמה היתה אסורה. ומעתה יצא לנו שאם הבעל לא היה אומר שמאמינה היתה מותרת ומה שאומרת דרך וידוי כבר כתבתי שזה לא מקרי רגלים לדבר ובאמת בעל חוות יאיר שכ' בסי' ע"ב שאם אמרה דרך וידוי אסורה לא מצאתי ראיה לדבריו. ובגוף הדין שתהא נאמנת לאסור עצמה למשנה ראשונה מצד הדין דעת הר"ן שם בנדרים דמצד הדין מעולם לא היתה נאמנת אלא שחכמים אמדו דמסתמא קושטא קאמרה דהרי מילתא כסיפא לה ואח"כ במשנה אחרונה חזו דנותנות עיניהן באחר כו' העמידו הדבר על צד הדין ע"ש, א"כ לפ"ז איכא למימר אפי' במקום דלא שייך עיניה נתנה באחר ג"כ אינה נאמנת שמה שאמרו במשנה דנדרים חזרו לומר שלא תהיה אשה נותנת עיניה וכו' זהו טעם של עיקר הדבר שבטלו התקנה הראשונה שתהיה נאמנת וכיון שכבר בטלו התקנה שוב נשאר הדין שאינה נאמנת להפקיע עצמה משיעבודה לבעלה ושוב לא חילקו בין מקום דשייך נתינת עיניה באחר ובין מקום דלא שייך וכבר ביארתי זה בחיבורי בסי' ע' הנ"ל:

ובדין אם הבעל יכול לומר שמאמינה שהרמ"א בסי' קע"ח ס"ט בהג"ה מביא בזה ג' דיעות חלוקות י"א שהוא נאמן וי"א בזה"ז שיש חר"ג מנדין אותו וי"א שכופין אותו ומשמש עמה: הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאוד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ורוב הטעמים לא שייכים בדידיה כי לא שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין וכן לומר שיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה עיין בר"ן שילהי נדרים כל אלו הטעמים די לאמרם על חז"ל בעלי תלמוד לא על הגאונים שאחר התלמוד ובפרט שלא מצינו לר"ג מ"ה שתקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו ואף הר"ש מאיברא במרדכי פרק האומר שאמר שכופין אותו לא אמר רק הבעל שאמר שזינתה אשתו אבל איהי הכחישתו ובזה אמר דא"כ מיעקר תקנת רגמ"ה שכל אחד יאמר כן, וגם בזה נלענ"ד דלא אמר הר"ש תלא באין הבעל רוצה ליתן כתובתה אבל ברוצה ליתן כתובתה אף שאם היא אינה רוצה ליטול גט וכתובה אין בידו להכריחה מחמת תקנת וחרם רגמ"ה מ"מ גם לדידיה אפי' בכשירה שבנשים שוב אי אפשר לחייבו לשמש עמה, וכן מבואר בדברי רמ"א עצמו בסי' ע"ז סעיף א' בהג"ה דאם רוצה לגרש וליתן הכתובה דשוב אינו עובר בלאו דלא יגרע ודברי רמ"א בודאי הם אפי' בזה"ז דאיכא חרם ר"ג מ"מ אף שאינו יכול לגרשה מ"מ שוב הוא אינו משועבד דאי רמ"א קאי בזמן התלמוד א"כ מאי קמ"ל וכמ"ש שם הח"מ בס"ק ג' ואף שהח"מ חולק על הרמ"א מ"מ הב"ש שם בס"ק וי"ו דחה השגותיו והסכים לדברי רמ"א וכן פסק הב"ח ואם זה באשה כשירה ק"ו אם אומר שזינתה פשיטא שאם שרוצה לגרשה וליתן כתובתה שאין כאן חרגמ"ה ואין עליו שום חיוב לשמש עמה ואף אם נימא דלא נתיר לו לישא אחרת אבל עכ"פ שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם יש בידו כדי כתובתה אפילו להר"ש מאייברא. וגם מע"ל במכתבו ראיתי מרבה טעמים לומר שבודאי שויה חתיכה דאיסורא וכל דבריו בזה נכוחים וטובים וישרים למוצאי דעת. אמנם בהיא עצמה אמרה טמאה אני לך הא ודאי שאין כאן מקום לח"ר גמ"ה ואם הוא מאמינה חייב לגרשה ומ"ש רמ"א בסי' קע"ח שיש אומרים שמנדין אותו על שאומר שמאמינה היינו בחזרה בה ונתנה אמתלא כי רמ"א מביא זה בשם תשובות מיימונית פ' כ"ד מאישות ובשם מהרי"ק. והנה בתשובות מיימונית לא מיירי כלל באומרת טמאה רק באמר הבעל שראה שזינתה ומהרי"ק שם כתב בשם התוס' בנדרים והנה ז"ל בתוס' בשילהי נדרים ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס היתה וי"א דמשמתינין ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על חרגמ"ה עכ"ל התוס'. וא"כ הך וי"א על סוף דבריהם קאי שחזרה בה ואמרה שבאונס היה ולא עוד אלא שאומר אני שאפי' בזה לא אמרו התוס' דמשמתינן אלא בלא אמר שמאמינה עד שחזרה בה ואמרה באונס אבל אם בעודה עומדת בדיבורה אמר שמאמינה ואז בהיתר אמר ולא עבר על חרגמ"ה ואז אף ששוב חזרה בה איהו אינו מחוייב לחזור בו ונשארת באיסורה. ועל דבר זה עצמו אם הבעל יכול לחזור מדבריו שאמר שמאמינה מצאתי מקום לפקפק וכמבואר אצלי בחיבורי בתשובה הנ"ל ואף שבארתי שם דיכול לחזור בו אם היא חזרה בה מ"מ אינו מחוייב ואינו נקרא בשביל זה עובר על חרגמ"ה דאיהו לא מידי קעביד עתה וכבר נאסרה עליו והיא גופא חידוש הוא לומר על שמאמינה עובר על חרגמ"ה והבו דלא לוסיף עלה:

ואמנם אפי' הבעל עדיין לא אמר שמאמינה והיא עתה רוצה לחזור בה וליתן אמתלא אם מהני לה אמתלא יש לנו נדבר בו. והנה הרא"ש בפ"ב דיבמות סי' ח' כתב ונראה דבסתירה לחוד בלא קינוי אע"ג דאדעתיה דניאוף איסתתר כי הנהו עובדי דשלהי נדרים שריא לבעלה אפי' ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קיי"ל דאין אוסרין על היחוד כו' והא דאיצטריך התם טעמא דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי כו' משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם עלה קאי או בשותקת ומודה להכי איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא בלא הנך טעמי דהתם. ואל תתמה איך מתירין אותה לבעלה הא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו, וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרות כן משקרות ולכך נראה להם להתירה וכה"ג אמרינן התם בשילהי נדרים באומרת טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה מיהו אפשר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה עכ"ל הרא"ש. והא ודאי שמ"ש הרא"ש דהתם מיירי שחוזרת בה כו' לא קאי רק על רב ששת שאוכלת בתרומה מיירי שחזרה בה אבל ליכא למימר דקאי על גוף המשנה דנדרים ולומר דמשנה אחרונה מיירי שחוזרת בה דזה ודאי אי אפשר שהרי כך אמרו שם במשנה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה א"כ משמע שאי אפשר לה לאסור עצמה לבעלה כ"א כשתביא ראיה לדבריה וכל זמן שאינה מביאה ראיה אין בכחה לאסור עצמה בדיבורה הרי אף שעומדת בדיבורה שריא. וגם א"ל דהרא"ש במה שאמר מיהו אפשר דהתם מיירי בחוזרת בה כו' קאי על הנהו עובדי דשלהי נדרים דא"כ לא ה"ל למימר מיהו אפשר וכו' אלא ה"ל למימר ועוד י"ל, שהרי זה תירוץ אחר על הקושיא שהקשה ואל תתמה כו':

והנה לפי שלדעתי בפירוש דברי הרא"ש הללו נלאו גדולי חקרי לב קדמאי ובתראי לעמוד על כוונתו ושגו בדבריו ולכן אברר אני כוונתו ועיין בכתבים ופסקים של מהררא"י סימן רכ"ב פירש דברי הרא"ש הללו שלכך לא הקשה ממשנה אחרונה דשילהי נדרים והקשה מהנהו עובדי משום דבמשנה ליכא רגלים לדבר וכן פירש כוונת תוס' ביבמות פ"ב ובכתובות פרק אע"פ לחלק בסברא זו, והגאון בעל מגיני שלמה בתשובותיו פני יהושע באה"ע שאלה א' כ' דהרא"ש מפרש גם משנה אחרונה ברגלים לדבר אלא שמהמשנה לא הקשה דהוי דחינן דמיירי בלא רגלים לדבר אלא מהני עובדי דמיירי ברגלים לדבר ממילא גם משנתנו בכך איירי וגם רב ששת בכך מיירי דעל המשנה קאי והקשה מרב ששת. ואני אומר דברי כולם אחר מ"כ דברי שגגה דודאי יפה הקשה הפ"י שם על הפסקים וכתבים דס"ל דהרא"ש מחלק בין רגלים לדבר א"כ מה הקשה מרב ששת הלא רב ששת על המשנה קאי דמיירי בלא רגלים לדבר, ופירושו של הפ"י ג"כ תימה דאי מכח הני עובדא אמרינן דמסתמא גם משנתנו מיירי ברגלים לדבר א"כ למה הוצרך הרא"ש להקשות מרב ששת ה"ל להקשות מהמשנה עצמה שבמשנה אחרונה התירו אותה לבעלה והרי שויתה חד"א וברגלים לדבר מיירי דומיא דהני עובדי. וזו הקושיא לכאורה היא פליאה על דברי הרא"ש דמה תוקף דבר יש להקשות מדברי ר' ששת לענין תרומה מגוף המשנה לענין היתר לבעלה. ולכן נלע"ד ברור שהרא"ש סובר דמגוף המשנה אין להוכיח דשם מיירי באשת כהן באונס וי"ל כפי מה שתירצו התוס' בשילהי נדרים על משנה זו בשם הר"ר אליעזר דכהן מוזהר על הזונה אבל אין הזונה מוזהרת עליו והתוס' שם הקשו על פירושו דאמרינן ביבמות כל היכא שהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו ועוד הקשו שהרי רב ששת אומר שאוכלת בתרומה ובזה ודאי היא מוזהרת:

והנה בחיבורי נודע ביהודה (קמא) סי' ע' דחיתי קושית התוס' דלא אמרו ביבמות דגם היא מוזהרת עליו אלא במה דכתיב בהך פרשתא דלא יקחו וס"ל ג"כ דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה משום טומאה ולא משום זונה וא"כ לאו כתיב בהך פרשתא וגם לאו זה דטומאה אינו שוה בכל דטומאה זו באונס אינה אסורה רק לכהנים לכן אין האשה מוזהרת ונשאר רק הקושיא מתרומה וזה דעת הרא"ש דבאמת הרא"ש אינו מחלק כלל בין רגלים לדבר או לאו ולא הוזכר זה בדבריו, ועל המשנה לא קשיא ליה משום דמשנתנו דשילהי נדרים באונס מיירי ולא שייך לדידה חד"א אבל היה קשה על הני עובדי דשם מיירי ברצון וזה שוה בכל וגם היא מוזהרת א"כ אי מיירי באמרה טמאה אני הרי שויתה נפשה חד"א וע"ז משני לפי שראו קלקול כו' ומביא ראיה מרב ששת דמיירי לענין תרומה ובזה גם אנוסה מוזהרת והרי שויתה נפשה חד"א, וזה ברור בעיני שהרא"ש אינו מחלק בין רגלים לדבר או לא לענין שויתה נפשה חד"א. ואמנם הא ודאי לענין להאמינה שטמאה היא ודאי מודה הרא"ש דמהני רגלים לדבר, ומ"ש דהרא"ש סובר כתירוץ ה"ר אליעזר בתוס' נדרים דבזנות ברצון נשארה אסורה כוונתו שהרא"ש לא היה יכול להוכיח ממשנה בנדרים שחכמים התירוה אף במקום שמשוית נפשה חד"א מטעם שרוב האומרות כן משקרות דמתני' איכא למדחי כדברי הר"ר אליעזר אבל כיון שהוכיח הרא"ש מרב ששת שאוכלת בתרומה וממילא מוכח שאף במקום שמשוית נפשה חד"א התירוה חכמים א"כ גם באומרת שברצון נבעלה מותרת ולמה הוצרכו בהני עובדא דנדרים ליתן טעם דאיתתא שריא מטעם דאי עבד איסורא הוי מירכס כו' הרי בלא"ה מותרת מטעם עיניה נתנה באחר א"ו דשם דאיכא רגלים לדבר לא אמרינן עיניה נתנה באחר. והנה הרא"ש קאמר מיהו אפשר דהתם מיירי בחוזרת בה ונתנה אמתלא כו' וכבר ביארתי דזה קאי על דברי רב ששת והדבר תמוה אם נתנה אמתלא למה אמר רב ששת הטעם שלא להוציא לעז על בניה והרי בכל מקום מהני אמתלא ומדוע לא יועיל כאן וגם למה פליג רבא וסובר שאינה אוכלת בתרומה כיון דאפשר בחולין:

לכן נלע"ד סברת הרא"ש בזה הוא משום דהאמתלא השייך בזה הוא שתאמר שרצונה היה להתגרש מבעלה וזה הטעם של המשנה אחרונה עיניה נתנה באחר וסובר הרא"ש דלמשנה אחרונה שאינה נאמנת להוציא עצמה מבעלה אין זה אמתלא וכדעת רבינו הגדול הרמב"ם פי"ח מא"ב ה"ט אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם שהרי הודית שהיא זונה ועשתה עצמה כחד"א, והראב"ד בהשגות, אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת ואם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והרי לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא ונאמנת. וכתב על זה הרב המגיד מ"ש הראב"ד שאם נתנה אמתלא כו' אפשר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא היה מחוייב לגרשה ואפי' באשת כהן כיון שלא היה הבעל מחוייב להאמינה ולגרשה כנזכר למעלה אין דבריה כלום דאי לא גבי תרומה נמי ה"ל לאפלוגי ואע"ג דקושטא דמילתא דאנן לא מהימנינן לה ה"מ לגבי בעלה כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל לאחרים ודאי אסורה דומיא דתרומה עכ"ל הה"מ. ומעתה מבואר בפירוש דאף אם תאמר בחיי בעלה כהן שרק להפקיע עצמה מבעלה אמרה כן ותרצה לאכול בתרומה לא מהני אמתלא זו כיון שאינה נאמנת לגבי בעלה אין זו אמתלא ונשארה הודאתה שזינתה קיים לכל דבריה זולת מלאסרה על בעלה. ולכן רב ששת שהתירה בתרומה הוצרך ליתן הטעם שמקבלים האמתלא הוא כדי שלא להוציא לעז על בניה אף שבלי שום אמתלא אם עדיין עומדת בדיבורה ודאי שלא מהני טעם זה להאכילה דבר האסור לה לפי דבריה עתה מ"מ מהני טעם זה לקבל האמתלא ורבא סובר דלתרומה לא מהני אמתלא זו דאפשר בחולין ואמתלא זו לאו אמתלא גמורה היא שהרי לא מהימנא לגבי בעלה שנימא שאמרה כן כדי להתגרש. ועתה גם בנדון דידן שהבעל אמר שמאמינה ונאסרה עליו מ"מ היא לא ידעה שיאמר הבעל שמאמינה ואיך תתן אמתלא שאמרה כן כדי להתגרש והלא אינו מחוייב לגרשה וא"כ ודאי שלא בשביל כן קאמרה רק קושטא הוא שזינתה ואף דבאם הבעל לא היה מאמינה היתה מותרת ולא אמרינן קושטא קאמרה היינו רק לענין היתר הבעל שלא תפקיע עצמה מבעלה וכדברי הה"מ אבל אם הבעל לא איכפת ליה ומאמינה שוב לכל הדברים אמרינן קושטא קאמרה ולא מיחשב זה אמתלא שהרי לא היה מחוייב להאמינה וא"כ להרמב"ם והה"מ והרא"ש לא מהני לה אמתלא ולא עוד אלא אפי' לדעת הראב"ד ג"כ לא מהני אמתלא לפמ"ש הב"ש בסי' ז' ס"ק כ"א, ואף שבחיבורי נ"ב (קמא) סי"ח סתרתי ראיות הב"ש מ"מ חזקתי את דינו:

ומעתה משפט האשה הזאת פשוט שאמתלא שעיניה נתנה באחר לא מהני לה כלל ואמנם אם תתן אמתלא אחרת ועיין בב"ש שם בזה, כאשר ישמע מעלתו מה היא האמתלא ויודיעני ואז נחכם לה, וכ"ז אם הבעל עדיין עומד בדבריו שמאמין שזינתה ואם אמנם הבעל יחזור בו ויאמר שאינו מאמינה ויתן אמתלא למה אמר תחילה שמאמינה ג"כ אין רצוני לחוות דעתי דרך א"כ רק כאשר ישמע מעלתו מה היא אמתלא שבפיו יודיעני ואז אחוה דעי גם אני, ולרוב טרדות אקצר. וכבר כתבתי שכ"ז אני מעיין בלילה בשעה שב"א ישנים ואני פנוי קצת מהטרדות ולכך קצרתי, והיה זה שלום. דברי א"נ הד"ש: