נאום ירושלים של ברק אובמה
נאום ירושלים הוא נאום שנשא נשיא ארצות הברית ברק אובמה בפני קהל סטודנטים בירושלים ב-20 במרץ 2013, בבנייני האומה ובו דיבר אל הציבור הישראלי[1].
צרו לעצמכם את עתידכם[עריכה]
תודה! שלום[2], תודה רבה לכם, כולם - אנא שבו. תודה.
ובכן, זה כבוד להיות פה אתכם בירושלים, ואני מאוד אסיר תודה על קבלת הפנים שלה זכיתי מאזרחי ישראל. אני מביא עמי את התמיכה של העם האמריקני (תשואות) ואת הידידות שקושרת אותנו יחד. אתם יודעים, ביומיים האחרונים אישרתי מחדש את הקשרים בין המדינות שלנו, יחד עם ראש הממשלה נתניהו והנשיא פרס. הייתי עד להיסטוריה העתיקה של העם היהודי בהיכל הספר וראיתי את העתיד הנוצץ של ישראל במדענים וביזמים שלכם. זוהי אומה של מוזאונים ופטנטים, אתרים קדושים נצחיים וחדשנות פורצת דרך. רק בישראל ניתן לראות את המגילות הגנוזות ואת המקום שממנו הגיעה הטכנולוגיה שעל סיפון הגשושית שעל מאדים בעת ובעונה אחת. אבל הדבר שהכי ציפיתי לו הוא היכולת לדבר ישירות אליכם, אזרחי ישראל - במיוחד לצעירים כה רבים הנמצאים כאן היום - כדי לדבר על ההיסטוריה שהביאה אותנו לכאן היום, ועל העתיד שאתם תיצרו בשנים הבאות.
עכשיו, אני יודע שבדמוקרטיה התוססת של ישראל כל מילה וכל מחווה נבחנת מקרוב, אבל אני רוצה להבהיר משהו, רק כדי שתדעו, כל דרמה ביני לבין ידידי ביבי במשך השנים הייתה רק מזימה לייצר חומר עבור "ארץ נהדרת". זה הדבר היחיד שהתרחש. רק רצינו להיות בטוחים שלכותבים יש חומר טוב.
סיפורה של ישראל[עריכה]
אני גם יודע שבאתי לישראל בערבו של חג קדוש, חגיגות פסח, וכאן הייתי רוצה להתחיל היום. בעוד ימים ספורים יהודים כאן בישראל וברחבי העולם יישבו עם משפחתם ועם חבריהם לשולחן הסדר, ויחגגו עם שירים, יין ומאכלים סמליים. אחרי שנהניתי מהסדר עם בני משפחה וחברים בשיקגו ובמהלך מסע הקמפיין, אני גאה על שהבאתי את המסורת הזו לבית הלבן, ועשיתי זאת... (תשואות) עשיתי זאת מכיוון שרציתי שהבנות שלי יחוו את ההגדה ואת הסיפור שבמרכז פסח, שהופך את התקופה הזו בשנה לרבת עוצמה כל כך.
זהו סיפור על מאות שנים של עבדות ושל שנים של נדודים במדבר, סיפור של התמדה לנוכח רדיפה, ושל אמונה באלוהים ובתורה. זהו סיפור על מציאת חירות במולדתך. ועבור העם היהודי, זהו סיפור מרכזי עבור מי שהפכתם להיות, אבל זה גם סיפור שטומן בחובו את החוויה האנושית האוניברסלית, עם כל הסבל אך גם עם כל הגאולה שבה. זהו חלק משלוש הדתות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלאם – שניתן להתחקות אחר מקורותיהן עד לאברהם, ולראות את ירושלים כמקודשת. וזהו סיפור שהעניק השראה לקהילות ברחבי העולם, לרבות לי ולאחיי האמריקנים.
בארצות הברית – אומה שמורכבת מאנשים שחצו אוקיינוסים כדי להתחיל מחדש – אנו נמשכים באופן טבעי לרעיון מציאת החירות בארצנו. עבור אפרו-אמריקנים, סיפור יציאת מצרים היה אולי הסיפור המרכזי, הדימוי רב העוצמה ביותר של הגחה מתוך אחיזת העבדות והגעה לחירות ולכבוד אנושי, סיפור שהועבר מעבדות לתנועה לזכויות האזרח ועד היום. במשך דורות, ההבטחה הזו סייעה לאנשים לשרוד עוני ורדיפה, בזמן שהם נאחזו בתקווה כי באופק ישנו יום טוב יותר. עבורי אישית, שגדלתי בחלקים נידחים של העולם ללא שורשים מבוססים, הסיפור דיבר על כמיהה לבית שקיימת אצל כל בן אדם.
כמובן, גם כשאנו שואבים כוח מהסיפור של רצון האל ומתנת החופש שלו המבוטאים בפסח, אנחנו יודעים שכאן על כדור הארץ אנחנו חייבים לשאת באחריות שלנו בעולם לא מושלם. זה אומר לקבל את המידה שלנו של הקרבה ומאבק, ממש כמו דורות קודמים, ולעבוד – במשך דורות על גבי דורות – בשם רעיון החופש. כפי שאמר ד"ר מרטין לותר קינג יום לפני שנרצח, "ייתכן שלא אגיע לשם עמכם, אבל אני רוצה שתדעו שאנחנו, כעם, נגיע לארץ המובטחת". אז כשם שיהושע המשיך אחרי משה, העבודה ממשיכה עבורכם, דור יהושע – למען הצדק והכבוד, למען ההזדמנות והחירות.
עבור העם היהודי, המסע להבטחה של מדינת ישראל התפתל דרך אינספור דורות. הוא כלל מאות שנים של סבל וגלות, דעה קדומה, פוגרומים ואפילו רצח עם. במהלך כל זאת, העם היהודי שמר על זהותו הייחודית ועל המסורת שלו, כמו גם על הכמיהה לשוב לארצו. ובזמן שיהודים השיגו הצלחה יוצאת דופן בחלקים רבים של העולם, החלום של חירות אמתית סוף-סוף זכה לביטוי מלא ברעיון הציוני – להיות עם חופשי במולדתו.
זו הסיבה שאני מאמין כי לישראל שורשים לא רק בהיסטוריה ובמסורת, אלא גם ברעיון פשוט ועמוק: הרעיון שלאנשים מגיע להיות חופשיים בארץ משלהם. ובמשך 65 השנים האחרונות, בזמן שישראל הייתה בשיאה, הישראלים הוכיחו שהאחריות לא תמה כשמגיעים לארץ המובטחת, היא רק מתחילה.
וכך ישראל הייתה מקום מפלט עבור התפוצות – קיבלה בזרועותיה יהודים מאירופה, מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה, מצפון אפריקה. ישראל בנתה אומה משגשגת – מהקיבוצים שהפריחו את המדבר, דרך העסקים שהרחיבו את מעמד הביניים, וכלה ביזמים שהגיעו לחזיתות חדשות – מהמיקרו-שבב הקטן ביותר ועד מסלולי החלל. ישראל ביססה דמוקרטיה משגשגת – עם חברה אזרחית מלאת רוח, מפלגות פוליטיות גאות, עיתונות חופשית חסרת לאות ודיון ציבורי ער – הכינוי "ער" אפילו עשוי להיות לשון המעטה. וישראל השיגה זאת אפילו כשנאלצה להתגבר על איומים בלתי פוסקים על ביטחונה – בזכות האומץ של צבא ההגנה לישראל ושל אזרחיה שהפגינו איתנות מול פני הטרור.
זהו סיפורה של ישראל. זו העבודה שהפיחה חיים בחלומות של דורות כה רבים, ובכל צעד בדרך בנתה ישראל קשרים בלתי שבירים של ידידות עם ארצי, ארצות הברית של אמריקה. הקשרים האלו החלו רק 11 דקות לאחר הכרזת העצמאות של ישראל, כשארצות הברית הייתה האומה הראשונה להכיר במדינת ישראל. כפי שאמר הנשיא טרומן כשהסביר את החלטתו להכיר בישראל, "אני מאמין שיש לה עתיד מזהיר לפניה, לא רק כעוד מדינה ריבונית אלא כהתגלמות הרעיונות הגדולים של הציביליזציה שלנו".
מאז, בנינו חברות שמקדמת את האינטרסים המשותפים שלנו. ביחד, אנו חולקים מחויבות לביטחון אזרחינו וליציבות המזרח התיכון וצפון אפריקה. ביחד, אנו חולקים התמקדות בקידום צמיחה כלכלית מסביב לעולם ובחיזוק מעמד הביניים במדינתנו. ביחד, אנחנו חולקים עניין בהצלחתה של הדמוקרטיה.
אבל המקור של החברות שלנו מתפרס מעבר לאינטרסים, כשם שהוא התעלה מעל מפלגות פוליטיות ומנהיגים יחידים. אמריקה היא אומה של מהגרים. אמריקה מחוזקת על ידי המגוון. אמריקה מועשרת על ידי אמונה. אנחנו נמשלים לא על ידי גברים ונשים, אלא על ידי חוקים. אנו מתודלקים על ידי יזמות וחדשנות, ואנחנו מוגדרים על ידי דיון דמוקרטי שמאפשר לכל דור לדמיין ולחדש את האיחוד בינינו. כך בישראל, אנחנו רואים ערכים שאנו חולקים, אפילו כשאנחנו מכירים במה שהופך אותנו לשונים. זהו חלק עיקרי בקשר שלנו.
עכשיו, אני עומד כאן היום מודע לכך שעבור שתי המדינות שלנו, אלו זמנים מורכבים. יש לנו נושאים קשים לעבוד עליהם בתוך המדינות שלנו, ואנו מתמודדים עם סכנות ותהפוכות בעולם. כשאני מסתכל על צעירים בארצות הברית, אני חושב על הבחירות שעליהם לעשות בחייהם על מנת להגדיר מי נהיה כאומה במאה ה-21, במיוחד כשאנו מגיחים מתוך שתי מלחמות והמיתון הגרוע ביותר מאז השפל הגדול. אך חלק מן הסיבה שבעטיה אני אוהב לדבר עם אנשים צעירים היא, שלא משנה עד כמה גדולים האתגרים, האידיאליזם שלהם, האנרגיה שלהם והשאפתנות שלהם תמיד מעניקים לי תקווה.
אני מזהה את אותה הרוח בצעירים שנמצאים כאן היום, אני מאמין שאתם תעצבו את עתידנו, ובהתחשב בקשרים בין המדינות שלנו, אני מאמין שהעתיד שלכם קשור בשלנו. (הפרעה מהקהל, והשתקתה על ידי אחרים בקהל) לא, לא, זה חלק מהדיון הער שדיברנו עליו. זה טוב. אתם יודעים... אתם יודעים, אני חייב... (תשואות) אני חייב לומר שלמעשה ארגנו את זה כי זה גורם לי להרגיש בבית. (צחוק מהקהל) לא הייתי מרגיש בנוח אם לא היה לנו לפחות מטרידן אחד. הייתי רוצה להתמקד באופן שבו אנחנו, וכאשר אני אומר "אנחנו" [הכוונה] במיוחד לאנשים צעירים, יכולים לעבוד יחדיו על מנת להשיג התקדמות בשלושה תחומים שיגדירו את זמננו: ביטחון, שלום ושגשוג.
ביטחון[עריכה]
הרשו לי להתחיל עם ביטחון. אני גאה בכך שהיחסים הביטחוניים בין ארצות הברית לישראל מעולם לא היו חזקים יותר. מעולם. יותר תרגילים בשיתוף הצבאות שלנו ויותר חילופים בין הגורמים הפוליטיים, הצבאיים והמודיעיניים שלנו מאשר אי פעם; התוכנית הגדולה ביותר עד היום שנועדה לעזור לכם לשמור על היתרון הצבאי האיכותי שלכם. אלו הן העובדות, אלו לא דעותיי. אלו עובדות. אבל עבורי, זה לא רק נמדד על גיליון מאזנים. אני יודע שכאן בישראל, ביטחון זה עניין אישי. זה מה שאני חושב כאשר אני שוקל את הסוגיות האלו.
זכותה של ישראל להגן על עצמה[עריכה]
כשאני שוקל את ביטחונה של ישראל, אני חושב על ילדים כמו אושר טוויטו, שפגשתי בשדרות – ילדים, באותו הגיל כמו הבנות שלי, שהלכו לישון בלילה מלאי פחד מכך שרקטה תנחת בחדר השינה שלהם, רק בגלל מי שהם ואיפה שהם גרים. מציאות זו היא הסיבה שהשקענו במערכת "כיפת ברזל", כדי להציל אינספור חיים – מכיוון שלילדים האלו מגיע לישון טוב יותר בלילה. זו הסיבה שהבהרנו שוב ושוב כי ישראל לא יכולה לקבל ירי רקטות מעזה ועמדנו על זכותה של ישראל להגן על עצמה. זו הסיבה שלישראל יש זכות לצפות מחמאס לזנוח את האלימות ולהכיר בזכותה של ישראל להתקיים.
כשאני חושב על בטחון ישראל אני חושב על חמשת הישראלים שעלו על אוטובוס בבולגריה והתפוצצו רק בגלל המקום שממנו באו; שנשדדו מזכותם לחיות, לאהוב ולגדל משפחות. לכן כל מדינה שמעריכה צדק צריכה לקרוא לחיזבאללה כפי שהוא - ארגון טרור. מפני שהעולם לא יכול לסבול ארגון שרוצח אזרחים חפים מפשע, אוגר רקטות כדי לירות על ערים ותומך בטבח של אנשים, נשים וילדים בסוריה ברגע זה.
אסד חייב ללכת[עריכה]
העובדה שבעלי הברית של חיזבאללה - משטר אסד - מחזיקים במאגרי נשק כימי, רק מדגישה את הדחיפות. נמשיך לשתף פעולה באופן הדוק כדי להגן מפני הסכנה הזו. הבהרתי לבשאר אסד ולכל מי שממלא אחר הוראותיו: לא נסבול שימוש בנשק כימי נגד העם הסורי או העברת הנשק הזה לטרוריסטים. העולם צופה, ואנחנו נראה בך האחראי.
לעם הסורי הזכות לשחרור מאחיזתו של עריץ שמעדיף להרוג בעמו מאשר לוותר על כוחו. אסד חייב ללכת, כדי שעתידה של סוריה יוכל להתחיל. מכיוון שהיציבות האמתית בסוריה תלויה בהקמת ממשלה אחראית בפני אזרחיה - כזו שמגינה על כל הקהילות שבגבולותיה, בזמן שהיא עושה שלום עם המדינות שמעבר להם. אלה הדברים שאני חושב עליהם כאשר אני חושב על בטחון ישראל.
לאיראן אסור שיהיה נשק גרעיני[עריכה]
כשאני חושב על הביטחון של ישראל, אני גם חושב על האנשים שיש להם זיכרון חי של השואה, שמתמודדים עם סיכוי לממשלה איראנית חמושה בנשק גרעיני שקוראת להשמדת ישראל. אין פלא שהישראלים רואים זאת כאיום קיומי. אבל זה לא רק אתגר עבור ישראל, זאת סכנה עבור העולם כולו, כולל ארצות הברית. איראן חמושה בגרעין תעלה את הסיכון לטרור גרעיני, תערער את משטר אי ההפצה[3], תצית מרוץ חימוש באזור לא יציב, ויעודד ממשלה שלא הראתה כבוד לזכויות של העם שלה או לאחריות של האומות.
זאת הסיבה שאמריקה בנתה קואליציה להעלאת המחיר עבור איראן על אי עמידה בהתחייבויותיה. הממשלה האיראנית כרגע תחת יותר לחץ מאי פעם, והלחץ עוד גובר. היא מבודדת, הכלכלה שלה במצוקה, ההנהגה שלה מפוצלת, והעמדה שלה - באזור ובעולם - נחלשת.
אני מאמין שלכולנו יש עניין לפתרון המצב בדרכי שלום. דיפלומטיה חזקה ועקרונית...(מחיאות כפיים) דיפלומטיה חזקה ועקרונית היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שהממשלה האיראנית תנטוש את הנשק הגרעיני. שלום עדיף בהרבה על פני מלחמה ומשמעות המחיר הבלתי נמנע - והתוצאות הבלתי צפויות - שיבואו עם המלחמה היא שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לנסות לפתור זאת באופן דיפלומטי. בגלל שיתוף הפעולה בין הממשלות שלנו, אנחנו יודעים שנשאר עוד זמן להשגת פתרון דיפלומטי. זה מה שאמריקה תעשה, בעיניים פקוחות - תעבוד עם עולם מאוחד, ועם תחושת הדחיפות הנחוצה.
אבל איראן חייבת להבין שהזמן אינו בלתי מוגבל. ואני הבעתי את עמדת ארה"ב באופן ברור: לאיראן אסור שיהיה נשק גרעיני. זאת לא סכנה שניתן להכיל. כנשיא, אני אמרתי לעולם שכל האופציות על השולחן על מנת להשיג את הדרישות שלנו. אמריקה תעשה את מה שאנחנו חייבים לעשות כדי למנוע איראן גרעינית.
ביטחון ישראל לעולם לא יילקח כמובן מאליו[עריכה]
עבור הישראלים הצעירים, אני יודע שנושא הביטחון מושרש כניסיון שהוא אפילו יותר בסיסי מהאיום העכשווי. אתם חיים בשכונה שבה המדינות הסמוכות דחו את הזכות של אומתכם להתקיים. הסבים והסבתות שלכם סיכנו את חייהם וכל שהיה להם כדי להבטיח מקום עבורם בעולם הזה. ההורים שלכם חיו ממלחמה למלחמה כדי להבטיח את הישרדות המדינה היהודית. הילדים שלכם יגדלו כשהם יודעים שאנשים שהם מעולם לא פגשו שונאים אותם בגלל מי שהם, באזור הפכפך שמשתנה תחת רגליכם.
אז על זה אני חושב כשישראל מתמודדת עם אתגרים אלה - התחושה של ישראל המוקפת על ידי רבים באזור הדוחים את קיומה, ורבים בעולם שמסרבים לקבל זאת. זאת הסיבה שביטחון העם היהודי בישראל הוא כה חשוב - בגלל שהוא לעולם לא יכול להילקח כמובן מאליו. אך אל תטעו - אלו הדבקים באידאולוגיה של דחיית זכותה של ישראל להתקיים יכולים באותה מידה לדחות את האדמה שתחתם ואת השמיים שמעליהם, בגלל שישראל לא הולכת לשום מקום. היום, אני רוצה להגיד לכם, במיוחד לצעירים, כך שלא תהיה פה טעות, כל עוד ארצות הברית קיימת, אתם לא לבד[4]. אתם לא לבד.
שלום[עריכה]
השאלה, היא לאיזה סוג של עתיד ישראל מצפה. ישראל לא הולכת לשום מקום, אך במיוחד עבור הצעירים בקהל זה, השאלה היא מה צופן העתיד. וזה מביא אותי לנושא השלום.
אני יודע שישראל לקחה סיכונים עבור השלום. מנהיגים אמיצים – מנחם בגין, יצחק רבין – השיגו הסכמים עם שתי מדינות שכנות. הגשתם הצעות אמינות לפלסטינים באנאפוליס. נסוגתם בעזה ומלבנון, ואז התמודדתם עם טרור ורקטות. ברחבי האזור, הושטתם יד לשלום ויותר מדי פעמים התעמתתם עם דחייה ולעתים עם המציאות המכוערת של אנטישמיות. לכן אני מאמין שהעם הישראלי רוצה שלום, ואני גם מבין מדוע ישראלים רבים מדי, אולי מספר הולך וגדל, אולי צעירים רבים כאן היום מטילים ספק באפשרות השגתו.
אבל היום, ישראל נמצאת בצומת דרכים. זה יכול להיות מפתה לשים בצד את התסכולים וההקרבות שבאים עם המרדף אחר השלום – במיוחד כש"כיפת ברזל" דוחה רקטות, מחסומים חוסמים מחבלים מתאבדים, ונושאים חשובים רבים אחרים דורשים את תשומת לבכם. ואני יודע שרק הישראלים יכולים לבצע את ההחלטות היסודיות בנוגע לעתיד מדינתם. אני מכיר בכך.
השלום הכרחי, מוצדק ואפשרי[עריכה]
אני גם יודע שלא כל אחד באולם הזה יסכים עם מה שיש לי לומר על שלום. אני מזהה שיש כאלה שהם לא רק הססניים לגבי השלום, אלא מטילים ספק בהנחת היסוד של שלום, שיש להם חזון אחר של עתיד ישראל, וזה חלק מהדמוקרטיה, זה חלק מהדיון בין מדינותינו, אני מכיר בכך. אך אני גם מאמין שזה חשוב להיות פתוחים וכנים, במיוחד עם חבריכם. אני מאמין גם בכך. מבחינה פוליטית, בהתחשב בתמיכה החזקה והדו-מפלגתית בישראל באמריקה, הדבר הקל ביותר שאני יכול לעשות זה לשים את הנושא בצד, ולהביע תמיכה ללא תנאים בכל מה שישראל מחליטה לעשות. זה יהיה הנתיב הפוליטי הקל ביותר. אך אני רוצה שתדעו שאני מדבר אליכם כחבר שדואג מעומק לבו ושמחויב לעתידכם, ואני מבקש מכם להתחשב בשלוש נקודות:
- ראשית, שלום הוא הכרחי. אני מאמין בכך. אני מאמין שהשלום הוא הנתיב היחיד לביטחון אמתי. אתם יכולים להיות, יש לכם את ההזדמנות להיות הדור שיבטיח לתמיד את החלום הציוני, או שאתם יכולים להתמודד עם אתגר גובר שיאיים על עתידו. בהתחשב בדמוגרפיה שמערבית לנהר הירדן, הדרך היחידה שבה ישראל תוכל להחזיק מעמד ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית היא דרך ההכרה בפלסטין עצמאית וברת קיימא. זו אמת. (תשואות) גורמים נוספים מעורבים. בהינתן התסכול בקהילה הבינלאומית בנוגע לסכסוך הזה, ישראל חייבת להפוך זרם תחתי של בידוד, ובהינתן התקדמות הטכנולוגיה, הדרך היחידה להגן באמת על אזרחי ישראל בטווח הארוך היא דרך היעדרה של מלחמה – משום שאין חומה גבוהה מספיק ואין "כיפת ברזל" חזקה מספיק או מושלמת מספיק כדי למנוע מכל אויב המתחייב לעשות זאת מלחולל נזק. האמת הזאת מודגשת עוד יותר לאור השינויים הסוחפים את העולם הערבי. אני מכיר בכך שעם חוסר הוודאות באזור - האנשים ברחובות, השינויים בהנהגה ועליית המפלגות הלא חילוניות בפוליטיקה - מפתה יותר לפנות פנימה משום שהמצב מחוץ לישראל נראה כה כאוטי. אולם, זה בדיוק הזמן להגיב לגל המהפכה בנחישות ומחויבות להגיע לשלום. משום שככל שיותר ממשלות נענות לרצון עמן, נגמרים הימים שבהם ישראל יכלה לכרות שלום עם קומץ מנהיגים אוטוקרטיים. ימים אלה חלפו. יש להשיג שלום בין עמים ולא רק בין ממשלות. אין צעד אחד שיכול לשנות בין-לילה את מה ששוכן בלבבותיהם ובראשיהם של מיליונים. אף צעד יחיד לא ימחק שנים של היסטוריה ותעמולה. אולם, ההתקדמות עם הפלסטינים היא התחלה חזקה, תוך דחיקה לשוליים של קיצונים המשגשגים מעימות, משגשגים מפילוג. זה יגרום לשינוי.
- אז שלום הוא הכרחי. אך השלום גם מוצדק. השלום גם מוצדק. אין ספק שישראל מתמודדת עם פלגים פלסטיניים המשתמשים בטרור ועם מנהיגים שהחמיצו הזדמנויות היסטוריות, כל זה נכון. זו הסיבה שהביטחון חייב להיות במרכזו של כל הסכם. ואין ספק שהדרך היחידה לשלום היא דרך משא ומתן. זו הסיבה שלמרות הביקורת שנמתחה עלינו, ארצות הברית תתנגד לכל ניסיון חד צדדי לעקוף את השיחות דרך האו"ם. הדבר חייב להיעשות על ידי הצדדים. יחד עם זאת, יש להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולצדק. שימו את עצמכם בנעליהם - הסתכלו על העולם דרך עיניהם. אין זה הוגן שילדה פלסטינית לא יכולה לגדול במדינה משלה, וחיה כל חייה בנוכחות של צבא זר השולט בתנועה לא רק של צעירים אלה אלא גם של של הוריה וסביה כל יום ויום. אין זה צודק שאין מענישים מעשי אלימות של מתנחלים נגד פלסטינים. אין זה צודק כשמונעים מפלסטינים לעבד את אדמותיהם, כשמגבילים יכולת של סטודנט לנוע בגדה המערבית או כשעוקרים משפחות פלסטיניות מבתיהן. לא הכיבוש ולא הגירוש הם התשובה. כשם שישראלים בנו מדינה במולדתם, כך גם לפלסטינים הזכות להיות עם חופשי בארצם. אני חורג מהנאום שהוכן מראש לרגע. לפני שבאתי לכאן נפגשתי עם קבוצה של פלסטינים צעירים בגילאי חמש עשרה עד עשרים ושתיים. וכאשר דיברתי אתם, הם לא היו שונים בהרבה מבנותיי. הם לא היו שונים בהרבה מבנותיכם, או בניכם. אני מאמין בכנות שאם כל הורה ישראלי היה יושב עם נערים אלו, הוא היה אומר, "אני רוצה שנערים אלה יצליחו, אני רוצה שהם ישגשגו, אני רוצה שתהיה להם הזדמנות כפי שיש לילדיי". אני מאמין שזה מה שההורה הישראלי היה רוצה עבור הילדים האלה אם הייתה לו הזדמנות להקשיב להם, ולדבר אתם. אני מאמין בכך. רק אתם יכולים לקבוע את אופי הדמוקרטיה שלכם. עם זאת, זִכרו שכשאתם מקבלים החלטות, אתם לא מגדירים רק את העתיד של היחסים שלכם עם הפלסטינים, אתם מגדירים גם את עתידה של ישראל. כמו שאמר אריאל שרון, אני מצטט אותו: "אי אפשר לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית ולשלוט בכל ארץ ישראל. אם נתעקש על הגשמת החלום בשלמותו, אנו מסתכנים באיבוד כולו". או, מנקודת מבט אחרת, חִשבו על דבריו של דויד גרוסמן, לא הרבה אחרי שאיבד את בנו, כאשר תאר את הצורך בשלום: "לשלום של 'אין ברירה' יש לגשת באותן הנחישות והיצירתיות שבהן ניגשים ל'מלחמת אין ברירה'". אי אפשר לצפות מישראל לנהל משא ומתן עם מי שנחוש להשמיד אותה. אבל אף שאני יודע שיש לכם חילוקי דעות עם הרשות הפלסטינית, אני באמת מאמין שהנשיא עבאס וראש הממשלה פיאד הם שותפי אמת. אני מאמין בכך. ויש להם הישגים המוכיחים זאת. לאורך השנים האחרונות הם בנו מוסדות ושמרו על הביטחון בגדה המערבית בדרכים שרק מעטים דמיינו לעצמם לפני שנים אחדות. פלסטינים כה רבים, בהם אנשים צעירים, דחו את האלימות כדרך להשגת שאיפותיהם. יש שם הזדמנות, יש חלון.
- מה שמוביל אותי לנקודה השלישית. השלום אפשרי. הוא אפשרי. אני אפילו לא יכול לומר שהוא מובטח. אני אפילו לא יכול לומר שסביר יותר שהוא יקרה מאשר שלא יקרה, אך הוא אפשרי. אני יודע שהדברים לא נראים כך. תמיד תהיה סיבה להימנע מסיכון, ויש מחיר לכישלון. תמיד יהיו קיצונים שיספקו תירוץ לא לפעול. אני יודע שיש משהו מתיש בדיבורים אינסופיים אודות דיבורים - חילוקי הדעות היומיומיים, והסטטוס קוו השוחק. אני בטוח שיש פיתוי לומר "אה, מספיק. תן לי להתמקד בפינה הקטנה שלי בעולם, המשפחה שלי, העבודה שלי ומה שאני יכול לשלוט בו". אך זה אפשרי. משאים ומתנים יידרשו, אבל יש סוד קטן בנוגע לאן הם צריכים להוביל - לשתי מדינות לשני עמים. שתי מדינות לשני עמים. יהיו חילוקי דעות על איך להגיע לשם ובחירות קשות לאורך הדרך. מדינות ערב חייבות להסתגל לעולם שהשתנה. הימים שבהם הן יכלו לגנות את ישראל כדי להסיח את דעת אנשיהן מחוסר ההזדמנויות או שחיתות שלטונית, ימים אלה חלפו. עכשיו זה הזמן של העולם הערבי לנקוט צעדים לכיוון יחסים נורמליים עם ישראל. בינתיים, הפלסטינים חייבים להכיר בכך שישראל תהיה מדינה יהודית ושלישראלים יש את הזכות להתעקש על הביטחון שלהם. הישראלים חייבים להכיר בכך שהמשך פעילות ההתנחלות לא מועילה לנושא השלום ושפלסטין עצמאית חייבת להיות בת קיימא, עם גבולות אמתיים שיש לשרטט. כבר הצעתי עקרונות בנוגע לשטח ולביטחון, שאני מאמין כי הם יכולים להוות בסיס לשיחות. אבל שימו בצד לרגע את התוכניות ואת התהליך. אני מבקש מכם, במקום זאת, לחשוב מה ניתן לעשות כדי לבנות אמון בין אנשים.
אנו מחזיקים במשותף יותר תקוות מאשר בפחד שמפריד בינינו[עריכה]
לפני 4 שנים, עמדתי בקהיר מול קהל של אנשים צעירים. מבחינה פוליטית, דתית, הם נראו כמו במרחק של יקום. אבל הדברים שהם רוצים – אינם שונים כל-כך מהדברים שהצעירים כאן רוצים: הם רוצים את היכולת לקבל את החלטות בעצמם, להשיג השכלה, להשיג עבודה טובה, לעבוד את אלוהים בדרכם, להתחתן ולהקים משפחה. הדבר נכון גם לצעירים הפלסטינים שפגשתי הבוקר, והדבר נכון ולצעירים הפלסטינים שמשתוקקים לחיים טובים יותר בעזה. זה בדיוק המקום שבו השלום מתחיל – לא רק בתוכניות של מנהיגים, אלא בתוך לבם של אנשים. לא רק בתהליך שמתוכנן בקפידה, אלא בקשרים יומיומיים, תחושת האמפתיה, שמתרחשים בין אלה שחיים בארץ הזו וכך גם בעיר קדושה זו, ירושלים. הרשו לי לומר לכם, כפוליטיקאי, אני יכול להבטיח לכם את זה: מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם העם לא ידרוש מהם לעשות זאת. עליכם ליצור את השינוי שאותו אתם רוצים לראות. אנשים רגילים יכולים להשיג דברים יוצאים מהכלל.
אני יודע שזה אפשרי. הביטו בגשרים שנבנים בעסקים ובחברה האזרחית על ידי כמה מכם כאן היום. הביטו באנשים צעירים שעדיין לא למדו את הסיבה לחוסר האמון, ובאלה שלמדו להתגבר על מורשת של חוסר אמון שהם ירשו מההורים שלהם בגלל ההכרה הפשוטה בכך שאנו מחזיקים במשותף יותר תקוות מאשר בפחד שמפריד בינינו. הקולות שלכם חייבים להיות חזקים יותר מאלה שיטביעו את התקווה. התקוות שלכם חייבות להאיר את הדרך קדימה. הביטו לעתיד שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים יכולים לחיות יחד בשלום ובשגשוג רב יותר בארץ הקודש הזו. האמינו בכך. הביטו לעתיד שאתם רוצים לילדים שלכם – עתיד שבו מדינה יהודית ודמוקרטית מוגנת ומקובלת, לזמן הזה ולכל זמן.
יהיו הרבה שיאמרו ששינוי כזה בלתי אפשרי. אבל זכרו את זה: ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור הזה. ישראל זוכה לתמיכה בלתי מעורערת של המדינה החזקה ביותר בעולם. ישראל לא הולכת לשום מקום. לישראל יש את החוכמה לראות את העולם כפי שהוא, אבל, זה בטבע שלכם, לישראל יש גם את האומץ לראות את כפי שהוא צריך להיות. בן גוריון אמר פעם: "בישראל, כדי להיות ריאלי אתה חייב להאמין בנסים". לפעמים, הנס הגדול ביותר הוא להכיר בכך שהעולם יכול להשתנות. אחרי הכול, זה לקח שהעולם למד מהעולם היהודי.
שגשוג[עריכה]
וזה מביא אותי לנושא הסופי שבו אתמקד: השגשוג ותפקידה הרחב יותר של ישראל בעולם. אני יודע שכל הדיבורים על ביטחון ושלום נראים כבולטים בכותרות, אך זה לא המקום בו אנשים חיים. ובכל יום גם בקרב האיומים שאתם מתמודדים אתם, ישראלים מגדירים את עצמם על ידי ההזדמנויות שתיצרו.
באמצעות כישרון ועבודה קשה, ישראלים שמו את המדינה הקטנה הזאת בחוד החנית של הכלכלה העולמית. ישראלים מבינים את הערך של חינוך, ויצרו 10 חתני פרס נובל. ישראלים מבינים את כוחה של ההמצאה והאוניברסיטאות שלכם מחנכים מהנדסים וממציאים. הרוח הזאת הובילה לצמיחה כלכלית והתקדמות אנושית, אנרגיה סולרית ומכוניות חשמליות, תחבושות וגפיים תותבים שמצילים חיים, חקר תאי גזע ותרופות לטיפול במחלות, טלפונים סלולריים וטכנולוגיות מחשב ששינו את הדרך שבה אנו חיים. אם אנשים רוצים לראות את העתיד של הכלכלה העולמית הם צריכים להסתכל על תל-אביב: בית למאות חברות הזנק ומרכזי מחקר. וישראלים כל כך פעילים במדיה החברתית, כך שבכל יום נוצר קמפיין פייסבוק שונה על איפה אני צריך לשאת נאום כזה.
החדשנות הזאת חשובה באותה מידה ליחסים בין ארצות הברית לישראל כמו שיתוף הפעולה הביטחוני שלנו. הסכם הסחר החופשי הראשון שלנו בעולם היה עם ישראל לפני כמעט שלושה עשורים וכיום הסחר בין שתי המדינות שלנו נאמד בכ-40 מיליארד דולר מדי שנה. וחשוב מכך, השותפות הזאת יצרה מוצרים וטיפולים רפואיים ודוחפת את הגבולות החדשים של מדע ומחקר.
זה סוג של מערכת יחסים שישראל צריכה, ושיכולה להיות לה עם כל מדינה בעולם. כבר עכשיו, אנו רואים כיצד חדשנות יכולה לעצב מחדש את האזור הזה. תוכנית אחת כאן בירושלים מפגישה צעירים ישראלים ופלסטינים, כדי ללמוד מיומנויות חיוניות בטכנולוגיה ובעסקים. ישראלי ופלסטיני הקימו קרן הון סיכון למימון חברות הזנק פלסטיניות. מעל 100 חברות היי-טק מצאו בית בגדה המערבית, שמדגימה את הכישרון ואל רוח היזמות של העם הפלסטיני.
אחד הדברים האירוניים שמתרחשים באזור בכללותו הוא שמה שכל כך הרבה אנשים משתוקקים לו - חינוך ויזמות, היכולת לפתוח עסק בלי לשלם שוחד, היכולת להתחבר לכלכלה העולמית - הם דברים שאפשר למצוא כאן, בישראל. ישראל צריכה להיות מוקד למסחר אזורי משגשג ומנוע של הזדמנויות. ישראל היא כבר מרכז של חדשנות העוזר להניע את הכלכלה העולמית. אני מאמין שאת כל הפוטנציאל הזה לשגשוג אפשר לחזק באמצעות ביטחון רב יותר, לחזק באמצעות שלום לדורות.
סיכום[עריכה]
כאן בחלקת האדמה הקטנה הזאת, שהייתה במרכז כה הרבה מההיסטוריה העולמית, ניצחונות כה רבים, טרגדיות כה רבות, הישראלים בנו דבר שמעטים יכלו לדמיין לפני 65 שנה. מחר אחלוק כבוד להיסטוריה הזאת בקברו של הרצל - אדם שניחן בחזון כדי לראות שעל העתיד של העם היהודי להיות מחובר לעברו. בקברו של רבין - שהבין שאחרי ניצחונותיה של ישראל במלחמה צריכים לבוא קרבות השלום. ב"יד ושם", שם העולם נזכר בענן הרוע שיכול לרדת על העם היהודי ועל כל האנושות, אם לא ניוותר תמיד על המשמר. אנו נושאים את כל ההיסטוריה הזאת על כתפינו, ואנו מאמצים אותה ללבנו. היום, בזמן שאנו רואים את דמדומיו של הדור שהקים את ישראל, עליכם - צעירי ישראל - לדרוש את העתיד. עליכם מונחת המשימה לכתוב את הפרק הבא של סיפורה של אומה גדולה זו.
בתור נשיא של מדינה שעליה אתם יכולים לסמוך בתור חברתכם הטובה ביותר, אני בטוח שאתם יכולים לעזור לנו למצוא את ההבטחה הזאת בימים שיבואו. בתור אדם שמצא השראה בחיי הפרטיים בקריאה חסרת הזמן בחוויה היהודית - "תיקון עולם" - אני בטוח שאנחנו יכולים להישען על הדבר הנפלא הזה שבתוכנו, כדי להתמודד עם האתגרים שיבואו, כדי לנצח בקרבות השלום נוכח מלחמות כה רבות, וכדי לבצע את מלאכת תיקון העולם. זה התפקיד שלי. זה התפקיד שלכם. זו המשימה של כולנו. שאלוהים יברך אתכם, שאלוהים יברך את ישראל, שאלוהים יברך את ארצות הברית של אמריקה.
תודה רבה[5]. תודה.