משתמש:Roxette5/ספר החינוך/סוף דברים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

קטע זמני לעריכה[עריכה]

ספר דברים-פרשת כי תצא

- פרשת כי תצא יש בה עשרים ושבע מצות עשה וארבעים ושבע מצות לא תעשה.

תקלב. לדון דין יפת תאר ככתוב בתורה.

שנצטוינו באשת יפת תאר לעשות לה כמשפט הכתוב בפרשה זו. שנאמר (דברים כא יא) "וראית בשביה אשת יפת תאר". כלומר, שתהיה יפה בעיניו [1]. וענין הצווי בה שיביאנה הישראל אל ביתו ויצוה אותה לגלח ראשה, ולגדל צפרניה, ולהסיר מעליה הכסות הנאה שהביאה מביתה, שכן היתה דרכם של האומות שבנותיהם מתקשטות במלחמה לזנות, וירשה אותה לבכות אביה ואמה, חדש ימים כרצונה. אלו הן הדברים המפרשים בכתוב בדין אשת יפת תאר, ומן הדומה שעל כל אלה יבוא חיוב העשה.

ומשרשי המצוה. אמרו זכרונם לברכה (קידושין כא ב) לפי שלא התירה התורה יפת תאר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באסור, לתקף יצר לב האדם רע בענין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וצוה לגלח ראשה כדי לאבד תאר שערותיה הנאות, ולגדל צפרניה כדי לנול תאר ידיה, ושירשה אותה לבכות חדש ראשון לנול פניה ולכלות בדמעות עיניה, גם חייב הכתוב שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחדש הראשון, והכל להמאיסה בעיניו שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בנוולה. ואמרו מן המפרשים (ר"ת קידושין כב א תוס' ד"ה שלא), שהתר יפת תאר ביאה ראשונה היא בגיותה, וקרובים דבריהם, אחר שההתר שלה הוא מפני תקף יצר הרע, אבל מהם שאמרו שאינה מתרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן, וגם בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) חלקו על זה.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין שם) שאשת יפת תואר בין בתולה בין בעולה בין אשת איש. ואין מותר לקח שתים, שנאמר בה ולא בה ובחברתה. ומה שאמרו (שם כב א) שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית, שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום, וצריכה להתגייר קודם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות, נושאה בכתובה וקדושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגיר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה, ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם (סנהדרין כא א) נתעברה מביאה ראשונה הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קידושין סח ב), בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תאר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנשואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומתרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר (שמואל ב יג, יב) דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. ויתר פרטי המצוה בקדושין פרק ראשון ובסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היתה להם רשות ויכולת בידם להלחם. והעובר על זה ולא עשה המעשים שזכרנו בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


תקלג. שלא למכור יפת תאר.

שלא למכור יפת תאר אחר שיבוא עליה החושק בה ביאה אחת, ועל זה נאמר (דברים כא יד) והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף.

משרשי המצוה. ללמד נפשנו מדות טובות ויקרות, וכבר כתבתי בהרבה מקומות כי הנפש היקרה, ראויה לקבל הטובות ועליה יחולו הברכות לעולם, וכי חפץ האל בטוב עמו הכתירם בכל מדה חמודה ר ומהדרת, ואין ספק מי ממדת הנבלים הפחותים בתכלית למכור האשה אחר שהשכיבוה בחיקם, ידוע הדבר, אין להאריך בו. וענין יפת תאר וקצת דיניה ומקום באורן בגמרא, והזמן שדין יפת תאר נוהג הכל כתוב במצות עשה שלו בסדר זה (מצוה תקלב).

הערות[עריכה]


תקלד. שלא להעבידה אחר שבעלה.

שלא נעבד באשת יפת תואר אחר ביאה עליה, ועל זה נאמר (דברים כא יד) לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. פרוש תתעמר לשון שמוש. וכן אמרו בספרי לא תתעמר בה, לא תשתמש בה. והענין הוא שלא נעמידה כפלגש או שפחה לעבדות, ואין ענין הכתוב שלא נשתמש בה בכל שמוש שהנשים עושות לבעליהן, אבל הכתוב יאסר מלעשותה שפחה, כמו שאסור מלמכרה גם כן לשפחה, והכונה אחת. וכמו כן בגונב נפש מאחיו, שכתוב בו (שם כד ז) והתעמר בו, פרשו זכרונם לברכה (סנהדרין פה ב) שיכניסנו לרשותו וישתמש בו

משרש מצוה זו, יגיד עליו רעו הסמוך (מצוה תקלג). ושאר הענין כתוב במצות עשה שלו (מצוה תקלב).

הערות[עריכה]


תקלה. לתלות המחויב לתלות.

שנצטוינו לתלות מי שיתחייב תליה בבית דין, וידוע שכל הנתלין נסקלין בתחלה, ועל זה נאמר (דברים כא כב) ותלית אותו על עץ. ודין התליה הוא, במגדף ועובד עבודה זרה לבדם כדברי חכמים בפרק נגמר הדין (סנהדרין מה ב), דפליגי עליה דרבי אליעזר דאמר כל הנסקלין נתלין.

משרשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מז) שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה, ושם כתבתי מחלוקת הרמב"ן זכרונו לברכה עם הרמב"ם זכרונו לברכה בענין זה. ועוד נאמר כי דין התליה, כדי להגביה הנידון ולפרסמו לעין כל, גם בראותם עסק זקיפת העץ וקשירת הנדון עליו, תכנס יראה ופחד בלבם.

מדיני המצוה. מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שם מו א) שמצות הנתלין אחר שסוקלין אותו משקיעין קורה, בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו על זו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד, וקוברין אותו עם העץ שנתלה בו, ועם האבן שנסקל בו, שלא יאמרו הבריות זה העץ שנתלה בו פלוני, ואם הלינוהו שם עוברין בלא תעשה, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקלו) בעזרת השם. ויתר פרטיה, בפרק ששי מסנהדרין [1].

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית שהיה כח בידינו לדון דיני נפשות, ובזכרים דוקא, כי להם לעשות המשפט.

הערות[עריכה]


תקלו. שלא להלין התלוי.

שלא נעזב התלוי להלין על העץ, שנאמר (דברים כא כג) לא תלין נבלתו על העץ, זו מצות לא תעשה. כל ענין המצוה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקלז), ואין להאריך במה שאין צרך בו. ושם כתוב, שאף המלין מתו שלא לכבודו עובר בלאו.

הערות[עריכה]



תקלז. לקברו בו ביום וכן כל המתים.

לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר (דברים כא כג) כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו'. ולשון ספרי (כאן) כי קבור תקברנו ביום ההוא מצות עשה.

משרשי המצוה. מה שהזכירו זכרונם לברכה במשנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו ב) שאמרו שם כי קללת אלהים תלוי, כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי? מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם, והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדוים שם א) שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל, לקברו מצד הצווי הזה. ואמרו זכרונם לברכה במשנה הנזכרת (שם) ששני קברות היו נתקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, שדינם חמור, ואחד לנהרגים ולנחנקים, שדינם קל, ואחר שנתעכל בשר הנדון לשם מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן. ויתר פרטיה בפרק הנזכר [1].

ונוהגת מצוה זו לענין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקלו).

הערות[עריכה]


תקלח. להשיב אבדה לישראל.

להשיב אבדה לבעליה, שנאמר (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא ל א) השבת אבדה עשה הוא, ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה, שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.

שרש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חיתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי יי ישרים משמחי לב (תהלים יט ט).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא א), שיש מציאות שהאדם מוצא בענין ובמקום שאינו חייב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו, שלא חייבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה (שם) אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים (פרוש עמרים), עגולי דבילה, ככרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתם, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן. ואמרו בגמרא (שם כג א) אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הנחה חייב להכריז, ושם בארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה, וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז, חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שריה, ודקדקו זה (שם כב א) ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשוקים ובדרכים אותה אתה חייב להשיב, יצאתה זאת של נהר, שאבודה ממנו ומכל אדם, שאין אתה חייב להשיבה, אלא המוצא זוכה בה. וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן, אמרו זכרונם לברכה (שם כג א) לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה, אחר שאין לו בה סימן, או (שם כד א) אפילו בשיש בה סימן כשנפל במקום שהבעלים מתיאשים ממנו על כל פנים, כגון שוקים שרבן אשר לא מבני ישראל המה, והרי המוצאה, כזוכה מן ההפקר.

ודיני הדברים שאדם חייב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואיזה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו. ומה שאמרו בזה (שם כח א) דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן. ודין זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו, או זה שאמר ארכו ורחבו וזה משקלותיו, ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש או לאחר יאוש, כלומר אחר ששמע מחבירו שאמר וי לי על מה שאבד, או כיוצא בזה, ודין מה שאמרו (שם כז א) שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב להטפל בה ולא להשיבה. ומה שאמרו (שם כח ב) דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול, ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסיחים ואוזים ותרנגולים, ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם, ומה שאמרו (שם ל א) שיש צדדים שלא יתחייב המוצא להשיב האבידה, כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות, ויתר פרטי המצוה בבבא מציעא בפרק שני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על הענין שזכרנו ולא השיבה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בלאוין (מצוה תקלט) בסמוך בעזרת השם.

הערות[עריכה]



תקלט. שלא להעלים עיניו ממנה.

שלא נעלים עין מאבדת אחינו (בבא מציעא כו ב), אבל נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר (דברים כב ג) לא תוכל להתעלם.

כל ענין המצוה כתוב במצות עשה שלו (מצוה תקלח) שבסדר זה.

הערות[עריכה]



תקמ. שלא להניח בהמת חברו נופלת תחת משאה.

שהזהרנו שאם נראה אחד מישראל שנפל לו חמורו או בהמה אחרת מכבד המשא או בסבה אחרת או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו (עי' רמב"ם בסהמ"צ לאוין ער) שלא להניחו בדרך ונלך, אבל נעזרהו ונקים עמו בהמתו ונעמד שם עד שיתקן משאו או על גבו או על בהמתו, ועל זה נאמר (דברים כב ד) לא תראה את חמור אחיך וגו'. ואמרו בספרי (כאן) לא תראה את חמור וגו' מצות לא תעשה.

והנה העובר על זה ולא סיע חברו בדרך עובר על לא תעשה זה, ועל עשה הנזכר בפרשת משפטים (מצוה פ) במצות הסרת המשא מעל הבהמה. ושם בארנו שרש מצוה זו וכל ענינה כמנהגנו בספר זה, תראנו משם [1].

הערות[עריכה]



תקמא. לטעון המשא שנפל עם חברו.

שנצטוינו לעזור את אחינו כשיהיו צריכים לתת המשא על הבהמה או על האיש ואין מי שיעזרם על הדבר, ועל זה נאמר (דברים כב ד) הקם תקים עמו. וזה יקראו זכרונם לברכה (בבא מציעא לב א) טעינה. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שנוטלין שכר על הטעינה, אבל על הפריקה, כלומר לעזור את אחיו לפרק המשא מעליו או מעל בהמתו החיוב הזה הוא עלינו לעשותו בחנם.

ומשרשי מצוה זו וקצת דניה כתבתי במצות פריקה בסדר משפטים, במצות להסיר המשא מעל הבהמה (מצוה פ). וכל ענינה תגיד עליה חברתה.

הערות[עריכה]


תקמב. שלא תלבש אשה עדי איש.

שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדינו בזינם, ועל זה נאמר (דברים כב ה) לא יהיה כלי גבר על אשה. ותרגם אונקלוס לא יהא תקון זין דגבר על אתתא [1]. ומן הדומה כי מפני כן פרש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אשה בעולם לצאת בכלי זין, אבל הוא הדין שאסור להם מדאוריתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיחדים לאיש [2].

משרשי המצוה. להרחיק מאמתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה על דרך משל (סנהדרין קו א) שאלהינו שונא זמה, כלומר, שלאהבתנו הרחיקנו מן הזמה, שהוא דבר מכער ביותר, ויקח לב האדם, ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות, ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלו שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב"ם זכרונו לברכה [3] אחר כתבי אותם.

דיני המצוה. קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות. ואשה העוברת על זה ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו חייבת מלקות.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' נזיר נט א)
  2. ^ (עי"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל)
  3. ^ (בסהמ"צ לאוין מ , מורה נבוכים ג לז)



תקמג. שלא ילבש איש מלבושי אשה.

שלא ילבשו האנשים מלבושי הנשים, ועל זה נאמר (דברים כב ה) ולא ילבש גבר שמלת אשה.

משרשי המצוה. מה שכתוב במצוה הקודמת.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות כ ב) שאין האסור והמלקות בלבוש לבד, דהוא הדין בתיקון שלהם, שכל המתקן עצמו בתקונים המיחדים לנשים חייב מלקות, כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו, וכן הצובע שערותיו כדרך שנשים צובעות אותן, וכן תרגם אנקלוס ולא יתקן גבר בתקוני אתתא. ומה שאמרו זכרונם לברכה [1] שטומטום ואנדרוגינוס אינו עוטף ראשו כאשה, ואינו מגלח ראשו כאיש, ואם עשה כן אינו לוקה, וכן בכל מקום, נותנין עליהם חמרי האנשים והנשים, ואם עברו אינם לוקין, לפי שהן ספק, אבל אם עברו באסור שאיש ואשה שוין בו שזה אין צריך לומר שלוקין עליו. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת נזיר פרק שני נזירים (דף נט.).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולבש מלבושי הנשים או שתקן עצמו בתקוני הנשים, כגון שלקט שערות לבנות מתוך שחורות או שצבע אפילו שערה אחת חייב מלקות משילקט אותה או יצבענה.

הערות[עריכה]


תקמד. שלא לקח אם על בנים.

שלא נקח קן צפור האם והאפרוחים או הביצים בכללו, אלא שנשלח האם, ועל זה נאמר (דברים כב ו) לא תקח האם על הבנים.

משרשי המצוה. וקצת דיניה וכל ענינה כתבתי בעשה שלו שבסדר זה (מצוה תקמה), תראנו משם, ושם דברנו גם כן על הלאו הזה שהוא ניתק לעשה דשלח תשלח את האם. וכבר למדונו זכרונם לברכה במסכת מכות פרק אלו הן הלוקין (דף טו:) שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, קים עשה שבה פטור, לא קים עשה שבה ואי אפשר לו לקימו עוד חייב מלקות, וכדאתמר התם, דאמר לה רבי יוחנן לתנא, תני קימו ולא קימו, וזו היא הגרסא הנכונה (כגירסת הרי"ף והרמב"ן שם). ומן הדעת הזו למדנו, שכל זמן שמתה האם או שלחה אדם אחר שחייב, ואף על פי שעכשיו לא בטל הוא העשה בידיו, שהרי לא המיתה הוא אלא שמתה מאליה, ואין צריך לומר שאם המיתה הוא בידיו שחייב לכולי עלמא. אבל כל זמן ששלחה קודם שתמות, אף על פי שלא שלחה בשעה שלקחה מן הקן לא בטל הלאו ולא העשה, מכיון שהתורה נתקו לעשה, והרי קימו. ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן, דשמא תמות האם או המשלח קודם שלוח ולא יוכל לתקן, ועוד שהזריזין מקדימין למצות, ודבר בעתו מה טוב (משלי טו כג).

הערות[עריכה]


תקמה. לשלח האם אם לקחה על הבנים.

לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר (דברים כב ז) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.

משרשי המצוה. לתת אל לבנו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב (איוב לד כא) כי עיניו על כל דרכי איש וגו' ובשאר מיני בעלי חיים במינים דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי השם ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכלם מביצי כנים ועד קרני ראמים מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה, וכמו כן ידע האדם כי אשר ישמר מצות בוראו ויישיר כל דרכיו והוא נקי כפים ובר לבב תהיה השגחת האל עליו ויתקים גופו זמן רב בעולם הזה ונפשו לעד לעולם הבא, וכגון זה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ח ב), מדה כנגד מדה, כי בהיות זה האיש נותן דעתו כי הקיום והטובה בהשגחת האל בדברים ולא בסבה אחרת, יזכה הוא גם כן שיפנה עליו האל לטובה ויקים אותו, ובשכר הקיום והיכולת שהוא מאמין בבורא בענין זה אמרו זכרונם לברכה במדרש (דברים רבה פ' כי תצא ו) שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו, כלומר שימשך קיומו, שהבנים הם קיום האדם וזכרו. ודקדקו הדבר לפי הדומה מאמרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר תשלח את האם ולא ואת הבנים תקח לך. ומן השרש הזה אמרו זכרונם לברכה (ברכות לג ב) שהאומר בתפלתו רחמנו, שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך, שמשתקין אותו, שאין הענין רחמים, אלא כדי לזכותנו על הענין שזכרתי. ואמרו בטעם זה בגמרא (שם) מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות, ואין הענין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלג ב) מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה מרחם, אבל כונתם לומר, שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם שהרחמנות בהם מכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא, אבל הרחמנות אליו, מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מדה טובה, וכל הטובות נמצאות מאתו, ואמרו כי בצוותו אותנו על זה לא מצד הכרח מדת הרחמנות צונו בדבר, שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינין לצרך האדם הן נבראין, אבל הצואה על זה ובאותו ואת בנו שהיא כיוצא בה ובשאר מצות רבות אינו אלא כגזרה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט, ואילו רצה בהפך מזה לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סבה חלילה כמונו אנחנו הבנויים בכח הטבעים, שמדת הרחמנות תעכבנו מלהשחית או תכריחנו להיטיב לפעמים, זהו ענין אמרם אינן אלא גזרות, ומשרש הענין ממה שזכרנו.

והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו (במורה נבוכים ח"ג פמ"ח, י"ג הרמב"ן בפי' לחומש כאן) ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעלות כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואמר הרמב"ם זכרונו לברכה בענין זה, ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית, שהיא שיש בכל המצות טעם, והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה (בר"ר מד, א) וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן הערף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (משלי ל ב) כל אמרת יי צרופה.

והרמב"ן זכרונו לברכה תרץ הקשיות וברר הענין ברור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפרוש התורה שלו: זה הענין שכתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצות שיש להם טעם, דבר מבואר הוא מאד, כי בכל אחת יש טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה עליהן יתברך. וכבר אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו'. ודרשו זכרונם לברכה (פסחים קיט א) ולמכסה עתיק (ישעיה כג יח). זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי ניהו? טעמי תורה, וכבר דרשו בפרה אדמה (במדבר רבה חקת י"ט ו ו) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדמה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג). ואמר רבי יוסי בר חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חקה, דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. דברים המכסין מכם בעולם הזה, עתידין להיות צופין לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו. וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. שכבר עשיתים לרבי עקיבא, כלומר, שרבי עקיבא ידעם בעולם הזה.

הנה בארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהמ, ובתורה ובמקרא דברים רבים. והרמב"ם זכרונו לברכה הזכיר מהם, אבל אלו האגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתו ענין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו למנע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגנה או לזכר נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את השם, וזהו לצרף בהם, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף כסף, אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו בפרשת זאת החיה (תנחומא שמיני ח) וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? ואם חכמת חכמת לך. (משלי ט יב). הא לא נתנו המצות אלא לצדף בהן את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות יי אמרות טהורות. אמרת יי צרופה (שם יח, לא). למה? שיהיה מגן עליך.

הנה מפרש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתברך במצות, דרך משל, שיצטרך לאורה על שצוה להדליק את המנורה או שיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות זכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספורנו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו, והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכלן לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה, והביא ראיה אחרת (תנחומא שם) או מה איכפת לו בין אוכל טהורות, והן המאכלים המתרין, לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה (ויקרא כא כח) טמאים הם לכם, רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך. הזכירו כי המצות המעשיות, כגון, שחיטת הצואר ללמדנו מדות הטובות והמצות והגזירות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. אם כן, כלם הם לתועלתינו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. ואמר (שם ז) או מה מידך תקח, וזה דבר מסכם בכל דברי רבותינו.

ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום? והשיבו על השאלה הזאת איזהו כבוד המקום? כגון סכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נושא, והיינו כבוד המקום משמע? דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו.

הנה בארו שאפילו הסכה והלולב תפלין, שצוה בהן שיהיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך יי ממצרים, אינן לכבוד השם יתברך, אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים, אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך, וכן אמרו בתורה (דברים י יג) לטוב לך. וכן (שם ו, כד) ויצונו יי אלהינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים. והכונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגנות, וכן מה שאמרו לפי שעושה גזירותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמות למנע אותנו מלעשות בהם צרכינו, שאם כן, היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים, שהם אנשי דמים, זובחי אדם, אכזריים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שתפו של עמלק, והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן, אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, עד כאן בפרושי הרמב"ן זכרונו לברכה.

והנה הארכתי לכתב לך בני על זה, להעיד על כל שרשי ספרי עדים נאמנים שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעלי שכל מזקק, ובסתרי התורה מקבלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם, כי יש במצות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם, להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעלותיהם, ושאין התועלת בעשיתן חלילה לבורא ברוך הוא, ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במעוט שכלנו מרב עמקן ותכלית גדלן, לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצא מן התועלת שיש לו לאדם בעשיתן. וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה, שיש במצות תועלת מצויה לנו אך לא אל המצוה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכונה בכלן. והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת ואחת, וזה חלקי מכל עמלי.


מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלט ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. מה דרך שאין קנוי לך, אף כל וכו'. מכאן אמרו יוני שובך, ויוני עליה, וצפרין שקננו בטפיחין ובשחין ובבורות ובמערות, ותרנגולין, ואוזין שקננו בפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יונים דורסיות פטור מלשלח. ואמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח, שבכלל לשון בדרך הוא, שנאמר (ישעיה מג טז) הנותן בים דרך. היתה האם מעופפת על הקן ואין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. היתה רובצת על ביצים מוזרות פטור מלשלח שנאמר (דברים כב ו) אפרוחים או ביצים מה אפרוחים בני קיימא, אף ביצים כמו כן. שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים חייב לשלח. שנאמר שלח תשלח. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק אחרון מחלין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו דלא תקח האם. ואם מתה האם קודם שישלחנה או ששלחה אדם אחר אין לו תקנה לקים העשה ולתקן הלאו, אבל אם שלחה הוא קודם שתמות נתקן לאוה בכך ופטור, שזה הלאו נתק הוא אל העשה, וכמו שכתבנו (מצוה תקמד) בלאו הבא על זה בעזרת השם.

הערות[עריכה]


תקמו. מצות מעקה.

להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה לפל בהם או מהם, ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כתל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהווה ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [1].

משרשי המצוה. לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפל אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפל האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמר הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעלות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חמר צוהו לשמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעלתו עליו אם לא ישמר ממנו.

ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסד האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגדל התעלות נפשם נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הזק, וארבעת (ושלשת) החסידים הנזכרים, ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשהון לא אתחרך ורב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמר משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים אמור פרשתא ח) (אמור פרשה ח ), שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכין מלחמתן ומזינים עצמן ועושין כל ענינם, כאילו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו ואשר לא יחלק על האמת מרע לב יודה בזה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה ג א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה. ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפל הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושעור גבה מעקה עשרה טפחים.

והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה [2] כדי להשמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו (חולין י א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גלוין כדי שיצא הרחש מאזן כלי וישתה. ואמרו בענין זה, שיש משקין שיש בהן משום גלוי ומהן שאין בהם משום גלוי. ומחשש [3] זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר, ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך אמרו שהוא אסור. וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רק יבש של מכה שחין, או מצרעין, או זעה, שכל זעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון [4].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה בטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקמז) בעזרת השם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קפד)
  2. ^ (רמב"ם הל' רוצח פי"א הל' ה ז)
  3. ^ (רמב"ם שם פי"ב הל' ב, ד)
  4. ^ (פי"א מהל' רוצח)


תקמז. שלא להניח מכשול.

שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו [1] ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר (דברים כב ח) ולא תשים דמים עביתך, ואמרו בספרי ועשית מעקה לגגך, עשה, ולא תשים דמים בביתך, לא תעשה.

משרשי המצוה. וכל ענינה כתבתי בעשה שלו (מצוה תקמו) שבסדר זה, וקחנו משם אם נפשך לדעת.

הערות[עריכה]


תקמח. שלא לזרוע כלאים בכרם.

שלא לזרוע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) לא תזרע כרמר כלאים, ואמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן) מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט יט) ? מלמד שכל המקים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. וכלאי הכרם פרשו זכרונם לברכה (קידושין לט א), שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים, וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהכי משמע להו כרמך כלאים, כלומר, דבעינן כלאים לבד מכרמך.

משרשי מצות כלאים כתבתי על צד הפשט כמנהגי, בלאו דהרבעה בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד), וקחנו משם. ועדין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האסור בכרם דבעינן בו כלאים מלבד הכרם? ואולי נאמר, כי מהיות כרם דבר חשוב מאד וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם, ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן, ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כלם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאוריתא אלא מדרבנן.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות טו א), שאין אסור משום כלאי הכרם מן התורה, אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרוע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן, וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואות, וכן ירקות בצד הגפנים, או לטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה, לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר, ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש, ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין הכל, ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע וגו', ודרשו זכרונם לברכה (קידושין נו ב) פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לשרף, כמו שנכתב בסמוך (מצוה תקמט). ויתר פרטיה מבוארים במסכת כלאים [1].

ונוהג אסור כלאי הכרם בזכרים ונקבות, מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כמו שבארנו בסדר קדושים (מצוה רמה) החמירו זכרונם לברכה בכלאי הכרם לאסרן אפילו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שאסורים בהנאה בארץ, כמו שמפרש טעם זה בסוף פרק ראשון מקדושין [2].

והעובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן, אבל לענין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען, עד אחר השרשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה א): זרוע מעקרו בהשרשה, זרוע ובא בתוספת.

הערות[עריכה]


תקמט. שלא לאכול כלאי הכרם.

שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד, וכבר פרשנו במצוה הקודמת, מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר (דברים כב ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ופרשו זכרונם לברכה (קידושין נו ב) פן תוקד אש, כלומר, שאין ראוי להיות תועלת, שהכל אסור בהנאה, והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה "פן" ואמרו זכרונם לברכה (ערובין צו א), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה.

משרשי המצוה. הקדמה, ידוע הדבר בכל מצות התורה, כי כל דבר לפי הכשלון שמצוי בו יותר ירחיקנו האל ממנו, ואין ספק כי נטיעת הכרם סבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם, הפיל רבים חללים בחמדם אותו, כי יתאדם מעורר יצר לב האדם רע ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם, וכענין שכתוב (חבקוק ב ה) ואף כי היין בוגד, ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש ככתוב (במדבר ו ח) ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במעוטו אל הגופים, ואחר שלא התיר רק לצורך גדול חייבנו הכתוב, שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בענינו צד עון וחטא שלא נקימו ולא נהנה בו כלל, אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם, הלא די ברב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בשולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעברה, אבל תוקד הכל הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, כלאים ה, ה) אחד הזורע ואחד המקים כלאים בכרמו, כלומר שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם נתקדשו, כלומר נתחייבו בשרפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו אחר שידע בהם שעור שהוסיפו בגדולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו גדולים בשעה שידע בהם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כה א) זרוע מעקרו בהשדשה, זרוע ובא בתוספת, וזאת התוספת פרשוהו זכרונם לברכה מפי הקבלה, שהוא במאתים. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך. וטעם דבר זה מבאר בשרש כלאים דהרבעה ומכשפה, שכתבתי במקומן בסדר קדושים (מצוה רמד) ומשפטים (מצוה סב), וזהו שאמרו זכרונם לברכה (בבא קמא ק א) מחצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדר, כלומר שאף על פי שהוסיף במאתים בעודנו משתדל לעשות הגדר לא קדש, מכיון שלא נפרצה ולא עמדה פרוצה לרצונו, וכן אמרו זכרונם לברכה [1] שהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה, ואמרו בטעם זה גם כן, לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שאין איסור זה אלא לדעת הבעלים, ומפני זה אמרו גם כן, שהמסכך גפן חברו על גבי תבואת חברו לא קדש אחת מהן, ומטעם זה (רמב"ם שם) הזורע כרמו בשביעית לא קדש, שבשנה [ה] שביעית הארץ הפקר היא לכל. ואמרו זכרונם לברכה בענין זה (כלאים שם), שהזורע ירק, או תבואה בכרם, או המקימו עד שהוסיף במאתים הרי זה קדש מן הגפנים שסביבותיו שש עשרה אמה לכל רוח. והבא לזרוע ירק או תבואה בצד הכרם צריך להרחיק ממנו ארבע אמות וכרם נקרא חמש גפנים, והוא שיהיו נטועות כסדר הזה: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. ואמרו שמרחיקין התבואה והירק מגפן יחידית שלשה טפחים לכל רוח, מפני שהגפן רכה ושרשי התבואה נכנסין בה, ויש בזה אסור הרכבה, אבל בשאר אילנות שהן קשין אין בהן חשש זה ואין צרך להרחיק מהם כלום. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים.

ונוהג איסור זה שלא להנות בכלאי הכרם בזכרים ונקבות, בארץ ישראל מדאוריתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים דבחוצה לארץ, אף על פי שאסור הזריעה נוהג בה אסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא ודבריהם צריכין חזוק. ועובר על זה ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר אסורין שבתורה, שאין לוקין עליהם, אלא דרך הנאתם, כלומר שיהנה האדם בהן, וכדאמר אביי בפרק שני מפסחים (דף כד:) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא? דלא כתיב בהו אכילה, דכתיב פן תקדש, ודרשו זכרונם לברכה, פן תוקד אש. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ, האוכל או הנהנה מהן עובר אסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו.

הערות[עריכה]


תקנ. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות.

שלא לחרש בשור ובחמור יחדו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה, ולאו דוקא חרישה לבד אסורה, אלא הוא הדין לכל מלאכה מהמלאכות, כגון דישה או למשך עגלה וכל שאר מלאכות, ועל זה נאמר (דברים כב י) לא תחרש בשור ובחמור יחדו.

שרש המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ט, והרמ"ן בפי' לחומש) שהוא משרש אסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא [ושמה] ירכיב אותם, ושרש אסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואמר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן, וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהם כגון שור וחמור, שהאחד טהור והשני טמא, שטבעם רחוק מאד זה מזה, אבל בשני מינין טהורים או טמאים, אף על פי שאינם מין אחד, כגון שור ותיש או חמור וסוס אינו אסור מן התורה, אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האסור. ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה, וכן (רמב"ם שם ט) אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין, מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשך. ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כלם לוקין. ומה שאמרו (רמב"ם שם ה"י) שמתר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה, שנאמר בשור ובחמור, ולא באדם וחמור או באדם ושור, וטעם הענין לפי השרש שאמרנו, מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם, כי אין לו עמה חברה כלל, והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת, ואינו בא כלל בגדר הדבר שדברנו עליו. וכן מענין המצוה, מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות (דף כב.) שהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, שאף על פי שהוא גוף אחד עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני ממסכת כלאים [2].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין אחד טמא ואחד טהור חייב מלקות מדאוריתא. ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד, כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם חייב מלקות, שנאמר יחדו. מכל מקום דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב, לחייב מלקות בדבור בלי מעשה. ואם בשני מינין טמאים או טהורים, שהן כלאים בהרבעה זה בזה חייב מכת מרדות מדרבנן.

הערות[עריכה]

  1. ^ (רמב"ם ספהמ"צ ל"ת ריח ובהל' כלאים פ"ט ה"ז)
  2. ^ יו"ד סי' רצז


תקנא. שלא ללבוש שעטנז.

שלא נלבש בגד המחבר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו.

רמז משרשי המצוה. כתבתי בסדר משפטים בענין מכשפה לא תחיה (מצוה סב). והרמב"ם זכרונו לברכה כתב [1] בטעם האיסור, לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן, והוא כתב עוד כי היום עדין מפרסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה ב , רמב"ם כלאים י ב) שאין אסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פרוש נוז שזור [2], וכן הפשתן כמו כן שוע טווי ונוז בפני עצמו, ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלש המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן, כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו, אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (משנה, כלאים ט, ט) הלבדין אסורין כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאוריתא.

ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט א) בענין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה' יב, יג), כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה, ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מותר ואפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) לא יעלה עליך (ויקרא יט יט). אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (ירושלמי כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים במלאים אסור לישב עליהן מדרבנן, לפי שהן נכפלים על היושב בהם אבל (בירושלמי בריקן) ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין. וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאד, ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך, ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן, ובלבד שלא יכונו להתחמם בהן כלל, ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה הסרסורין הצנועים וטובים, מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ה), שהכלאים אין להן שעור אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך (רמב"ם שם ה"א), שהוא כעין צמר, והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן, מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת כלאים (פ"ט) ובמסכת שבת ובסוף מכות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת, ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

הערות[עריכה]

  1. ^ (בסהמ"צ ל"ת מב ובמורה נבוכים ח"ג פל"ז)
  2. ^ (עי' נדה סא ב ברש"י ור"ת שם בתוס')


תקנב. לישא אשה בכתובה וקדושין.

שנצטוינו לקנות אשה באחת משלש דרכים קודם הנשואין, ודרכים אלו בארו חכמים (קידושין ב א), שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה, ועל זה נאמר (דברים כב יג) כי יקח איש אשה ובא אליה, כלומר אם ירצה איש לקח לו אשה יקנה אותה תחלה בביאה, ומה שאמד הכתוב (שם כד ב) ויצאה והיתה, בא עליו הפרוש המקבל, כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה (שם ד ב) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה (שמות כא יא) ויצאה חנם אין כסף, ובא עליו הפרוש (שם ג ב) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב.

משרשי המצוה. שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה ענין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קודם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקים הישוב ברצון האל שחפץ בו.

ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד, אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (שם ג א) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום, ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין ר קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב א), שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש הרי את מקדשת לי בכסף זה או בשוה כסף זה, או הרי את מארסת לי או הרי את לי לאשה, וכבר נהגו כל ישראל לומר הרי את מקדשת לי בדבר זה כדת משה וישראל. ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקדשה אינן קדושין (קידושין סה א). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף [1]. אבל נתנה היא לו שום דבר ואמרה לו הריני מקדשת לך או בכל לשון הקנאה אינה מקדשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא, אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקדשת (קידושין ו ב).

והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הניר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים הרי את מקדשת לי או הרי את מארסת לי וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקדשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקדשת. והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקדשת לי בביאה זו, ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקדשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקדשת.

ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ה ב), שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קדושין, לפי שענין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות ענין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען, שהוא קנה אשה, והרי זו מקדשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השרש שכתבנו. אמר לה הרי את מיחדת לי, או מיעדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקדשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל לא ר היו מדברים על זה אינה מקדשת כלל בלשונות אלו.

ודין המקדש אשה לחצאין, ודין המקדש במלוה (שם ו ב), והמקדש במלוה ופרוטה, והמקדש במשכון (שם ח א). ומה שאמרו, שאדם עושה שליח לקדש לו אשה, בין אשה ידועה, בין אשה סתם, וכן השליח עושה שליח, והשני עושה שלישי, וכן עד כמה, אם צוה המקדש בזה, וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל קדושיה, והאב זוכה בקדושי בתו קטנה, ויכול לקדשה לכל מי שירצה, אפילו בעל כרחה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח, ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה, אבל בעל כרחה אינה מקדשת, אבל האיש שאנסוהו לקדש הרי זו מקדשת. והמקדש אשה, שהיא ערוה עליו [2] אינה מקדשת, שאין קדושין תופסין בעריות חוץ מן הנדה, שקדושין תופסין בה בעודה נדה ואין ראוי לעשות כן, אבל קדושין תופסין באסורי לאוין ועשה, וכל שכן בשניות. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה, שאשת איש שקבלה קדושין מאחר שהיא מקדשת, ואין לך ערוה גדולה מזו, לא אמרו כן אלא בפני בעלה דוקא, ומטעם שאנו מחזיקין אותה שגרשה בעלה אחר שהיא מעיזה פניה לומר כן. ומה שאמרו (שם נו ב), שהמקדש אשה באסורי הנאה, כגון, חמץ בפסח ובשר בחלב וכיוצא בהן, וכן מכל שאר אסורי הנאה אינה מקדשת, ואפילו באסור הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית ביום ארבעה עשר בניסן אינה מקדשת. והורונו חכמינו שבדורנו, שהרוצה לשמור בתו גדולה שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו, יאמר לה, שתאסר על נפשה כל כסף ושוה כסף בעולם, שיתן לה שום אדם לשם קדושין שלא לדעת אביה, ולשון חכמים מרפא. ויתר פרטי המצוה רבים, מבוארים במסכת המחברת על זה, והיא מסכת קדושין.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחלה בטל עשה זה [3].

וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו המקדש [4] או אחר בעבורו והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצות, דקיימא לן בברכת המצות, אף על פי שיצא מוציא, ונוסח הברכה כך היא, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חפה וקדושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חפה וקדושין [5]. זהו נוסח ברכת ארוסין, שנהגו לברך בארצנו. ומנהגנו להסדירה על אשישה מלאה יין, ולברך אותה אחר מעשה הקדושין, ואמרו בטעם זה, כי מפני שמעשה הקדושין תלוי בדעת אחר, דהיינו האשה אינו ראוי לברך הברכה קודם המצוה כשאר המצות, ואמנם הרמב"ם זכרונו לברכה כתב (פ"ג מהל' אישות הכ"ג), שאם קדש ולא ברך תחלה כמו בשאר מצות שלא יברך אחר כן שתהיה ברכה לבטלה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (רמב"ם אישות פ"ג הל' א ז)
  2. ^ (רמב"ם שם פ"ד הל' יב יג)
  3. ^ (עי' רמב"ם אישות פ"א הל' א ב ובכ"מ ובלחם משנה שם)
  4. ^ (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ג ובסמ"ג עשין מא)
  5. ^ (עי' רמב"ם שם פ"ג הכ"ד)



תקנג. מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם.

שנצטוה מוציא שם רע על אשתו שתשב תחתיו לעולם ואפילו היא עורת או מכת שחין, שנאמר (דברים כב יט) ולו תהיה לאשה. ומכלל דין זה, שנצטוו בית דין גם כן להלקותו על אשר הוציא שם רע בשקר ולענשו מאה סלעים כסף מזקק, כמו שנאמר בפרשה, ופרשו זכרונם לברכה (כתובות מו א) שאזהרת מוציא שם רע, היא בכלל לא תלך רכיל בעמך (מצוה רלו).

משרשי המצוה. ליסר הנבלים מעשות נבלות רעות כאלה, וכענין שנכתב למטה בסמוך בעזרת השם, בדין אונס (מצוה תקנז).

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ג מהל' נערה בתולה) כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה, ואלו הם עדי שזנתה בפניהם. ובית דין שומעין דברי העדים לחוקרין עדותן אם גמצא הדבר אמת נסקלת, ואם הביא האב עדים והזמו העדים שהביא הבעל, ונמצא שהעדים העידו שקר, יסקלו, וילקה הוא. ואף על פי שאין בזה מעשה אלא דבור התורה חיבתו כאן במלקות כדכתיב ויסרו אותו, ויתן מאה סלע, ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזמו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזם עדי האב הרי הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו, שפרשה זו היא שיש בה עדים זוממין וזוממי זוממין. הוציא שם רע עליה והיא ר בוגרת, אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס, ואם נמצא הדבר אמת הרי זו תסקל, אף על פי שהיא בוגרת הואיל ובעת שזנתה נערה היתה. ויתר פרטיה, בפרק שלישי ממכות ובפרק שלישי ורביעי מכתבות [1].

ונוהגת לענין המלקות והקנס בזמן הבית, שהיינו דנין דיני קנסות, ולענין שתשב אשה תחת בעלה לעולם אף בזמן הזה, שמצוה עליו בכך, שזה באמת מצוה היא ולא קנס.

הערות[עריכה]


תקנד. שלא יגרשנה כל ימיו.

שנמנע מוציא שם רע על אשתו ונמצא שקרן בדבריו שלא לגרשה לעולם, ועל זה נאמר (דברים כב יט) לא יוכל לשלחה כל ימיו.

משרשי המצוה. וכיצד הוצאת שם רע וקצת דיניה כמנהגי כתבתי במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנג), וקחנו משם.

הערות[עריכה]


תקנה. מצוה על בית דין לסקול המחויב.

שנצטוו בית דין לרגם באבנים מי שעבר על קצת עברות, ואחת מהן הבא על נערה מארסה, שנאמר (דברים כב כד) וסקלתם אותם באבנים. וזו היא אחת מארבע מיתות בית דין הידועות שהן סקילה שרפה, הרג, וחנק, ובמסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין מט, ב), חלקו רבי שמעון ורבנן סקילה ושרפה אי זו מהן חמורה יותר? ורבנן הוא דאמרי, סקילה חמורה. וענין הסקילה כך הוא [1], רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין האיש המחויב סקילה בגדיו, עד שנשאר ערם ומכסין ערותו מלפניו, והאשה אינה נסקלת ערמה אלא בחלוק אחד, ובית הסקלה היה גבוה שתי קומות, ועולה לשם הוא ועדיו וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מתניו ונופל על לבו לארץ, ואם לא מת בדחיפה מגביהין העדים אבן שהיתה מנחת שם משא שני בני אדם ומרפים ידיהם ומשליכין האבן על לבו, ואם לא מת בזה רגימתו בכל ישראל, שנאמר (שם יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה וגו'.

משרשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מח).

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] סקילה חמורה משרפה, ושרפה מהרג, והרג מחנק, וכל מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, בין משתי עברות או מעברה אחת נדון בחמורה וכל (שם ה"ו) חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ולא הכירו אותם נדונין כלן בקלה שבהן. ויתר פרטיה, מבוארין בסנהדרין בפרק ששי.

ונוהגת בזמן הבית, ובין דין שעברו על זה ולא סקלו מי שנתחייב סקילה, אפילו המיתוהו במיתה אחרת בטלו עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם סנהדרין טו א)
  2. ^ (רמב"ם שם פי"ד ה"ד)


תקנו. שלא לענוש האנוס בחטא.

שנמנענו שלא לדון מי שהוא אנוס בחטא שיעשה, כלומר שאין לנו לענוש שום אדם בדבר שיעשה אותו על כרחו, ועל זה נאמר (דברים כב כו) ולנערה לא תעשה דבר וגו'. וזהו לאו כולל כל מי שהוא אנוס בפעלה רעה שיעשה שאין לנו לענוש אותו בה, ובפרוש אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (צ"ל נדרים כז א) אנוס רחמנא פטרה, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר.

שרש מצוה זו. ידוע לכל בן דעת, שאין ראוי לענוש שום בריה במה שהוא עושה בעל כרחו שלא בטובתו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאפילו עבר אדם באנס על אחת משלש עברות שאדם חייב להרג עליהן ולא יעבר אין בית דין ממיתין אותו עליהן, זולתי אם עבר ובא על הערוה שבזו ממיתין עליה, שאין זה אנס גמור לפי שאין קשי אלא לדעת, אבל האשה שנבעלה באנס פטורה, ואפילו אם אחר שהתחיל האונס לאנסה אמרה הניחו לו פטורה, מפני שיצרה מתגבר עליה. ויתר פרטיה, שם בסנהדרין.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, שאנו מחויבים שלא לענוש האנוס בשום עונש. והעובר על זה וענש האנוס עבר על לאו זה ונשא עונו, אבל אין בו מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה, כגון דין שצוה להלקותו או שצוה לענוש אותו בענין אחר, שאין הדין עושה מעשה בדבר. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בשורש השמיני בספהמ"צ ל"ת רצד), שאין זה הלאו מניעה, אבל הוא שלילות לפטר הנערה האנוסה, וזהו שאמרו בסנהדרין אנוס רחמנא פטרה זה הלשון באמת ראיה שהוא פטור, לא אזהרה.

הערות[עריכה]


תקנז. מצות על האונס שישא אנוסתו.

שנצטוה האונס נערה בתולה שישא אותה לאשה ושיתן לאביה חמשים כסף שנאמר (דברים כב כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף.

משרשי המצוה. כדי ליסר הנבלים מן המעשה הרע הזה ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשב האונס למלאת נפשו בה וילך לו יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה, אבל אם בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב לתן לאביה חמשים כסף מיד באמת יכבש יצרו וימנע מעשות הנבלה עם הקנס הזה. וגם יש בזה קצת תנחומין על העניה המבישת שתשאר עמו לעולם, פן יבישנה איש אחר בדבר הרע שארע לה, ופקודי יי ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט).

מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (נערה בתולה א, ג ה) כל הנבעלת בשדה בחזקת אנוסה, וכל הנבעלת בעיר בחזקת פתוי, עד שיעידו עדים שהיא אנוסה. ואמרו חכמים (כתובות לט ב), שהאנוסה שלא רצתה היא או אביה שתנשא לו אין כופין אותה, אבל לא רצה הוא כופין אותו, ואפילו היא חגרת או סומא ומצרעת, ואינו מוציאה לעולם, ולזו אין לה כתבה, דמה טעם תקנו חכמים כתבה, כדי שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, וזו אינו יכול לגרשה. היתה האנוסה אסורה עליו, ואפילו מחיוב עשה, ואפילו שניה הרי זו לא ישאנה, וכן אם נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה יגרשנה, שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם ה"ח) שאין האונס או המפתה חייב בקנס, עד שיבוא עליה כדרכה ובעדים, ואינו צריך התראה ובכתבות פרק רביעי (דף מו:) נראה הפך, דבכל התורה כלה, אין חלוק בין כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין אלא במוציא שם רע בלבד. ואין בה חיוב קנס עד שתהא בת שלש שנים גמורות, ומשלש שנים גמורות עד שתבגר יש לה קנס. ובוגרת שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: ממ רמב"ם וגם 2=ב.}} נקראת אחר ששה חדשים משנראה בה סימן התחתון, שהן שתי שערות, ובששה חדשים אלו נקראת נערה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (שם לט א) אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואחר שבגרה שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: ממ רמב"ם וגם 2=א.}}, אין לה קנס, שנאמר נערה בתולה, ובא עליו הפרוש (שם לח א) בתולה ולא בעולה, נערה ולא בוגרת. וממאנת ואילונית. וענין סימני האילונית, ידוע. וכל שלא נראה בה סימן התחתון והיא בת שלשים וחמש שנים ויום אחד, אף על פי שאין לה סימני אילונית בחזקת אילונית היא. ובין שיש לה אב או שאין לה אב יש לה קנס.

ועשר נשים מנו חכמים, שאין להן קנס [1], ואלו הן, בוגרת, ממאנת, מגרשת, אילונית, שוטה, חרשת, גיורת, שבויה, משחררת, והיוצא עליה שם רע, ושאר הבנות יש להן קנס. וכל שיש לה קנס יש לה בשת ופגם אם נתפתתה, אבל אם נאנסה, אף על פי שאין לה קנס יש לה בשת, דלא גרעה מחובל בחברו, שחייב עליו בחמשה דברים. והרמב"ם זכרונו לברכה (פ"ב מהל' נערה בתולה ה"י) כתב, דאפילו באנוסה כל שאין לה קנס אין לה בשת, ותמה אני עליו. ודמי דברים אלו הן של אב, שהתורה זכתה שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב לעצמה. ויתר פרטי המצוה בכתבות בפרק שלישי ורביעי.

ונוהגת מצוה זו, לענין הכרח פרעון הקנס, בזכרים בזמן הבית, שיש כח בידינו לדון דיני קנסות, ולענין שישאנה האונס אף בזמן הזה היא מצוה עליו, שהנשואין מצוה היא ולא קנס.

הערות[עריכה]

  1. ^ (רמב"ם נערה בתולה פ"ג הל' ט י)



תקנח. שלא יגרשנה כל ימיו.

שנמנע האונס מלגרש אנוסתו לעולם, ועל זה נאמר (דברים כב כט) תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.

משרשי המצוה. וקצת דיניה וכל ענינה, כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקנז), וקחנו משם.

וזה הלאו אמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (דף טו.) שכבר קדמהו עשה, והעשה הוא מה שאמר הכתוב ולו תהיה לאשה. ושם נאמר, אונס שגרש את אשתו אם ישראל הוא מחזיר אותה ואינו לוקה, לפי שכבר נתקן הלאו בעשה שקדמו, שהרי היא לו לאשה, ואם כהן הוא האונס וגרשה לוקה ואינו מחזיר אותה, שהרי כהן אסור בגרושה, ומכיון שגרשה אינו ראוי להחזירה עוד, לפיכך הוא לוקה. ודע שאם היה ישראל וגרש אנוסתו ומתה קודם שיחזירנה או שנשאת לאחר שהרי אינו יכול עוד לקים העשה לוקה על כל פנים, ואף על פי שהוא לא בטל הלאו בידו ממש אלא שנתבטל בסבה חייב מלקות, מכיון שאינו יכול עוד לקים העשה, כמו שהוא העיקר אצלנו, אצל קימו ולא קימו, כאשר כתבתי בסדר זה, במצות שלוח הקן בלאו שלו (מצוה תקמד).

הערות[עריכה]

קטע זמני לעריכה[עריכה]

תקנט. שלא ישא סריס בת ישראל.

שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל יי.

משרשי המצוה. להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד [1], כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון, ואנחנו עם הקדש בדעתנו שכל הסריס בידי אדם, יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו, ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.

מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה [2] איזהו פצוע דכה? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלשה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, והכי איתא בירושלמי.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט)
  2. ^ (יבמות ע א , רמב"ם איסורי ביאה פט"ז ה"ג)


תקס. שלא ישא ממזר בת ישראל.

שנמנע הממזר מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ג) לא יבא ממזר בקהל יי, כלומר שלא יבא לישא אשה מבנות קהל השם, אבל להכנס עמהם בכל מקומות מושבותיהם ולישא וליתן עמהם בכל הדברים מותר באמת כאחד מבני ישראל, וכבר אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג א), שממזר תלמיד חכם קודם בקריאת התורה לכהן עם הארץ [1].

משרשי המצוה. לפי שתולדת הממזר רעה מאד [2], שנעשית בטמאה ובמחשבת פגול ועצת חטא, ואין ספק, כי טבע האב צפון בבן, ולכן השם בחסדו הרחיק זרע הקדש ממנו, כאשר הבדילנו והרחקנו מכל דבר רע [3].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [4], שהממזר שאסרה התורה, הוא שנולד מן העריות הנזכרות בתורה, חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו נקרא ממזר, ובין הבא על העריות ברצון או באנס או בשגגה, בכל ענין נקרא ממזר. וגוי ועבד הבאים על בת ישראל הולד כשר, בין פנויה, בין אשת איש, בין באנס, בין ברצון, וגוי [5] ועבד הבאים על הממזרת הולד ממזר, וממזר הבא על הגויה הולד גוי, ואם נתגיר הרי הוא כשר מיד ככל הגרים שבאומות, ואם בא על השפחה הולד עבד, ואם שחררו הולד כשר כשאר עבדים המשחררים ומתרין בבת ישראל. זה הכלל, בן הבא מן השפחה או מן הגויה או מן העבד או מן הגוי או מן הממזר הולד כמוה, ואין משגיחין על האב כלל. ומפני דבר זה התירו חכמים (קידושין סט א) לממזר לישא שפחה כדי לטהר בניו, שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין. וממזר [6] מותר לישא גיורת, וממזרת מתרת לגר, שנאמר בקהל יי, וקהל גרים לא אקרי קהל, והולד הולך אחר הפגום. ואפילו גר שנשא גיורת הבן מותר בממזרת מן הטעם שאמרנו, אף על פי שהורתו ולדתו בקדשה, ואפילו בניו ובני בניו, עד שישתקע שם גיות מהם, כלומר שלא יודע שהוא גר, אבל גר שנשא בת ישראל או בן ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. ויתר פרטי המצוה מבבארים בפרק שמיני מיבמות וסוף קדושין [7].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והוא ממזר ונשא בת ישראל או ישראל שנשא ממזרת, כיון שבעל אחר הקדושין לוקין הוא והיא. אבל בעל ולא קדש אינם לוקין, שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קדושין אלא כהן גדול באלמנה, כמו שכתבתי במקומו בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רעג), זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) אבל יש מן המפרשים שכתבו (ראב"ד בהשגותיו שם הל' ב), דבביאה לחודה בלא קדושין לוקין.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם בפי' המשנה פ"ה מגיטין מ"ז)
  2. ^ (עי' מסכת כלה פ"א)
  3. ^ (עי' רמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ט)
  4. ^ (יבמות מט א] , (פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"א)
  5. ^ (יבמות מה ב , רמב"ם שם הל' ג ד)
  6. ^ (רמב"ם שם הל' ז ט)
  7. ^ אבן העזר סי' ד'


תקסא. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם.

שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם ואפילו אחר שיתגירו, שנאמר (דברים כג ו) לא יבא עמוני ומואבי בקהל יי עד עולם.

משרשי המצוה. מה שמפרש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו' והודיענו הכתוב מזה, גדל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם. ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי, וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובשתו נגד עמים רבים מראה בזה רע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקדש המברך.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עו ב), שהזכרים דוקא מבני עמון ומואב הם ובניהם עד עולם הוא שאסורין לבוא בקהל, אבל הנקבות מתרות מיד שתתגירנה, ואמרו בטעם זה, לפי שהאיש דרכו לקדם, אבל לא הנקבות, כלומר שהן לא היתה ידן בנבלה כשלא קדמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והאל לא יעות משפט לענוש האשה בשביל נבלת האיש, חלילה לאל מרשע, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מן יבמות וסוף קדושין.

ואיסור זה, היה נוהג קדם שעלה סנחריב מלך אשור על ירושלים והגלה את ישראל וגם בלבל כל האומות וערבן זה בזה, שהוא מלך על כל העולם, אבל אחר שבלבל סנחריב העולם ונתערבו בני עמון ומואב עם שאר אומות העולם התרו הכל מיד שנתגירו, שחזקה היא שכל הפורש ובא להתגיר שהוא פורש משאר אומות שהן רב כנגד בני עמון ומואב וכנגד מצריים ואדומיים שנאסרו גם כן, כמו שנכתב בהן בסמוך (מצוה תקסג ד) בעזרת השם. ולפיכך כל שיתגיר בזמן הזה אין לנו לחקר עליו כלל אי מזה עם הוא, אלא מותר מיד מאיזה עם שיהיה.

הערות[עריכה]


תקסב. שלא לדרש שלומם במלחמה.

שנמנענו מהשלים עם עמון ומואב עד עולם. והענין הזה הוא שהאל צונו כשנצור על המדינות, שנשאל מהם השלום קדם המלחמה, וכמו שכתבתי בסדר שופטים במצות לקרא שלום במלחמת הרשות (מצוה תקכז), ובעמון ומואב נמנענו מהתנהג עמהם כמנהג זה, ועל זה נאמר (דברים כג ז) לא תדרש שלומם וטובתם וגו', וכן אמרו בספרי מכלל שנאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. יכול אף כאן? תלמוד לומר לא תדרש שלומם.

משרשי המצוה. מה שכתבתי במצוה הקודמת, מהיותם בני הנבלה עד שאין ראויים לשלום וטובה, אבל האכזריות עליהם שבח ומעלה, כמו שאמרנו [1].

דיני המצוה. כלולים בפשט הכתוב ובמה שהבאנו מלשון ספרי. ואסור זה, היה נוהג בזכרים שהם בני מלחמה בזמן שהיו ישראל על אדמתן, שהיו נלחמים עם עמון ומואב, שהם באיסור זה מהשלים עמהם, אבל עכשו בזמן הזה אין בנו כח להלחם, וגם האומות האלה כבר אבד שמם בבלבול סנחריב, כמו שזכרנו במצוה הקודמת.

הערות[עריכה]


תקסג. שלא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל.

שלא להרחיק זרע עשו אחר שיתגירו, כלומר, שלא נמנע מהתחתן עמהם, שאין בהם אסור כמו בעמון ומואב, אלא מתרין הם אחר שני דורות, ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב אדמי כי אחיך הוא וגו' בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל יי, ודור שלישי, הוא בן בנו של הגר. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות עח א), שמצרית מעברת שנתגירה בעודה מעברת בנה הוא נקרא שני, אף על פי שהורתו בעוד שהאם מצרית.

שרש המצוה נגלה, כי הוא להודיענו שלא נתנהג באסור עם זרע אדום ולא נרחיקם, בקל וחמר מבני עמון לומר, עמון ומואב בשביל פעם אחת שלא קדמו אותנו בלחם ובמים הרחיקנו האל מהם, אדומיים ומצריים שצערו כל כך את ישראל על אחת כמה וכמה? על כן באתנו האזהרה עליהם שלא להמנע מהתחתן בם, כי השעבודין ששעבדו הם בנו גזרת השם היתה עלינו, ואין לנו לקבע עליהם שנאה בלבבנו על כך, ואחינו יקראו בהתגירם ובואם לחסות תחת כנפי השכינה, ובעמון ומואב טעם אחר יש על שנאתן, והוא ענין הנבלה הגדולה אשר מצאו את לבבם לעשות, הכל כמו שכתבתי למעלה בסמוך (מצוה תקסא).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עח א), מצרי שנשא מצרית ונתגירו בעודה מעברת הולד נקרא שני, שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו', הכתוב תלאן בלדה. וגר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי. זה הכלל, באומות לבדם הלך אחר הזכר, וכמו שמצאנו שנתיחסו בכתוב אחר הזכרים, שנאמר (מלכים ב כ יב) בלאדן בן בלאדן, נתגירו הלך אחר הפחות. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מיבמות ובסוף קדושין.

ונוהג אסור זה, שנמנענו מהרחיקם אחר שנתגירו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והסכים בדעתו, שלא להתחתן בם אפילו אחר שני דורות מצד שהצר לישראל או מצד שקבע בלבבו שנאה עמהם מפני שבאו מאמה אחרת עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.

הערות[עריכה]


תקסד. שלא להרחיק מצרי דור שלישי.

שנמנענו [1] שלא להרחיק ולתעב המצרי מהתחתן עמו בדור השלישי אחר שיתגיר, ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. כל ענין מצוה זו במצרי, כענין מצות אדומי הקודמת, אין צרך להאריך בה.

ואל תשמע מדברנו שנהיה מצוים להתחתן עם המצרי או עם האדומי אחר שלשה דורות, שאין כונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמם חלילה, והמשפחות המיחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם, אבל ימנענו הכתוב מהרחיק חתונם בטענת אסור, ויודיענו שאין בהם אסור כלל, וכמו שכתבתי למעלה בסמוך.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם ל"ת נה)



תקסה. שלא יכנס טמא להר הבית.

שנמנע כל טמא [1] מהכנס במחנה לויה שדמיונה לדורות הר הבית, ועל זה נאמר (דברים כג יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה לא יבא אל תוך המחנה. וכן אמרו זכרונם לברכה בפסחים (דף סח.) ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה. מתקיף לה רבינא ואימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבר עליו בעשה ולא תעשה? אם כן נכתב קרא לא יבא אל תוך, כלומר שאם כן דבמחנה אחת לבד ידבר, היה לו לומר לא יבא תוכה, שכבר הזכיר מחנה בראש הכתוב, המחנה למה לי? לתן לו מחנה אחרת, כלומר משהזכיר מחנה פעם אחרת למחנה אחר רמז הכתוב, והיא מחנה לויה, שלא יבוא בה כל טמא.

משרשי הרחקת הטמאה ממקום הקדש, כתבתי כמה פעמים בספרי (מצוה שסב).

דיני המצוה. מבוארים בפרק ראשון ממסכת כלים [2].

ונוהגת מצוה זו שלא להכנס טמא, בין זכר בין נקבה בהר הבית אפילו בזמן הזה, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא כו לא) והשמותי את מקדשכם. ודרשו בו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדשתן עליהם אפילו כשהן שוממין, וכמו שכתבתי למעלה (מצוה קפד, שסג).

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם ל"ת עח)
  2. ^ (פ"ג מהל' ביאת מקדש)



תקסו. מצוה להתקין מקום להפנות בו.

שנצטוינו כשיצאו חילותינו למלחמה, שנכין וניחד לחיל מקום ידוע [1], שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות, כמו שיעשו האומות (סנהדרין קד ב), ועל זה נאמר (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו', ולשון ספרי, אין יד אלא מקום, שנאמר (שמואל א טו יב) והנה מציב לו יד.

משרשי המצוה. כענין שכתוב בפרשה כי יי אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש וגו', כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכלן נקיי הנפש, כי כל הירא מעברות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית, ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמד בנקיות, כאשר ידוע ומפרסם, שהנקיות מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקדש, וכדדן רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (דף כ:), וגם יש בזה שבח לאמה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טנוף [2].

דיני המצוה. כלולים בפשט הכתוב.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים, כי הם הנלחמים, לא הנקבות. והעובר על זה ולא התקין לו מקום מחוץ למחנה ולכלך מקום המחנות בטל עשה זה, וענשו גדול מאד שגורם לשכינה להסתלק ממחנה ישראל, וכמו שכתוב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כלומר, בהיותכם בתוך הלכלוך תרחיקו עצמכם מן הטוב.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' תוספתא מגילה פ"ג הט"ו)
  2. ^ (עי' מו"נ ח"ג פמ"ח)


תקסז. מצוה להתקין יתד לחפור בו.

להיות לכל אחד מבני החיל, יתד תלויה עם כלי מלחמתו, או כלי אחר שראוי לחפר בו, כדי שיחפר בו מקום בארץ לעשות בו צרכיו בדרך המוכנת לזה [1], ועל זה נאמר (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזנך. פרוש אזנך כלי זין.

ושרש מצוה זו, וכל ענינה במצוה הקודמת לה. וזה הפסוק הואיל ובא לידינו נכתב עליו המדרש שסמכו לו זכרונם לברכה בגמרא שאמרו (כתובות ה ב), למה אצבעותיו של אדם עשויות כיתדות, כלומר שהן משופות ? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יתן אצבעו לתוך אזנו, שנאמר ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אזנך.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קצג ובהל' מלכים פ"י)


תקסח. שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו.

שנמנענו [1] שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל, לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו ונכתב בדמיו חוב על עצמו, ועל זה נאמר (דברים כג טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו, וכן הוא מבואר במסכת גיטין (דף מה.), שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם, שהדין בו, שנכתב שטר בדמיו עליו ונכתב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבד בה השם יתברך.

משרשי המצוה. מה שזכרנו שרצה, האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שנתן אל לבנו כבוד המקום, ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה, וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא.

דיני המצוה. מבוארים שם במסכת גיטין.

ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה בזכרים ונקבות, שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. והעובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו עבר על לאו זה, אבל לפי הדומה, שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם ספהמ"צ ל"ת רנד)



תקסט. שלא להונות עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ.

שנמנענו שלא להונות העבד הבורח אלינו מחוצה לארץ, ועל זה נאמר (דברים כג יז) עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר בטוב לו לא תוננו. ולשון ספרי לא תוננו זו אונאת דברים, כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכל שכן במעשה.

ומשרשי המצוה. מה שכתבתי בלאו. דאונאת הגר בסדר משפטים (מצוה סג), כי טעם שניהם שוה. ועל כן האל ברוך הוא, כמו שהוסיף לאו באונאת הגר לחלשת נפשו בהיותו נכרי בתוך העם, כמו כן הוסיף לאו באונאת העבד, שהוא יותר חלוש הנפש ונבזה מן הגר, שלא תאמר זהו עבד ואין עליו קפידא ולא עלינו ממנו חטא מאונאת דברים.

וידענו בברור שזה העבד והגר שהזהרנו מלהונות אותם אפילו בדברים שניהם קבלו התורה על עצמם, כלומר שגר זה הוא גר צדק, והעבד הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות. ושם באונאת הגר וכמו כן בלאו אונאת החבר ישראל בסדר בהר סיני (מצוה שלח) כתבתי מעט בדיני אונאת דברים ובאונאת ממון.

ונוהג איסור זה שלא להונות העבד שברח מאדוניו לארץ הקדושה בזכרים ונקבות בכל זמן. והעובר על זה ואונה אותו, בין בדברים בין בממון, עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי עשית מעשה.

הערות[עריכה]



תקע. שלא לבעול אשה בלא כתובה וקדושין.

שנמנענו מלבעול אשה בלא כתובה וקידושין, ועל זה נאמר (דברים כג יח) לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שנה) וזה לשונו, וכבר נכפל הלאו בזה הענין בלשון אחר בכתוב (ויקרא יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון ספרי (קדושים ז ג) אל תחלל את בתך, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע [1] ממני לאיזה דבד נכפל זה הלאו עזה הלשון ואיזה ענין הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדיניו שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס אינו חייב שום עונש מן הענשים, אלא לשקל ממון לבד ושישא האשה ההיא שבעל, כמו שהתבאר בכתוב, ויהיה עולה במחשבתנו שאחר שזה הדבר אין בו אלא פרעון ממון, שיהיה הולך דינו אחר דין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה ויניח לו לעשות חפצו בשלו, גם כן יהיה רשות בידו שיקח לו עתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה אחר שזהו חקו הראוי לו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה, זה יתננה לו כמו כן על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינר, ונמנע מזה ונאמר לו אל תחלל את בתך להזנותה. לפי שזאת שדנתי בה לקחת ממון לבד אמנם הוא כשיקרה מקרה שיפתה איש או יאנס, אבל כשיהיה הדבר ברצון שניהם יחד ובפרסום אין שום צד התר לזה בשום ענין. והראה טעם בזה ואמר (ויקרא שם) לא תזנה הארץ ומלאה האדץ זמה. לפי שהפתוי והאונס ימעט מציאותם, וכשיהיה הענין בבחירה ורצון ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשבח בזה הפסוק, והוא דומה לכל מה שזכרו אותו החכמים ולמה שהסכימו עליו הדינים התוריים עד כאן מלשונו זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לספר המצוות שם) תפש עליו בזה ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתבה וקדושין, שאין בזה אסור תורה, שהכתבה אינה מן התורה כלל מצוה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבא על אשה שהיא אסורה לבועל, בענין שאין קדושין תופסין לו בה, וכמו שבארו זכרונם לברכה בגמרא (יבמות סא א) שאין הזונה האמורה בכל מקום בתורה אלא באשה שבא עליה אחד מישראל שאין קדושין תופסין לו בה, וזהו הזנות שתרחיק התורה ותמאס לעולם ותזהיר הבועל והנבעלת על זה, וכמו כן מיסוד הענין הזה הוא שיזהיר הכתוב הבית דין שלא יניחו אשה מפקרת ביניהם, לפי שסופה להבעל לאנשים שהיא ערוה להם עד שאין קדושין תופסין להם בה, שאין ספק כי המפקרת לרבים לא תקפיד אחר כן בין חתיכת שמן לחתיכת חלב, וכמו כן הזהר אבי הבת על זה בפרוש בפסוק אחר שלא להפקירה לזנות ולא למסרה למי שאין לו בה קדושין, ועל זה נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. והכל מן הטעם הנזכר, כי תבעל למי שהיא ערוה עליו, לא מטעם כתבה וקדושין, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה.

ועוד אמר הרמב"ן זכרונו לברכה (שם), כי בעל התרגום כשתרגם, לא תהא [אתתא מ]בנת ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא וגו' יחד בזה שלא נתערב עם העבדים, שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בהן, ומפני כן נאמר בלשון הזה לא יהיה וגו', שאלו אמר הכתוב לא יהיה בך קדש וקדשה היו העבדים נכללין בכלל האסור, שגם הן חייבין במצות זולתי במקומות מועטים שפורט בהן ישראל בפרוש, כמו בגונב נפש שכתוב שם מאחיו מבני ישראל, וכמו כן בכאן שאמר מבנות ישראל, ומבני ישראל, מכלל שהאזהרה לישראל לבד, לא על העבדים. ובענין הלאו הזה דלא יהיה קדש כבר כתבתי המחלוקת שיש לשני החכמים הנזכרים בו בסדר אחרי מות בלאו דמשכב זכור (מצוה רט) עין שם.

משרשי ענין הרחקת הזמה כתבתי מה שידעתי בו בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובסדר וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה).

ודיני מצוה זו מבוארין במסכת כתבות וקדושין [2].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושכב עם הפנויה חיבים מלקות הוא והיא, ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קדושין, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה לא יתחיבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופסין לו בה, כמו שבארנו. ובכלל הלאו גם כן בית דין שידעו שיש ביניהם אשה שהפקירה עצמה שיש להם לבער הרע מקרבם, ואין עליהם חיוב מלקות, לפי שהם אינן עושין מעשה, אבל ענשם גדול מאד, שכל קלקול הדור נתלה במי שבידו למחות ואינו מוחה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם נערה בתולה פ"ב הי"ז)
  2. ^ אבן העזר סימן ו


תקעא. שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב.

שנמנענו מהקריב אתנן זונה ומחיר כלב לגבי מזבח, ועל זה נאמר (דברים כג יט) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית יי אלהיך.

משרשי המצוה. לפי שהקרבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו בכח הפעלה ההיא, וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה במצוה צה, ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה, שהיא עברה מטנפת, שמא יחשב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה, וגם כן מחיר הכלב מטעם זה, כי הקרבן יביא האדם לכפרה על נפשו, וכענין שקרבנו נשחט ונתח לנתחים ראוי לו לבעל הקרבן לחשוב, שהיה ראוי לעשות לו כן בגופו על דבר חטאו, אם לא שחסד השם יתברך היה עליו לקח ממנו כפר קצת ממונו, ועם הפעלה הזאת ראוי לו שירכך לבבו ויתרכך נפשו על חטאיה, עד שתשוב ותנחם על מה שעשתה ותסכים לבל תוסיף לחטא עוד, וכמו שכתבתי במקומו בענין הקרבנות ובסדר הנזכר, והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהם ובטבען החזק תחזק נפשו ויקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו. ואם אמנה, בני, שאלו דברי ילדות הן עמם תתעורר, וטעם זקנים תקח.

דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שהאתנן הוא האומר לאשה הא לך דבר זה בשכרך, ואחד זונה גויה או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו, או מחייבי לאוין -- אתננה אסור. וכן אתנן הזכור בכלל אתנן זונה הוא, אבל אתנן אשתו נדה אינו באסור אתנן. והפוסק [2] עם הזונה לתת לה טלה אחד, אם נתן לה אחר כך אפילו אלף טלאים כלן אסורין משום אתנן. ואין אסור [3] משום אתנן ומחיר אלא גופן, לפיכך אין האסור חל אלא על דבר הראוי לקרב על גבי המזבח, והנותן לה בהמת קדשים במתנה לא נאסרה, שכבר קדם וזכה בה הקדש. ואיזהו מחיר כלב? זה האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה, ואפילו נתן לו כמה טלאים תחת כלב אחד כלן אסורין. ויתר פרטיה מבוארין בפרק ששי ממסכת תמורה.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית. והעובר על זה והקריב אתנן זונה או מחיר כלב עם היות הקרבן פסול חייב המקריב מלקות כדין מקריב בעל מום, כמו שבארנו בסדר אמר אל הכהנים. והרמב"ן זכרונו לברכה, יחשב אתנן זונה ומחיר כלב לשני לאוין במנינן במצות.

הערות[עריכה]

  1. ^ (תמורה כט א , (פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"ח))
  2. ^ (רמב"ם שם י"א)
  3. ^ (רמב"ם שם הל' יד טו)


תקעב. שלא יתן הלוה רבית לישראל.

שנמנענו מלתת רבית לישראל [1], וכמו כן גם מלקחת אותו, ועל זה נאמר (דברים כג כ) לא תשיך לאחיר נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר וגו'. ובא הפרוש על זה, לא תשיך לא תנשך, כלומר לא תתן רבית, שהנותנו הוא הנשוך, ובבאור אמרו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עה ב) הלוה עובר משום לא תשיך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד). ואלו לא באה המניעה מפרשת על זה הייתי סבור שהמלוה הוא שאסור לקחתו, אבל הלוה אם רצה למחל ורוצה באונאתו שיהא מותר, כענין אונאה שהמאנה הוא עובר לא המתאנה.

משרשי אסור הרבית והרחקתו מבני ישראל כתבתי בו מה שידעתי בסדר משפטים (מצוה סח) ובסדר בהר סיני (מצוה שמג), קצת דיני הרבית כמנהגי וכל הצריך למצוה זו כמנהג הספר, וקחנו משם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם לאוין רלו)


תקעג. להלוות לנכרי ברבית.

שנצטוינו לבקש רבית מן האומות כשנלוה להם ולא נלוה להם בלא רבית, ועל זה נאמר (דברים כג כא) לנכרי תשיך. וכמו כן מותר ללוות מהן ברבית ואמרו בספרי, לנכרי תשיך, מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, לא תעשה.

משרשי המצוה. שאין ראוי לנו לגמל חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו ובהמנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו נבחן כי עיקר האהבה והחמלה עליהם, מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך, והנה עם הכונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עא א), שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת הגוי ברבית. ומה שאמרו [1], שהגוי שלוה מעות מישראל ברבית, אף על פי שנתגיר גובה ממנו כל מה שעלה מרבית עד שנתגיר, שלא יאמרו בשביל שלא יפרע הרבית נתגיר. וכענין שנצטוינו לבקש מהם רבית, כמו כן מותר לתת להם רבית, שלא אסר לנו הכתוב אלא רבית של ישראל, ידוע הדבר. ואמרו זכרונם לברכה [2] שהגוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש לפרעם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי, ואני אתן לך רבית מהם כדרך שאתה נותן לישראל הרי זה מתר. ואם העמידו אצל ישראל, אף על פי שנתן הגוי המעות בידו, הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זה רבית קצוצה. ואמרו זכרונם לברכה [3] שאף על פי שהרבית שלהם מותר מן הדין אסור לישראל להלוות להם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו כדי שלא יהא רגיל עמו תמיד וילמד ממעשיו, אבל אבק רבית מהם מתרת אפילו ביותר מכדי חייו, דמשום אבק רבית לא יהא רגיל עמו כל כך. ותלמיד חכם מותר להלוותו בכל מה שירצה, שאין חשש עליו שילמד ממעשיו, כי החכמה תעז לחכם ותשמרנו לעולם (קהלת ז יט). ויתר פרטיה, מבוארים בבבא מציעא פרק איזהו נשך [4].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והלוהו בלא רבית מתורת חסד לבד לא מתקוה אליו להרויח עמו מצד אחר או מפני דרכי שלום בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לשורש השישי ובסוף השגותיו לסהמ"צ), לא ימנה בחשבון המצות עשה זה, ואמר שהכתוב הזה לא בא אלא לתן עשה ולא תעשה במלוה לישראל ברבית, וזו היא כונת המדרש בספרי באמרו זו מצות עשה, וכן נראה כדבריו בגמרא בסוף פרק איזהו נשך, ועם כל זה דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מחשבונו, וגדול הוא מי ששגגותיו ספורות.

הערות[עריכה]

  1. ^ (בבא מציעא עב א ,(פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"א))
  2. ^ (שם עא, ב רמב"ם שם ה"ד)
  3. ^ (שם ע, ב רמב"ם שם ה"ב)
  4. ^ יורה דעה קנט וקס


תקעד. שלא לאחר נדריו יותר משלשה רגלים.

שלא נאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עלינו, ועל זה נאמר (דברים כג כב) כי תדר נדר ליי אלהיך לא תאחר לשלמו. ובאה הקבלה (ראש השנה ד, ב), שאין עוברין על זה הלאו עד שיעברו שלשה רגלים אחר שנדר. כל ענין מצוה זו כתבתיו מבאר במצות עשה שלו (מצוה תקעה) שבסדר זה, וקחנו משם.

הערות[עריכה]



תקעה. לקים מוצא שפתיו כמו שנדר.

שנצטוינו לקים כל מה שנחייב עצמנו בדבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמר וגו'.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספהמ"צ עשה צד) וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא, שמצות עשה הוא שיקים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה, והוא אמרו (במדבר ל ג) ככל הלוצא מפיו יעשה. עד כאן.

והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו שם), תפס עליו ואמר, כי הוא כלל שתי מצות בכאן שהן חלוקות בדיניהן ועניניהן ועשאן אחת, כי הכתוב הזה של מוצא שפתיך וגו' נאמר בענין מה שאדם מחיב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר כי דרש ידרשנו מעמך, כלומר שיבקש ממך הממון הנדר לו ויהיה לך באחורו חטא, וכן אמרו זכרונם לברכה (ראש השנה ד, א) חיבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר. אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים בטוי, והוא שנדר או נשבע אכל או לא אכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה, וזהו שהצרך הכתוב להבטיח וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא, שאלו בנדרי בטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי בטוי, ואמנם בנדרי בטוי מצוה אחרת נתיחדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב (במדבר ל ג) לאסר אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה, ופרשו זכרונם לברכה (ספרי שם) לאסר את המתר.

וההפרש עוד שבין נדרי בטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר, אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה לבדק הבית או אתן מנה לבדק הבית או לעניים, ובזה בלבד הוא מחויב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב, שאם עברו שלשה רגלים ולא קים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום בל יחל דברו אינו עובר, עד שיעבר על הנדר בענין שאי אפשר לו לקימו עוד. אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או בטויים, אבל אמר בדבור בלבד אכל ככר זה או אלך למקום פלוני או אתן מנה לפלוני עשיר, איננו מתחיב בעשה כלל. אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקים כל דבריו, ונאמר [וכמו] כן בנדרי בטוי שאיננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים.

והיוצא מכל זה לדעתו של הרמב"ן זכרונו לברכה, שנמנה מצות עשה אחת לקים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקים הנדרים והשבועות של בטוי.

משרשי המצוה. כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון (מצוה תלח).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה (דף ו.), שהצדקה מחיב ה, אדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לענין לעבר עליו בבל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים ולא קדם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחיבנו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחלוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו, כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו, כלקט שכחה ופאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקים דאית בה הני תרתי, כגון צדקה מחויב עליה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם. ויתר פרטי המצוה, כלומר באור הדקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחייב לעשותו, ואיך ינצל מזה כשיפל לו ספק במה שאמר הכל מבאר במקומות משבועות, ונדרים, וסוף מנחות, ובמסכת קנים כמו כן.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא קים דברו בנדרי גבוה כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תכף שאפשר לו לקים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי (מצוה תלח) בטל עשה זה. וכשעברו עליו שלשה רגלים ולא קים דברו עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקעד). ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנם שם בטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד, כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלשה רגלים לדברי הכל עבר בכל תאחר.

ולענין חיוב נדרי בטוי כבר נתיחדה בהן מצוה שחייב לקיימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו, ואם אחר לקימן עד שבא עליהן בטול, שאין בידו עוד לקים אותן, אז נאמר בהן שבטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה והלאו דלא יחל דברו (מצוה תו) ולא קדם לכן, ואפילו עברו עליו כמה רגלים.

הערות[עריכה]



תקעו. מצוה להניח השכיר לאכול מהמחובר שעושה בו.

שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר (דברים כג כה) כי תבוא בכרם רעך וגו', ובא עליו הפרוש (בבא מציעא פז ב), שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אנקלוס ארי תתגר, וכן כתוב כמו כן כי תבוא בקמת רעך וגו', ופרשו זכרונם לברכה בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועל (בבא מציעא פח, ב), שמשני אלה הכתובים למדנו, שהאדם אוכל במחבר בשעת גמר מלאכה, ובארו שם, שלא יספיק לנו ללמד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר.

משרשי המצוה. ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת השם עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע, שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות, ידבקו ברעים, והטובות בטובים, מין במינו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם פז א), מה בין העושה בתלוש לעושה במחבר? שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמר עבודתו ומשיגמר עבודתו אסור לו לאכול, והעושה במחבר כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל [1], זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו, מפני השב אבדה לבעלים, כלומר שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאמן לאמן ובחזירתן. והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגו', כמו שנכתב בסדר זה בסמוך בלאוין שלו בעזרת השם (מצוה תקעז) וכן מה שאמרו בענין זה (שם פט א) שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל, מפני שאינן גדולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומים אף על פי שתולש קטנים מבין גדולים אינו אוכל, מפני שאין זה גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחבר לקרקע שאינן אוכלין כלל. ומה שאמרו (שם), שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה.

הקוצר (רמב"ם שם הל' ח יא)}} והדש והזורה והעורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו הרי הן אוכלין מן התורה, ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא התרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה. אין חלוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים. כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למץ בענבים, שנאמר ואכלת [ענבים] ולא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שבעך, אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר, בטל עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם שכירות פי"ג ב)



תקעז. שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו.

שנמנע השכיר מלקחת ממה שיעבד בו, יותר על אכילתו [1], ועל זה נאמר (דברים כג כה) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן. כל ענין מצוה זו מבאר גם כן במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקעו). והעובר על זה, בין איש או אשה בכל מקום ובכל זמן ולקח ממה שהוא עובד בו יותר על אכילתו עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא דבר שבממון שנתן לתשלומין, וכבר קדם לנו הכלל שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז א), שכל לאו שנתן לתשלומין אין לוקין עליו.

ואם תשאל ולמה היה צריך לאו על זה? והלא בכלל גזל הוא. התשובה, לפי שידמה הפועל שלא יהיה לו חטא בלקחו מגדולי הקרקע בעת הקציר או הבציר, שדרך בני אדם שלא להקפיד בדבר כל כך, כמו שהם מקפידים במה שיש להם תוך הבית, על כן היה מחסדיו ברוך הוא, להרבות עליו האזהרות במה שהכשלון מצוי, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (שם כג ב), רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם לאוין רסח)



תקעח. שלא יאכל הפועל בשעת מלאכה.

שלא יאכל השכיר בשעת עבודתו מהדבד אשר יעבד בו, אף על פי שהוא מותר לאכול ממנו שלא בשעת עבודה והוא בהליכתו מאומן לאומן, כשהוא עובד במחובר לקרקע לא הותר לאכול בשעת עבודה [1], ועל זה נאמר (דברים כג כו) וחרמש לא תניף על קמת רעך. שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא פז ב) חרמש, לרבות כל בעלי חרמש, ובשעת חרמש, כלומר עת הקציר לא תקצר לעצמך. וכבר נודע שזה הכתוב בא בשכיר, ופרוש כי תבוא, כלומר, כי תבוא בשכרך לעשות עם בעל השדה, כדמתרגם אנקלוס ארי תתגר.

ענין מצוה זו מתבאר גם כן במצות עשה שלו שבסדר, זה (מצוה תקעו). והעובר על זה בין איש בין אשה, בכל מקום ובכל זמן, והניף חרמש על קמת רעהו כענין שפרשנו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי, ספהמ"צ להרמב"ם לאוין רסז)



תקעט. הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בגט.

שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו, לגרש אותן בכתב, ועל זה הכתב יאמר הכתוב ספר כריתות, והוא שיקראו אותו רבותינו זכרונם לברכה גט, וכמו כן המתרגם תרגם ספר גט, ועל זה נאמר (דברים כד א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו.

משרשי המצוה. לפי שהאשה נבראת לעזור לאדם, והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואחר שכן, היה מרצונו ברוך הוא שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה שיוציאנו מביתו. ומן הטעם הזה, יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גטין (דף צ.), שאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה, כלומר מפני דבר קטן, אחר שאינה לו אלא ככלי יקר שבבית. ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו בדמותו וחננה האל לצרכו ולכבודו, עינים לראות ואזנים לשמע ונפש שכלית, אין דאוי להוציאה ולשלחה מעליו, כי אם בטענה גדולה, וכענין שאמר הכתוב כי מצא בה ערות דבר. אבל מכל מקום דברי הכל שכשמצא בה דבר גדול, שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה, אין הכרח עליו להיות אתה על כל פנים, [כאשר יעשו קצת מן האומות, שיכרתו ברית עם האשה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפירוד ואם תעשה לעיניו הזמה ותחריב כל אשר בבית ותבעיר באש כל אשר לו, מגדיש ועד קמה ועד כרם זית]. ואמנם צותנו התורה בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדבור לבד, פן יהיה זה לנו לאבן נגף ולצור מכשול להיות זמה בתוך עמנו, שתטען המזנה על בעלה כי הוא גרשה ממנו, גם יהיה מעשה הגרושין מצוי הרבה. אכן עתה שנתחיבנו לכתב הדברים בספר והעד עדים צריכה להראות שטר כל הטוענת גרושין. ועוד תועלת בדבר, כי בתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים וינחם מלגרש אותה וגדול השלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין מא א) שהגט הזה שזכרנו צריך האיש לתנו ביד האשה או ביד שלוחה, ששלוחו של אדם כמותו. וכן יכול לתנו לתוך חצרה ומתגרשת בכך, והוא שתהא עומדת שם בתוך רשותה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ומה שאמרו [1] גם כן שזה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אין כונת הכתוב שיכתב הוא בידו, אלא אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתב ולתן לה, ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר לתן לה, לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ולא נאמר ונתן אלא לומר שלא תקח מעצמה. והאומר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והרי אלו שלוחיו והן הן עדיו. ואי אפשר לנתינת גט בלא עדים, שנאמר על פי שנים עדים יקום דבר. ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מתרת בלא עדים, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד שאינו גט כלל. ובמה דברים אמורים? בכתב ידי סופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד הרי זה גט פסול. ולפנינו נבאר בעזרת השם מה בין גט פסול לשאינו גט כלל.


ועשרה [2] דברים הם הנקראין עיקרי גרושין מן התורה, ואלו הן

  • א) שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ומהן שכופין אותו על ידי ישראל עד שיאמר רוצה אני.
  • ב) ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר.
  • ג) ושיהיה ענין הכתב, שגרשה והסירה מקנינו.
  • ד) ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה,
  • ה) ושיהא נכתב לשמה.
  • ו) שלא יהיה הגט מחסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו.
  • ז) ושיתננו לה.
  • ח) ושיתננו לה בפני עדים.
  • ט) ושיתננו לה בתורת גרושין.
  • י) ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שיתננו לה. וכל אלו מבוארין במשמעות הכתוב. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ועיקרו של גט הוא (גיטין פה א) שיאמר האיש לאשה אני פלוני מגרש אותך פלונית שהיית אשתי קדם מעשה גט זה, והרי את מתרת לכל אדם. ומכל מקום נהגו כל ישראל לכתב הגט בלשון ארמי, אף על פי שמתר לכתבו בכל לשון לכתחלה.

וזהו נוסח הגט שנהגו בו הכל בארצנו. ביום פלוני בשבת, כך וכך ימים לירח פלוני (ואם ראש חודש שני ימים, אומרים בכך וכך ליום החדש הראשון או לשני, מפני שגט מאחר פסול, מה שאין כן בשאר שטרות), בשנת כך וכך ליצירה למנינא דרגילנא לממני בה במקום פלוני, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני, וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי, די הוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך לאתנסבא לכל גבר דיתיצביין, ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מתרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין, כדת משה וישראל: והעדים חותמין מלמטה. ונהגו העם לכתבו בשתים עשרה שטין כמנין גט (גיטין ב א תוס' ד"ה המביא), ובשטה האחרונה כותבין כדת משה וישראל לבד.

וכמו כן גט שחרור גם כן כותבין בשתים עשרה שטין. ונוסח גט שחרור כנוסח הנזכר, לבד לשון השחרור שמשנין בו, וזהו. בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת פלונית לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני דיתיב על נהר פלוני, או על כף ימא איך אנא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושחררית ושבקית יתך לך, אנת פלוני הדר עכשו במקום פלוני, וכל שום וחניכא דאית ליך ולאתריך דהוית עבדי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ושחררית יתיך ליך, דיתיהוין רשאה ושלטאה בנפשיך, ואנש לא ימחה בידיך מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אנת לעצמך, והרי את בן חורין ותשתרי את וזרעיך למעל בקהלא דישראל, ורשו דאנש לית עליך ועל זרעיך. ודן די יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל. וכותבין כדת משה וישראל. בשטה אחרונה, וחותמין העדים.

ומנהג העולם להזהיר המגרש [3], שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, ואומרים לו, שיאמר כתבו גט זה לשם אשתי פלונית, ומעמידין אותו שם על הסופר, ומכל מקום אם הלך לו אחר שצוה לכתב הגט ולחתם ולתת נותנין אותו ואין חוששין למיתה כי נעמיד אותו בחזקת חי. והזהירונו זכרונם לברכה [4], שלא יכתב בגט ודן ביו"ד, שמא יקרא הקורא ודין, ויהיה המשמע, כלומר משפט יהיה ביני ובינך והגט צריך לשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו, שלא יכתב אגרת ביו"ד, שמא יקרא הקורא אי גרת, כלומר אם זנית. ולא יכתב למהך ביוד, שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר, לי שחוק, ולא יכתב תהויין ותצביין בשתי יודין, שמא יקרא הקורא תהויין תצביין, כלומר, שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך בויו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהיא שבקה אותו. ועל דרך זו צריכין להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתב הגט, שלא יהיה בו משמע שני ענינים. וכמו כן [5] צריך הכותב להזהר בכתיבה, שתהיה כתב מבאר, עד שידעו לקרותו הקטנים שאינם לא סכלים ולא נבונים, ויכול לכתבו בכל לשון ובכל כתב, ובלבד שיהיה הלשון והכתב ברור על הענין שזכרנו, וכבר נהגו ישראל לכתבו בלשון ארמי ובכתב אשורי [6].

והנה אכתב לר בני, מעט בכאן בנוסח שטרות דעלמא, ואף על פי שאין זה מכלל המצוה ומעניני שם גט שדברנו עליו שם כולל הוא לכל שטר ומן השם הוא זה. תחלת כל דבר אמר, שראוי לכל עדים כשרים, לחקר ולהבין עיקרי הדברים שיעידו עליהם מאי זה ענין שיהיה, ושיודיעו לבעלי הדבר, שיעידו להן בלשון ברור כל התנאים שביניהם, ויחזרו לפניהם כל הדברים עד שישכילו אותם יפה, ולא כאשר יעשו העדים הסכלים, המפשיטים גלימות בני אדם ונכסיהם וקנינם בזנב גלימתם, שלוחשים מעט באזני ההמון הטפשים, וטרם יודיעום ויבינו עיקרי התנאים, הולכין וכותבין וחותמין כטוב בעיניהם עליהם, עד שיוציאו אותם נקיים מנכסיהם. ואנחנו עם הקדש, לא כן נתן לנו השם אלקינו, לעשות שום דבר כי אם בדרך אמת, ועל כן נכפלה האזהרה על האונאות בתורה שלש פעמים, כדכתיב ולא תונו איש את עמיתו בשלשה מקומות (ויקרא יט, לג, כה יד יז).

ורבותינו זכרונם לברכה גם כן הודיעונו בכמה מקומות בגמרא, לקים כל דבר אחר אמתת הענינים וכדעת המוכרים והלוקחים, ולא נטה הדין כולו אחר הדבורים, כי אם אחר כונת האנשים, בהיות לנו כונתם ברורה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בכתובות (דף צז.) בפרק אלמנה נזונת, זבין ולא אצטריכו לה זוזי דהדרי זביני, והוא דגלי אדעתה דמשום דצריך להו לזוזי למעבד בהו כך וכך הוא דמזבן. ואמרינן נמי בקידושין (דף נ.) בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל, סליק ולא אתדר לה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למתדר הוא ולא אתדר לה, כלומר והדרי זביני הנה שדעתם לומר שיגמרו המעשים כלן אחר האמת וכונת העושים, והוא דרך ישרה שיבר לו האדם ובה יצליח בכל מעשיו.

הנוסח הנהוג בכל שטרי מכירות ומתנות זכיות ומחילות בינינו כן הוא: יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני היו עלי עדים וקנו ממני ותנו לו לרבי פלוני בן פלוני, להיות לו לראיה ולזכות, מחמת שנטלתי וקבלתי מידו כך וכך מעות, ומכרתי לו בהם כרם (או שדה או בית פלוני), כמו שמסמן וממצר בסימניו ובמצריו, ואלו הן מצרי אותו מקום, מצר פלוני כן ומצר פלוני וכו', עד שממצר אותו מארבע רוחותיו, כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי אני פלוני מכירה גמורה בקנין גמור מעכשו בממון הנזכר וכו'. ואחר כך מזכיר בפרט עניני אותו המקום, כגון עצים ואבנים קורות, וקירות ותקראות, וכל זה לשפרא דשטרא. וצריך להזכיר (בבא בתרא סג ב) עמקא ורומא. וכמו כן נהגו עכשו לכתב בשטרי חוב על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דאי לאו שביעית תהיה משמטת, דקיימא לן שמיטת כספים נוהגת בחוצה, לארץ מדרבנן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תעז).

ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קסז א) בענין זה של שטרות, דלא לכתב אניש מחשבון שלשה עד עשרה בסוף שטה, דלמא מזיף ויכתב משלשה שלשים, ומארבעה ארבעים, ומחמשה חמשים, וכו', ואי אתרמי לה בסוף שטה נהדרה תרי תלתא זמני ואפשר דמתרמי לה באמצע שטה. וכן אמרו בענין זה (שם קסה ב) שאם כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים או בהפך שהכל הולך אחר התחתון. וכן אמרו (שם קסז ב) שכותבין שטר למוכר או ללוה אף על פי שאין הלוקח או המלוה עמו, אבל אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. ואמר רב יצחק בר יוסף בפדק גט פשוט (שם קסא ב) שכל המחקין כלן צריך אניש למכתב קיומיהו. וצריך גם כן לחזר מענינו של שטר בשטה אחרונה, לפי שאין למדין משטה אחרונה, ומפני כן אם הרחיקו העדים מן הכתב שטה אחת כשר, וזה שנהגו (תוס' שם קסב א ד"ה לפי) לכתב הכל שריר וקים בשטה אחרונה, מפני שהלשון אינו מעכב בשטר, ואפילו אם נלמד ממנו, אין בכך כלום. ואמר רבא שם (קסג א) ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שכשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, אינו דומה וכו'. אמר רב שישא ברה דרב אידי בפרק הזהב (בבא מציעא מז א) דכתבינן בשטרות וקנינא מנה במנא דכשר למקניא בה, במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפרות, דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקה, למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ורב ואיתימא רב אשי אמר דכשר למעוטי אסורי הנאה.

ונוסח שטר חזקה כך הוא: בפנינו אנו עדים חתומי מטה וכו', נתן פלוני לפלוני מפתחות מקום פלוני שמכר לו כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו שעדיו פלוני ופלוני, ובפנינו אנו עדים אמר לו פלוני לפלוני לך חזק וקני, ורבי פלוני הנזכר פתח ונעל בפנינו והחזיק בו חזקה גמורה, ומה שהיה בזמן פלוני.

נוסח שטר מכירת חוב: אני פלוני מוכר לך פלוני שטר חוב פלוני שחייב לי פלוני שהוא מחזיק כן וכן, ותזכה בו ובכל שעבודו בכח שטר זה ובמסירת השטר, ואם אין השטר בידם מזכה אותו בה אגב ארבע אמות קרקע, וכל מלוה על פה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מח א ועי' ב"ב עז ב תוד"ה רב פפא) שאינה נקנית כי אם במעמד שלשתן, וזה מתלת מלי שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יד א) שהן הלכתא בלא טעמא.

נוסח שטר צואה: אנו עדים חתומי מטה נכנסנו אצל רבי פלוני לבקרו ומצאנוהו חולה ומוטל במטה, ודבריו מכונים בפיו, ודעתו מישבת עליו להשיב על הן הן ועל לאו לאו, ואמר לנו, הריני חולה ומתירא שמא אמות מחלי זה, בבקשה מכם היו עדי צואתי, והריני מצוה בפניכם מחמת מיתה ונותן אני לבני פלוני כן וכן, ולבני האחר כן וכן, ולפלוני כן וכן. ואחר כל דבריו כותבין, כל זה צוה בפנינו רבי פלוני הנזכר מחמת מיתה, וידענו בברור שמתוך אותו חלי נפטר לבית עולמו, וחיים לנו ולכל ישראל הניח.

נוסח שטר קיום בית דין: במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא, ואתברר לנא חתימות ידא דסהדיא אלין דחתימין לעיל בשטרא דנא דהיא היא חתימות ידיהון, ואשרנוהו וקימנוהו כדחזי והרי הוא מאשר ומקים. וחותמין שמותיהם.

ויתר רבי הפרטים היוצאים בעניני הגט ובשאר שטרות, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת גטין ובבבא בתרא בפרק גט פשוט ובקצת מקומות בתלמוד בפזור.


ונוהגת מצות גטין בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וגרש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכענין שפרשו חכמינו זכרונם לברכה בטל עשה זה וענשו גדול מאד, לפי שדינה כאשת איש, והוא מחזיק אותה כמגרשת, ועונש אשת איש ידוע, כי הוא מן העברות היותר החמורות בתודה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (רמב"ם גירושין פ"ב הל' א ב)
  2. ^ (רמב"ם שם א א)
  3. ^ (רמב"ם שם פ"ו ה"כ)
  4. ^ (רמב"ם שם פ"ד הי"ג)
  5. ^ (רמב"ם שם פ"ד ה"י)
  6. ^ (שו"ע אבה"ע סי' קכו סעיף ב)



תקפ. שלא יחזיר גרושתו משנשאת.

שנמנענו מלהחזיר האשה אחר שגרשנוה ונשאת לאחר, ודוקא נשאת או נתארסה, אבל זנתה אחר שגרשה מותר להחזירה, ועל זה נאמר (דברים כד ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, וזה ידבר אחר שנשאת לאחר, כמו שאמר תחלה והלכה והיתה לאיש אחר, דאלו קדם שתנשא מותר להחזירה, וגם ראוי לעשות כן אם אינה רשעה.

משרשי המצוה. כדי להרחיק כל ענין הזמה וכל הדומה לו, וכבר כתבתי בסדר אחרי מות (מצוה קפח) ובלאו דלא תנאף בסדר וישמע יתרו (מצוה לה), רבוי הנזקים שהן בזמה, וידוע הדבר, וכעין זמה היא להיות אשה יוצאת מן האחד ומשמשת לאחרים ואחר כך לשוב אל הראשון.

דיני המצוה. במקומות מיבמות [1].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שעליהן באה האזהרה שלא להחזירן, ומכל מקום גם הנשים בכלל האסור, אף על פי שעיקר הלאו לאנשים. והרמבן זכרונו לברכה (בספהמ"צ לאוין שי"א) ימנה בזה הכתוב שני לאוין, האחד שלא להחזיר הגרושה אחר שנשאת, והאחד שלא יבוא הבעל על אשתו אחר שזנתה בעודה תחתיו.

הערות[עריכה]



תקפא. שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי צבור.

שנמנע החתן מלצאת מביתו כל השנה, כלומר ללכת במסעות רחוקים. ונמנע גם כן שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה, או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה, כגון לספק מים ומזון לאחיו, או לתקן עניני העיר לשמרה מהאויב, ועל זה נאמר (דברים כד ה) ולא יעבר עליו לכל דבר. ואמרו במסכת סוטה (דף מד.) לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא, אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון? תלמוד לומר ולא יעבר עליו לכל דבר. ודקדקו עוד, עליו הוא דאין אתה מעביר, אבל אתה מעביר על אחרים, כלומר לשבים מהמלחמה בשביל רכות הלב, או בשביל חנוך בית וכרם. ועוד אמרו שם, וכי מאחר דנפקא ליה מלא יעבר עליו, לא יצא בצבא למה לי? לעבר עליו בשני לאוין.

וכבר כתבתי הצריך במצוה זו, לפי ענין הספר במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תקפב), קחנו משם.

הערות[עריכה]



תקפב. מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת.

שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנשואין, ועל זה נאמר (דברים כד ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.

משרשי המצוה. כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדוגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיחדת לנו להקים זרע שנה שלמה, מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד א), שאחד הנושא את הבתולה, או את האלמנה, או את היבמה חייב בזה, שכלן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שכל השנה כלה אינו יוצא למלחמה ואף לא מספק מים ומזון לאחיו שהם במלחמה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבר עליו שום דבר, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, כלומר לא לצרכי המלחמה, ולא לצרכי העיר. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מסוטה.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, לענין שאין בני העיר מכריחין אותו למלחמה, כי אז היינו נלחמים לפעמים. ולענין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה בטל עשה זה, ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה בטול המצוה, ויש אומרים שבמחילתה מותר {{הערה|(עי' שו"ע אבהע"ז סי' סד ס"א ובבית שמואל וחלקת מחוקק שם).

הערות[עריכה]

  1. ^ (סוטה שם , רמב"ם מלכים פ"ז הי"א)



תקפג. שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אכל נפש.

שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון [1] כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אכל נפש, ועל זה נאמר (דברים כד ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם) ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה (שם) וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב, שזה יביא לחשב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם וחייבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו, וענין זה שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחנה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכלן יעשה אכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשית אכל נפש, נאמר אחר שהאכל אמנם ישלם בכלן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו, ובארו לנו, שהוא חייב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו ענין אמרו וחייב משום שני כלים לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי, בזה הענין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחיבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו באור הדבר וענינו אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאמן.

שרש מצוה זו ידוע, שהוא לתקון העולם וצרך ישובו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] שבענין איסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל [3] כלים הרבה שעושין בהן אכל נפש ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו חייב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק תשיעי ממציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' רמב"ם בסהמ"צ לאוין רמב)
  2. ^ (פ"ג מהל' לולב ה"ב)
  3. ^ (רמב"ם שם ה"ג)


תקפד. שלא לתלוש סימני צרעת.

שנמנענו מלקץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת וגו'. ולשון ספרי, השמר בנגע הצרעת בלא תעשה, ולשון משנה (משנה, נגעים ז, ד) התולש סימני הטמאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה.

משרשי מצוה זו. כתבתי בסדר אשה כי תזריע באזהרת ואת הנתק לא יגלח (מצוה קע), וקחנו משם.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שהתולש סימני טמאה בין כלן, או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כלה, או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית, בין קדם שיראה הכהן הנגע, בין תוך ימי הסגר, בין תוך ימי החלט, או אפילו אחר הפטור בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ועל זה נאמר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות, כלומר כאשר צויתים תשמרו לעשות ולא שיתלש או יקץ הנגע, וכבר קדם לנו הכלל הידוע (מכות יג ב), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם), שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסלק מן הנגע ישאר פחות מכשעור במותר, אבל אם נשאר כשעור טמאה במותר, כגון שהיתה בה בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחלה, וכן כל כיוצא בזה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין הענין כן בנתק, שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק, עד שיגלח כולו כמו שכתבתי במקומו בסדר אשה כי תזריע (מצוה קע).

ואמרו זכדונם לברכה (שבת קלב ב) בענין אסור זה, שמי שיש לו צרעת בערלתו אינו חושש לה מלמול, שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה, כדקיימא לן בכל מקום, דאתי עשה ודחי לא תעשה, והוא דאי אפשר לקים עשה אלא בבטול הלאו, כגון זה דמילה בצרעת, וגמרו חכמים זכרונם לברכה (יבמות ג ב) דלא אתמר כללין דין זה בכל הלאוין, אלא דוקא בלא תעשה קל, כלומר שאין בו כרת, כמו לא תעשה דלא תלבש שעטנז (דברים כב יא) דדחינן לה משום עשה דגדילים תעשה לך, וכמו כן זה הלאו דלא יקץ בהרתו, שאין בו כרת גם כן, ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאילו נאמר בתורה בפרוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה, הואיל והחמיר הכתוב בו כל כך שחייב עליו כרת הרי הוא כאילו אמר בפרוש, עשה דבר פלוני, כל זמן שלא תצטרך לעבר בעשיתו בלאו פלוני. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת נגעים (פרק שביעי).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמי שנצטרע ומכיר עסימני צרעתו שאינו רשאי לקץ אותן. והעובר על זה ותלש אותן על הענין שזכרנו חייב מלקות.

הערות[עריכה]


תקפה. שלא למשכן בעל חוב בזרוע.

שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו, ועל זה נאמר (דברים כד י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (בבא מציעא קיג א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו לטל משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד.

משרשי המצוה. כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ השם שבראו להתישב.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק תשיעי מ"מציעא".

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שנתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט, אבל אם לא קים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקימו עוד חייב מלקות, וכענין שכתבתי בשלוח הקן (מצוה תקמד), דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ב). ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.

הערות[עריכה]



תקפו. שלא למנוע המשכון מבעליו העני.

שהזהרנו שלא למנוע המשכון מבעליו בעת שהוא צריך אליו, אלא שנשיב לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, ועל זה נאמר (דברים כד יב) לא תשכב בעבטו. ולשון ספרי, לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא תחזירהו לו כשלא יהיה לו במה יחליפנו לחלשת עניו (עניותו), כמו שבאר הכתוב כי הוא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו וגו' (שמות כב כו).

כל ענין מצוה זו, כתבתיו במצות עשה שלו (מצוה תקפז) דהשב תשיב לו את העבוט שבסדר זה. והעובר על זה ולא החזיר המשכון לעני בעת שצריך לו עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה.

הערות[עריכה]


תקפז. להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו.

שנצטוינו להשיב המשכון לבעליו הישראלי בעת שיצטרך אליו, כלומר, שאם המשכון הוא מה שצריך האדם ביום, כגון כלי מלאכתו ישיבהו אליו ביום, והלוה יחזירהו לו בלילה. ואם הוא כלי שצריך אליו בלילה, כגון כסת ומכסה ישיבהו לו בלילה, והלוה יחזירהו למלוה ביום. ולשון מכלתא (משפטים פסקא קפו), עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כד כה) זה כסות יום, שאתה מחזירו. [כל היום, כסות לילה שאתה מחזירו] כל הלילה מנין? תלמוד לומר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, מכאן אמרו, ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה בלילה. והראיה שזה ממנין מצות עשה מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (דף טז.) כי לאו דלא תבא אל ביתו לעבט עבטו הוא לאו שנתק לעשה, והעשה הוא השב תשיב לו וגו'.

משרשי המצוה. שהאל ברוך הוא חפץ בטוב בריותיו וזכותם, ורצה שילמדו נפשותם במדת החסד והחמלה למען יזכו לטוב, וכענין שכתבתי בפרשת משפטים במצוה סו ובהרבה מצות.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק המקבל (בבא מציעא קיג א) המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו, כלומר שלא בבית דין, ואם ממשכנו חייב להחזיר לו המשכון את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום. במה דברים אמורים? שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, כגון המלוה את חברו על המשכון אינו חייב להחזירו לו כלל, ועד מתי חייב להחזיר לו המשכון? עד לעולם.

ואם תשאל אם כן הוא, מה יועיל לו המשכון למלוה? יועיל לו שלא ישמט החוב בשביעית, דקיימא לן, המלוה על המשכון אין שביעית משמטתו, וכמו שכתבתי במצות שמטה למעלה (מצוה תעז), וכמו כן יועיל לו לענין שאינו נעשה אותו משכון מטלטלין אצל בניו של לוה, דקיימא לן, מטלטלי דיתמי, לבעל חוב לא משתעבדי, אלא אם כן הקנה לו בפרוש הלוה למלוה, כדרך שאנו עושין היום בשטרותינו, ומשכון זה אחר שהוא בחזקת המלוה, אפילו מת הלוה בעוד שהמשכון בביתו אינו נעשה מטלטלין אצל בניו, אלא שומטו המלוה ונפרע ממנו, ועוד יועיל לו שאם רצה להפרע מחובו מוכרו ונפרע ממנו אם לא רצה הלוה לפדותו, שלא אמרו להחזיר עד לעולם אלא כשלא רצה המלוה להפרע מחובו. ואם המשכון הוא מכלים שאינם צריכים למלאכה ביום ולכסות בלילה אמרו זכרונם לברכה [1], שמניחן אצלו שלשים יום, כדי שיוכל הלוה לחזר אחר מעות שיפרע לו, ואחר שלשים יום אם לא פרעו מוכרו בבית דין. ויתר פרטיה מבוארים שם בפרק המקבל בבבא מציעא.

ונוהגת מצוה זו, בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, והעובר על זה ולא השיב את העבוט על הדרך שכתבנו למעלה בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב אותו בסדר זה (מצוה תקפו), בעזרת השם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (בבא מציעא שם ורמב"ם מלוה ולוה פ"ג ה"ו)



תקפח. לתת שכר שכיר ביומו.

לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו, ובארו זכרונם לברכה, בבבא מציעא פרק תשיעי (דף קיא.) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב חיוב המצוה לפרעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב.

משרשי המצוה. מה שמבאר בכתוב, כי כל שכיר ברב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכענין שכתוב כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ופרשו זכרונם לברכה (שם קיב א) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן, והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במדת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חקה בעת הצרך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים חייב לתן לבעליו בזמנו, ואיזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועל זה נאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. ושכיר לילה גובה כל היום, ועל זה נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר חדש, שכיר שבת שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה. ומה שאמרו, שהקבלנות לענין מצוה זו דינו כמו שכירות, דמכיון שגמר המלאכה והחזירה לבעליה חייב לתת לו שכרו באותו יום, אבל לא החזיר המלאכה לבעליה אינו עובר עליו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיב א), הנותן טליתו לאמן גמרה והודיעו אפילו אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר, ומה שאמרו [2], שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו, או שיכול לפורעו, אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום, אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה, לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכר הפועלים. והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חייב מדבריהם, משום אל תאמר לרעך לך ושוב. ויתר פרטיה, מבוארים שם בבבא מציעא פרק תשיעי.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא פרע שכירו על הענין שכתבנו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שכתבנו בסדר זה, בעזרת השם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פי"א מהל' שכירות ה"א)
  2. ^ (רמב"ם שם ה"ד)



תקפט. שלא יעיד קרוב זה אל זה.

שנמנענו מלקבל עדות הקרובים קצתן על קצתן, ועל זה נאמר (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. ובזה בא הפרוש המקבל (סנהדרין כז ב) לא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות. והוא הדין בדיני ממונות שאין מאמינין הקרובים קצתן על קצתן, ואמנם נזכר זה בדיני נפשות על צד הגזמא שלא נאמר אחר שזה אבדת נפש לא נחשד בו הקרוב אבל נעשה כעדותו, אחר שעדותו היא לאבד נפש קרובו. ואף על פי שהזכיר הכתוב האבות והבנים בלבד, והוא הדין לקצת מן הקרובים האחרים, אבל הזכיר בנים ואבות על דרך משל שהן אוהבין מאד זה את זה, ואמר שגם אלו אינם נאמנים זה על זה לחיוב, ואין צריך לומר לפטור, והוא הדין לקצת מן הקרובים, כמו שבאה אלינו הקבלה בהן, ובדיני המצוה נזכיר אותם בעזרת השם.

משרשי המצוה. לפי שעיקר כל עניני בני אדם תלויין בעדות אנשים, וכענין שכתבתי בתחלת ספרי, ועל כן רצה המקום להרחיק ממנו לבלתי עשות דין בין בני אדם, רק בעדות חזק אמתי נקי מכל חשד. ולחזוק ענין זה הרחיק כל עדות הקרובים אף בחיוב, פן תתפשט הרגל עדותן זה על זה לקבלו אף לזכות. והענין הזה הוא מדרכי התורה השלמה שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להמצא בהם ההזק אצל בני אדם. ועוד נמצא לנו תועלת אחר [ת] בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד אי אפשר להן להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואלו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו תעלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדין ויחיבו את ראשם למלך, וכשך החמה כמעט שיחנק עצמו הקרוב מדאגתו על קרובו ועל מעשהו, וכל דרכי השם ישרים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאין פסול קרבה מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והן האב עם הבן ועם בן הבן, והאחים מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה, ואין צריך לומר הדוד עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם, וכן הקרובים מצד אישות כלן פסולין מדרבנן, וזאת הסברא היא במשנה האחרונה השנויה בפרק זה בורר (סנהדרין שם) שהיא כלה הלכה קימת, לדעת קצת המפרשים. אבל מהם יש גדולים וחכמים ונבונים שפסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם, וכן גיסו וחורגו ובכל שאינו ראוי לירשו דפסולין מדאוריתא כמו הקרוב מצד אב, דמרבוי דקרא אבות אבות תרי זמני למדו אותן בגמרא, וראיותיהם בספריהם, תזכה בני ותבחן האמת.

והאחין (רמב"ם שם הל' ג ה) זה עם זה יקראו חכמים ראשון בראשון, וכן האב עם בנו נקרא כמו כן, ראשון בראשון, ובני אחים זה עם זה נקראים, שני בשני, ובני בני אחים זה עם זה נקראין שלישי בשלישי, וקיימא לן, שלישי בראשון כשר, וכל שכן שלישי בשני, ואין צריך לומר שלישי בשלישי שכשר, אבל שני בשני פסולין, ואין צריך לומר שני בראשון שפסול, ולפי זה האב עם פנו ועם בן בנו פסול, אבל עם בן בן בנו כשר, שהוא עמו שלישי בראשון, אבל יש קצת מן המפרשים (רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה וליתן) שדעתן לומר כי כל יוצאי ירכו של אדם פסולין לו. והאח עם האחות (רמב"ם שם פ"ז) כמו כן ראשון בראשון נקראים כמו באחים, וכדרך שאנו מונין בזכרים דור ראשון ושני ושלישי, כך נמנה בנקבות.

וכן בענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ו) שכל מי שהוא פסול עם האשה פסול עם בעלה, שהבעל כגוף אחד עם אשתו לענין זה, וכמו כן נאמר שכל הפסול להעיד על הבעל כמו כן פסול להעיד על אשתו, שהבעל כאשתו, והאשה כבעלה. וחד בעל כאשתו הוא דאמרינן, אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן, כגון חתן גיסו כשר להעיד לו (פרוש גסו בעל אחות אשתו), דגסו הוא שפסול לו משום אחות אשתו שהיא ערוה לו, אבל חתנו של גסו לא נפסל אותו, מפני שהוא נשוי לבת אחות אשתו שהיא פסולה עמו, דתרי בעל כאשתו, בענין זה לא נאמר. אבל כל זמן ששתי הנשים הן ערוה עליו אמרינן תרי בעל כאשתו, כגון שני אנשים נשואים לשתי אחיות פסולין זה בזה, ששתיהן ערוה על שניהם, וכן בעל חורגתו ששתי הנשים ערוה עליו, שהרי הן אם ובתה, וכן כל כיוצא בזה, זה העולה מדברי הגמרא לפי מה שלמדוני מורי ישמרם אל עם הפרושים הטובים.

ואמרו בענין זה בכתובות (דף כח.) דנאמנים קרובים להעיד בגדלו על כתיבת אביו או רבו או אחיו שראה בקטנו. ופסול קרובים הוא בדיני נפשות ובדיני ממונות, בין שהעדים קרובים לבעל דבר או לערב, או הם זה לזה, או הם לבית דין, או בית דין לבעלי דבר, או בית דין זה לזה.

בענין קרוב ונתרחק קיימא לן דכשר, (סנהדרין כח ב) ואפילו יש שם בנים, דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא לה שאם יש שם בנים פסול.

אחי האח מן האם מעידין זה לזה [2], שהרי אין ביניהן קרבה כלל, אלא שאחיו של זה הוא אחיו של זה, וזה אינו נחשב לקרבה. והאיש עם אשתו ראשון בראשון הן, לפיכך אין הבעל מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה. ואשתו ארוסה לענין [זה] היא עצמה פסולה, אבל לא לקרוביה עד שישאנה. ודרך כלל למדונו מורינו ישמרם אל בענין עדות, שכל שידע עדות לחברו והיה בתחלתו בכשרות, כלומר שלא היה פסול לו, ונפסל בינתים וחזר לכשרות, כגון שנתרחק כשר הוא להעיד לו, אף על פי שנפסל בינתים, ואם היה תחלתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות פסול, ואין צריך לומר תחלתו בכשרות וסופו בפסלות שפסול, כיון דבשעת העדות הוא פסול. ויתר פרטי המצוה, מבוארין בפרק שלישי ממסכת סנהדרין.

ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שעליהם לקבל עדות, שהן בעלי הדין ולא הנקבות. והעובר על זה וקבל עדות קרוב שאין ראוי להעיד ודן על פי עדותו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (פי"ג מהל' עדות ה"א)
  2. ^ (רמב"ם שם הל' יב יד)



תקצ. שלא להטות משפט גר ויתום.

שנמנע הדין מהעלים עין להטות דין הגר או היתום, ועל זה נאמר (דברים כד יז) לא תטה משפט גר יתום וגו'. בענין הטית משפט כתבתי למעלה בסדר קדשים (מצוה רלג) ומשפטים (מצוה פא) הצריך לפי ענין הספר, וקחנו משם.

והעובר על זה והטה משפט הגר עובר בשני לאוין. האחד זה הנזכר בכאן, והשני על לא תעשו עול במשפט הנזכר בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט טו). ואם היה גר ויתום עובר בשלשה, אחד משום גר ואחד משום יתום שנזכרו בכאן, ואחד משום לא תעשו עול במשפט. ועיקר האזהרה בזה אין ספק שהיא על האנשים שהם בעלי המשפט, ומכל מקום הנשים בכלל האסור הן.

הערות[עריכה]



תקצא. שלא למשכן בגד אלמנה.

שנמנענו מלמשכן את האלמנות, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו א), אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה.

משרשי המצוה. שחס השם על בריותיו ורצה לזכותנו לקנות בנפשנו מדת החמלה וצונו שנרחם על האלמנה, שלבבה שבור ודואג שלא למשכנה, וכל דרכי התורה נעם, ונתיבותיה שלום.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיג א) שאין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין [1], כלומר בשום צד אין מצערין אותה למשכנה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מבבא מציעא.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וחבל בגדיה או כליה או שום דבר מכל אשר לה שלא בשעת הלואה מחזירין אותו בזה ממנו אליה בעל כרחו (רמב"ם שם). ואם תודה לו החוב בית דין מכריחין אותה לשלם מה שהיא חיבת. ואם תכפר תשבע ותפטר. ואם אבד המשכון או שנשרף קדם שיחזירנו חייב מלקות, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, ובודאי יקבל אותו בעל החוב בפרעון חובו, ואם כן אני תמה היאך הוא לוקה ומשלם.

הערות[עריכה]



תקצב. להניח לעניים השכחה.

שנצטוינו כשנשכח עמר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר (דברים כד יט) ושכחת עמר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה, כלומר, הניחהו שם להם.

משרשי המצוה. לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר, מי יתן והיה לי כן, לאסף עמרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במדת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העמר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש [ה] טובה ינוח ברכת השם לעולם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] עמר שיש בו סאתים אינו שכחה, שנאמר ושכחת עמר ולא גדיש, ומה שאמרו (שם ה, ז רמב"ם שם), עמר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה [2].

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם. וכבר כתבתי כל ענין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם, בארכה בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו בטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה.

הערות[עריכה]



תקצג. שלא ישוב לקחת השכחה.

שנמנענו [1] מלקחת עמר השכחה, שנאמר (דברים כד יט) ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו. ומצות השכחה היא גם כן באילן.

וזה הלאו הוא מן הלאוין הנתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכבר כתבתי בסדר זה בענין שלוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הנתק לעשה קים עשה שבו אינו לוקה, ואם לא קימו וגם אי אפשר לו לקימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר לוקה. והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז), ואם קצר אותה לא יתחיב מלקות על הקצירה, שהרי יכול לתקן את אשר עות שיתננה לעניים בשבלים, ואפילו דש החטה וטחנה ואפאה יתן מהפת שעור הפאה לעניים, והרי עדין בידו לתקן ולא ילקה, אבל אם יקר מקרה שתאבד החטה ההיא כלה או תשרף ילקה שהרי אי אפשר לו עוד לקים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קימו. ואם הוא בידיו אבד החטה או אכלה כלה כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו בטול שאין בו עוד תקנה בידיו. ומה שאמרו במכות (דף טז.) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שלוח הקן בענין קימו ולא קימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר הענין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקימו ולא קימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שיתכן בפאה מן קימו ולא קימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה לעני ולגר תעזב אתם (ויקרא יט י). ובעמר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן לגר ליתום ולאלמנה תעזב אתם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וקבל זה הענין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.

משרשי המצוה. וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב).

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם לאוין ריד)



תקצד. מצוה להלקות לרשע.

שנצטוו הבית דין שבישראל להלקות העוברים על קצת מצות התורה, וזהו ענין מלקות הנזכר בגמרא, וכענין שכתבתי בכל מצוה ומצוה שיש בה חיוב מלקות, ואכתב בעזרת השם במה שאני עתיד לכתב, ועל זה נאמר (דברים כה ב) והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו וגו'.

משרשי המצוה. לפי שישראל נקראים בניו של מקום, ורצה ברוך הוא ליסרם על העברות, כדי שישובו אליו ויזכו באחרונה בעולם שכולו טוב, וכענין שכתוב (משלי יט יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך. ומזה היסוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כב א) שאומדין המחויב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיכול לסבול מן המכות ולא ימות בהן היו מכין אותו. ואפילו אחר שאמדוהו והתחילו להכותו, אם ראו שאינו יכול לסבול האמד שאמדוהו מניחין אותו, כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין במסכת מכות (שם) לקה מקצת וראו שאינו ראוי לקבל מה שאמדוהו פטור.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק הנזכר (שם ב) כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו לעמוד, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו, והאבן נתונה מאחוריו, וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים, ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומכה אותו שליש המכות מלפניו, ושתי ידות מאחוריו, והקורא קורא אם לא תשמר לעשות והפלא יי את מכותך וגו' (דברים כ"ח, נ"ח-נ"ט). ויתר פרטיה, מבוארים בפרק הנזכר במסכת מכות [1].

ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל, שיש בית דין סמוך. ואמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (דף ב.) מכות בשלשה, כלומר ששלשה בית דין סמוכין מלקין, ואין צריך לענין מלקות בית דין של עשרים ושלשה, ובית דין העובר על זה ולא הלקה המחויב מלקות בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כי ביראת הדין תתקים הדת בהמון.

הערות[עריכה]



תקצה. שלא להוסיף להכותו.

שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. ובאור זה הענין, כך הוא, שכל המחויב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה [1]. ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו יכה, ואם לא יוכל לסבלו כולו יכה כפי יכלתו. ואין פחות משלש הכאות לעולם, ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המנין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר (דברים כה ג) "לא יוסיף", וכן אמרו בספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה, אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אמד ואמד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר לא יוסיף, פן יוסיף.

וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד"לא יוסיף", כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ז מהל' סנהדרין ה"א), והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמז להכות, אמרו (שם נח ב) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך.

שרש מצוה זו. נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו ליסרו על פי בית דין. ]

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין טז ב), כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש, אמדוהו שהוא יכול לקבל עשרים אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משלשות, אלא ילקה שמנה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר (דברים כה ג) ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנקלה נפטר. נפסקה הרצועה קדם שגמרו להלקותו ואפילו במכה הראשונה פטור. כפתוהו על העמוד ונתק המיתרים בכחו וברח פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שנקלה אחיך הוא. ואף כל מחייבי כריתות שלקו אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת מכות [2].

ונוהג איסור זה לענין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל לענין אסור המוסיף במלקות אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב"ם שם יב) על זה והכה ר ישראל הכאה גדולה שיתחייב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקיימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חדוש הוא שחדשה התורה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (ספהמ"צ להרמב"ם לאוין ש)
  2. ^ פרק שלישי



תקצו. שלא לחסום בהמה בשעת מלאכתה.

שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבד בו בשעת עבודה, כגון שתדוש תבואה או תשא תבן, ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למנעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר (דברים כה ד) לא תחסם שור בדישו.

משרשי המצוה. ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמר אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקדש ה נבחר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגדולי הקרקע, בין במחבר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל אסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גדולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה או קדם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה חייב משום חסימה. ודין [2] הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין [3] פרות המהלכות על התבואה. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק שביעי מבבא מציעא [4].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר [5] על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות. ואפילו חסמה בקול לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין [6]. (ותמה הוא מאי שנא הכא משאר דכתי דאין לוקין על לאו דאין בו מעשה). והשוכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלשת קבין לחמור.

הערות[עריכה]

  1. ^ (בבא מציעא פט א רמב"ם שכירות פי"ג הל' א ב)
  2. ^ (שם צ א)
  3. ^ (שם פט ב)
  4. ^ ח"ה סי' שלח
  5. ^ (שם צ ב)
  6. ^ (סנהדרין סה, ב)



תקצז. שלא תנשא היבמה לאחר עד שתחלץ.

שנמנע כל אדם מישראל מלבוא על היבמה בעודנה תחת זקת היבם, ועל זה נאמר (דברים כה ה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה.

משרשי מצות היבום אכתב מה שידעתי בו במצות עשה של יבום שבסדר זה (מצוה תקצח). וגם שם אכתב קצת דיני המצוה וענינה כמנהג ספר זה. והעובר על זה ובא על היבמה והיא תחת זקת היבם חייב מלקות. ועיקר אזהרה זו היא על האנשים, וגם היא בכלל האסור שלא תבוא ותנשא לשום אדם עד שתפטר מן היבם. ואפשר שאם עברה ונבעלה לרצונה ועודה זקוקה ליבם שגם היא בחיוב המלקות [1].

הערות[עריכה]



תקצח. מצות יבום.

שנצטוה מי שמת אחיו ולא הניח בנים לקח אשת אחיו המת לו לאשה, וזהו הנקרא יבם בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל זה נאמר (דברים כה ה) יבמה יבא עליה וגו'.

משרשי המצוה. לפי שהאשה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאבריו, שכן יחייב הטבע מפני מעשה האב הראשון שלקחה אחת מצלעותיו וממנה בנה לו האל אשה, והאיש הזה שמת בלא בנים, שיהיה חלק ממנו לזכרון לו ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו, ועוד אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האשה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, היה מחסדי האל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, ויזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם, כמו שידוע, דברא מזכה אבא, שכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קד א) ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא, וכמו כן באמת האח החי אשר הוליד הבנים מן היבמה גם אליו חלק בהם וזוכה גם הוא בזכותם, אמנם לא לו יהיה כל הזכות, כי גם אחיו יטל חלקו בשביל החלק הגדול שיש לו בהם, והיא האשה שנפלה לחלקו בתחלה, כמו שאמרנו.

ולפי זה שזכרנו על צד הפשט כשיאמר הכתוב (בראשית לח ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. ענינו לומר כי כל זכות הזרע לא יהיה לו, שאחיו יטל חלק בהם, ולמקצת הזכות לא היה חושש. גם כי אולי שעיקר הזכות לאח המת, לפי שהוא כבעל הקרקע, והאח החי כאריס, וכענין שידוע באריסין שיש מהם שיתנו הזרע משלהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (יבמות כב ב) שכל זמן שיש לאחיו שום זכר בעולם בן או בת או בני בנים מאשה אחרת ואפילו ממזר או ממזרת שפוטרים את אשתו מן היבום, נראה בזה, שאין הענין, רק להזכיר שמו ולתת לו חלק וזכות בעולם הזה הגופני [1]. והנני עם דעתי שיש במצוה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמתי אצל המקבלים, אסמך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחשך עצמי מכתב כל מחשבתי בפשט טעם המצות, לעורר רוח הילדים לשאול שאלות בהם אל גדוליהם ומוריהן, מתוך העסק בהם אולי יתגלגל זכות על ידי לגלות אמתת עניניהם, ואזכה אני במקומי עמהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] שמצות היבום היא, בין שהיתה אשתו של אחיו מן הנשואין או אפילו מן הארוסין. ומה שאמרו [3] שלענין יבום וחליצה ולירשה אינם חשובים אחים אלא אחים מאב, אף על פי שלענין אבלות ולענין עדות נקראים אחים אפילו אחים מאם. ומה שאמרו [4] שמי שיש לו נשים רבות ומת ולא הניח בן מאחת מהן שאחד מן האחים מיבם או חולץ לאחת מהן ויתרו כלן, ואינו יכול ליבם שתים, לא הוא ולא שאר אחיו, שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו ובא הפרוש עליו [5] בית אחד הוא בונה, כלומר האח האחד, ואינו בונה שני בתים, וגם אם עשה כן עובר בעשה, שנאמר יבמה יבא עליה. ודרשו זכרונם לברכה ולא עליה ועל צרתה.

ומצוה [6] לכתחלה בגדול ליבם. וכמו כן אין יכולין לחלץ כי אם לאחת. וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים, מדברי סופרים כמו שניות, אבל ודאי אין בהן אסורי תורה מאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק אסור מעל נשיו, לפיכך תופסין בהן קדושין כשניות. והחולץ ליבימתו כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו, והקרובות זכרתים בסדר אחרי מות, וכן היא אסורה לבנו או לאחיו, כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגרשה. וכן אם מתה יבמה קדם יבום וחליצה הרי דינה לענין קרובותיה, כאשתו שמתה תחתיו. וכל אסורין אלו, מדבריהם.

ומה שאמרו זכרונם לברכה [7] שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום או יום החליצה, כדי להבחין בין זרע שני האחין, וזה שאמרו שלא תחלץ בתוך זמן זה למדו הדבר מדרשא בגמרא (שם ב). ואמרו זכרונם לברכה בענין זה [8], שאם הניח האח הראשון אשתו מעברת והפילה אחר מותו הרי זו תתיבם או תחלץ. ואם ילדה ויצא הולד חי פטורה מן היבום ומן החליצה ואפילו מת הולד מיד מדין תורה, אבל חכמים אמרו שלא תפטר עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו לולד, אבל אם לא נודע חולצת ולא מתיבמת.

וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה [9] שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון, בין שהוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיתה היא ערה או ישנה, בין שבא עליה כדרכה או אפילו שלא כדרכה, ואחד המערה או הגומר ביאתו עליה הרי זה יבום וקנה אותה. ובמה דברים אמורים? בשנתכוון לבעול, אבל לא נתכון לבעול לא קנה. ומדברי סופרים (שם נב א) שלא יבוא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני עדים, וזהו הנקרא בגמרא מאמר, ואין מאמר זה קונה ביבמה קנין גמור, לפי שהתורה אמרה יבמה יבא עליה. הנה שענין היבמה תלוי בביאה.

וכן אמרו זכרונם לברכה [10] בענין זה שיש נשים שהן פטורות מן היבום וגם מן החליצה, ואלו הן, אשת סריס חמה ואנדרוגינס, ואשת השוטה, ואשת הקטן, והאילונית, ומי שהיא ערוה על היבם, שנאמר ולא ימחה שמו מישראל, פרט לסריס חמה ואנדרוגינס, ששמם מחוי הוא, הואיל ואינם ראויים לילד מתחלת בריתן הרי הן כמין בפני עצמו, ונאמר והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית, שאינה ראויה לילד מתחלת בריתה, לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן, שאין להם אישות כלל, ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. וחמש עשרה נשים שאין בהן לקוחין מנו חכמים (ריש יבמות), שהן פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. ואמרו גם כן [11], שיש מן הנשים שמתיבמות ולא חולצות, ומהן חולצות ולא מתיבמות. ויש אחים גם כן שהן ראויין ליבום או לחליצה, ויש שאינם ראויים לא ליבום ולא לחליצה ואין להם זקה כלל, ויש שהם ראויים לחליצה ואינם ראויים ליבום, ויש שהם ראויים ליבום ולא לחליצה. ויתר רבי פרטי ענינים אלה, מבוארים כלם משלם במסכתא המחברת על זה והיא מסכת יבמות.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא יבם יבמתו, כלומר שלא בא עליה ביאה אחת, שהיא עיקר מצות עשה זה או שלא פטרה בחליצה בטל עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט)
  2. ^ (יבמות יג ב רמב"ם יבום א א)
  3. ^ (שם יז, ב רמב"ם שם ז)
  4. ^ (שם מג ב רמב"ם שם ט, יב)
  5. ^ (שם מד א)
  6. ^ (שם כד, א רמב"ם שם ב ו)
  7. ^ (שם מא א)
  8. ^ (שם לה ב)
  9. ^ (יבמות נג ב , (פ"ג מהל' יבום ה"ג))
  10. ^ (שם עט, ב רמב"ם שם פ"ו ה"ח)
  11. ^ (רמב"ם שם פ"ו הל' ו ז)



תקצט. מצות חליצה.

שנצטוינו להיות היבמה [1] חולצת ליבם נעלו מעל רגלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר (דברים כה ט) וחלצה נעלו מעל רגלו.

משרשי המצוה. לפי שהאשה הזאת היתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו, מן הטעם שזכרנו למעלה במצות יבום, והוא אינו רוצה בה, צותה התורה שתעשה אליו מעשה שמוש זה של חליצת נעל, שהוא שמוש העבד הקנוי בפרסום לפני בית דין, להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי, וכי ראוי היה לו ליבם אותה, מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו, להקים לאחיו שם היא יוצאת מתחת ידו, וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משעבדת לו עוד לחלק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלרק בפניו, ותלך לה מעתה ותנשא לכל מי שתרצה.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות יז ב) מן כי ישבו אחים יחדו פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, כלומר שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו. ומה שדרשו גם כן (שם) אחים יחדו המיחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם, שאינם בחיוב יבום וחליצה. ובן אין לו עין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום או בן בן, או בן בת, או בת בת וכל יוצאי ירך אין שם מצות יבום וחליצה מן הטעם שזכרנו במצות יבום.

וזהו סדר חליצה, כמו שלמדנוהו מדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (פרק מצות חליצה), וכן נהוג היום. יבררו שלשה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה, מה שחיבים לקרות, והם הנקראים דינים, ויוסיפו עוד עמהם, כדי שיהו חמשה, כדי לפרסומי מלתא, או עד עשרה (שם קא ב), וכן נהגו העם. ויזהרו (שם קד א) החמשה דינים, שלא יהו קרובים זה לזה, ולא ליבם וליבמה, ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני, ונקבע מקום לחליצה של פלונית, כי כן אמר רבא (שם קא ב), צריכי דיני למקבע דכתא, וילכו שם וישבו הדינין, והיבם והיבמה יעמדו כמו בדין, שהדינין עישיבה, ובעלי הדין בעמידה, ובזה אין עכובא, שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך, ואחר כך ישאלו הדינין אם היבם הוא גדול בן שלש עשרה שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות, וידעו גם כן בברור אם זאת האשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ, כדאמר רבא, אין חולצין, אלא אם כן מכירין (שם קו א). וכשידעו כל זה בודאי ויתברר להם הדבר, ישאלו גם כן על האשה אם אכלה אותו היום, ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה, ובעינן רקיקה מעצמה, כדאמר רבא (שם ב), אכלה תומא ורקקה, אכלה גרגשתא ורקקה לא כלום הוא, וירקה מעצמה בעינן ולכא. מיהו אין דבר זה מעכב, ואם חלצו בענין זה חליצתן כשרה בדיעבד, שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת.

ואחר כך, אם רואים בית דין, שהיבם והיבמה הגונים זה לזה (שם קו ב) יפתחו לו ביבום ויאמרו לו, אי ניחא לך ליבומי יבם, ואי לאו חלץ. ואם חפץ לחלץ יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל, שכבר נהגו בו כל העם (שם קב א), ויזהר שיהיה תפור כולו מעור (שם ב), ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו, וגם לא יותר קטן, אלא יהא חופה מכל מקום את רב רגלו. וצריך לכתחלה שיחלץ, במנעל שלו ובמנעל של ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שער, תפורות במנעל (שם קז ב), ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרך אותן סביב הדגל, ויתן המנעל ברגלו הימנית, והוא יחף ולא עם בתי שוקים, כדי שלא יהיה מעל דמעל, ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה (שם קד א), ויזהר שלא יהיה המנעל ארך כל כך, שיעלה למעלה מן הארכובה, שזה גם כן הוא מעל דמעל. אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל, ואחר כך יכרך הרצועות סביב רגלו, ויקשר אותן שני קשרים. ויעמד היבם אצל הכתל או אצל עמוד וידחס רגלו בארץ, כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסה לכרעה (שם קג א).

ואחר כך (שם קו ב) בית דין מקרין את היבמה בלשון הקדש, מן מאן יבמי עד לא אבה יבמי. ותזהר שלא תפסיק בין לא אבה, אלא תקרא שתי תבות אלו בבת אחת בלא הפסק, כי היכי דלא לשתמע אבה יבמי. ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה.

ואחר כך באה היבמה אצל היבם, ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל, ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסיע היבם כלל, אלא שיעמד סמוך לכתל וידחס רגלו יפה בקרקע, והכל מעמד כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו (שם קב א), היא חולצת, בין בשמאל, בין בימין, שלא מצינו בגמרא קפידא על זה. אבל בירושלמי (שם י"ב א) אמרו שצריכה לחלץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלץ לכתחלה בימין, ואם היא גדמת תחלץ בשניה לכתחלה, כמו שמפרש בגמרא (שם קה א).

ואחר כך וירקה בפניו רק שהוא נראה לדינים, כדאמר רבא (שם קו ב) צריכין דיני למחזי רקא כי נפיק מפומה דיבמה, ובעינן דמטי רקא להדי אפה דיבם כדאמרינן בגמרא, שאם הוא ארך, והיא גוצה וקלטתו הרוח קרינן בה בפניו, ואם היא ארכה, והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מהני מידי, דבעינן דמטי עד להדי אפה, מיהו בתר דמטא להדי אפה, אי קלטתו הרוח לית לן בה.

ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקדש, מן ככה יעשה לאיש עד חלוץ הנעל, ואחר כך עונין כל העומדים שם חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלש פעמים, כדתניא (שם) אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאת יבמה לחלץ אמר, ענו כלכם חלוץ הנעל בלשון הקדש שלש פעמים. ואמרו בגמרא (שם) אמר רב יהודה אמר רב מצות חליצה קוראה וקורא, חולצת ורוקקת וקוראה, מאי קמשמע לן? מתניתין היא, קמשמע לן מצוה, ואי אפיך לית לן בה, וכן הלכה.

ואחר שחלצה בבית דין כראוי, בית דין כותבין לה גט חליצה, כדי שתנשא בו לשוק. וכתב הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו (יבמות לה ב מדפי הרי"ף), וזה לשונו וכן כתב גט חליצה צריך לסרגולה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא, ומחתם עלה תלתא ובלבד שיודעין להקרות.

ודין הוא גט חליצה ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני דהוא כדין לבריאת העולם למנינא דרגילנא במתא פלונית, אנחנא דיני, דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא, וסליקת קדמנא פלונית בת פלוני, ארמלתא דפלוני, והקריבת קדמנא גברא חד דשמה פלוני בר פלוני, וכן אמרה לנא פלנית דא, פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני בר פלוני מאבוה, הוינא נסיבנא לה ושכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומוחסין ומוקי שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני, אחוהי חזי ליבומי יתי, כען, רבנן דיני, אמרו לה אי צבי ליבומי יתי ייבם, ואי לא לטלע לי קדמיכון רגלה דימינא ואשרי סינה מעל רגלה וארוק באנפוהי, ואשתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוה הוא, ואמרנא לה, אי צבית ליבומי יתה יבם, ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותרוק באנפך. ועני ואמר, לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. ואף להאי פלוני אקרינא לה לא חפצתי לקחתה. ואטלע לה רגלה דימינא ושרת סינה מעל רגלה ורקת באנפוהי רקא דאתחזי לנא מן פומא על ארעא, ותוב אקרינוה לפלניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואנחנא דיני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זמני. ומדאתעבד עובדא דנא קדמנא, שרינוה לפלניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי, ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם. ובעית מננא פלניתא דא, גטא דחליצותא דנא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתימין תלתא עלה.

ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכתא המחברת על מצות יבום וחליצה, והיא מסכת יבמות, ומפני כן נקראת "יבמות" ולא חליצות, מפני שאמרו זכרונם לברכה (שם לט ב) מצות יבום קודמת למצות חליצה.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלץ ברע לבבו, בטל עשה זה.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ עשה ריז)



תר. מצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף.

שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להרגו, ואפילו בנפש הרודף כלומר שאנו מצוין להרג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרג הרודף, ועל זה נאמר (דברים כה יב) וקצתה את כפה לא תחוס עינך. ואמרו בספרי [1], והחזיקה במבשיו מה אותו מקום מיחד שיש בו סכנת נפשות ונאמר על זה וקצתה את כפה כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצתה את כפה, ומנין שאם אינו יכול להצילו בכפה בלבד, שחייב להצילו בנפשה? תלמוד לומר לא תחוס עינך. וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה, שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, וישוב העולם מתקים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב (קהלת ג טו) והאלהים יבקש את נרדף. כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזור לו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חייבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף, ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף? בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאבריו, אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האברים והציל בנפש זה שופך דמים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מט א) בענין מיתת אבנר כשהרגו יואב, שכתוב שם (שמואל ב ג כז) וימת בדם עשהאל אחיו. באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשהאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין, אמר לו למה הרגת עשהאל? אמר לו אבנר עשהאל רודף היה, אמר לו יואב היה לך להציל עצמך באחד מאבריו, אמר לו אבנר לא ידעתי לכון לו, אמר לו יואב בדפן חמישית כונת לו באחד מאבריו לא ידעת לכון לו? ועל זה נאמר וימת בדם עשהאל אחיו.

ואמרו זכרונם לברכה [3] בענין רודף, שאף על פי שלא קבל התראה, מכיון שהתרו בו והוא עדין רודף אין לו דמים ומתר להרגו.

ומטעם רודף הורו זכרונם לברכה [4] באשה המקשה לילד, לחתך העבר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה טבעו של עולם.

ואחד הרודף אחר חברו להרגו או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העברות שבתורה ואפילו לעבד עבודה זרה אין הורגין אותו, עד שיעבר העברה, שדנין אותו בבית דין, שבשתי עברות אלו לבד, באה הקבלה שמצילין אותן בנפש הרודף, אבל בכל שאר העברות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנים אותם. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת סנהדרין פרק שמיני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויכול להציל הנרדף ולא הצילו באחד מאבריו של רודף או אפילו בנפשו בטל עשה זה, מלבד שעבר על שני לאוין, שהן לא תחוס עינך, ולא תעמד על דם רעך (ויקרא יט טז), כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרא), וענשו גדול מאד כאילו הוא מאבד נפש מישראל.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשין רמז)
  2. ^ (סנהדרין עב ב הרמב"ם רוצח ושמירת נפש א ו ז)
  3. ^ (סנהדרין עב ב רמב"ם שם ה"ז)
  4. ^ (רמב"ם שם ה"ט)



תרא. שלא לחום על הרודף.

שנמנענו מלחמול על נפש הרודף, ובאור זה הענין כמו שכתבתי במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תר), שבאה הקבלה עלינו בשתי עברות, שהן רציחה ועריות, שכל שנראהו רודף לעשות אחת מהן שנמנעהו בכל כחנו, ואם אינו רוצה להמנע מעשות העברה בדברים ונוכל להציל מידו הנרדף או הנרדפת באחד מאבריו שנקטעהו, ואם אי אפשר לנו להציל הנרדף אם לא נהרג הרודף שנהרגהו, ועל זה באה המניעה עלינו, שלא נחמל עליו אלא שנהרגהו על כל פנים אם אי אפשר לנו בשום צד להציל הנרדף אלא בנפשו, ועל זה נאמר (דברים כה יב) וקצתה את כפה, לא תחוס עינך ולשון ספרי, וקצתה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה, להצילו בנפשה מנין? תלמוד לומד לא תחוס עינך.

ומשרשי המצוה וענינה כמנהג הספר, מבאר במצות עשה הנזכר בסדר הזה.

הערות[עריכה]


תרב. שלא להשהות משקלות ומדות חסרות.

שנמנענו שלא להשהות את המשקלים והמאזנים החסרים בבתנו, ואף על פי שלא נשא ונתן במקחנו ובממכרנו בהן, פן יהיה לנו למוקש, ועל זה נאמר (דברים כה יג) לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. וכן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. וכן אמרו זכרונם לברכה בבבא בתרא (דף פט:) אסור לאדם שישהא מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו הוא עביט של מימי רגלים.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצוות ל"ת רעב), ואל תחשב שיהיו שתי מצות אחר שהן שני לאוין, אמנם באו להשלים דיני המצוה עד שיכללו שני מיני השעור, והם המשקל והמדה, כאילו הוא אומר לא יהיה לך שני שעורין לא במדה ולא במשקל, כמו לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשר כל דבר אשר ישך, שהכל לאו אחד, כי לא בהכפל הלשונות תרבינה המצות כשיהיה הענין אחד, וכן לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר (שמות יג ז). שהן לאו אחד, לפי שהענין אחד אלא שנאמרו לבאור תשלום הענין.

משרשי מצוה זו, וקצת דיניה כמנהגי בספר הזה כתבתי בסדר קדשים תהיו (מצוה רנט) במצות צדוק המאזנים (מצוה רנח) והאזהרה שלא לשקר בהם, ומשם תראה מה שצריך לך בזו.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושוהה משקל חסר או מאזנים חסרות בתוך ביתו, ואפילו לא ישקל בהם לעולם עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, ועוד שאפילו עבר ושקל בהם לתשלומין נתן, וכבר נודע שאין לוקין אלאו שנתן לתשלומין.

הערות[עריכה]


תרג. לזכור מה שעשה לנו עמלק.

שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל, שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים, בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב (במדבר כד כ) ראשית גוים עמלק. ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם השם במצרים, והעמלקים ברע לבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכענין שמשלו בזה רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא רבתי פרשה יב תנחומא כאן) משל ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים, ועל זכירת ענינם זה נאמר (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.

משרשי המצוה. לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רב נזקו תהיה מפלתו ורעתו, כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם צונו ברוך הוא לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה [1].

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה יח א) שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה (עי' מצוה של), וכן הוא בספרי (ריש פ' בחוקותי), זכור את אשר עשה וגו' יכול בלבבך? כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקים זכור? שתהא שונה בפיך, עד כאן בספרי. כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות בארך הזמנים.

ואל הזכירה הזאת בלב ובפה, לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם כי בזכירה ההיא, עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות בספר, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק, אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכר הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגם של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים, לפי שהוא מענינו של יום, כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקדם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קדם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה (ברכות כא ב) במקומות סמכו ענין לו.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה, וגם עבר על לאו שבא על זה, שהוא לא תשכח", כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרד) בעזרת השם.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה קפט)



תרד. למחות זרעו מן העולם.

שנצטוינו למחת זרעו של עמלק ולאבד זכדו מן העולם, זכר ונקבה, גדול וקטן, ועל זה נאמר (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק", שבכלל זכר הוא הכל. וכבר טעה בנקוד תבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זכר במקום זכר כמו שבא בבבא בתרא פרק לא יחפר [1].

משרשי המצוה. הענין שכתבנו במצוה הקודמת לה.

דיני המצוה. קצרים, והם מבוארים בפרק שמיני מסוטה.

וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כלן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כ ב), שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זדעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


תרה. שלא לשכח מה שעשה לנו.

שנמנענו מלשכח מה שעשה עמנו עמלק, כלומר, התחלתו להזיק לנו, ועל זה נאמר בפרשה זו של עמלק (דברים כה יט) לא תשכח. וכתוב בספרי זכור בפה, לא תשכח בלב, כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בענין שתשכח אותה.

משרשי המצוה. וכל ענינה כתוב במצות עשה שלו שבסדר זה (מצוה תרג), וקחנו משם ותרוה צמאונך.

הערות[עריכה]


קטע זמני לעריכה

ספר דברים-פרשת כי תבוא

- פרשת והיה כי תבוא יש בה שלש מצות עשה ושלש מצות לא תעשה

תרו. מצות קריאה על הבכורים.

שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן, מארמי אבד אבי עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי יי. ועל זה נאמר (דברים כו ה) וענית ואמרת לפני יי אלהיך וגו'. וזאת המצוה יקראו זכרונם לברכה (סוטה לב א) מקרא בכורים. ומצות הבאתן כתבתיו בסדר משפטים במצות הבאת הבכורים (מצוה עב), ונכפלה המצוה להביאן כמו כן בפרשה זו, וכבר נודע כי הרבה מן המצות נכפלות בתורה, וכלן לענין ולצרך גדול.

משרשי המצוה. לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת אותו (נ"א אישו), ועל כן צונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ב), שאין חיוב מצות מקרא בכורים על כל מביא בכורים במקדש, שיש מביאין ואינן קורין, ואלו הן: האשה והטומטום והאנדרוגינס, לפי שכל אלו אינן יכולין לומר מן האדמה אשר נתת לי, כי הארץ לא נתחלקה אלא לזכרים ודאין. וכן האפוטרופין אינן קורין, שמביאין בכורים בשביל אחרים, וכן העבד והשליח אינן קורין, שאינן יכולין לומר גם כן אשר נתת לי, שהארץ אינה שלהם.

ומן הענין הזה יש לנו ללמד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאד ולהזהר בלשון, שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכר זה בני ושמרהו.

ועוד אמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ד) בענין זה שהגרים אף על פי שלא נתחלקה להם הארץ מביאין וקורין, כי לאברהם נתנה תחלה והוא נקרא אב המון גוים (בראשית יז ד), כלומר שכל המתגיר נחשב לו כבן.

ואמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ו) שהקונה שני אילנות בתוך שדה חברו מביא ואינו קורא, לפי שנסתפקו בגמרא (בבא בתרא פא ב) אם יש לקונה שני אילנות קרקע אם לא, אבל הקונה שלשה מביא וקורא. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת בכורים ובפרק שביעי מסוטה.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שבית המקדש קים, ובארץ ישראל דוקא, שנאמר (דברים כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי אלהיך, ובזכרים ולא בנקבות, כמו שאמרנו. ומדרבנן היו מביאים בכורים בזמן הבית מערי סיחון ועוג ומסוריא. והעובר על זה והביא בכורים ולא קרא עליהן באותו זמן בטל עשה זה.

הערות[עריכה]



תרז. מצות ודוי מעשר.

שנצטוינו להתודות לפני השם ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפרותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות ודוי מעשר, ועל זה נאמר (דברים כו יג) ואמרת לפני יי אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו'.

משרשי המצוה. לפי שסגלת האדם וגדל שבחו, הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסל דבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא לגע ולהנות בהם בפעל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כ ב) אין מתודין ודוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לודוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון (סוטה לב א). ומצותו בבית המקדש שנאמר לפני יי אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקדש מן הבית. ואימתי הוא מתודה? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר.

ונוהגת מצוה זו, בזמן הבית, בזכרים. והעובר על זה ולא התודה ודוי זה של מעשרות בזמן הבית בטל עשה זה.

הערות[עריכה]


תרח. שלא לאכול מעשר שני באנינות.

שלא לאכול מעשר שני באנינות, וענין מעשר שני כתבתיו בסדד ראה אנכי (מצוה תעג). וענין האנינות דאוריתא הוא, מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם, אותו היום שימות ויקברנו נקרא אונן, ובפרוש אמרו זכרונם לברכה, שיום מיתה וקבורה בלבד הוא עיקר האנינות דאוריתא, וביום דוקא ולא בלילה, שנאמר (ויקרא י יט) ואכלתי חטאת היום. ודרשו זכרונם לברכה (זבחים ק ב) היום אסור ובלילה מותר, ועל זה נאמר (דברים כו יד) לא אכלתי באוני ממנו. לומר, שאם אכל באנינות היה עובר. ולא מעשר שני בלבד אסור לאכלן באנינות אלא אף כל הקדשים, מי שאכלן באנינות לוקה עליהן [1].

משרשי המצוה. לפי שהקדשים שלחן גבוה הם, ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאד בלבבו לקרב אל שלחן המלך, ועל דרך משל כענין שכתוב (אסתר ד ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. ועוד טעם אחר, כי באכילת הקדשים תמצא כפרה אל הבעלים, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב), כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין. ואין ספק, כי באכלם את קדשיהם, היו אוכלין אותם בכונה ובדעת שלמה, וכל מחשבותם וכל תנועותיהם נכונות נגד השם, ובהיות האדם צעור דואג וחרד ביום מות קרובו אין דעתו וכונתו מישבת כלל, ועל כן אין ראוי לאכול קדשי שמים, וכשר הדבר בעיני אומרו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמבם שם), שאין חיוב מלקות לאוכל מעשר שני באנינות אלא לאוכל אותו בידושלים, ומה שאמרו, שהאוכל אותו באנינות דרבנן שמכין אותו מכת מרדות, ואיזהו אנינות דרבנן? זה הלילה שאחר יום הקבורה, וכן כל הימים שישתהה המת בין יום מיתה וקבורה (רמב"ם שם ה"ו). ויתר פרטי המצוה ומשפטי האנינות, מבוארים בפרק שמיני מפסחים ושני מזבחים.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, שהיה שם מעשרות דאוריתא. והעובר על זה בזמן ההוא, ואכל כזית קדשים או מעשר שני באנינות דאוריתא לוקה.

הערות[עריכה]



תרט. שלא לאכול מעשר שני בטומאה.

שלא לאכול מעשר שני בטמאה ואפילו בירושלים עד שיפדה (רמב"ם בספבמ"צ ל"ת קנ), שהעיקר אצלנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו ואפילו בירושלים, כמו שהתבאר במסכת מכות [1], ועל זה נאמר (דברים כו יד) לא בערתי ממנו בטמא, והוא כאילו אמר לא תבער ממנו בטמא, כלומר לא תאכל ממנו בטמא, כי אחר שהשם צונו, שנאמר לא עשיתי כן וכן הרי הוא כאילו צונו לא תעשה כן, ומן הטעם הזה נחשב לשונות אלו שבפסוק זה ללאוין, והנה סוף הפסוק אומר שמעתי בקול יי אלהי, לומר, שהוא הזהירנו על כל זה.

משרשי הרחקת הטמאה מן הקדש, כתבתי במקומות הרבה מן הספר, מה שידעתי בו (עי' מצוה שסב).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בספרי), לא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, כלומר שבכל אחד משני צדדין אלו לוקין עליהן, והוא שיאכל אותו בירושלים, שהוא מקום אכילתו, שכן פרשו זכרונם לברכה, שאין לוקין עליו אלא שם, אבל האוכלו בטמאה חוץ לירושלים אינו לוקה עליו, אלא מכין אותו מכת מרדות דרבנן. ויתר פרטיה, מבוארין בסוף מכות.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, שהיו לנו מעשרות דאוריתא.

הערות[עריכה]



תרי. שלא להוציא דמי מעשר שני אלא באכילה ושתיה.

שלא להוציא דמי מעשר שני אלא בצרכי אכילה ושתיה, ועל זה נאמר (דברים כו יד) ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול יי אלהי, כלומר, לא הוצאתי ממנו בדבר שאינו מקים את הגוף.

בשרש מצות מעשר שני שכתבתי בסדר ראה אנכי (מצוה תעג) תבין טעם הענין, למה נצטוינו שלא להוציאו כי אם בצרכי אכילה ושתיה, ולא נוכל להוציאו אפילו לקנות בו כלי כסף וזהב או עבדים ושאר הדברים, וקחנו משם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1], שמתר להוציאו בדברים שיסוך גופו בהם, שהסיכה בכלל אכילה ושתיה, דכעין מזון היא, לחזק הגוף ולהועילו. ומה שאמרו [2], שאסור להוציא דמיו בשום דבר אחר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה, ואפילו יהיה דבר מצוה. ולשון ספרי שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. ואמרו זכרונם לברכה [3], שכל זמן שהוציא ממנו כלום לשום דבר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה, שתשלום זה הוא שישלם מעות כנגדן ויאכל מהן בירושלים צרכי סעדה, ומן הדומה דכיון שיש בו תשלומין אין בו חיוב מלקות. ויתר פרטיה מבוארין במסכת מעשר שני.

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, כי אז היו לנו מעשרות דאוריתא. והעובר על זה והוציא בזמן ההוא מעות מעשר שני בשום דבר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה עבר על לאו, ומשלם מכיסו דמים כמותם, ולוקח מהם צרכי אכילה ואוכלן בירושלים כמו שאמרנו.

הערות[עריכה]



תריא. מצוה ללכת ולהדמות בדרכי השם יתברך.

שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו, על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר (דברים כח ט) והלכת בדרכיו, ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר ללכת בכל דרכיו (דברים י, יב יא, כב).

ואמרו זכרונם לברכה (בספרי עקב יא כב) בפרוש זאת המצוה, מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק, מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. והענין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו. והוא ברוך הוא יתעלה על כל עלוי גדול, שאין בנו כח ודעה להשיג גדל מעלתו ורב טובו ולא בכל הנבראים, ועל הדרך הזה שאמרנו [1] יקראו הנביאים לאל ברוך הוא כל הכנויים: צדיק, ישר, תמים, גבור, חזק, רב חסד, ארך אפים, כי באמרם ארך אפים אין הענין חלילה שיהיה כעס לפניו לעולם, כי אשר בידו להמית ולהחיות, למחות עולם ולבראת, ואין אומר לו מה תעשה למה יכעס? גם כי הכעס איננו שלמות בכועס, ואליו ברוך הוא כל השלמות. אבל הענין באמת על הדרך שזכרנו, כלומר שהן המדות המעלות שמתנהג עם בריותיו, ויש לנו ללמד ולעשות כל דרכינו בדמיונו. ואולי, בני, תחשב לבא עלי במה שכתוב ואל זועם בכל יום (תהלים ז יב), ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ז א) וכמה זעמו? רגע ואתה בני אל תטעה בזה, חלילה לאל מרשע ומלבבך להאמין בו ברוך הוא כי אם תכלית כל שלמות, וענין הכעס לא יארע בנו רק מצד היותנו בעל החמר הגרוע. ובאמת כי הזעם שזכרו בו איננו רק על דרך משל על ענין העולם, כונתם לומר כי בהיות רב בני אדם שבעולם נמשכים אחר תאותם ומהם רבים עובדים לשמש ולירח ולמזלות וגם לעצים ולאבנים יתחייב העולם מתוך כך כליה תמיד, ואולי אמרם שזעמו רגע בכל יום, הטעם לפי שהעולם נדון אחר רבו ובכל יום ויום מתחייב העולם על מעשיהם הרעים, ואותו רגע קטן אשר ישלים הרב חוטא אחד בחטאו ידמו זכרונם לברכה לזעם האל, לומר שיש באותו רגע חרון אף בעולם וחיוב עליהם, שהכל ראויים באותו רגע מכח מדת הדין לכלות, אלא שמדת הרחמים מכרעת מיד ומעמידו. וקבל זה בני ממני עד שמעך טוב ממנו.

שרש מצוה זו ידוע הוא, כי היא ושרשה דבר אחד.

דיניה גם כן קצרים. ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו, בין באכילה בין בשתיה, בין במשא ומתן בין בדברי תורה, בין בתפלה, בין בשיחה ובכל דבר הדרך הטובה והממצעת, ולא יתרחק אל הקצוות לעולם, ועל כלל הענין הזה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ה ב), שיהא אדם שם דעותיו תמיד כלומר, שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר, וסמכו הדבר לקרא דכתיב (תהלים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים. דרשו הם (מועד קטן ה א), אל תקרי ושם אלא ושם.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקים המצוה הזאת בטל עשה זה.

הערות[עריכה]




ספר דברים-פרשת וילך

- פרשת וילך יש בה שתי מצות עשה

תריב. להקהיל כל ישראל בחג הסכות.

שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף, במוצאי שנת השמטה בחג הסכות ביום שני בחג ולקרא קצת מספר משנה תורה באזניהם, שהוא אלה הדברים, ועל זה נאמר (דברים לא יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגומר. וזאת היא מצות הקהל הנזכרת בגמרא, כענין שאמרו בראשון של קדושין (דף לד.) והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות? ופרשו בסוף הענין, אין למדין מן הכללות, כלומר שהאמת שהנשים חייבות בזאת המצוה.

משרשי המצוה. לפי שכל עיקרן של עם ישראל, היא התורה, ובה יפרדו מכל אמה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף לאמר מה הקבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כלנו? ותהיה התשובה, לשמע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגדל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו, וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את יי.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שהמלך הוא היה המחויב לקרא באזניהם. ובעזרת הנשים היה קורא. וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעמד הרי זה משבח. ומהיכן הוא קורא? מתחלת ספר אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ישראל, ומדלג לוהיה אם שמע, וגומר אותה פרשה, ומדלג לעשר תעשר, וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ופוסק.

וכיצד הוא קורא [2]? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך הולך ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, והכהן גדול נותנו למלך, כדי להדרו ברב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה יושב, ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשיות שאמרנו, ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות, ומוסיף שבע, ואלו הן, רצה ה' אלהינו בעמו ישראל וכו', ומודים אנחנו לך, אתה בחרתנו מכל העמים, עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכין בתפלה, הרי שלש ברכות כמטבען. רביעית מתפלל על המקדש, וגומר בה השוכן בציון. חמישית מתפלל על ישראל שתעמד מלכותם, וחותם הבוחר בישראל. ששית מתפלל על הכהנים שירצם האל, וחותם בה מקדש הכהנים. שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע השם את עמך ישראל, שעמך ישראל צריכים להושע. ברוך אתה השם שומע תפלה.

ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל על אדמתם. והעובר על זה בין איש עין אשה ולא בא במועד הזה לשמע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות בטלו עשה זה. וענשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.

הערות[עריכה]


תריג. לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו.

שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה [1], אם כתבו בידו הרי זה משבח ונאהב מאד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (מנחות ל א) כתבו כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכר מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, כלומר כתבו לכם תורה, שיש בה שירה זאת.

משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן צונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שיניחו להם אבותיהם.

ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאוריתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלקים אשר היו לפנינו לקבע מדרש בביתם לסופרים לכתב ספרים רבים, כברכת השם אשר נתן להם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2] כיצד כותבין ספר תורה? כתיבה מתקנת וטובה ונאה, ויניח בין כל תבה ותבה כמלוא אות קטנה, ובין כל שיטה ושיטה כמלוא שיטה. ואורך כל שיטה שלשים אותיות, כדי לכתב למשפחותיהם למשפחותיהם למשפחותיהם שלש פעמים וזהו רחב כל דף ודף. ולא תהא שיטה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף כאגרת, ולא ארכה יתר על זה, כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב, נזדמנה לו תבה בת חמש אותיות לא יכתב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף, אלא כותב שלש בתוך הדף ושתים חוץ לדף. לא נשאר מן הדף כדי לכתב שלש אותיות מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה. נזדמנה לו תבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזר לתחלת השטה. נזדמנה לו בסוף השיטה תבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר ולא נשאר מן השיטה כדי לכתב את כלה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף כותב, ואם לאו מניח המקום פנוי ומתחיל מתחלת השיטה.

ומניח בין כל חמש וחמש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר, ויתחיל החמש מתחלת השיטה החמישית, וכשיגמר התורה צריך שיגמר באמצע שיטה שבסוף הדף. אם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה, ומתחיל מתחלת השיטה ולא יגמר את השיטה, ומתכון עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה בסוף הדף.

ויזהר [3] באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות, ובאותיות שצורתן משנה, כגון הפאי"ן הכפופות והאותיות העקמות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמנינם, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זין הם דקין כחוט השערה. וכל הדברים האלה, לא נאמרו אלא למצוה מן המבחר, ואם שנה [שגה] בתקון זה, או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקנן, או שקרב את השטין, או הרחיקן, או האריכן או קצרן, הואיל ולא הדביק אות באות, ולא חסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שנה בפתוחות וסתומות הרי זה ספר תורה כשר. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מנחות פרק שלישי, ובפרק ראשון מבבא בתרא, ובמסכת שבת.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין בתלמוד תורה, וכמו כן לכתב אותה, ולא הנקבות. והעובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין בטל עשה זה. וענשו גדול, כי היא סבה, ללמד מצות התורה כמו שאמרנו. וכל המקים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו, וכמו שכתוב כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל.

הערות[עריכה]

  1. ^ (עי' ספהמ"צ להדמב"ם עשה יח)
  2. ^ (מנחות שם ועי' רמב"ם ה' ספר תורה פ"ז הל' ד ט)
  3. ^ (רמב"ם שם ח ט)