משתמש:מאירושולי/ביאור:הל"מ שבת מ ב
רק בבלי רק רי"ף רק רא"ש רי"ף\בבלי ראש\בבלי רי"ף\רא"ש בבלי\ריף\ראש (לחץ לפתיחה)
רש"י
[עריכה]
כי האי תנא - דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע"י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין:
נפיש הבלייהו - ומזיע:
מפשיר - מחמם לשון פושרין:
מיחם אדם - מחמם:
אלונטית - טיול"א (מגבת) ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית:
על גבי מעיים - כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל:
ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' - שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין:
מפני סכנה - פעמים שהן רותחין:
לא שיחמו - לא שיניחם שם עד שיחמו:
אלא שתפיג צינתן - במקצתן שתפיג שתתחלף כמו וריחו לא נמר (ירמיהו מח, יא) מתרגמין וריחיה לא פג:
לא בשביל שיבשל - שלא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו:
סכה ידה - אבל להפשירו בפך כדרך שעושה בחול לא ופליג אדרב יהודה:
להתירא - מאי דאסר רבי יהודה בשמן בישול שרי ת"ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע"פ שהיד סולדת דהיינו בישול דר' יהודה שרי לת"ק:
סולדת - נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו, י) ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול:
שמן יש בו משום בישול - הלכך לא כדי שיבשל אלא כדי שיפשר שרי דהפשרו אין זה בישולו:
ואתא רבי שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו - הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי:
לאיסורא - אמרה תנא קמא לשמן דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו:
איכא בינייהו כלאחר יד - דלתנא קמא אפי' ע"י שינוי אסור:
והיכי דמי - סלוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד:
נכנסתי - בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא:
באמבטי - כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין:
ובקשתי להניח שם פך שמן - להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה:
טול - מן המים:
בכלי שני - שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאע"פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן לקמן (דף מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין:
וש"מ הפשרו - במקום הראוי לבישול:
זהו בישולו - דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי ואסר ליה:
והיכי עביד הכי - להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ:
להרהר - בדברי תורה:
דברים של קדש - דברי תורה:
אסור לאומרן - במקום הטנופת ואפי' בלשון חול:
אין מדיחין - דלמא אתי לאשויי גומות:
דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה - שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי ורבי יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה:
וקאמר ליה טול בכלי שני - אבל ראשון לא אלמא יש בהן משום בישול:
מרדות - רדוי:
שט - צף:
דשט באמבטי - בשבת:
ולא ידענא אי עקר - רגליו מן הארץ דקסבר כי תנן אין שטין על פני המים במשילין פירות בנהר גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא:
אי לא עקר - רגליו:
לא ישוט - דאע"ג דליכא למיגזר אסור:
ואפילו עומדת בחצר - דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:
הא - דאסיר:
תוספות
[עריכה]מפני שמפשיר מים שעליו. בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב"א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו:
ובלבד שלא יביא קומקומוס כו'. פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי לא יביא משום רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ"כ:
ושמע מינה כלי שני אינו מבשל. תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר:
וכי תימא בלשון חול קאמר ליה. ואע"ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול:
- ^ אנחנו מתחילים ללמוד את שבת פרק ג' דף מ"ב עמוד ב' דיבור מתחיל "מפני שמפשיר מים שעליו". הגמרא הביאה ברייתא: תנו רבנן, מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה - זה אסור בשבת כי זה מפשיר מים שעליו. מפני שמפשיר מים שעליו. אז התוספות בתירוצם: בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר - בכל השמעתא ובמשנה גבי מיחם שפינהו משמע שלהפשיר מים לצורך שתייה מותר. המשנה בדף מ"א עמודה שהיא אומרת: המיחם שפינהו לא ייתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, דהפשירן לא זהו בישולן - כיוון שהפשירן לא זהו בישולן, כמו להפשיר, בכל מקרה לצורך שתייה זה מותר. אז למה פה נאסר? והכא דאסורין מפרש ריב"א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו - והכא שאסור מפרש הריב"א דדומה כרוחץ במים חמין ויבוא להחם חמין לרחוץ גופו. זה חלק מהמהלך של הגזירות, שאם הוא ירחץ את עצמו במים קרים ויתחמם כנגד המדורה, אז גזירה שמא אחרי זה ירחץ את עצמו במים חמין ואז יבוא להחם מים בשבילה.
- ^ אנחנו בצורת מסכת שבת פרק ג' דף מב, תוספות דיבור המתחיל ובלבד שלא יביא קומקומוס. הגמרא הביאה: שומרת אדם אלונתית ומניחה על בני מעים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של חמין ויניחו על בני מעים בשבת. ודבר זה אפילו בכל אדם, בלא סכנה, כמו מותר לך מגבת או איזה בד להניח על הבטן, אבל אסור להביא קומקום מים חמים ולהניח. ובלבד שלא יביא קומקומוס כו'. אז התוספות מסבירים, פירוש כל זמן שהאלונטית שם — כלומר רק אם יש מגבת לא יביא קומקום, שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה — זה ההסבר הראשון שתוספות מביאים, למה אסור להביא קומקום שם, שהמים ישפכו על המגבת ויבוא לידי סחיטה. אי נמי לא יביא משום רפואה — כלומר אם הוא יביא ויניח את הקומקום על הבטן, אז יבוא לידי שחיקת סממנים. וגזרו אטו שחיקת סממנים — אולי למה גזרו בזה יותר מאשר במגבת וגזרו על שחיקת סממנים, טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ"כ — כלומר האלונתית לא מיחזי כרפואה כל כך, כשאדם שם מגבת או איזה חתיכת בד על הבטן אז חושבים שקר לו, רק כאשר הוא שם קומקום עם חמים אז מבינים שזה לרפואה, ולכן זה חלק מהגזרה של שחיקת סממנים.
- ^ הגמרא אומרת אמר רבי יצחק בר רב דימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וביקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, אמר לי טול בכלי שני ותן. אז למדו מזה שלושה דברים: שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה אפשור זהו בישול. ושמע מינה כלי שני אינו מבשל. תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון מה ההבדל? דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי כלומר לכאורה אם מדובר שהכלי שני הזה הוא רותח שהיד סולדת בו, אז גם בזה צריך לגזור. ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל אין מה לגזור. ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר — כלי שהיה על האש, הכלי עצמו הוא סופג את חום האש ובעצם הוא מחמם את מה שבפנים, אז גם החום נשמר. אבל אם העבירו את זה לכלי שני, אז הכלי שני עצמו מקבל את החום ממה שבפנים, ואז הולך ומתקרר. יש כאן מי שרוצה להגיד שהכוונה שכיוון הזרימה של החום בכלי ראשון הוא מהכלי לתוכו, ובכלי שני זה מבפנים לכלי, ולכן זה מותר.
- ^ הגמרא מספרת: אמר רבי יצחק בר רב דימי, פעם אחת נכנסתי אחרי רבי לבית המרחץ, ביקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, אמר לי טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת: שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה האי פשורי זהו בישולו. שואלת הגמרא איך היה זה, איך הוא עשה את זה? ואמר רב הונא אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכיסא. ומתרצת הגמרא: בלשון חול אמר ליה, לא אמר בלשון הקודש, שזה לשון חול. ואמנם בדברים של חול מותר להרהר, ובלשון הקודש בדברים של קודש אסור לומר אפילו בלשון חול. וכי תימא בלשון חול קאמר ליה. אבל להגמרא, להפריש מאיסור, מותר אפילו לדבר בלשון הקודש. ועל זה שואלים התוספות: ואע"ג דאסור להרהר — הרי רבי יוחנן אמר שאסור להרהר, אז גם אם הוא דיבר איתו בלשון חול עדיין הוא הרהר בלשון הקודש. ומתרצים התוספות: נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול — כשהגמרא תירצה שהוא דיבר בלשון חול, התכוונה שהוא גם הרהר בלשון חול.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ג (עריכה)
כא א מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ג', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ו סעיף ד':
כב ב מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ו סעיף ו':
כג ג ד מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף י"ד:
כד ה ו מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ה' והלכה ו, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף י"ג, וטור ושו"ע יו"ד סי' ק"ה סעיף ב':
כה ז ח ט מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה ד' והלכה ה, טור ושו"ע או"ח סי' פ"ה סעיף ב':
כו י מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' של"ז סעיף ג':
כז כ מיי' פ"ט מהל' שבת הלכה ג':
כח ל מ מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' של"ט סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
ואפילו זיעה אסרו להן אלא צונן בלבד. ראו שאין הדבר עומד חזרו והתירו להן חמי טבריא בלבד. וזיעה במקומה עומדת באיסור אמר רבא מאן דעבר על דברי חכמי' שרי למיקריי' עבריינא. כי האי תנא דתנא משרבו עוברי עבירה:
תנא אמבטאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש. והני מילי דכרכין אבל דכפרין כיון דזוטרן נפיש הבליהון:
ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא (ומשתטף בצונן) [ובלבד שלא ישתטף בצונן] ויתחמם כנגד המדורה מפני שנפשרו המים שעליו:
ת"ר מיחם אדם אלונטית ומניחה ע"ג מעיו בשבת ובלבד (ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שתפשר המים) שלא יביא קומקומוס של חמין ויניחנו על גבי מעיו בשבת. ודבר זה אפילו בחול [אסור] מפני הסכנה שלא יכוה:
ת"ר מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן. ר' יהודה אמר מנחת אשה פך שמן כנגד המדורה לא שיתבשל אלא כדי שתפשר.
רשבג"א אשה סכה ידה שמן כנגד המדורה. וסכה לבנה קטן ואינה חוששת:
איבעיא להו שמן מה לי בו אמר ת"ק. ואסיק' אמר רב אמר שמואל אחד שמן ואחד מים אם נתחמם כשעור שהיד סולדת בו אסור אין היד סולדת בו מותר. ושיעור שהיד סולדת בו. פי' (פירוש') [בירושל'] שהיד שולטת בו סולדת היא שולטת והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו. הא מעשה דר' שבקשו לו פך של שמן באמבטי ואמר להן טלו בכלי שני ותנו. שמעינן מינה תלת. ש"מ שמן יש בו משום בישול. ולפיכך בכלי ראשון אסור. שנמצא מבשל שמן בשבת. וש"מ מדשרי בכלי שני דכלי שני אינו מבשל.
וש"מ הפשרו לא זהו בישולו:
אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא הואיל וגזרו רבנן עלייהו חייבין מכת מרדות מדרבנן. ואקשינן דר' היאך מורה הוראה במרחץ ואמר טלו בכלי שני כלומר זהו מותר וזהו אסור. והא"ר יוחנן כל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ולא דאקשינן מדברי ר' יוחנן לר' דר' יוחנן לגבי דר' תלמיד קטן הוא.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. פי' משום גזירת מרחצאות נגעו בה שנמצא כרוחץ במים פושרין אבל משום הפשרה עצמה מותרת שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ותנ"ה לא בשביל שיחמו אלא שתפיג צינתן דהיינו הפשר כדמוכח שמעתא בבעיא בשמן מה הוא לת"ק, ודקאמרינן שמן אע"פ שהיד סולדת בו מותר כלומר אינו דומה למים פושרין דשרינן אין היד סולדת בו דהיינו הפשר וש"מ דהפשר אפילו כנגד המדורה ממש מותר, ועוד מדר"י נשמע לרבנן דכיון דסבר ר"י בשמן הפשרו לא זהו בישולו שרי ליה כנגד המדורה ממש ובס' התרומה מתבלבלין בדבר זה מן הירושלמי שיש בסוגיא זו דברים סותרין גמ' שלנו ואין לי להאריך ומסתברא דלאו דוקא כנגד המדורה אלא על גבה ממש כדתנן במיחם אבל נותן לתוכן מים מרובין וכו' ודא ודא אחת היא:
לאפרושי מאיסורא שאני. שמעינן מהכא דקא שרי ליה לאיניש למימר ליה בבית המרחץ עביד לי הכי והכי ואע"ג דממילא הויא הוראה ובלבד שלא יאמר דרך הוראה דהא הכא הוה מצי למימר ליה לא תתהפך באמבטי והופרש מן האיסור וא"ל טול בכלי שני ותן וכי הוה ק"ל בגמ' אמאי עביד הכי משום שמנעו מלהביא באמבטי הוא וכדמייתי לה תדע ממעשה דר"מ, ואפשר שלא הותר אלא להפריש מאיסורא דרך אותה הוראה דכיון דאית ליה לאפרושי מאיסורא מצי למימר מילתא אגב אורחיה, ומיהו סברא היא דשרי, וא"ת היאך עלה על דעת שיניחנו לעשות איסור ולא יאמר לא תעשה, א"ל משום דהוי מצי ליה למימר כמי שאינו רוצה בדבר זה ולא שימנענו בשביל איסור, ובירושלמי התירו אפילו לשאול וגרס התם שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה"כ כחדא רשב"י על מסחי עם ר"מ א"ל מה שנדיח א"ל אסור, מהו שנקנח א"ל אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף א"ל אסור, ואסור דאמרית לך אסור אשכח תני שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה"כ ומסתמא בגמ' דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בירושלמי אלא כדאמרינן הכא ביקש להדיח וכו':
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ג (עריכה)
הא דתנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה וכו' ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה: פירש ר"ת ז"ל: מפני שנראה כמפשיר מים שעליו. וסייעה מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ד) יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין, יאות אמר רבי מאיר מה טעמון דרבנן, כההיא דאמר רבי זעירא בשם רב חייא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת.
ויש מקשים לפירוש זה דהפשרה עצמה מותרת היא, שהרי שנינו (לקמן מא, א) אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן, ותניא נמי בסמוך לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, והפגת צינתן היינו הפשר כדמוכחא כולה שמעתין, ושמע מינה דהפשר מותר אפילו כנגד המדורה ממש. ומיהו אינו קשה כל כך דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר דלא אפשר למיתי לידי בישול כגון מים מרובין ואי נמי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, אבל בירושלמי פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת בו. ותדע לך דאם כן לותביה בירושלמי לההיא סברא ממתניתין דאטו מי לא ידעי לה למתניתין, ואי נמי פליגא ההיא אמתניתין לימא מתניתין פליגא על רבנן. ויש מפרשים שאינו משום איסור עצמו של הפשר, אלא שנראה כרוחץ במים פושרין. ונכון הוא.
מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן: פירש רש"י ז"ל: לא שיניחם שם עד שיחמו אלא שתפיג צינתן במקצת. ונראה מתוך פירושו שאפילו כנגד המדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר להפשיר, שלא אסרו אלא שלא יניחם כדי שיחמו כלומר: שיתבשלו אבל כדי הפשר מותר בכל מקום. ובודאי שכן נראה מלשון כדי שיחמו וכדי שתפיג צינתן. ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שהיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר, אלא כשהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר. ומכל מקום על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה וכל שכן לתת לכתחילה ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד.
וקשיא לי, דהא תנן (לקמן מא, א) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ופירשה רב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא מים מרובין כדי להפשירן, ואם איתא דבכל מקום מותר להפשיר ובלבד שיזהר שלא יחם, אם כן אפילו מועטין יהא מותר ובלבד שלא יניחם שם כדי שיחמו. ואין מן הסברא לומר דמיחם שפינה ממנו מים אם נתן לתוכו מים מועטין מיד ישובו המים חמין ואי אפשר להפשיר בו מים מועטין, דמי עדיף מאש. ושמא יפרש רש"י ז"ל, דכיון שדרכן לתת לתוך המיחם או לתוך הכוס לעמוד שם ומסתפקין מהן מעט מעט, חיישינן שאם יתן לתוכן מים מועטין שמא יתעכבו שם עד שיחמו, אבל כנגד המדורה לא חיישינן דנגד המדורה פעמים שאדם מחמם שם פעמים שאדם מפשיר שם. ועוד יש לי לומר דאורחא דמלתא נקט, שדרך ליתן לתוכו פעמים להחם פעמים להפשיר, מועטין להחם מרובין להפשיר.
ועדיין קשה לי לפי גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז"ל, הא דאמרינן בסמוך במעשה דר' יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי לבית המרחץ ואמר לו טול בכלי שני ותן, ואמר שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו, אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בשולו להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל. אבל רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל גורסים: ושמע מינה הפשרו זהו בשולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשיתי. אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותנינא (לקמן קמה, ב) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב.
ושמא נאמר, דכיון דההיא דרבי בחמי טבריא הוה כדאיתא בסמוך ובחמי טבריא אפילו מבשל לגמרי אינו מדאורייתא, לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול אע"ג דלגבי שמן הפשרו זהו בישולו לא גזרו עליו בכלי שני.
ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן האי מסקנא דאמרינן ושמע מינה תלת, פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמר בשמן אין יד סולדת בו מותר, ואפילו כנגד המדורה, אלמא הפשרו לא זהו בשולו. ועוד דהיאך אפשר דשמעינן מינה הפשרו זהו בשולו, אדרבה נימא משום דסבירא ליה הפשרו לא זהו בשולו קאמר ליה דיכול ליתן בכלי שני דאי הפשרו זהו בשולו אף בכלי שני היה אוסר, וזה היה יותר פשוט וראוי לומר כדי שתהא תקנתן כעין דאורייתא, דכי היכי דבתולדות האור כל שהפשרו בשולו אסור בכלי שני בשלו בחמי טבריה נמי שאסרו מדבריהם כן.
והנכון שנאמר, שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל, ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן משום דכל מאי דתקון כעין דאורייתא תקון.
והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה: אמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואפילו במקום שאין היד שולטת עד היכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.
ובהא מיתרצא לן הא דאמרינן לקמן בריש פרק במה טומנין (מח, א) רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבא, אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, ודייקי בה רבוותא ז"ל היכי דמי, אי אנחיה לבשל מאי טעמא דר' זירא, מי לא ידע מתניתין דקתני אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דתולדת האור לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, ואי להפשיר מאי טעמא דרבה והא קתני המיחם שפינהו וכו' אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא הכא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה. ועוד תניא בהדיא בתוספתא פ"ד (ה"ה) ממלא אדם כוס של יין ונותן על פי מיחם לא שיחם אלא שתפיג צינתו, ותירץ רבנו יצחק בר' שמואל הידוע בעל התוס' ז"ל, דלעולם להפשיר אלא שהיה ראוי להתבשל שם, ור' זירא סבר דכיון שאין דעתו רק להפשיר מותר, והיינו מיחם על גבי מיחם, ורבה סבר דהתם הוא דשרי מפני שכבר הוחמו ואינו יכול אלא להעמיד חומן, אבל הכא שהן ראויין להתבשל אפילו להפשיר אסור דכל שהוא מוליד חום כלומר: שמתחיל בו בשול במקום הראוי לבשל אסור גזירה שמא יבשל, ואף על פי שיש בזה תירוצים אחרים כמו שנכתוב שם בס"ד.
ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר אטו בשול, אבל צונן שנתבשל אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר, והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש. ותדע לך, דהא תנינא (לעיל לט, א) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר: אפילו בכלי ראשון, ואע"ג דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש. ואע"ג שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמחזי כמבשל לפי שדרך בשול בכך, אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צינה. והלכך כל היכא דאיכא למיגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול, אבל מה שנתבשל לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא.
ופינה ממיחם למיחם דסלקא לן בתיקו לעיל (לח, ב), ההיא במחזיר מיחם שני על גבי כירה היא ובמקום שהיה מיחם ראשון נתון.
ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה להתבשל, כגון בשר וכיו"ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו מותר.
וכללא דמלתא כל מקום שאין בא שם לידי בשול וכל דבר שאין בו משום בשול בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה מותר ולא אמרו דסולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם קלים להתבשל ובחיין שלא הוחמו כדי בישולן והראיה מדאמרינן לקמן בגמרא האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא שאנו אלא תבלין אבל מלח לא דאפילו בכלי ראשון לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן מילחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. ועוד מדאמרינן הכא שמן אף על גב שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ואמרינן נמי גבי עובדא דרבי דאמר לו לרבי יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ש"מ שמן יש בו משום בשול דאלמא אם לא היה בו משום בישול אפילו כנגד מדורה במקום שהיד סולדת או בכלי ראשון מותר. וממה שאנו צריכין לדעת בכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר. והפשר היינו כל שלא הגיע לבשולו וכדמוכח בכולה שמעתין. ועוד תנן המחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונן בשביל שיחמו אלא נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדרה בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו כגון פנאדיש וכיוצא בהן כדי לחממן ואפילו תהא היד סולדת בו ואף ע"פ שהקדרה נתונה על גבי האש לפי שאין דרך בשול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה והרי אין כאן משום חשש בישול אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין בסתם תבשילין שנוי לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא נתבשל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו מדאפליגי בפרקין דהכא באלין מילי בענין שיהוי ולא אפליגו בהו גבי הטמנה ש"מ לא שנא הכי לא שנא הכי לעולם אסור. ואע"ג דקי"ל דמותר להטמין את הצונן ואפשר דבין לשמרו מן החום ולהעמידו בצנתו ובין להפיג צנתו קצת אפי' הכי על גבי מחם אסור דכיון שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף ואפילו במה שהטמין בו המיחם מע"ש אסור. והיינו כרבא דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם אסור ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא שומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ"ש אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה כנ"ל:
דהא מעשה דרבי לאחר גזרה הוה: כתוב בספר המאור איכא דקשיא ליה ההיא דגרסי' בפרק תפלת השחר פעם אחת התפלל רבי בע"ש וכו' ואוקימנא להזיע וקודם גזרה הכא נמי ממאי דבחמי טבריה ולאחר גזרה דלמא בחמי טבריה וקודם גזרה כי ההיא דהתם. ויש לומר אלו לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כההיא דאמרינן רחץ ולא סך מעיקרא דומה לנותן מים ע"ג חבית הלכך על כרחין בחמי טבריה ולאחר גזרה הוה מעשה ע"כ:
לאפרושי מאיסורא שאני: איכא למידק והיכי הוה סלקא דעתין דלישבקיה למעב' איסורא ולא אמר ליה איכא למימר משום דהוה מצי למימר כמאן דלא צריך להכי ולא לימא ליה אין מדיחין ואין סכין דלשון הוראה הוא וממילא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר אפילו בלשון הוראה וכן נמי שרי למימר עביד לי הכי והכי ואע"ג דממילא הוה הוראה כההיא דאמרינן טול בכלי שני ותן ולומר דבכלי ראשון אסור ובירושלמי התירו אפילו לשאול הלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם שואלין הלכו' המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רשב"י על מסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור. מהו שנקנח אמר ליה אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף אמר ליה אסור ואסו' דאמרית לן אסור אשכח תנ' שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא. וכתב הרמב"ם ז"ל דמסתברא דגמ' דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר' מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקא' הכא בקש להדיח לו וכו'.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להתירא. רנב"י אמר לאיסורא תמיה לי ובא דרבה ורב יוסף הוי רבוותא דאביי ורבא ורנב"י הוא תלמודי' דרבא כדמוכח בפ' לא יחפור והיכי הוה פליג עם רבה ורב יוסף ולעיל בפירקין נמי אמרי' בעי מיני' אביי מרב יוסף מהו לשהות א"ל בסורא משהו ואכלי דהא רנב"י מר' דעובדא הוא ומשהו לי' ואכיל ואם יתכן שזה הוא תלמידו של רבא היאך היה מביא ראי' מתלמיד תלמידו ונ"ל דשני ר"נ בר יצחק הם האחד היה חבירם והאחד היה תלמיד רבא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה • שיעורים ב"קול הלשון"