משנה נדרים י ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק י · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הפרת נדרים, כל היום.

יש בדבר להקל ולהחמיר.

כיצד, נדרה בלילי שבת, יפר בלילי שבת וביום כב השבת עד שתחשך.

נדרה עם חשכה, מפר עד כג שלא תחשך.

שאם חשכה ולא הפר, אינו יכול להפר.

נוסח הרמב"ם

הפר נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת מפר בלילי שבת וביום שבת לכשתחשך נדרה עם חשיכה מפר עד שלא תחשך שאם לא הפר וחשיכה אינו יכל להפר.

פירוש הרמב"ם

הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל כו' — מכאן תדע, שהפרת נדרים אינו מעת לעת, אבל ימתין בהם בלבד, לפי שנאמר בו (במדבר ל) "ביום שמעו". ומה שאמר "מיום אל יום" (במדבר ל, טו), עניינו שהוא מפר ביום ובלילה כשיזדמן כך, רוצה לומר: כשיהיה הנדר בלילה; ואפשר בו גם כן מיום אל יום אם נשבעה בתחילת הלילה.

ואמר על דרך משל יום שבת, להודיעך שהפרת נדרים מותר בשבת. וכן העיקר אצלינו, שהפרת נדרים מותר בשבת, בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת. אבל הם אמרו: לא יאמר אדם לאשתו בשבת: "מופר ליכי", כדרך שהוא אומר בחול, אלא אומר לה: "טלי אכלי, טלי שתי", והנדר בטל מאליו. וצריך שיבטל בליבו. ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותה, כמו שזכרנו, יבטל בליבו, לפי שכך הוא לשון התוספתא: "יבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו, בין בחול בין בשבת".

וממה שצריך שתדעהו, מה שאמרו: קיים בליבו – קיים, ומה שאמרו: הפר – יכול לקיים; רוצה לומר, שהוא אם הפר בליבו וחזר וקיים השבועה, קיומו קיום כמו כן. ואם שתק כששמע השבועה, והיה כוונתו להכעיס אותה על דרך השחוק, ולא הפר באותו היום, הרי הנדר קיים ולא יפר אחר כן; ואף על פי שלא היה שתיקתו לקיום הנדר, אלא כמשחק. והוא מה שאמרו בספרי: "ואם החרש יחריש", "בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר". אבל מה שאמר: "הפר בליבו אין הפר", שזה מורה שהוא צריך שיוציא בשפתיו בהפרה, זה אינו סותר מה שאמר: "מבטל בליבו ואין צריך להוציא בשפתיו"; לפי שהביטול קשה לבטל מן ההפרה. לפי שעניין ההפרה הוא, שיתיר הקשר שקשרה, ונשאר העניין כמו שהיה בתחילה קודם שבועתה, אם תרצה תעשהו, ואם לא תרצה לא תעשהו, הרשות בידה, אין עליה מניעה; והביטול הוא שיכריחנה לעשות הדבר שנשבעה שלא לעשותו, כמו שביארנו, אומר לה: "טלי אכלי, טלי שתי", ואינו צריך להוציא בשפתיו. והבן זה ההפרש שיש בין הביטול וההפרה, עד שלא יהיו הלשונות סותרים זה את זה, שהוא עניין נפלא.

אמנם היתר נדרים בשבת, זה לא יהיה אלא בנדרים שהן לצורך השבת. והעיקר אצלינו: נשאלין לנדרים מעומד, יחידי, ובלילה, ובשבת, ובקרובים. ואפילו היה להם פנאי מבעוד יום. ואמנם יחיד מומחה יתיר נדרים יחידי, אבל הדיוטות לא פחות משלושה. אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו: "מופר לך", או מה שמורה על זה העניין, או אמר הבעל לאשתו: "שרוי לך", או משמעות זאת הכוונה, הרי זה אינו כלום, לפי שהם אמרו: חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם, לא אמר כלום. ולשון ספרי: "חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר". לפי שעניין הפרה, ביטול השבועה מעיקרא וכאילו לא היתה כלל; וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל, לפי מה שנתבאר בתורה ובש"ס. ועניין השאלה לחכם שאנו קורין אותה "היתר נדרים", הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד; וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה או שלושה הדיוטות, כמו שזכרנו, לפי מה שבאה לנו בקבלה: "לא יחל דברו", הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. וזה העניין – אין לו ראיה בתורה, וכן אמרו החכמים עליהם השלום, שזה העניין אין לו עיקר זולתי הקבלה; והוא מה שאמרו (משנה חגיגה א ח): "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו".

ומעשה היתר השבועות, לפי מה שמסרו חכמים לנו מן הרבים מן החכמים, ולפי מה שראינו והתרנו בפני אבותינו, לפי מה שהיו עושין הם ז"ל בפני אבותם ורבותם. שזה אצלינו בערי המערב, רוצה לומר: היתר השבועות, מעשים בכל יום, לפי שבמקומינו אין נובעין בהן מים הרעים, רוצה לומר המינות. והוא כמו שאגיד לך, יבוא האיש או האשה שלא הופר נדרה אל החכם, או לשלושה הדיוטות, ויאמר: אני נשבעתי על עניין כך, ואני מתחרט משבועתי. ואומר לו: מה הסיבה שהביאך שתתחרט? ומודיען בנולד שנתחדש לו או פתח שנפתח לו, כמו שנתבאר בפרק שקודם זה, ואומר לו גדול הדיינין: אילו ידעת בשעת השבועה שיתחדש עליך כך וכך, או שהעניין כך וכך, כלום היית נשבע? והוא אומר: לא, אבל אילו היה מצוי אצלי זה העניין אז לא הייתי נשבע. ואומר לו: אתה מתחרט על זאת השבועה? והוא אומר: כן. והגדול מן השלושה הנמצאים שם אומר: שרוי לך ומחול לך, שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה, ככתוב (במדבר טו כו): "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם" וגו'. ואחר כן אומרים השנים הנשארים: שרוי לך ומחול לך, שרוי לך ומחול לך. ואחר כך יחזור גדול הדיינים ואומר: לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים, ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור לישבע, אנו לא נתיר לך. וזה ראינו אותו ועשינו בו מעשה, והבן אלו הפסקים כולם ושמרם ותתנהג בהם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הפרת נדרים - שאמרה תורה (במדבר ל) ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כ:

כל היום - עד שתחשך, שנאמר ביום שמעו. והא דכתיב מיום אל יום צריכא, דלא תימא ביממא אין בליליא לא, קמ"ל מיום אל יום דזימנין שיש לו זמן להפר מעת לעת, כגון אם נדרה בתחלת הלילה:

ויש בדבר להקל ולהחמיר - כלומר פעמים שיש להפרה זמן מועט ופעמים זמן מרובה:

נדרה בלילי שבת - האי דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין נדרים בשבת ואפילו שלא לצורך השבת. כא והחכם אינו מתיר בשבת אלא נדרים שהן לצורך השבת, ואע"פ שהיה לו פנאי מבעוד יום יכול להתיר לצורך השבת:

שאם לא הפר וחשכה אינו יכול להפר - שאין הפרת נדרים מעת לעת אא"כ נדרה מתחלת הלילה. ולענין הפרה אינו מועיל עד שיאמר מופר לך כלישנא דקרא, דהפרת הבעל הוא מכאן ולהבא בלא טעם, כמו את בריתי הפר (בראשית יז). וחכם הוא שאומר מותר לך כד אין כאן נדר ואין כאן שבועה שהוא עוקר הנדר מעיקרו. ואם אמר החכם בלשון הפרה והבעל בלשון התרה, אינו מותר ואינו מופר. ואם אמר אם לא נדרת מדירך אני, דבריו קיימים, ואין צריך שיאמר קיים ליכי, הואיל ואפילו שתק כל אותו היום הנדר קיים, בדבור כל דהו נמי הוי קיום. ובשבת יאמר טלי אכלי טלי שתי, ולא יפר כדרך שיאמר בחול, והנדר בטל מאליו. ואם אינו יכול להכריחה, מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. כה ודוקא ביטול כגון טלי אכלי שהוא מכריחה לעבור על נדרה הוא שמועיל אם חשב בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו, אבל הפרה שאינו מכריחה לעבור על הנדר צריך להוציא בשפתיו ולא סגי אם הפר בלבו:

פירוש תוספות יום טוב

הפרת נדרים. כתב הר"ב שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה. וכן ל' הרא"ש ואע"ג דגבי אב דכתיב קודם. כתיב נמי ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ניחא להו למנקט קרא דגבי בעל. משום דגביה כתיב מיום אל יום:

נדרה בלילי שבת. כתב הר"ב האי דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין כו' ואפילו שלא לצורך שבת. מדקתני נדרה עם חשכה משמע שאפילו נדרים שלא לצורך השבת דכבר אכלה ודרך להפשיט תכשיטי שבת משחשיכה ותלי טעמא שאם חשכה ולא הפר וכו' והא אפילו בתוך היום אינו יכול להפר אלא ש"מ דאפילו שלא לצורך מיפר. גמרא. וטעמא כתב הר"ב במשנה ה' פרק בתרא דשבת:

בלילי שבת. דקדוק לילי מפורש במשנה ג' פ"ח דתרומות:

יפר בלילי שבת וביום השבת. [שהיום הולך אחר הלילה] כדכתיב (בראשית א') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. רש"י. [ועיין בספ"ה דחולין במשנה עצמה. וכן בלשון הר"ב בפירושו להמשנה ב' פ"ב דגיטין ובמ"ה פ"ד דפסחים]:

נדרה עם חשיכה מפר עד שלא תחשך. ובדין הוא דליתני אינו מפר ) לכשתחשך כיון דלהחמיר קתני אלא להכי תנא האי לישנא משום דשייך ביה טפי מאי דמסיים מלתיה שאם קודם חשיכה לא הפר אינו יכול להפר דאשמועינן בהאי לישנא דמפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת. הר"ן. והא דכתב הר"ב ולענין הפרה כו' וחכם הוא שאומר מותר לך. בגמרא. ופירש הר"ן דמשמע ליה מדכתיב (במדבר ל') לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ע"כ. ומ"ש הר"ב שהוא עוקר הנדר מעיקרו וכ"כ ברפ"ד דנזיר ופ"ג דשבועות משנה ז'. וכ"כ הרא"ש והר"ן. ומה שנראה מדברי הרמב"ם בפירושו ובחבורו בהפך מבואר בכ"מ רפי"ג מה"נ. ומ"ש הר"ב אם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו. לא שאם יכול להכריחה שא"צ ביטול דליתא דלעולם לא סגי בלא ביטול שבלב וכדאיתא בהדיא בגמרא אדתניא אומר לה טלי אכלי אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו. וכ"כ הרמב"ם בפירושו אומר לה טלי אכלי כו' וצריך שיבטל בלבו ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו. יבטל בלבו. לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת ע"כ. נמצאת למד שדברי הר"ב יפורשו באופן זה שמ"ש ואם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא"צ להוציא בשפתיו הכי קאמר שאם אינו יכול להכריחה סגי ליה במה שמבטל בלבו. ואין צריך שיוציא לשון הפרה בשפתיו. שכיון שאמר לה טלי אכלי ורצונו להכריחה אלא שאין ביכלתו כי מבטלו בלבו סגי. אבל אפילו כשמכריחה ושומעת לו צריך נמי שיהא מבטל בלבו וכדאמרן אלא שזה חדוש הוא שכשאינו יכול להכריחה שיהא סגי בבטול. זה הוא שרוצה להשמיענו. לא בא לומר דבדוקא כשאינו יכול להכריחה צריך לבטול וכששומעת להכרחתו א"צ לבטול דליתא וכמו שכתבתי. וכ"כ בכ"מ על דברי הרמב"ם תרי גווני נינהו חדא מקרי בטול וחדא מקרי הפרה. בטול היינו שיאמר לה טלי אכלי ושתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אף על פי שאינו אומר לה טלי אכלי ושתי והוא שיוציא הפרה בשפתיו ע"כ. ונמצא עכשיו שגם להרמב"ם כשמפר ואינו אומר טלי אכלי צריך שיוציא בשפתיו לשון הפרה ואם אמר טלי אכלי סגי בבטול שבלב בין שומעת לו בין אינה שומעת לו. וא"נ ששומעת לו צריך גם כן שיבטל בלב. ובזה מסולקת השגת הראב"ד בריש פרק ט' דנזיר דתנן ואינו כופה לאשתו דהתם בלא בטול שבלב. וכך נראה לי לפרש דבריו שבחבורו שכתב המבטל נדרי אשתו או בתו אין צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. ע"כ. שז"ש אין צריך לומר כלום ר"ל שא"צ לומר כלום מן הלשונות שכתב לעיל מהך שמועילים בלשון הפרה. והיינו שאח"כ כתב כיצד נדרה כו' נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאיליו. הרי שהוא בעצמו מפרש לבטול הנדר דכיצד הוא ואומר שאמר לה טלי כו' מבואר הדבר שז"ש בתחלה א"צ לומר כלום שמוסב על אמירת הלשונות של ההפרה שכתבם בראש הפרק. וכן נמי מ"ש אח"כ המיפר צריך להוציא בשפתיו אבל המבטל אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר ע"כ. היינו נמי שאין צריך להוציא בשפתיו שום לשון הפרה. אלא מבטל בלבו וכופה דהיינו שאומר טלי אכלי כו' והכפייה דטלי אכלי מועלת לבטול שבלב דסגי וא"צ להוציא בשפתיו לשון הפרה. דאי לא תימא הכי מה כפייה היא בלא אמירה. דאטו טול מקל והך על קדקדה קאמר פשיטא שלא הותר לו להכותה. ודלא כמו שהעתיק הטור דברי הרמב"ם אמר לה טלי אכלי ואפילו אם אמר כך בלבו וכפה אותה כו' אלא כדפרישית לדבריו דבטול שבלב דאמרן להרמב"ם נמי כדפירש רש"י שיאמר בלבו מופר ליכי. לפי שאין אני רואה שום הכרע בדבריו שאינו מפרש כן שאע"פ שהעתיק סתם ולא ביאר. זהו כפי דרכו להעתיק לשון הגמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על הברטנורא) ואע"ג דגבי אב דכתיב קודם כתיב נמי ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ניחא ליה למנקט קרא דגבי בעל משום דגביה כתיב מיום אל יום:

(כא) (על הברטנורא) מדקתני נדרה עם חשכה משמע שאפילו נדרים שלא לצורך השבת דכבר אכלה ודרך להפשיט תכשיטי שבת משחשיכה ותלי טעמא שאם חשכה ולא הפר כו' והא אפילו בתוך היום אינו יכול להפר אלא ש"מ דאפילו שלא לצורך מיפר. גמרא:

(כב) (על המשנה) בלילי וביום. שהיום הולך אחר הלילה כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר:

(כג) (על המשנה) מפר עד כו'. ובדין הוא דליתני אינו מפר לכשתחשך כיון דלהחמיר קתני אלא להכי תנא האי לישנא משום דשייך ביה טפי מאי דמסיים מלתיה שאם קודם חשיכה לא הפר אינו יכול להפר לאשמעינן בהאי לישנא דמפירין בשבת אפילו שלא לצורך השבת. הר"נ:

(כד) (על הברטנורא) בגמרא ופירש הר"נ דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו:

(כה) (על הברטנורא) לא שאם יכול להכריחה שא"צ ביטול, דליתא, דלעולם לא סגי בלא ביטול שבלב וכדאמר בגמרא בהדיא כו'. ודברי הר"ב הכי יפורשו ואם אין יכול להכריחה סגי ליה במה שמבטל בלבו וא"צ שיוציא לשון הפרה בשפתיו שכיון שאמר לה טלי אכלי ורצונו להכריחה אלא שאין ביכולתו כי מבטלו בלבו סגי אבל אפילו כשמכריחה ושומעת לו צריך נמי שיהא מבטל בלבו וכדאמרן אלא שזה חדוש הוא כשאינו יכול להכריחה שיהא סגי בביטול זה הוא שרוצה להשמיענו. ועתוי"ט:


פירושים נוספים