משנה מקואות ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ט · משנה ב | >>
קלקי הלב והזקן, ובית הסתרים באשה, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והרטיה שעליה, ושרף היבש, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק שתחת הצפורן, והמלמולין, וטיט היון, וטיט היוצרים, וגץ יוני.
איזהו טיט היון, זה טיט הבורות, שנאמר (תהלים מ) "ויעלני מבור שאון מטיט היון".
טיט היוצרין, כמשמעו.
רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה.
וגץ יוני, אלו יתדות הדרכים, שאין טובלין בהן ולא מטבילין אותן.
ושאר כל הטיט, מטבילין בו כשהוא לח.
ולא יטבול באבק שעל רגליוד.
לא יטבול את הקומקמוס בפחמין, אלא אם כן שפשף.
נוסח הרמב"ם
קלקי הלב והזקן,
- ובית הסתרים באשה, לפלוף שחוץ לעין,
- וגלד שחוץ למכה, והרטייה שעליה,
- ושרף היבש, וגלדי צואה שעל בשרו,
- ובצק שתחת הציפורן, והמלמולין,
- וטיט היוון, וטיט היוצרין, וגץ יווני.
- איזה הוא טיט היוון?
- זה טיט הבורות,
- שנאמר: "ויעלני מבור שאון, מטיט היוון" (תהלים מ ג).
- זה טיט הבורות,
- טיט היוצרין - כמשמעו.
- רבי יוסי -
- מטהר - בשל יוצרין,
- ומטמא - בשל מריקה.
- רבי יוסי -
- גץ יווני -
- אלו יתדות הדרכים - שאין טובלין בהן, ולא מטבילין.
- ושאר כל הטיט - מטבילין בו, כשהוא לח.
- לא יטבול - בעפר שעל רגליו.
- לא יטביל את הקומקמוס בפחמין - אלא אם כן שיפשף.
פירוש הרמב"ם
כבר ביארנו בעשרים ותשעה מכלים קלקין שהן ארוגי שיער, כמו שרשרות הנגבלות מן השיער לקשור הבהמות וכיוצא בהן.
ואמר ששיער גב החזה ושיער גב הערוה אם נתאבך ונתקבץ בכוונה ונאבק ושב כמו שרשרת הנה הוא חוצץ, וכן כלי המשגל באשה אם לא תתקין עצמה בחפיפה קודם הטבילה הנה במה שיש שם מן הזיעה ומן הזוהמה תהיה חציצה, כי לזה המקום ישפכו המותרים תמיד. וכבר הוסיפה התוספתא (פ"ו) בזה ביאור ואמרה "רבי שמעון שזורי אומר, בית סתרים באשה, בנשואה חוצץ, בפנויה אינו חוצץ". וסיבת זה כי הפנויה לא תחוש מזה ולא תקפיד על היותם בלתי נקיים ולזה לא תחוץ החלאה הזאת, פירוש זה הלכלוך, כפי מה שיתבאר מעניין ההקפדה.
ולפלוף שבעין - הליחה אשר תתקבץ בעפעפים ובקצת העין, הנקרא "מאק".
והגליד שעל גבי המכה - הקליפה אשר תעלה על החבורה.
והרטיה - היא משיחה.
שרף היבש - משרפים היבשים.
וגלדי צואה - קליפות הזוהמא אשר יתהדקו על הגוף.
ומלמולין - הם הגרגרים אשר יתעגלו על הידים כשילוש אדם בצק או חומר, ואחר כך יחכך ידיו זה בזה להסיר מעליהם הבצק או החומר.
וטיט של מרקה הוא טיט יותר עב מטיט של יוצרין, יחככו בהם הכלים הנסדקין לסתום סדיקתם.
ונתבאר בתוספתא (פ"ז) שיתדות הדרכים הוא הטיט אשר יתהווה בדרכים, ואפילו בזמן הקיץ ילכלכו בהן הבגדים, הנה זה הטיט חוצץ ולא יתאמת טהרה למי שיהיה על גופו, ואין ראוי גם כן טבילה בו אם היה בכלל המקווה כפי מה שקדם, והוא אמרו שאין טובלין בהן ולא מטבילין.
וקומקומוס - הקומקום אשר יהיה בהן המים ויכבו בהן הגחלים וישארו מכובים.
אלא אם שפשף - שיחכך פנימי בידו ויניח הפחם בידו, עד שלא יתעכבו במקום אחד ויחצצו המים ממנו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פירוש רבינו שמשון
קילקי הלב. קילקי וחבק דפרק במה אשה (דף סד.) פירש בערוך כל אשה שאינה חלקה ויש לה שערות כאיש שעיר בבית השחי או בלבו מודלה אל גרונו תמאס מן הזיעה והן מתקלקלין ונעשין כקלקי שפירשנו ואקילקי דבמה אשה פירש בגד עשוי משער של עזים והוא קשה ועשוי להציעו תחת הכרים והכסתות:
לפלוף. צואת העין:
גליד שחוץ למכה. ריר היוצא מן המכה מתייבש ונעשה גליד:
שרף היבש. כגון שרף היוצא מן הפרי ומן האילן:
וגילדי צואה שעל בשרו. כשיש זיעה מרובה על בשרו מתיבשת ונעשית כמין גליד:
והמלמולים. פירש בערוך אדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חבירתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורים והעיקר מן וקטפת מלילות (דברים כג):
מרקה. פי' בערוך טיט שמערבין בו דברים אחרים לחזקו כדכתיב (אסתר ב) תמרוקי הנשים והוא שיער של צאן וי"מ טיט מתוקן לעושי כלי חרס שרוי בלובן ביצה לתקן בו כלים שנסדקו ואין מים ממחקו:
יתדות דרכים. מפרש בתוספ' (פ"ז) אלו שמהלכין עליהם בימות הגשמים ואין מתמעכין ושמא כשהן לחין נקראו גץ יוני וכשיבשו נקראין יתדות לפי שהן משופין כיתדות וקשין לבני אדם המהלכים עליהם כדמוכח בסוף מרובה (ד' פא:):
שאין טובלין בהן. כעין מטה שרגליה שוקעת בטיט דלעיל בפ"ז:
ואין מטבילין אותן. אם נטמאו מימיו דלא סלקה השקה במקום הטיט כדתנינן לקמן גבי לגין:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
קלקי הלב. שער שבחזה כנגד הלב שנסתבך ונעשה כעין שרשרות, והן נמאסות מן הזיעה:
ובית הסתרים באשה - מפני שהשער נאחז ומסתבך באותו מקום מחמת הזיעה והטינוף והלכלוך. ודוקא באשה נשואה שמקפדת על עצמה שלא תתגנה על בעלה הוא דבית הסתרים הוי חציצה, אבל בפנויה דאינה מקפדת, לא הוי בית הסתרים חציצה:
לפלוף - צואת העין:
גליד - ריר היוצא מן המכה שמתיבש ונעשה גליד:
ושרף היבש - אם היה על בשרה מן השרף הנוטף מהאילנות או מן הפירות, ונתיבש שם:
גלדי צואה שעל בשרו - שנתיבשה ונעשית גליד:
והמלמולין - כשידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגירים של שעורים:
בשל מרקה - טיט השרוי בלובן ביצה, עשוי לתקן בו הכלים שנסדקו, שאין המים ממחין אותו. מרקה, לשון תמרוקי נשים. ואין הלכה כר' יוסי :
יתדות דרכים - טיט שנתמעך על ידי הלוך בני אדם שמהלכים עליו. וכשהוא לח נקרא גץ יוני, וכשהוא יבש, נקרא יתד הדרכים, שקשה להלך עליהן ונראה כמהלך על גבי יתדות:
שאין טובלין בהם - אם היה במקוה טיט כזה:
ולא מטבילין אותן - אם היה על בשרו. ויש מפרשים, ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו, דלא סלקא השקה במקום הטיט:
הקומקום - כלי נחושת שמחממים בו המים, ומחמת העשן והשלהבת שעולה על גביו נעשה סביביו פחמין:
אלא אם כן ישפשף - הפחמין שעל גביו:
פירוש תוספות יום טוב
קלקי הלב כו'. כתב הר"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ"ט דכלים כ"כ הרמב"ם:
רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה. פי' הר"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם ואע"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ"ל דעד כאן אין הלכה כר"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב"י סימן קצ"ח מדברי הרשב"א דבדיני נ"י:
כשהוא לח. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח:
ולא יטבול באבק שעל רגליו. ואם טבל אינו חוצץ הרמב"ם פ"ב מה"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ"ח והר"ש בפ' דלקמן מ"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על המשנה) ולא כו' ואם טבל אינו חוצץ. הר"מ. והיינו דלא כללו בהדי הני דרישא. וכתב הכ"מ שכן הוא בתוספתא. והר"ש הביא תוספתא היו רגליו מלאים אבק וטבל במקוה שיש בו ארבעים סאה. טמא. שפשף או שהטבילו בחמין, טהור:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
קילקי הלב: בת"כ גרסי' הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקלין ופי' רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז) וז"ל קלקלין הוא ערבוב שער תלוש המתקשר ונאסף בשערות שעל החזה ושעל השחי ואינם מחוברין לבשר ולהכי קרי ליה קלקלין מה קלקלין זה מקושר כנגד החזה אף הני שערות קשורין ומכונסין שם כך מצאתי בדברי רבינו האיי גאון עכ"ל ז"ל. ועיין בסמוך ראש סימן ג' בדברי הערוך:
והזקן: אקלקי נמי קאי וכן הוא בהדיא שם ברמב"ם פ' שני:
ובית הסתרים באשה: ובית השחי הוי בכלל בית הסתרים וכמו שנכתוב בסמוך ומלת באשה קאי נמי אקלקל הלב ואזקן:
וגלד שעל המכה: כך מ"מ. ולקמן בסימן ד' גרסי שבמכה:
ושרף: הערוך הביאו בערך סמ"ך אלא שכתב דהרבה כתובים בשי"ן:
וגלדי צואה שעל בשרו: בשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשית גליד הר"ן ז"ל שם בסוף הלכות נדה:
והמלמולין: מן וקטפת מלילות:
טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני: מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. הר"ן ז"ל שם בשם הר"ש ז"ל:
בשל מריקה: פי' בערוך בלשון ראשון טיט שמערבין בו דברים אחרים לחזקו מלשון תמרוקי הנשים והוא שער של צאן:
ולא מטבילין אותם: הרמב"ם ז"ל נראה דלא גריס מלת אותם:
בפי' ר"ע ז"ל ולא מטבילין אותם אם היה על בשרו ע"כ. אמ' המלקט לא מצאתי מי שפירש כן וגם לא ידענא מאי קאמר:
עוד בפירושו ז"ל וי"מ ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו וכו'. אמר המלקט פי' אם היו המים טמאים והיה בתוך אלו המים אחד מן הטיטים הללו ורוצה לטהר המים במקוה ע"י השקה לא עלתה לו אותה ההשקה אלא למים שאין בהן טיט אבל המקום שיש בו הטיט עודנו בטומאתו עומד. אבל תימה הוא בעיני כיצד אפשר שההשקה עולה למים שסביבות הטיט ולמים שבטיט לא יעלו אע"פ שנראה שכולן חבור אחד:
ולא יטבול באבק שעל רגליו: פירש בערוך שמא ישרה במים ונעשה טיט וחוצץ:
ולא יטבול את הקומקום בפחמין וכו': נראה דגרסי' ולא יטביל ופי' הרמב"ם ז"ל כלי שמחממין בו חמין ופעמים כשיש בו מים מכבין בו פחמין וקאמר שצריך שישפשף הפחמין שבתוכו ויסלקם ממקום למקום שלא ידבקו זה בזה ויחוצו וכן מסתבר דלא קאי אשחרורית הנדבק בקומקום מבחוץ שאין אדם מקפיד עליו ודרכו בכך וחשיב כדופן הכלי ואפי' בכולו אינו חוצץ. הרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
קלקי הלב: שער שנסבך שם:
ובית הסתרים: שער שנסבך באותו מקום:
באשה: ורק בנשואה שמקפדת שלא תתגנה לבעלה:
לפלוף: צואת עין אפי' רך:
וגלד: ריר מכה שנתיבש:
ושרף היבש: שנטף מהפירות ונתיבש על בשרו:
והמלמולין: קרטי זיעה:
וטיט היון: נדבקים מאד:
ר' יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה: טיט שנלוש בלובן ביצה לתקן סדקי כלים:
וגץ יוני אלו יתדות הדרכים: טיט מעוך ע"י רגלים. כשהוא לח נקרא גץ יוני. וכשנתקשה ובולט כיתדו' נקרא יתדות הדרכים:
שאין טובלין בהן: כשהוא במקוה. אפי' הוא קשה. מדאין נוח לעמוד עליהן. חיישי' שמא לא תטבול כהוגן [כי"ד סי' קצ"ח סל"א] כך נ"ל:
ולא מטבילין אותן: בדבוקים בבשרו:
מטבילין בו כשהוא לח ולא יטבול באבק שעל רגליו: ובדיעבד מהני:
לא יטבול את הקומקמוס בפחמין: עם רום שע"ג:
אלא אם כן שפשף: והסירו לגמרי. ומדלא קאמר וצריך שישפשף משמע דאפילו נשאר קצת רושם סגי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת