משנה יבמות ב ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק ב · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

מצוה בגדול לייבם.

ואם קדם הקטן, זכה.

הנטען על השפחה ונשתחררה, או על הנכרית ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס.

ואם כנס לו אין מוציאין לז מידו.

הנטען על אשת איש, והוציאוה מתחת ידו, אף על פי שכנס, יוציא.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם.

וְאִם קָדַם הַקָּטָן, זָכָה.
הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה,
אוֹ עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה,
הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס;
וְאִם כָּנַס, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ,
וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ,
אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס, יוֹצִיא:

נוסח הרמב"ם

מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה הנטען על השפחה ונשתחררה ועל הנוכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו אף על פי שכנס יוציא.

פירוש הרמב"ם

מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן זכה כו': הנטען על השפחה ונשתחררה כו': זה לפי שנאמר והיה הבכור אשר תלד ר"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ונטען הוא החשוד ודין נטען על א"א כמו שאומר וזה אם הוא נטען עליה שהעידו עדים בדבר קרוב להיות כמו שראו אדם יוצא מביתה והיא חוגרת אזורה או שראו אדם שפירש מן המקום והיא עומדת מעל המטה וכל כיוצא בזה מן הדברים שנקראים דבר מכוער ה"ז לא ישאנה האדם ואם כנס לא יוציא ואם יצא קול בעיר כשאירע הדבר מכוער ורננו אנשי המדינה על זה יום וחצי דינו שיוציא אלא אם יהיו לו בנים ממנה שלא יוציא אע"פ שמרננין אנשי המדינה כדי שלא יוציא לעז על בניו ואם העידו עדים שראו דבר ערוה ראיה ברורה אם כנס יוציא אפילו יהיו לו בנים ממנה לפי שהעיקר אצלנו טמאה לבעל טמאה לבועל:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מצוה בגדול ליבם - דדרשינן ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור, המיבם יהא בכור. לג אשר תלד, ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית. יקום הבכור לד היבם על שם אחיו לנחול אותו, ולא יחלקו אחיו עמו:

הנטען על אשת איש - החשוד על אשת איש לה:

והוציאוה - ב"ד מתחת בעלה, בשביל זה שאסרה עליו, והלך זה ונשאה:

יוציא - דמדאורייתא אסורה נמי לו כמו שאסורה לבעל, כדדרשינן מנטמאה נטמאה ב' פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל. ודוקא הנטען על אשת איש, אבל נטען על הפנויה, נראה דמצוה לכנוס, כדאשכחן גבי אונס (דברים כב) ולו תהיה לאשה:

פירוש תוספות יום טוב

מצוה בגדול ליבם. כתב הר"ב דדרשינן ולקחה לו לאשה והיה הבכור וגו'. וילפינן בגמרא מדכתיב (דברים כ"ה) כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זה לזה לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומשום הכי בכור נמי לאו דוקא אלא שבכורתו גרמה לו והוא הדין אם אין בכור הגדול שבאחין גדולתו גרמה לו והיינו דתנן מצוה בגדול ולא תנן מצוה בבכור וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור. ומה שכתב הר"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) יקום על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ"ד) על שם אחיהם יקראו בנחלתם ואמרינן בגמרא דאע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו וכמו שכתבו התוספות אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דא"כ יקום על שם אחי אביו מבעי ליה ע"כ. וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב"ם שכתב בפירושו גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום אשר תלד ר"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ע"כ. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הר"ב פרט לאילונית וגם הרמב"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב"ם שא"א לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא. וראיה לדברי דבפרק ג' דכתובות דף ל"ח ע"ב מתמה תלמודא לרבי עקיבא דברייתא אתא גזרה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי ומשני קרי ביה כו'. שמע מינה דאי אפשר שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. וזהו שהכריחו להרמב"ם בזה הפסוק שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות רק שפשוטו הנראה דהיינו הבכור רצה לומר בן הראשון ויקום על שם ר"ל שם ממש לזה הפשט עקרתיה הגזירה שוה לגמרי אלא תפרש הבכור בכור דאחין ועל שם היינו שם הנחלה וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא וקשיא ליה להרמב"ם האי אשר תלד שאם נפרשהו כמדרשו פרט לאיילונית מלתא דפשיטא שזו היא דרשה גמורה דוהיה הבכור משתעי במיבם ואשר תלד משתעי ביבמה ואם כן אין פשט כלל לאלו שתי המלות לכך מפרש דכפי הפשט שאמרנו מוסב אשר תלד על והיה הבכור כמשמעו ורוצה לומר אם המת אלא שהוא עתיד במקום עבר וכזה נמצא רבים במקרא כמפורסם. ולכולם טעמים בלי ספק וגם לזה שכן ניתן לידרש פרט לאיילונית ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי:

הנטען. פירש הר"ב החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש"י. פירש בספר התשבי שעיקר ענין טענה מלשון טענו את בעירכם (בראשית מ"ח) שמעמיסין ונושאין עליו דבר זה:

לא יכנוס. גמרא. דאמר קרא (משלי ד' ) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך והכי נמי איכא לעז שיאמרו אמת היה הקול הראשון:

ואם כנס כו'. כתב ב"י סוף סימן י"א בשם הרשב"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד ויש חולקין וחלוף נוסחאות בירושלמי הן. ע"כ. ובעיני נראה לדקדק כסברת הרשב"א דמדכנס דגבי יבמה דלעיל שהוכחתי שם דאפילו בקדושין בלבד דינא הכי דאין מוציאין ודאי דהך דהכא נמי דכוותה דהא משום דדמיין בדין כנס אין מוציאין הוא דתנינן לה הכא:

אין מוציאין מידו. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ"י:

אף ע"פ שכנס יוציא. עיין בפירש הר"ב דסוף פרקין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לג) (על הברטנורא) וילפינן בגמרא מדכתיב כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זל"ז לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומש"ה בכור נמי לאו דוקא ואם אין שם בכור הגדול שבאחין כו' והיינו דתנן מצוה בגדול וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבכור. ועתוי"ט:

(לד) (על הברטנורא) מפרש בגמרא מגזרה שוה דנאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם אע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי ג"ש ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ועתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש"י:

(לו) (על המשנה) ואם כנס. דעת הרשב"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל הצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד. ויש חולקין:

(לז) (על המשנה) אין מוציאין דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב דרכיה דרכי נועם כו' ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מצוה בגדול ליבם:    ביד פ' שני סימן ו' ובטור אה"ע סימן קס"ה. וכתוב בנמוקי יוסף לשון הריטב"א ז"ל אומר היה מורי הרמב"ן ז"ל שזהו כשהגדול הגון לה אבל אם אינו הגון ואחד מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למ"ד מצות חליצה קודמת למצות יבום וכל שיש לגדול אשה אחרת בזמן הזה אין המצוה בו דקטטה ומריבה איכא בבית וכיבם שאינו הגון דמי לגבי אידך ע"כ:

הנטען על השפחה וכו':    עד סוף הפרק ביד פ' עשירי דהלכות גירושין סי' י"ד ט"ו ט"ז ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תקצ"ו וסי' אלף ר"ה. ומצאתי כתוב שם ביד בספר מוגה רבינו המחבר ז"ל כתב בתשובת שאלה מועתק מלשון ערבי אע"פ שהנטען מן השפחה ונשתחררה לא יכנוס אותה לכתחלה אבל כבר הורינו פעמים רבות בדומה לנידון זה שישחרר אותה וישאנה מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא יאכל שומן עצמו וסמכנו על אמרה עת לעשות לה' וכתב משה ע"כ. ובגמ' הא גיורת מיהא הויא דמשמע הוא לא יכניס אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה ורמינהי אחד האיש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכן מי שנתגייר לשם שלחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דברי ר' נחמיה שהיה ר' נחמיה אומר אחד גרי אריות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו כבזמן הזה הא אתמר עלה א"ר יצחק ב"ר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם אי הכי דגיורת מעלייתא היא לכתחלה נמי יכנוס ואמאי תני לא יכנוס ומשני משום דרב אסי דאמר הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא. וכתוב בנמוקי יוסף וטעמא דלא יוציא דכיון שנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו דגמרא גמיר לה דאחד האיש שנתגייר לשם אשה ואחד האשה שנתגיירה לשם איש גרים גמורים הן וכיון דגיורת גמורה הויא ומותרת היא לו ל"ש יש לה בנים ממנו או אין לה בנים לא יוציא וכן כתב הרמב"ן ז"ל:

הנטען על אשת איש וכו':    ביד פ' שני דהלכות סוטה סי' י"ג י"ד ובטור כולה מתניתין עד סוף פרקין באה"ע סימן י"א י"ב. ובגמ' אמר רב ובעדים פי" כגון שבאו עדים על קול ראשון שראוה שזנתה עמו ואותיבנא עליה דרב מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדים על טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא אלמא מפקי' מנטען בלא עדי טומאה כשאין לה בנים ומשני דמוקי לה רב למתני' ביש לה בנים ויש לה עדים דטעמא דמפקי' משום דאיכא עדים הוא הא ליכא עדים לא מפקי' ומתני' קשיתיה לרב דמאי אריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי מבעל ראשון דאין אשה נאסרת על בעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני' דמשום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא ואיבעית אימא דרב מוקי למתני' אף באין לה בנים ואפ"ה לא מפקי' אלא בעדי טומאה והך ברייתא דקתני דבאין לה בנים מפקי' בלא עדי טומאה רבי היא דתניא רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא ואיכא תו בגמ' דרבא בר נחמן אמר מתני' נמי הוציאה תנן פי' בלא עדים. בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל נטען על הפנויה נראה דמצוה לכנוס וכו'. אמר המלקט כתב הרא"ש ז"ל ואני אומר נהי דחייבתו תורה לכינסה אחר שנפגמה ה"מ בודאי אבל קול בעלמא אין להחזיק הקול ולפגום את שניהם ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

מצוה בגדול ליבם:    דאע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא גמרינן דה"פ, והיה הבכור אשר תלד, ר"ל אם האחין [וכתיב עתיד במקום עבר] " יקום על שם אחיו", לירשו כשייבם אשתו. ובכור לאו דוקא, דאפילו אח אחר יכיל ליבם, אלא דהמיבם דינו כבכור, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. מיהו מדכתיב אשר תלד בלשון עתיד דרשינן לקרא נמי איבמה, דהיינו פרט לאיילונית שאינה יולדת, דאינה מתיבמת [ואגב גררא דאם כנס אינו מוציא, נקט להך מתני' הכא, ועיקר מקומו לקמן בהחולץ]:

הנטען:    ר"ל שנחשד שבעלה:

ואם כנס:    אפילו רק קדשה [וי"ח]:

אין מוציאין מידו:    אפילו וודאי בא עליה:

הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו:    קאי מלת ידו על מלת איש שנזכר לעיל, ור"ל שגרשה בעלה ע"י חשד הנ"ל:

אף על פי שכנס יוציא:    וקיי"ל דיש בזה ז' חלוקי דינים,

  • (א) ביש ב' עדי קנוי וסתירה, וכ"ש ב' עדי טומאה, אז אפילו באו אחר שניסת לנחשד והיה לו בנים ממנה, כופין שיוציאה הבעל והחשוד [(שו"ע אה"ע יא, א)], ואפילו אותו שזנתה עמו ועד אחר מצטרפין לאסרה על בעלה [(שו"ע אה"ע, קטו) ב"ש סקכ"ח].
  • (ב) וביש רק ב' עדי יחוד, אין כופין לבעל להוציא, וכ"כ להחשוד [י"א ב"ש שם סקי"א].
  • (ג) וביש ב' עדי כעור, שחבקתו או נשקתו האשה [עה"ג כ"ז וכ"ח], או עומדת לפניו ערומה, או שוכבים זע"ז בלי קירוב בשר, אפילו לא ראו ב' העדים ביחד, יש חלוק. אם יש ג"כ קול בעיר יום ומחצה שלא מחמת עדי הכיעור, שזנתה עם הנחשד, ולא היו שם אויבים להם או לבעל או לאבותיהן, שנתלה שהאויבים הוציאו הקול, אז לבעל אין כופין להוציא ואין מיעצין לקיימה, אבל לנחשד אסורה לכתחילה, ואם כנסה ויש לה בנים מנחשד, לא תצא, ובאין קלא כנ"ל אפילו אין לה בנים מנחשד, בנשאת לא תצא. וי"א דבעדי כיעור עם קלא כנ"ל. כופין אפילו לבעל שיוציאה באין לה בנים ממנו. ובחדא לריעותא, אין כופין לבעל, אבל לחשוד כופין להוציאה אפי' בחדא לריעותא באין לה בנים מחשוד [שם ס"א ואחרונים].
  • (ד) וביש ע"א אטומאה ולא קדמה קנוי וסתירה, לאו כלום הוא, והרבה קרובים כע"א דמו, מיהו במהימן ע"א לבעל כב' עדים, אז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו [(שו"ע אה"ע קטו, ו) ו(שו"ע אה"ע קעח, ט)], אבל לנחשד בין כך וכך אסורה, דלא גרע מלעז בעלמא דאסורה לו [ב"ש י"א סק"ז]. מיהו ע"א אכיעור אפילו מהימן ליה לבעל כב' עדים, אפ"ה מותרת לי וגם לנחשד [ב"ש י"א סקי"ד וקט"ו סקכ"ה. ובח"מ י"א סק"ח יש ט"ס כדמוכח מגוף התשו' במיי' סכ"ה אחר הלכות סוטה. ואפשר דלח"מ בע"א בכיעור ומאמינו, עכ"פ רשאי להוציאה].
  • (ה) אם ראה הבעל בעצמו שזנתה, או שאמרה לו אפילו אשה, קרובה לו או לה שזנתה והוא מאמינה, אסורה לבעל ולחשוד [(שו"ע אה"ע קטו, ז)]. מיהו בהיה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד. וי"א דבזה"ז שיש חדר"ג שלא לגרש אשתו בע"כ, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד. וכופין אותו לשמש עמה [(שו"ע אה"ע קעח, ט)].
  • (ו) ואם האשה בעצמה אמרה שזנתה, אם רגלים שזנתה, וגם אין סברא כנגדה שלא זנתה, אסורה גם לבעל, אבל במסתבר בשום צד שלא זנתה, אף שגם רגלים לדבר להיפך, אינה נאמנת. מיהו אפילו אין רגלים לדבר שזנתה, והוא מאמינה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו, דאין ב"ד כופין רק ביש ב' עדים [(שו"ע אה"ע קטו, ו) ואחרונים שם]. אבל לבועל בכל האופנים אסורה, דהא שויא נפשה לגביה חתיכה דאיסורא.
  • (ז) ובנטען אפנויה וידע שבא עליה מצוה לכנסה, אבל אין כופין [(שו"ע אה"ע, קעז)]. ובהבטיח לה שישאנה, נ"ל דחייב לנשאה, דהו"ל כהבטיח לה דבר באתננה [ססקע"ז], ולא דמי לטול דינר והעברני דאין לו רק שכרו [כ(שו"ע חו"מ רסד, ו)]. דהתם בהבטיח לו יותר מהראוי, משא"כ הכא ראוי לה שישאנה עקב בשתה גם בלי הבטחה [כסי' קע"ז], לפיכך הדר הו"ל כרפואה דחייב ליתן לו כמו שהבטיח, כמבואר בח"מ [שם]. ואף דלא קנו מידו, שכירות א"צ קניין [כ(שו"ע חו"מ, קפב), ועי' תשו' שב יעקב אה"ע סי' ג']. ונ"ל דבמכחישה אף דא"צ שבועה [כ(שו"ע אה"ע, כב) ב"ש סק"ה], היינו רק לענין לזון הולד, אבל לעניין לישא אותה חייב לשבע, ואדרבה ראוי לדיין להחמיר, בטכסיסי שבועתו, מדמסתבר שלא יודה כ"כ בקלות מחמת בושה [כ(שו"ע חו"מ פז, כ)]. ואם הוא כהן, עי' לקמן בפירושינו פ"ו:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים