משנה בכורות ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ב · משנה ב | >>
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו, חייבים בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין ליגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושים תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר.
כָּל הַקֳּדָשִׁים
- שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ,
- חַיָּבִים בִּבְכוֹרָה וּבְמַתָּנוֹת,
- וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד,
- וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,
- וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר,
- וְאֵין עוֹשִׂים תְּמוּרָה,
- וְאִם מֵתוּ, יִפָּדוּ;
- חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר:
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -
- חייבין - בבכורה, ובמתנות,
- ויוצאין לחולין - להיגזז, ולהיעבד,
- וולדן, וחלבן - מותר לאחר פדיונן,
- והשוחטן בחוץ - פטור,
- ואינן עושין תמורה,
- ואם מתו - יפדו,
- חוץ מן הבכור, ומן המעשר.
מום קבוע - כגון חתיכת אבר והפרשתו מן הגוף.
ומום עובר - כגון החזזית והגרב והשמטת הפרק, והשבירה שאפשר להרפא. ועוד יתבארו המומין כולן במסכת הזאת.
ומה שאמר לאחר פדיונן - אבל לפני פדיונן הרי הן אסורין בגיזה ועבודה, וולדן וחלבן אסור. ואותו הוולד שנולד קודם הפדיון, יפדה ויצא לחולין.
והשוחטן בחוץ פטור - ואפילו קודם שיפדו, לפי שאין ראוין לבא בפנים כמו שהקדמנו ביאורו בסוף זבחים.
וכן מה שאמר אינן ראוין, ואינן עושין תמורה - ואפילו קודם שיפדו, לפי שקדושתן אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום הנקדם להקדש. לפיכך עצמן אינן ראוין לגבי המזבח, אבל דמיהם לוקחין בהם תמימים ומקריבין אותן, ולפיכך אם מתו יפדו אחר מיתה, לפי שהן קדושת דמים ודומה לקדושת בדק הבית. אבל קדשי מזבח שהיו ראויין לקרבן אחר ההקדש אם מתו יקברו כמו שיתבאר.
ומה שאמר חוץ מן הבכור והמעשר - לפי ששנים אלו אף על פי שקדם מום קבוע להקדשן, כגון שנולד הבכור בעל מום, קדושה חלה עליהן ואין יוצאין לחולין (כיון שנולד) להגזז ולהעבד:
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו' - וכל שקדם הקדשן את מומן. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במסכת ב חולין:
כל הקדשים כו'. כתב הר"ב. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במס' חולין פ"י משנה ב'. ושם כתב רש"י דהכא תני לה משום מתנות והכא משום בכורה:
(ב) (על הברטנורא) פ"י מ"ב. וכתב רש"י שם, דהכא תני לה משום מתנות, והכא משום בכורה:
כל הקדשים וכו': פ"ק דתמורה ד' י' ובס"פ בתרא וביד פ"ט דהלכות בכורים סי' ב' ובפ"א דהלכות איסורי מזבח סי' י"א ובפ"א דהלכות מעילה סי' ט' ובפ"א דהלכות בכורות סי' ה' ובפ"ה סי' ח' ובפ"א דהלכות תמורה סי' י"ג ובפ"ג סי' ד' וכולה הך מתניתין מתנייא בחולין פ' הזרוע והתם תני לה משום מתנות והכא תני לה משום בכורות:
והשוחטן בחוץ פטור: גמ' ר' אלעזר מתני חייב כלומר מלקות ולא כרת ומוקי להאי חוץ בבמת יחיד כגון במת מנוח וגדעון ושמואל בשעת היתר הבמות ויליף לה בגמרא ר' אלעזר לחייב הזובח בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות מלקות מלא תזבח לה' אלהיך שור ושה אם אינו ענין לבמה גדולה וכו':
ואין עושין תמורה: דאמר קרא טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע למידרש האי טוב הכי טוב מעיקרו פי' שנתפש בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ועיין בפי' רעז"ל ובמה שכתבתי בפ"ק דתמורה סי' ב'. ועיין ג"כ בתוס' שם בגמרא דמשמע דהאי סוגיא דהכא לא כאביי דהתם והם ז"ל ישבו דאתיא כאביי:
ואם מתו יפדו: גמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו שאמרו קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו וחכמים היינו תנא דבי לוי דתנא במתניתיה הכל היו בהעמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו ואפילו חיה ועוף אבל חכמים דפליגי עליה דר"ש במסכת תמורה פ' בתרא גבי קדשי בדק הבית דקאמר ר"ש התם קדשי בדק הבית אם מתו יפדו לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה ויפדו וממאי דתנא דמתני' ס"ל קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה פי' שצריכין שיהיו חיים בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן אם מתו יקברו ודייק בנמרא דטעמא דמתני' משום העמדה והערכה ולא משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מדהוה מצי למיתני סיפא ואם נעשו טרפה יקברו דהוה משמע אע"ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש"מ טעמא משום העמדה והערכה. ומצי רב למיסבר כר' יוחנן דאמר התם בתמורה דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית הוו בכלל העמדה והערכה ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא לדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו. ועיין במ"ש בפ' הזרוע דיש גורסי' בסיפא דמתני' והשוחטן בחוץ פטור ונראה שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל:
יכין
כל הקדשים: קדשי מזבח. והך מתניתין כבר נשנית [חולין פ"י מ"ב]. ונקטה התם משום מתנות והכא משום בכורות:
שקדם מום קבוע להקדשן: דאז הו"ל כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן למזבח שאין בהן קדושת הגוף:
ונפדו חייבים בבכורה: אם ילדו אחר שנפדו. אף דנתעברו קודם פדיונן. אבל בילדו קודם פדיונן. קדושת דמים שבהן פוטרה מבכורה:
ובמתנות: זרוע ולחיים וקיבה:
ויוצאין לחולין ליגזז ולהעבד: אחר שנפדו:
וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן: אכולהו קאי. אבל קודם פדיונן. גזרינן קדושת דמים אטו קדושת הגוף. והרי אפילו קדשי בדק הבית שלא שייך בהו פסול מום. אסורים בגיזה ועבודה עכ"פ מדרבנן:
והשוחטן בחוץ פטור: אף קודם שנפדו. ואפילו במום קל כדוק שבעין. דבכה"ג בהוקדשו תמימים והוממו אח"כ חייב בחוץ. הכא שהקדישן במום כזה פטור:
ואם מתו יפדו: דא"צ העמדה והערכה:
חוץ מן הבכור ומן המעשר: אף דקדם מומן להקדישן. עכ"פ בכור בפטר רחם תליא. אפילו נולד במומו קדיש. ובמעשר נמי קדיש. דכתיב לא יבקר בין טוב לרע:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת