משנה בכורות ב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ב · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו, חייבים בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין ליגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושים תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר.

נוסח הרמב"ם

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואינן עושין תמורה ואם מתו ייפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר.

פירוש הרמב"ם

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו כו': מום קבוע כגון חתיכת אבר והפרשתו מן הגוף ומום עובר כגון החזזית והגרב והשמטת הפרק והשבורה שאפשר להרפא ועוד יתבארו המומין כולן במסכת הזאת: ומה שאמר לאחר פדיונן אבל לפני פדיונן הרי הן אסורין בגיזה ועבודה וולדן וחלבן אסור ואותו הוולד שנולד קודם הפדיון יפדה ויצא לחולין והשוחטן בחוץ פטור ואפי' קודם שיפדו לפי שאין ראוין לבא בפנים כמו שהקדמנו באורו בסוף זבחים וכן מה שאמר אינן ראוין ואינן עושין תמורה ואפי' קודם שיפדו לפי שקדושתן אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום *[שקדם] הנזכר להקדש לפיכך עצמן אינן ראוין לגבי המזבח אבל דמיהם לוקחין בהם תמימים ומקריבין אותן ולפיכך אם מתו יפדו אחר מיתה לפי שהן קדושת דמים ודומה לקדושת בדק הבית אבל קדשי מזבח שהן ראויין לקרבן אחר ההקדש אם מתו יקברו כמו שיתבאר: ומ"ש חוץ מן הבכור והמעשר לפי ששנים אלו אע"פ שקדם מום קבוע להקדשן כגון שנולד הבכור בעל מום קדושה חלה עליהן ואין יוצאין לחולין כיון שנולד להגזז ולהעבד:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו' - וכל שקדם הקדשן את מומן. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במסכת ב חולין:

פירוש תוספות יום טוב

כל הקדשים כו'. כתב הר"ב. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במס' חולין פ"י משנה ב'. ושם כתב רש"י דהכא תני לה משום מתנות והכא משום בכורה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ב) (על הברטנורא) פ"י מ"ב. וכתב רש"י שם, דהכא תני לה משום מתנות, והכא משום בכורה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כל הקדשים וכו':    פ"ק דתמורה ד' י' ובס"פ בתרא וביד פ"ט דהלכות בכורים סי' ב' ובפ"א דהלכות איסורי מזבח סי' י"א ובפ"א דהלכות מעילה סי' ט' ובפ"א דהלכות בכורות סי' ה' ובפ"ה סי' ח' ובפ"א דהלכות תמורה סי' י"ג ובפ"ג סי' ד' וכולה הך מתניתין מתנייא בחולין פ' הזרוע והתם תני לה משום מתנות והכא תני לה משום בכורות:

והשוחטן בחוץ פטור:    גמ' ר' אלעזר מתני חייב כלומר מלקות ולא כרת ומוקי להאי חוץ בבמת יחיד כגון במת מנוח וגדעון ושמואל בשעת היתר הבמות ויליף לה בגמרא ר' אלעזר לחייב הזובח בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות מלקות מלא תזבח לה' אלהיך שור ושה אם אינו ענין לבמה גדולה וכו':

ואין עושין תמורה:    דאמר קרא טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע למידרש האי טוב הכי טוב מעיקרו פי' שנתפש בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ועיין בפי' רעז"ל ובמה שכתבתי בפ"ק דתמורה סי' ב'. ועיין ג"כ בתוס' שם בגמרא דמשמע דהאי סוגיא דהכא לא כאביי דהתם והם ז"ל ישבו דאתיא כאביי:

ואם מתו יפדו:    גמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו שאמרו קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו וחכמים היינו תנא דבי לוי דתנא במתניתיה הכל היו בהעמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו ואפילו חיה ועוף אבל חכמים דפליגי עליה דר"ש במסכת תמורה פ' בתרא גבי קדשי בדק הבית דקאמר ר"ש התם קדשי בדק הבית אם מתו יפדו לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה ויפדו וממאי דתנא דמתני' ס"ל קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה פי' שצריכין שיהיו חיים בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן אם מתו יקברו ודייק בנמרא דטעמא דמתני' משום העמדה והערכה ולא משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מדהוה מצי למיתני סיפא ואם נעשו טרפה יקברו דהוה משמע אע"ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש"מ טעמא משום העמדה והערכה. ומצי רב למיסבר כר' יוחנן דאמר התם בתמורה דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית הוו בכלל העמדה והערכה ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא לדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו. ועיין במ"ש בפ' הזרוע דיש גורסי' בסיפא דמתני' והשוחטן בחוץ פטור ונראה שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל:


פירושים נוספים