משא בערב/שער ד
| שמואל רומאנילי | |
| משא בערב | |
|---|---|
| שער ד | |
| →שער ג | שער ה← |
כראי הפנים לפנים כן דברי ימי אדם לאדם, ואתה הקורא, אם עודך באבך ובדבאך אל תענה בדרך כחך לקצר ימיך, כמה חתחתים להלחם? כמה מוקשים להתיק? כמה תמורות לסבול אשר אין ספורות למו? אף בהתגברך על החילים האלה ,הקרב ילאך ותחלש, אל תבוא את נפשך לנסות אותם.
כל הימים אשר כסף המנחה השמיע קול באמתחתי, השלכתי כל עמלי במצולות נשיה, ואשימה לבי להתבונן בלשון ערביאית אשר החילותי להכיר זה ימים עשרה חדשים אשר הייתי במערב כפי אשר מצאה ידי די השיג את חפצי, לא מתוך ספרים כי אין להם, ולא מפי סופרים, כי הערביאים כיהודים לא ילמדו לשונם לזרים, למען לא תחולל בפיהם, רק במשען לשון הקדש המוצקת ביציקתה ובדעת כללי הדקדוק לשאול כעניין, פעם במדרש נערים לדעת פשר הפסוקים ללמוד איזה דברי צחות, פעם בחנויות מוכרי מאכל לראות מה יקראו לו, דרשתי חקרתי שאלתי היטב עד כי יכולתי לדבר לשון ההמון, לא לשון המליצה כי נכרתה מפיהם. כוננתי כללים אשר נסיתי היותם במשפט, וראיתי ובחנתי כי לא מחכמה דברו עליה היהודים סרה לאמור, כי הערביאית היא עברית משחתה כי היא הנבחרה שבלשון הקדש, ואם ידך בלשון הזאת אף דעתך תכון עמי לגזור כן:
על כל מלה ומלה חפשתי תמונתה בלשון הקדש או בספרדים, כי בלולה גם היא בערביאית מעת היתה ספרד תחת יד הערביאים, המשלתי ודמיתי כל הלשונות אשר ידעתי במה תלכדנה ובמה תפרדנה והעליתי הכלל.
כי כל עוד אשר ירחקו המים ממקורם כן נבאשו ונעכרו, וכל עוד אשר נפלו בני אדם ממקום מושבם כן העמיקו והשחיתו שפתם, אמר ה׳ לבלול שפת כל הארץ ויפץ אותם, משם נפרדו הלשונות ותהיינה לראשים רבים ולבחינות רבות במקרה לבדו וכלן סעפים היוצאים מגזע אחד, לשונות כל סעיף משולבות אשה אל אחותה והשתרגו עלו להאחז בשרשן. המקום, הזמן, המקרה והצורך האריכו ראשי בדיהם ורחבו ונסבו למעלה, והחליפו שמלותן מעט מעט עד נהפכו לנכריות ולא נכרו האחרונות לפני הראשונות אם כי כוננו כולנה מרחם אחד: נבדלות או דומות כפי בחינת מצבתן או זמן תולדתן, או כפי מרחק או קרבת סרעפותיהם לשרשן. הראשונות תדמנה ביניהן אם כי יוצאות מענפים שונים יותר מאחרונות החצובות מענף אחד, המבטא ומתכנת הלשון תלוי כפי נוף מקורם, כלי המבטא שוים בכל אדם ועל כל זה המלומדים והאמונים לדבר כפי ערך לשונה לא יכינו לדבר כן בלשון אחרת, האפרתי לא יאמר שבלת, הערבי לא יאמר פ, האשכנזי לא יקרא ע׳, הנוצרי – לא ח׳ ולא ע׳, gi ci בלשון איטאליאני, j eu בלשון צרפת, jota בספרדית, th באינגליש, ch באשכנז, eon בפורטוגיז – הם כולם אבן נגף וצור מכשול ללומדיהן, וכן תנועות לשון הקודש ליהודי מערב והאותיות ליהודי אירופא כאשר שמעת בדרוש המקנסי.
היהודים המדברים לשון ספרדית כאותם אשר תחת פקודת טיטואן, כותבים כלשונם וכתב חצי אותיות רש״י והמדברים ערביאית כותבים כלשונם ובכתב רש״י שלם, כולם כותבים בקנה עצי פשתים ותומכים הגליון בברכיהם לכתוב מקום שולחן, כלשון ערביאית בלשונות כל בני קדם כותבים מימינם לשמאלם ואולי הוא נכון, כי הוא תנועת טבענו: והמופת – תופרי בגדים.
הלימודים והחקירות האלה לא לקחו כל עתותי יומי, גם האהבה אכלה חדש את חלקה, שמו היהודים מועקה במתני לישא אשה, אלהים ה'! עשוקים! רצוצים! אין להם פה להשיב לערבי ולא מצח להרים ראש, כי כעת יאמר לאחד מהם: שחה ואככה! ישחה ויכהו ולא יזיד אך להביט בפניהם פן יאמרו כי קללם בלבו, ותחת אשר היה להם לחשוב מחשבות להמעיט מספר האומללים, לא לבד ישאו אשה בן חמשה עשר בת שנים עשר וגם בת עשר שנים, יאלצו גם החפשים להיות עמם בצרה. ואם תשאל להם למה? לא יעשו זה להשלים חפצם ותאותם החזקה בהיות נפת המערב חמה, רק לשמור המצוה הראשונה אשר בתורת משה, ולסגור בעד יצר לב האדם רע מנעוריו, כי רבי פלוני נשא אשה בת שש עשר[ה] ואילו היה נושא בת ארבעה עשר היה אומר חץ בעיני השטן, כי את בחור ירמזון "ביום חסיד ובלילה רשע"[1], על כי לא יוכל להנצל ממקרה לילה, ועוד להחיש עת משיחנו, כי אין בן דוד בא עד שתכלינה כל הנשמות שבגוף. הה! אמרתי להם ,עד מתי תאהבו פתי? פקחו עיניכם וראו כי הלא זה משפט הערביאים אשר צוו בתורתם להוליד כל אשר בכחם בעבור לא תאבדנה הנשמות לשוא,אבל מי ישרש פורה ראש אשר הזקין בלבותם: כל המשיב כופר בכל התורה! למודים כן למוטות עולם יחזיקו בידיהם מוסרות צואריהם.
באשר ידעתי כי מטעם המלך הנשים אם עבריות אם ערביות לא תצאנה מנלילותיו, ואם אנשא, או אהיה שם לעבד עולם או אעזוב את אשתי כי לא תוכל לצאת עמי, לא שמעתי בקולם, אם כי נאותי עשר פעמים במוהר ובמתן ובנערות יפות.
המה צנוף יצנפני צנפה בהבל האהבה וכסף המנחה לאט לאט, מעט נשאתי עיני אל הפקידים, פקיד אינגילענדר שאלני על מכתב היציאה ולא האמין כי אבדתיו. פקיד סואיד, אשר שמע שמעי מאיש ווין, העלני ללשכתו ויאמר לי:
– בכל לבי אהיה בעזרך אם איש ישר אתה, חויני נא את מי ידעת בגיבראלטאר עד אחקור מלין לדעת אם בפיך נכונה.
זכרתי לו שם סוחר אחד אשר לימדתי את בנו לשון צרפת.
– האיש ממיודעי הוא.
ויאמר לי:
– לך לשלום ולעת נכון אשמיעך את דברי.
משמועה רעה לא יראתי, חף אנכי ולא עון לי, הוחלתי לדבריו.
אש המדון אשר נצתה בין הקיסר ובין מלך אינגלאנד על דברת השודדות עודה יוקדת, ואניות אינגלינדר באות למחוז טאנגיא משבוע לשבוע לדבר שלום, ובבואן היו קונות די מחסורן ומחייתן, התחברתי עם ראשיהן וחובליהן להיות מליץ בינותם, ויהי לי לישועה מספר ימים.
גם ביטים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקודם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשיהן, חשבתי היותן כבתולות המרקדות, אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת, שתים העומדות בתוך – קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות ידיהן יחדיו ובין כל בית ובית שורטות פניהן ובכל פעם צועקות: וואו וואו! רצו לומר וי וי. אז השכלתי על פסוק "לא תתגודדו", שהוא כמו "ויתגודדו כמשפטם" (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי). המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיה, ועוד שני פסוקים, בעמוס ובנחום, "ואמהותיה מנהגות כקול יונים מתופפות על לבביה", והשני: "ובכל חוצות יאמרו הו הו", וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה, וכל זה נקרא בלשון ערביאית גישדור.
בבואם למקום שם קבר אומרים "ה׳ עמכם" לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותן בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתווכחנה כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתם. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.
אם גם אנשים חכמים ונבונים כי נוכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפולסים במאזני משפט, לו יהיה לקהל אחד במקום אחד לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם, ומה גם עתה בעם תועה לבב כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.
המנהג, הנחש, והעין הרע – שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז הארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי לא להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע(ה) בהוצאה או בדברי אבל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי והוצאתיו להדליקו – שחקו עלי, דלקתי נרי בבית שכני – לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתי כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגויים.
הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא, ועליו נשבעים. וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו פן יפול משערות זקנם ארצה, ופוגם בדיוקנא עילאה.
בצאתי יום אחד מבית הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל הקללות אשר לא נכתבו בספר התורה: נבל! בליעל! וחדל אישים!
ויצא איש הבינים לשכך חמתי לאמר, כי הוא לשקוי ילד החולה.
– שקוי? – אמרתי – משומם!
שקוי, – השיב לי – לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים מעין הרע.
– אבל בתלמוד – אמרתי – לא נאמר שישתה רוק לרפואה?
כן הוא מנהגנו, – הוסיף.
– מנהגך נתעב ונאלח! – עניתי.
גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת לא ירפוך עד רוקך עליהם. חג דודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.
הערות
- ^ נוטריקון מלת "בחור".