מצוה:שלא ישא סריס בת ישראל
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא[1] וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהוָה.
(דברים כג, ב)
הזהיר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל, שאי אפשר לו שיוליד, שלא לבא על בת ישראל והוא אמרו "לא יבא פצוע דכה" וגו'. וכל זמן שבעל בת ישראל אחר קדושין לוקה.
והתבארו משפטי מצוה זו בשמיני מיבמות.
שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל יי.
משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט), כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקדש, בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.
מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות ע.) איזהו פצוע דכה? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלשה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. (פט"ז מהל' איסורי ביאה ה"ג) ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, והכי איתא בירושלמי.
מצוות קיח, קיט:
לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'. ושנינו בפ' הערל [דף ע"ו] שמותרים לישא גיורת ומשוחררות.
ושנינו עוד שם [דף ע'] איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביצים שלו, אפילו אחת מהן ותניא [שם בדף ע"ה] אפילו נקבו או נמקו או שחסרו פי' ניקבו נקב מפולש, שכל נקבים שבתלמוד מפולשין הן דתנא [בחולין דף מ"ב] ניקבה המרה נקבו הדקין וגבי אתרוג נמי שנינו [בסוכה דף ל"ד] ניקב וחסר כל שהו ואמרינן בגמ' [שם בדף ט'] ניקב נקב מפולש בכל שהו שאינו מפולש בכאיסר. [בפ' הערל דף ע']
איזהו כרות שפכה? כל שנכרת הגיד שלו. ואם נשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה מקיף לכל הגיד [שם בדף ע"ה] הרי זה כשר.
ומניין שפצוע דכא באותו מקום וכן כרות שפכה? במתניתין תנא שלכך הם סמוכין ללא יבא ממזר, ללמד מה להלן פסולו על ידי מקום ביאה, אף פצוע דכא וכרות שפכה פסולו ע"י מקום ביאה פסול. ובהלכות חלוצה כתוב בספר התרומה שסומכין העולם להכשיר בני אדם הנתוקי' שכורתין מהן ביצה אחת על מה שנשנה בכרם ביבנה [פ' הערל דף ע"ה ולקמן מ"ע נ"ב] שכל מי שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה ובשר ולפי שהיו שם שירות תלמידי חכמים רבים לכך נקרא כרם אמנם בה"ג מפרש משנת הכרם באדם שנולד כן בביצה אחת אבל אם כרתו ממנו ביצה אחת מודה למשנתינו דפ' הערל [דף ע'] שפוסלת ורבינו שמשון כתב [כל הסוגיא מו"ס בתוס' שם בד"ה שאין ד' ע"ה ובאשירי] חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין. לכך אומר רבי' יעקב דאפילו בידי אדם כשר והא דתנן [שם בדף ע'] כל שנפצעו בצים שלו אפילו אחד מהן, יש לומר פצוע. גרע מניטל כעין שמצינו בניקב הטחול בעביו דגרע מניטל [בחולין דף נ"ה] ואפי' את"ל שחולק מ"מ המשנה השנויה בכרם עיקר ואע"פ שאומר שהוא כסריס חמה מ"מ יש לו רפואה ופעמים שמוליד מדמכשר ליה ובירושלמי [פ' הערל] משמע שהוא כשר לבא בקהל אלא שאינו מוליד דאמר שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו [שם] כר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ברוקה אמר רבי יודן אמר רבי יוחנן ובלבד של ימין ע"כ הירושלמי פי' אם של ימין תיבה אחת רוצה לומר כי יותר טוב נטילת ביצה שלמה מפצוע ויותר נראה לר"י שהם שני תיבות של ימין כלו' שתשאר ביצה של ימין וחומרא גדולה היא וטוב להזהיר הרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ומשמע שם מתוך המסקנא דרבי ישמעאל איירי בידי אדם וכולם סוברים כר' ישמעאל שכשר לבא בקהל אלא שאין מוליד.
שלשה עניני אברים יש לזרע והם: הגיד, והבצים, והשבילים שבהן תתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים. ואמר רבא [ביבמות דף ע"ה והמחבר נקט הסוגיא לפי סברתו] כיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נידך אפילו אחד מן הבצים או אחד מחוטי הבצים הרי זה פסול. ולפי' ר"ת [דלעיל וגם זה בתוס' דלעיל] נוכל לפרש כי כרות בכולן שאמר רבא לא דיבר על אחד מהבצים. אמר שמואל [שם] שכל פסול שאמר כענין זה כשלא היה בידי שמים, אלא בידי אדם ע"י פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ, אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע לו, כשר לבא בקהל. ואומר שם שכל זה למדנו ממה, שהסמיכו ללא יבא ממזר שפסולו לא בא בידי שמים. שנינו בספרי [תצא] ומביאה בירושלמי דפ' הערל שפצוע דכא יש לו רפואה וחוזר להכשרו אכל כרות שפכה אינו חוזר, וזו הלכות רופאים. פירש הרב ר"א ממיץ וז"ל הא דתניא ביבמות [דף ע"ו] ניקב הגיד פסול מפני שהוא שותת [עיין בפרש"י בחולין דף מ"ח] נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו פי' פסול הוולד שנולד מאשתו שהרי הוא ממזר מאחר שבעל אשה זו אינו מוליד אבל הבעל עצמו כשר לבא בקהל ועוד אומר שם [דף ע"ה] מעשה היה בפומבדיתא באחד שנסתם שביל של שכבת זרע שלו והוציא במקום קטנים ופסק רב מרי בר רחל שהואיל שמוציא שכבת זרע שלא במקום הוצאתו אין הזרע מתבשל ואין ראוי להוליד וא"כ הבן הנולד לאשתו של זה ודאי ממזר הוא אבל הבעל עצמו כשר לבא בקהל שאינו אלא עקור [היינו רש"י דלעיל] והמפרש שזה האיש פסול לבא בקהל מפני שהוא כרות שפכה טועה שהרי שנינו [היינו ברייתא דלעיל] נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו וכרות שפכה שנינו בספרי שאין לו רפואה וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פצוע דכא שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל [בפ' הערל דף ע"ה] פצוע דכא בידי שמים כשר.
ועוד גרסינן בספרי' ישנים בבכורות [דף מ"ד] ת"ר שני נקבים יש באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע, ואין בין זה לזה אלא כדי קליפת השום. נקבו זה לתוך זה נעשה עקור. ולא גרסינן שם נעשה כרות שפכה והלכה למדה מעניינה שכולה מדברת בעקירות. ועוד לא יתכן לומר כי נקב וכרות דבר אחד כי שני דברים הם עכ"ד.
- ^ בספרי ספרד ורוב ספרי אשכנז דַּכָּ֛ה