מצוה:שיתן הלוי מעשר מן המעשר לכהן
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
כו וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
כז וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב.
כח כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן.
כט מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְהוָה מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ.
(במדבר יח, כו-כט)
היא שצוה ללוים להוציא מעשר מן המעשר שיקחו מישראל ויתנוהו לכהנים. והוא אמרו "ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו'". ובאר הכתוב שזה המעשר נקרא תרומת מעשר וינתן לכהן.
ובאר הכתוב שזה המעשר ילקח אם מן הטוב שבו ואם מן היפה שבו באמרו מכל חלבו שהם חוטאים אם לא יוציאוהו מן הטוב. והוא אמרו יתברך "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו", וזה הלאו שלילת החיוב הוא אמרו לא תשאו עליו חטא כשיוציאוהו מן היפה ויורה זה בשיוציאוהו מן הרע יחטאו, וזה ענינו בענין לאו הבא מכלל עשה שאינו נמנה עם הלאוין כלומר אחר שהוא צוה להוציאו מן היפה הורה שלא יוציאוהו מן הרע. ולשון ספרי מנין אתה אומר שאם הוציאו אותו שלא מן היפה שהם בנשיאת עון, תלמוד לומר "ולא תשאו עליו חטא".
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת תרומות ומעשרות ובמקומות מדמאי.
שנצטוו הלוים להפריש מעשר מן המעשר שהם נוטלים מישראל ושיתנו אותו לכהנים, שנאמר "ואל הלוים תדבר וגו' והרמתם ממנו תרומת יי מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), וזהו נקרא בכל מקום בגמרא תרומת מעשר. וכנו לשון זה על דרך הכתוב, שאמר תרומת השם. ובאר הכתוב שהוא נתן לכהנים, וכמו שנאמר "ונתתם ממנו את תרומת יי לאהרן הכהן" (שם, כח), והזהיר הכתוב להפריש זה המעשר מן הטוב והנבחר, שנאמר "מכל חלבו את מקדשו ממנו" (שם, כט). ועוד נאמר על זה "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (שם, לב), יורה שאם יוציאוהו מן הרע יהיה עליהם חטא, וזה ענינו כענין לאו הבא מכלל עשה, ולכן אין למנות אותו מן הלאוין.
משרשי המצוה. הקדמה, אין ספק כי כל שבט הלוי הבדיל השם מעדת ישראל לעבודתו תמיד. ואמנם בשבט עצמו נבחר בהם אחד, להיות לכולם לראש ולקצין ולשר הוא וזרעו לעולם, והוא קדש מקדש בשבט לעמד ולשרת פני השם תמיד, ושאר כל השבט נתן תחתיו לסייע בעבודה. וכמו שכתוב "ויאמר יי אל אהרן אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש" (במדבר יח, א), כלומר כי כל השבט יקבל שמירת המקדש. "ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם", כלומר שעיקר העבודה, דהיינו הכהונה, עליכם היא. וכתיב בתריה "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך", כלומר שאתה העיקר, ולא הם. וכן כתוב במקום אחר "ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו" (במדבר ג, ט).
ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפורשות בכתוב, וכמו שמנו אותם חכמים זכרונם לברכה (חולין קלג:): עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו שהוא נבחר עמו לסייע על ידו זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפרות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם, נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים, לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה, ואנחנו במצוה, ועכשיו יהיה המענה יש תורה ויש קמח.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה יג.) שבן לוי שלקח המעשר שבלים לא יתן תרומתו שבלים, אלא קונסין אותו לדוש, ולזרות, ולתן לו מעשר מן המעשר מעשר דגן, ואינו חייב לתת מעשר התבן אחר שידוש הכל ויזרה, אבל אם תחלה הפריש המעשר שבלים ודש וזרה נותן לו חלקו מן הכל. ומה שאמרו (משנה, תרומות יא, ח) שתרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומה ודאית וטהורה, פחות מכן אינו מטפל להוליכה, אלא משליכה באור ושורפה. ומה שאמרו (משנה, בכורים ב, ה) שתרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המקף, שנאמר "מכל מעשרותיכם תרימו" (במדבר יח, כח), כלומר אפילו יש לך מעשר אחד במדינה זו ואחד במדינה אחרת, אתה מפריש תרומה אחת על הכל; ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (גיטין ל.) שתלמידי חכמים אין תורמין אותה אלא מן המקף. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תרומות ומעשרות ובמקומות ממסכת דמאי (פ"א מהל' תרומות).
ונוהגת מצוה זו במקום שתרומה ומעשר נוהגין שם, ובסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), נבאר הכל בעזרת השם.
"כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו׳ את תרומת ה׳ מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו). מכאן שמצות עשה על הלוי, שמן המעשר שלוקח מישראל – שיתן אחד מעשרה לכהן. ויש רשות לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומתו, כדאמר רבי יוסי בירושלמי פ״ק דתרומות ואבא אליעזר בן גומל בפרק כל הגט [דף ל].
ישראל שהפריש מעשר ראשון כשהוא שיבולים קודם שידוש ויפריש ממנו תרומה ונתנו ללוי, אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר שידושנו אלא תרומת מעשר בלבד, כדאיתא בפרק כל שעה [דף ל״ה] ובמסכת ברכות [דף מ״ז]. אבל אם דש ישראל והפריש מעשר מן הדגן קודם שיפריש תרומה גדולה ונתנו ללוי, חייב הלוי להפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר. מאחר שנעשה דגן נתחייב בתרומה גדולה, שנאמר "ראשית דגנך". תניא בתוספתא [פ״ג דתרומות] ומביאה בביצה [דף י״ג] בן לוי שלקח מעשר שבולים, לא יתן תרומתו לכהנים שבולים אלא קונסים אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן, ואין חייב ליתן לו מעשר מן התבן ואם הפריש תרומת מעשר שבולים כמו שנתנו לו, הרי זה כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן. ומפני מה קונסין אותו לכתוש? מפני שלקח המעשר שבולים והפקיע ממנו תרומה גדולה.
תניא בסוף תוספתא דתרומות, תרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן; פחות מכאן אינו מטפל בה להוליכה, אלא משליכה לאור ושורפה. ביין ובשמן אפילו כל שהו מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומת מעשר ודאית וטהורה. אבל אם הייתה טמאה או שהייתה של דמאי, אם אין בה כשיעור – אינו מטפל בה אלא שורפה.
[בתוס׳ דבכורים פרק א׳] אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף, דכתיב "והרמותם ממנו תרומת ה׳", "ממנו" מן המוקף, כדתניא בספרי [פרשת קרח] ומקרא הוא בתרומת מעשר ואינו בא ללמד על תרומת מעשר שהרי אינה צריכה מוקף [כדאיתא בפ׳ ב׳ דביכורים] ולא בא ללמד אלא על תרומה גדולה וכן מפרש בירושלמי [פרק ב׳ דתרומות] כיצד היה לו חמשים סאה בבית אחד וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחת מהן שתי מאים על המאה שנמצא מפריש תרומתו ממקום זה למקום אחר ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה. תניא בתוספתא [פרק ג׳ דתרומות] פירות המפוזרין בתוך הבית או שתי מגורות שבבית תורם מאחת על הכל, [שם] שקי תבואות ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות אם היו בהקפה אחת תורמין מאחת על הכל חביות של יין שלא סתם פיהם תורם מכל אחד ואחד נסתמו תורם מאחת על הכל, ואמרינן בפרק האשה רבה [דף צ״ב] שבשבתות ובימים טובים מותר להפריש שלא מן המוקף שנינו במסכת ביכורים ומפרש לה בירושלמי דתרומות [פ״ב] תרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף שנא׳ מכל מעשרותיכם תרימו וגומר אפילו מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה אחרת מפריש תרומה אחת על הכל, ות״ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי׳ לתרומת מעשר כדאיתא בגיטין [דף צ׳] גבי בן לוי שנותנין לו מעשר שאין נותנין מתנות אלא לחבר כדאיתא בפ׳ הזרוע [דף ק״ל] לכך אומר שם וכי נחשדו חבירים על כך לתרום שלא מן המוקף.
[פ״ב דתרומות] בן לוי שהיה לו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, והניחו להיות מפריש עליו והולך והוא בטלו, מה שעשה עשוי, שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳", מלמד שהוא עושה את כולן תרומה לאחד. [שם] הפריש ממנו תרומת מעשר תחילה ואחר כך הניחו להיות מפריש עליו והולך, עד שיעשה כולו תרומת מעשר ויתננו לכהן, לא עשה ולא כלום, שנאמר "את מקדשו ממנו", בזמן שקדשיו בתוכו עושין אותו תרומה לאחרים, אין קדשיו בתוכו אין עושין אותו תרומה לאחרים. וכן המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה גדולה צריך להיות טבולין לתרומה ואם הניחן להיות מפריש עליהן מעשר צריך שיהיו טבולין למעשר.
[פרק ד׳ דתרומות ובקדושין דף מ״א] עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות, שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות את השליח ועושה אדם שליח לתרום מכל התבואות שיהיו לו עד עולם מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותם לו מעכשיו שיקנה לו גוף הקרקע לפירות. כך פירש רבינו יצחק בנזיר [דף י״ב] בענין כל מידי דמצי עביד מצי משוי שליח. [בריש תרומות ובקידושין דף מ״א ובסוף פ״ב דהמביא תניין דף כ״ג] ואין עושין שליח עכו״ם, שנאמר "כן תרימו גם אתם", מה אתם בני ברית אה שלוחכם בני ברית.
שנינו בתחילת מסכת תרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה: החרש, והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו, והנכרי שתרם של ישראל ואפילו ברשותו – אין תרומתן תרומה. אבל התורם משלו על של אחרים, הרי זו תרומה. ותיקן פירותיהן וטובת הנאה שלו שנותנם לכל כהן שירצה, כדאמר רבי יוחנן בפרק אין בין המודר [דף ל״ו]. תני בקידושין [דף נ״ב] מי שתרם שלא ברשותו ובא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם פירות יפות יותר ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לא היו שם פירות יפות יותר ממה שתרם אין תרומתו תרומה שלא אמר כך אלא דרך קטטה ואם בא בעל הבית והוסיף בין יש לו יפות בין אין לו יפות תרומתו תרומה.
עוד שנינו שם [בפ״ק דתרומות] חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה: בעל קרי שאינו יכול לברך ואין כך הלכה לפיכך נמנה במקומו חרש המדבר ואינו שומע לפי שאינו שומע הברכה כך מפרש בירושלמי [שם] והאלם ששומע ואינו מדבר והערום מפני שאינן יכולין לברך והשיכור והסומא מפני שאינן יכולין לכוין ולהפריש את היפה משמע שאין אלם נפסל אלא מפני שאין יכול לברך מכלל שתרומה ניטלת במחשבה בלא שום דיבור. בדף מ״ח דלעיל ועונת נדרים מבואר בסמל״ת ל״ת רמ״ב והל׳ בעירובין דף מ״ו] קטן שלא הביא שתי שערות, ר׳ יהודא אומר תרומתו תרומה. רבי יוסי אומד עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה. והלכה כר׳ יוסי. מסקינן בחולין [דף י״ב] האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא תרם ובא ומצא כריו תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות. שנינו בפ״ד דתרומות האומר לשלוחו צא ותרום לי תורם כדעתו של בע״ה לפי שיודע בו אם הוא בעל עין יפה או בעל עין רעה ואם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם כבינונית אחד מחמשים. פיחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה. אם נתכוין להוסיף אפילו אחד, אין תרומתו תרומה.
[בפי ראשית הגז דף קל״ו] פירות השותפין חייבין בתרומה ובמעשר, שנאמר "מעשרותיכם", אפילו של שנים. והשותפין אינם צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה. [בפ״ג דתרומות] תרם אחד מהם ובא השני ותרם תרומה שניה מפני שלא ידע שתרם חברו. פי׳ בירושלמי [שם ור״ש מביאו בפי׳ שם] אם היו ממחין זע״ז תרומה השני אינה תרומה. ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומה השני תרומה, כדברי רבי יוסי [שם] דתנן סתם משנה כמותו בתמורה [דף י״ב ועיין בדף י״ג ובפירוש ר״ש דלעיל]. לשון אחר ממחין כמו מומחין לתרום. [בדף ג׳ דלעיל] האומר לשותפו או לשלוחו לתרום והלכו לתרום ובטל שליחותם קודם שיתרמו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום, הואיל ובטל שליחותו מקודם אינה תרומה.
תניא בתוס׳ דתרומות [פ״ק] אריס שתרם ובא בעל הבית ועיכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עכב תרומתו תרומה. [שם] והאפוטרופין תורמים נכסים של יתומין להאכיל אבל לא להניח. עוד תניא בתו׳ [שם] הגנב והגזלן והאנס תרומתו תרומה ואם היו הבעלים רודפין אין תרומתן תרומה. [שם] הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין תרומה על מה שהן אוכלין אבל לא יחתמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. [שם] הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהם תורמין ברשות, והפועלים אין להם רשות לתרום אלא מדעת בעל הבית. אמרינן במנחות [דף ס״ז] הנכרי שהפריש תרומה משלו, דין תורה שאינה תרומה לפי שאינו חייב, ומדבריהן גזרו שתהא תרומתו תרומה, גזרה משום בעלי כיסין שלא יהא זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו. ובודקין את הגוי שהפריש תרומה כדא׳ רב בערכין [דף ו׳] אם אמר בדעת ישראל הפרשתי תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים בד״א בא״י אבל גוי שהפריש תרומה בחוצה לארץ לא גזרו עליה ומודיעין אותו שאינו צריך ואינה תרומה כלל.
המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם, הרי זה נשאל עליהם לחכם ומתירם לו כדרך שמתירין שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהייתה כדאמרינן בנדרים [דף נ״ט]. ואף בשאר הקדשות נשאלין לבית הילל דאמר במסכת נזיר [דף ל״א] אין הקדש טעות הקדש, הילכך כשהחכם עוקר הנדר מעיקרו ועושהו הקדש טעות אינו הקדש. והביאו בב״ב [דף ק״כ] המפריש תרומה במחשבה בלבד ולא הוציא בפיו כלל, הרי זו תרומה [בביצה דף י״ג ובספרי פרשת קרח] שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם". תניא בתוספתא [פ״ג דתרומות כל הסוגיא] התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהא זו תרומה, על הכרי ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן. התורם את היקב צריך שיתכוין לתרום על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין. התורם את הבור של יין צריך שיכוון לבו לתרום על מה שבגפן. ואם לא נתכוין אלא תרם סתם, נפטר הכל שתנאי בית דין הוא שתרומה על הכל. עוד שם התורם כלכלה של תאנים ונמצא תאנים בצד הכלכלה, הרי אלו פטורין מפני שלבו לתרום על הכל. שנינו בתרומות [דף נ״ט] אין משנין פירות תרומה ומעשר מברייתם חוץ מזתים וענבים.
שנינו בפרק שני דתרומה אין תורמין ממין על שאינו מינו, שנא׳ כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ואם תרם אין תרומתו תרומה. [שם] כל מין חיטין אחד כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה אחת הן ותורם מזה על זה, [שם] כל מקום שיש כהן תורם מן היפה, שנאמר "בהרימכם את חלבו ממנו" וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים. עוד שנינו שם [בדף נ׳] כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרעה. וכל שאינו כלאים בחבירו, תורם מן היפה על הרעה, אבל לא מן הרעה על היפה. ואם תרם מן הרעה על היפה, תרומתו תרומה, חוץ מן הזונין על החטין מפני שאין הזונין מאכל אדם. ואמר מר [בתמורה דף ה׳ ובפ׳ המוכר את הספינה דפ״ד וביתר מקומות] מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? שנאמר "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו", הא אם לא תרימו חלבו ממנו, תשאו עליו חטא, ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה?
שנינו בפ׳ ראשון דתרומות אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. ומסיים בה בספרי [פרשת קרח] שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, מן הגמור על הגמור, ואם תרם תרומתו תרומה. ותניא בתוספתא [פ״ג דתרומות] מאימתי תורמין את הגורן? משיכבור כבר מקצת תורם מן הכבוד על שאינו כבור. [שם] הכניס שבולין לביתו לעשותם מלילות, הר״ז תורם מן השבולין. [שם] מאימתי תורמין את הגת? משהלכו בה שתי וערב. מאימתי תורמין את הזתים? משיטענו.
שנינו בפ׳ שני דתרומות אין תורמין מן הטהור על הטמא, ואם תרם תרומתו תרומה. באמת אמרו כלומר הל״מ שעגול של דבילה שנטמא מקצתו תורמין לכתחילה מן הטהור שבו על הטמא שבו ולא העיגול בלבד שהוא גוף אחד אלא אפי׳ אגודה של ירק אפילו ערימה של חטין שנטמאת מקצתה תורמין מהטהור שבה על הטמא שבה אבל אם היו שני עיגולין או שני אגודות או שני ערימות אחת טמאה ואחת טהורה בצדה לא יתרום מן הטהור על הטמא. שנינו שם ומביאה בהאשה רבה [דף פ״ט] אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא תיקן את השירים וזה שהרים תרומה ויחזור ויתרום לדברי רב נתן בר הושעיא בפרק האשה רבה [שם] ורב חסדא חולק שם ואומר אינה תרומה כלל ואין זה דומה ליין וחומץ שהן שני שמות ולכך בשוגג אינה תרומה ואע״פ ששם במזיד תרומתו תרומה כאן קנסו מפני שטמא אינו ראוי לאכילה כלל כך פי׳ רבינו יצחק [בתו׳ שם בד״ה אין וד״ה קישות].
שנינו בפ״ק [דף מ״ה] אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב, ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ואם תרם תרומתו תרומה. אומרין בית הלל בפ״ק [שם והסוגיא בירושלמי שם ובפירש ר״ש] שאין תורמין שבולין על חטין, וזיתים על שמן, וענבים על יין, ואם תרם אין תרומתו תרומה, גזירה שלא יטריח הכהן לכתוש ולדרוך. אבל תורמין שמן על זתים הנכבשין, ויין על ענבים לעשותם צמוקין, הא למה זה דומה? לתורם שני מינין שאינם כלאים זה בזה, מן היפה על הרעה. ובפרק שני [דף נ׳] שנינו וכן תורמין מזיתי שמן על זיתי כבש אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן, מיין שאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל, מן הצלול על שאינו צלול אבל לא מן שאינו צלול על הצלול, ובכולן אם תרם תרומתו תרומה. גרסינן בירושלמי ור״ש מביאו בפירוש [דלעיל] אמר רבי יוחנן מיחלפא שיטתיה דרבי יהודא דאיירי למעלה מזאת המשנה שכאן משמע שיין שאינו מבושל טוב יותר ובפ׳ בתרא [דף נ״ט] שנינו שרבי יהודא מתיר לבשל יין של תרומה מפני שמשביחו ומתרץ רבי אליעזר כאן בכהן וכאן בבעלים פירוש המבושל טוב להתקיים ולכך הותר לכהן לבשל אבל בעלים צריכים לתרום מן היפה ושאינו מבושל טוב יותר לשתייה. שנינו בפ״ק [דף מ״ט] אין תורמין שמן על הזתים הנכתשים ולא יין על הענבים הנדרכות, שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מן הענבים ומן הזתים הראשונה מדמעת והאוכלה חייב עליה כשאר תרומות גמורות אבל השנייה לא.
אין תורמין חומץ על היין ואם תרם בשוגג אינה תרומה במזיד תרומתו תרומה אבל תורמין יין על חומץ. דתניא בפ׳ הספינה [דף פ״ד] לרבנן דרבי שהיין והחומץ מין אחד הן לעניין תרומה ומעשר ואע״פ שבירושלמי פוסק כרבי [ריש פ״ג דתרומות והסוגיא בספ״ב] מ״מ מודה רבי שאם תרם כבר תרומתו תרומה דמן התורה הוי מין אחד ולא שנים כך כתב רבינו שמשון [ברפ״ג דתרומות כל הסוגיא מבואר ממשמעות התוספתא פ״ד דתרומות] [במיימוני פ״ה דהלכות תרומות] היה בלבו לתרום חומץ על חימץ ונמצא החומץ שתרם יין אינה תרומה. שנינו בפ״ג התורם חבית של יין על היין ונמצא חומץ אם נודע שהייתה חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה ואם אחר שתרם החמיצה הר״ז תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום. וכן שנינו במסכת תרומות [שם] התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוחה תרומה ויחזור ויתרום מפני שהוא ספק אוכל כדאיתא בירושלמי [שם] ובהאשה רבה [דף פ״ט] מפרש דהתם שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי למיטעמיה [בפ״ג דלעיל] הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה ואין חייבין עליה חומש וכן השנייה כיצד נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן נפלה שנייה למקום אחר אינה מדמעתן נפלו שתיהן למקום אחד מדמעות כקטנה שבשתיהן.
תניא בפרק המוכר פירות [דף צ״א] ובקידושין [דף ע״ט] הבודק את החבי׳ והניחה להפריש תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ מעת שבדקה תחילה עד שלשה ימים ודאי יין וכל יין שחשב באותן הימים שתרומה שלו בחבית הרי הוא מתוקן מכאן ואילך ספק וצריך להפריש תרומה שנייה כך מפרש שם רבי יוחנן. וריב״ל אמר כל שלשה ימים קודם בדיקה אחרונה ודאי חומץ משם למפרע ספק והיא תרומה ויחזור ויתרום ורבינו יעקב תופס עיקר כריב״ל בכ״מ. ורבינו יצחק ורבינו שמואל [בתו׳ שם ובתו׳ דע״ז לקמן] פוסקין כאן כרבי׳ יוחנן הלכה למעשה דהא דרומאי משמיה דר׳ יהודא בן לוי סוברין כרבי יוחנן וכן רבא בע״ז [דף ס״ו]. ובפרק המוכר פירות [דף צ״ו] משמע שסובר רבי יוחנן ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ומברכין עליו בורא פרי הגפן. בגיטין [דף ל״א] אמר בג׳ פרקים צריך לבדוק את היין שהניחו להפריש עליו שמא החמיץ ואלו הן: בקידום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר, פירוש שהבוסר יש בתוכו לחלוחית. ותנן נמי במס׳ שביעית [פ״ד] הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה ויין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין מ׳ יום.