מצוה:לפסוק טומאת שרץ
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כט וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.
ל וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.
לא אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכׇל הַשָּׁרֶץ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
לב וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכׇּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כׇּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.
שביעילג וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ. (ויקרא יא, כט-לג)
היא שצונו להיות מטמאים בשמונה שרצים. מצוה זו כוללת טומאת שרץ ומשפטיהם.
להיות שמנה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב וגו'.
משרשי המצוה. הקדמה, לא יספק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע"ה אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכלן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וכן לא יספק כל מי שיש בו מח בקדקדו כי השם יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כלה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר [את] (אל) בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע [ה] לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה.
וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועמק חכמתן וחזק בינתן ורב קדשתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן כי יכסף להציץ מן החרכים להתענג בזהר מראיהן וללקט מעליהן לחגר בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם.
ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדלה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל אסור המאכלות והרחקת הטמאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומשג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטמאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטמאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבד מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם ונטמתם כתיב כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בענין הטמאה.
ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עקר המחלה, ועל כן בכל הרחקות הטמאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שרשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שרשי מצות הטמאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחדוש פדה אדמה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם (מצוה קצז) נאריך בענין בעזרת השם לקבל שכר ביגיעה למצא דברי חפץ.
דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, כלים א, א) ששמנה שרצים הם נקראים אב הטמאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החלוק שיש בענין הטמאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים. והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמנה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושעור טמאת השרץ בכעדשה שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב).
ודין (חולין קכח ב) בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון, ודין (מעילה יז א) דמן וגידן וצפרנן ועורן וביצתן. ודין כל שנטמא בהן שאסור לאכל תרומה וקדשים ולכנס למקדש עד שיטבל, וענין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו (מצוה קעה) בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכל אפילו תרומה עד הערב שמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה, ויתר פרטיה מבארים בסדר טהרות וברב מסכת כלים וטהרות (פ"ד מהל' אבות הטומאה).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. לענין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטמאה עד שיטבל במים כדינו. ומכל מקום, עכשיו שאין לנו בעונותינו לא מקדש ולא טהרות. אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא אפילו לדעת בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי לגע בקדשים עד שיטהר. ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטמאה, כי הנפש מתעלה בטהרה. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שאין לנו לחשב במנין המצות שלו כל דיני הטמאות. ובספר המצות (עשה צו) כתב טעם נכון לדבריו, והדעת נוטה אחריו, ומחפצי בקצור בחבור זה, לא רציתי לכתב כל טענותיו.
הנה במצות צ"ו בספרו תמצא הענין בארכה. ובסוף הענין אמר, שהשם מנענו מעשות הדברים בטמאה ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר הוא הטמאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן. וזהו שאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת איזה דבר הן המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה.
"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק או כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו."
והא לך דין טומאת שרצים. "וזה לכם הטמא בשרץ" תניא בת״כ [פרשה שמיני פ״ו] בפ׳ העור והרוטב מקצתה [דף קכ״ו וקכ״ז] וזה להביא דמו שיטמא כבשרו מה שאין כן בבהמה. "החולד" מושטיילה. "והצב" פרוייט שדומה לצפרדע. "למינהו", להביא כל מינין של צב, כגון תברבר וסלמנדרא הגדלה באור. כשהיה מגיע ר׳ עקיבא לפסוק זה, היה אומר "מה רבו מעשיך ה׳", ברא בריות הגדלות בים וגדלות ביבשה; הגדלות בים אם עלו ליבשה מתות, הגדלות ביבשה אם ירדו לים מתות. ברא בריות הגדילות באור כגון סלמנדרא וברא הגדילות באויר; הגדלות באור אם פרשו לאויר מתות, הגדלות באויר אם פרשו לאור מתות. מקום חייו של זה מיתתו של זה, "מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית". "אנקה" הריצו״ן בלעז. "כח" לא איתפרש. "הלטאה" לישאורא. "חומט" לימצא. "תנשמת" טלפ״א. "והעכבר", יכול אפילו עכבר שבים? תלמוד לומר "על הארץ", להוציא את שבים.
"אלה הטמאים לכם בכל השרץ", אין לך מטמא בשרץ אלא אילו בלבד. [בריש מסכת כלים] שמנה שרצים אילו, כל אחד מהם כשימות הוא אב הטומאה, לטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר. ואינו מטמא במשא והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ושיעור טומאתו בכעדשה וכל השרצים מצטרפין לכעדשה. כדתניא בת״כ [שם פ״ו] טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה. עוד מרבה שם מטמאין עורותיהן וביצת השרץ שיטמאו כבשר השרץ כי ג׳ טמאין כתובין בפרשה. [שם] "כל הנוגע בהם במותם יטמא", לרבות ידות הכלים. "יטמא עד הערב" ואין האוכל אוכלין טמאים ולא השותה משקה טמאין מטמא טומאת ערב. [שם] "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" וגו׳ במה המקרא הזה מדבר? אם במיתתן הרי מיתתן אמור, אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה, הא אינו בא אלא ללמד על אבר מן השרץ החי שיטמא בשרץ. יכול הבשר הפורש ממנו מן החי יטמא? ת״ל שרץ מה שרץ בשר וגידין ועצמות אף אבר כן.
[שם] "מכל כלי עץ" ולא "כל כלי עץ", הרי זה בא למעט. כל כלי עץ בא לרבות שלא כתב מכלי עץ אחר שריבה הכתוב ומיעט יש לך להעמיד הריבוי בדומה והמיעוט בדומה. ונדרש מה "שק" שהוא מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם, אף אני אביא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי שהם משמשי האדם ואת משמשי האדם. וממעט אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם. וממעט אני את הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשין את משמשי האדם ואינן משמשין את האדם. יכול שאני מרבה כוורת הקש וכוורת הקנין ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והן מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש? ת״ל "שק", מה שק מיוחד שהוא מיטלטל מלא וריקן, יצאו אילו שאינן מיטלטלין במילואן.
[שם] "בגד", מניין לעשות שאר כלים כבגדים? ת״ל "וטמא". מניין לרבות הלבדים? ת״ל "או בגד". מה בגד מין הגדל בארץ, אף עור מין הגדל בארץ, יצאו עורות שבים. "או עור", לרבות את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו, אפילו חוט או משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה. יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע? ת״ל כל מלאכת עור יצאו אילו שאינן עבודין ולא נעשה בהן מלאכה יכול שאני מוציא עורות אהלים ת״ל "כל כלי אשר יעשה בהן מלאכה" לרבות עורות האהלים. [שם פ״ח ובפ׳ במד אשה דף ס״ד] שק אין לי אלא שק, מניין לרבות הקלקי והחבק והם פוייטראל וציגאל״ה בלעז של סוסים? ת״ל "או שק". יכול יטמא חבלי׳ ומשיחות? ת״ל שק מה שק מיוחד טווי וארוג את כל טווי וארוג הרי הוא אומר במת וכל מעשה עזים יכול יטמא חבלים ומשיחות ת״ל בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה מה בגד ועור האמורים בשרץ לא טימא אלא טווי וארוג אף בגד ועור האמור במת כן [שם] "שק" אין לי אלא העשוי מן העזים, העשוי מן החזיר מזנב של פרה, מניין? ת״ל שק. אין לי אלא בשרץ, במת מניין? ת״ל בגד ועור לגזרה שוה.
"כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" ולא לכלים העושים מלאכה לאחרים בהם, פרט לחיפוי הכלי׳ במים יובא כולו כאחת יכול אפי׳ מקצתו ת״ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת מים כולו כאחת [שם ומביאה בפ׳ הערל דף ע״ד בפ׳ כל שעה דף ל״ה] וטמא עד הערב טבל ועלה אוכל במעשר אבל טמא הוא לתרומה עד שיעריב שמשו.
"וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו". ותניא בת״כ [בפ״ה דלעיל] כלי חרש מניין לרבות כלי נתר ת״ל כלי חרס אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור מלקבל טומאה אף מגבו. כגון המטה והכסא והספסל והמנורה של חרש וכיוצא בהן. זו העדות שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל שאמר משום ר״ג הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים. [שם] "אל תוכו", מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. כלי חרש אל תוכו ולא כלי שטף אל תוכו שאין כלי שטף מטמא מאוירו. אל תוכו ולא כשיפול אל תוך תוכו. כיצד? חבית נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור, השרץ בחבית, אוכלין ומשקין שבתנור טהורין. וכן אם השרץ באויר התנור, אוכלין ומשקין שבתוך החבית טהורין, שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא" ולא שבתוך תוכו. יכול אע״פ שנקבה החבית? ת״ל כל אשר בתוכו יטמא. וכמה שיעורו של נקב בכלי חרש בכונס משקה בכלי שטף במוציא זתים כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירה.
דבר אחר אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן. [שם פ״ט ומבואר בפרק תולין דף קל״ח] יכול אף הכלים יהו מטמאין באויר כלי חרש ת״ל מכל האוכל אוכל ומשקה מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרש לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה לפיכך אינו חוזר ומטמא כלי שמתוכו. ולמדנו שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת התנור ראשון והפת שנייה ולא נא׳ רואין את התנור כאילו כולו מלא טומאה ותהא הפת תחלה שאם אתה אומר כן לא נתמעטו הכלים מלטמא מאויר כלי חרש שהרי טומאה עצמה נוגעת בהן.