מצוה:לפסוק טומאת נידה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
יט וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
כ וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.
כא וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
כב וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
כג וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
כד וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.
(ויקרא טו, יט-כד)
היא שצונו שתהיה הנידה טמאה. ומצוה זו כוללת טומאת נידה וכל משפטיה.
להיות הנדה טמאה ומטמאה אחרים, שנאמר "וכל הנוגע בה יטמא עד הערב" (ויקרא טו, יט).
שרש המצוה וקצת פרטיה נכתוב כמנהגנו בלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) בעזרת השם.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא התנהג עמה בטומאה וכן היא שנהגה בעצמה מנהג טהרה, בטל עשה זה, מלבד העונש שיש בה כמו שנכתוב למטה בעזרת השם.
והא לך פרשת הנדה
"ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב. וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב. ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא." (ויקרא ט"ו, י"ט-כ"ד)
והא לך פירוש פרשת הנדה
תניא בתורת כהנים [שם פרק ו׳ ומביאה בפרק יוצא דופן דף מ״ה] אשה אין לי אלא אשה גמורה, מניין לרבות את הקטנה? ת״ל "ואשה". מכאן אמרו בת יום אחד לנדה, בת עשרה ימים לזיבה, שאינה יכולה להיות זבה עד שתראה ג׳ ימים אחר ז׳ ימים של נדה. [בת״כ דלעיל כל הסוגיא] "כי תהיה זבה" יכול זבה מ״מ תהי׳ טמא? ת״ל "והיא גילתה את מקור דמיה" (ויקרא כ, יח) לימד על דמים טמאים שאינם אלא מן המקור בבשרה מלמד שמטמאה בפני׳ כבחוץ. וכבר בארנו במצות הנדה בסמל״ת [מל״ת קי״א] ה׳ מראות דמים טמאים באשה. ואין לי אלא נדה, זבה מניין? ת״ל "זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" מלמד שאין טבילתה עולה מבעוד יום. ואין לי אלא ימים, לילות מניין? ת״ל "תהיה" לרבות הלילות.
[שם בת״כ] "כל הנוגע בה יטמא" יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע ודין הוא אם מטמא המשכב לטמא אדם לטמא בגדים במגע היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים במגע. אם כן למה נא׳ "כל הנוגע בה יטמא"? ללמד שאין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס במגע אע״פ שהיא חמורה יותר מן הזב שהיא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל כאשר מפורש בת״כ בנדה [שם פ״ח] "וכל אשר תשכב... וכל אשר תשב... וכל הנוגע במשכבה..." בכולן כמו שבארנו בזב משפט אחד להם, [מפירש״י פי׳ חומש שם] "וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו... ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו" כלומר לא הנוגע בלבד טעון כיבוס בגדים אלא אפי׳ שוכב או יושב על משכבה או על מושבה אפי׳ לא נגע בו, הוא כדין המגע ליטען כיבוס בגדים כמו בזב. ותניא בת״כ [שם סוף פ״ו] "כלי" לרבות מרכב ועליו נאמר "בנגעו בו". איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדי׳ אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים. [שם פ״ז ומביאה בפ׳ בנות כותים דף ל״ג] "ותהי נדתה עליו" יכול יעלה לרגלה שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא ג׳ ימים כמוה? ת״ל "וטמא שבעת ימים". ומה ת״ל "ותהי נדתה עליו"? מה היא מטמאה אדם במגע וכלי חרס בהיסט אף הוא מטמא אדם וכלי חרס במגעו. אבל בנושא את הנבילה אע״פ שמטמא כל בגדים וכלים אינו מטמא אדם וכלי חרש. [שם] "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" מה תלמוד לומר? והלא כבר שמענו שנדתה עליו אלא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שלא יטמא כמשכב נדה עצמה ותלאו בטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין נמצא בו משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד. והוא ששנינו בתחילת מסכת כלים, בועל נדה מטמא משכב ומושב תחתון כעליון כלומר כעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.
עד הנה בארנו בשי׳ תורת כהנים, מכאן ואילך נבאר על פי הלכות מסכת נדה. ושם מוכח [בדף מ״ד ומ״ה] שאם היה הבועל פחות מבן ט׳ והנבעלת פחותה מבת ג', אינו מטמא משום בועל נדה ואינו אב הטומאה, אלא משום נוגע בנדה בלבד שהוא וולד ואינו אב. הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדות, אע״פ שלא ראתה דם כולן מטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה, וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה. בנדה [דף ב׳ והסוגיא בדף ד׳] כיצד? אשה שהיתה טהורה ואין לה ווסת ובדקה את עצמה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה ומצאה דם, הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שנייה טמאות למפרע. וכן אם בדקה היום ומצאה טהורה ולאחר שנים או שלשה ימים בדקה ומצאה דם, כל הטהרות שעשתה מעת שמצאה דם עד כ״ד שעות למפרע מטמאות. ואומר שם שמואל [בדף ח׳] שעד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה והלפני תשמיש מפני המהירות אינה כפקידה מפני שאינה בודקת בו יפה.
עוד שם [דף ב׳] אשה שיש לה ווסת וראתה דם, דייה שעתה ואינה מטמאה למפרע. [שם פ״ב דף ט״ז כל הסוגיא עד סוף] הגיע שעת ווסתה ולא בדקה עצמה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה דם, הרי זה טמאה למפרע והרי היא בחזקת נדה משעת ווסתה. וזו היא טומאת ווסתות האמורות בכ״מ. ואם מצאה עצמה טהורה כשבדקה עצמה אחר הווסת, הרי זו טהורה. ואפי׳ לא בדקה נמי טהורה כדאמר שם גבי דם הבא מחמת מכה אפי׳ בימי נדתה טהורה דווסתות דרבנן ושם אין לבדוק אם ראתה אם לאו שהרי היא רואה מחמת מכה ודווקא דם בדיקה מטהרת על יד מכתה אבל דם שבשעת ווסתה לא תטהר בכך שאם כן לא תהי׳ טמאה לעולם. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי [פרשת מצורע סי׳ פ״ט וכן פסקו התוס׳ שם בד״ה ורב נחמן] דווסתות דרבנן שהרי רב נחמן בר יצחק שהוא אחרון מעמיד דברי רב כמאן דאמר ווסתות דרבנן והלכ׳ כרב באיסורי לגבי שמואל [כדאיתא בפרק יש בכור דף מ״ט] ומעמיד גם דברי רבי יהושע ורבנן דרבי מאיר כמאן דאמר ווסתות דרבנן אמנם צריכה לכתחלה לבדוק.
[בנידה ד״ה] אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, [שם דנ״ו] וכן הבגד שנמצא עליו את הכתם טמא למפרע. ועד כמה? עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה עליו כתם. ואפילו נמצא כתם לח, הרי זה מטמא למפרע עד שעת הפקידה שאנו אומרים מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח. [בדף ה׳ דלעיל] וכל הנשים שדיין שעתן, כתמן כראייתן ואינן מטמאות למפרע. [שם ובדף ו׳] כל אלו הנשים הטמאות למפרע, בין רואה דם בין מצאה כתם, מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים. וכן רוקן ומימי רגליהן טמאין למפרע ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמאות אותו למפרע. אבל אינן מטמאות את הבועלים למפרע משום בועל נדה, אלא משום נוגע בלבד. אבל הרואה כתם, הבועל אותה אחר שנמצא הכתם טמא, משום בועל נדה.
עוד בנדה [דף ו׳] פסקי׳ הלכה כרבי אליעזר שאומר ארבע נשים דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע ואלו הן: מעוברת ומניקה ובתולה וזקנה. [שם] איזוהי מעוברת? משיכיר עוברה. [שם ד״ט] איזוהי מניקה? כל עשרים וארבעה חדש מיום הלידה ואפילו מת בנה בתוך זמן זה או שנטלתו או נתנו למינקת דייה שעתה אבל אחר כ״ד חדש אע״פ שמניקה והולכת הר״ז מטמאה למפרע ככל הנשים. [בדף ח׳] איזוהי בתולה? כל שלא ראתה דם מימיה בתולת דמים אמרו ולא בתולת בתולים כיצד אפי׳ נשאת וראתה דם מחמת נישואין או ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין היא בתולה לעניין טומאה ודייה שעתה. [בדף ט׳] איזוהי זקנה? כל שעברו עליה שלשה חדשים סמוך לזקנתה ולא ראתה דם ואיזהו סמוך לזקנתה כל שחברותיה קוראות לה זקנה בפניה ואינה מקפדת. [שם] תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה למפרע ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונ׳ דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע [בדף ז׳] וכן מעוברת ומניקה וזקנה בראייה ראשונה דייה שעתה ובשנייה מטמאה למפרע.
חכמים תקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום שחרית וערבית. שחרית מפני טהרות של ערבית וערבית מפני טהרות של שחרית. וכל אוכלת בתרומה בודקת עצמה בשעה שאוכלת בתרומה. וכל אשה בודקת בשעה שהיא עובר׳ לשמש מטתה מפני הטהרות אבל אם לא היתה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה שכל הנשי׳ שיש להן ווסת בחזקת טהרה הן לבעליהן כדמסקי׳ בפ״ק דנדה [דף י״א ומבואר יותר בסמל״ת סימן קי״א] אמרינן בנדה [דף ס״א] כל הכתמים הטמאין מעבירין עליו שבעה סמנין ואח״כ בין עבר הכתם בין לא עבר מטבילו וטהור שאם לא עבר כלל הרי הוא צבע ואם עבר או כהה הר״ז כתם. ותני רבי חייא [שם דף ס״ב] אפי׳ דם הנדה ודאי מעבירין עליו שבעה סמנין ומבטלו ומטבילו ועושה על גביו טהרות.