מצוה:ללמוד תורה וללמדה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.
(דברים ה, א)
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
(דברים ו, ז)
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.
(דברים יא, יט)
היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה. והוא אמרו "ושננתם לבניך". וכתוב בספרי "לבניך" אלו התלמידים, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר "ויצאו בני הנביאים" (מלכים ב' ב, ג). ושם נאמר "ושננתם", שיהיו מחודדים בתוך פיך. כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד. וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם למען ילמדון. וכבר נתפזר הצווי והזרוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד.
והנשים אין חייבות בה. מאמרו "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), אמרו "בניכם" ולא בנותיכם, כמו שהתבאר בגמרא (קידושין ל.).
מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת. ועל כל זה נאמר "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) "בניך" אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר "ויצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב, ג), ושם נאמר "ושננתם" שיהיו מסדרים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים, שנאמר "ולמדתם ועשיתם ולמען ילמדו" (דברים ה, א) "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט).
שרש מצוה זו ידוע כי בלימוד ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה מב.): מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד) ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא "שמע ישראל", ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה עד שיהא בן שש או בן שבע, שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלמוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מח ויוכל לסבל יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חלי ההתעלפות בסבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר ומחיב להביא צוארו בעולה של תורה. ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל.) עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, פרוש אדם שהיה בדורם ששמו כן, שלמדו אבי אביו מקרא, ומשנה, תלמוד, הלכות, ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התרוץ שהחיוב ללמדם מקרא, דהינו תורה, כמו שעשה אבי אביו של זבולון, ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבוא עליו ברכה, ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אתם, ואם היו האב והבן צריכין ללמד, ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמד תמיד הוא קודם לבנו, ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו. ועד אימתי חייב כל אדם ללמד תורה? (פ"א מהל' תלמוד תורה ה"י) עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" (דברים ד, ט). ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו (שבת פג:) שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמד תורה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה (יומא לה:) בין עני בין עשיר, בין בריא בין בעל יסורין. וכבר אמרו זכרונם לברכה (עירובין נד.), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים הכל חיבים לקבע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).
ותחלת דינו של אדם אחר המות הוא על שנתבטל מן הלמוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין מ:) מדכתיב "פוטר מים ראשית מדון" (משלי יז, יד), כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א), ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים (תענית ז.). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל.), שחיב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין הענינים משרש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלשתן הן עיקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם.
וכן מה שאמרו (בבא בתרא כא:), שחיב הצבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, ועשרים וחמשה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ומה שאמרו (אבות פ"ב מ"ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. שעסקו של עולם מתחדש יום יום, ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסיעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עלן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאזן שומעת. ויתר פרטיה, מבוארים בקידושין פרק ראשון ובמקומות מפוזרים בתלמוד.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר "בניכם" (דברים יא, יט). ודרשו זכרונם לברכה (קידושין כט:) ולא בנותיכם. וכן אשה אינה חיבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמוד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה (סוטה כא.). וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים (סוטה כ.) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן. והעובר על זה ולא למד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן, בטל עשה זה. וכן כל מי שיש ספק בידו ללמד בשום צד, הוא בכלל עשה זה, וענשו גדול מאד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.
מצות עשה ללמד בנו תורה ומצות, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט). אבל נשים ועבדים פטורים מתלמוד תורה (קידושין כט:) ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד. ואף גם זאת גרסינן בסוטה (דף כא.) איתתא דמקריא ומתניא לבנה ונטרא ליה לגברא עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגא בהדייהו (קידושין ל.). כשם שחייב אדם ללמד בנו תורה כך חייב ללמד בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). ולא לבנו ולבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד תורה לכל התלמידים שנאמר "ושננתם לבניך" (שם ו, ז). ותניא בספרי אלו התלמידים, שהתלמידים קרוים בנים, שנאמר "ויצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב, ג). אם כן למה הוצרך להזהיר על בנו ועל בן בנו? להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו. וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב לשכור מלמד לבן חברו אלא בחנם.
קטן, משיודע לדבר, אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד) וקרית שמע פסוק ראשון, כדאיתא בפרק לולב הגזול (סוכה מב.). ואחר כך מלמדו מקרא מעט, כדאיתא בקידושין (דף ל.) ומפרש שם מקרא זו תורה. מלמדו עד שיהא בן שש או בן שבע לפי בוריו מוליכו אצל מלמדי תינוקות. ואמר רבי יהושע בן לוי (שם) כל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט) וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב" (שם ד, י). מי שלא למדו אביו, חייב ללמד עצמו כשיכיר (דף כט:), שנאמר "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א). וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד (פ"א מהל' תלמוד תורה).
ובמסכת נדרים (דף לז.) אמרו מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמדה בשכר, שכר שימור קטן או שכר פיסוק הטעמים. אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר, [והטעם שם בפרש״י] שנאמר "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים אשר ציוני" וגו׳ (דברים ד, ה). מה אני למדתי אתכם בחנם אף אתם בחנם, וכן תלמדו לדורות בחנם כמו שלמדתם ממני. [שם] לא מצא מי שילמדנו בחנם, ישכור מלמד, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג, כג). ואע״פ כן, אסור לו ללמד לאחרים בשכר, שנאמר "ואל תמכור". ובירושלמי דפרק אין בין המודר (נדרים פ"ד ה"ג) גרסינן "חוקים ומשפטים" אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום. וכן חמי מתנינייה נסבין אגרהון, אמר רבי יודן בר ישמעאל שכר בטלה הן נוטלין. ובטעם זה יתישב מה שאומרין בפרק אחרון דכתובות (דף קו.) דמלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומות הלישכה. ובפסיקתא פירש ר׳ חייא ורבי ברכיה בשם רבי נהוראי כתיב "ופקדתי על כל לחציו" (ירמיהו ל, כ) ואפילו גבאי צדקה, חוץ משכר סופרים ומשני׳ שאין נוטלין אלא שכר בטלה בלבד, שכל שכר דבר אחד מן התורה אין בריה יכולה ליתן.
וכל אדם, בין עשיר בין עני, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ובפרק שלישי דיומא (דף לה.) אמרינן שהילל מחייב את העניים ורבי אליעזר בן חרסום מחייב העשירים ויוסף מחייב את הנאים ההולכים אחר יצרם ומניחים את התורה. ודרשתי לגליות ישראל כי ברית תורה נכרת בדם שנאמר "הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם" (שמות כד, ח). וכל שאינו עוסק בתורה חרב מביא לעולם, שנאמר "והבאתי" וגו׳ "חרב נוקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה). ומסקינן בסוטה (דף כא.) כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.
תניא בפרק קמא דקידושין (דף ל.) "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו). רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמני סרי עד עשרין וארבע. פירוש, בזמנים אלו ידריכנו בדרך מוסר שכל ימיו יתנהג בו. ובכתובות (דף נ.) גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה ומכאן ואילך יורד עמו לחייו. ומה ששנינו במסכת אבות (פרק ה) בן עשר למשנה זהו לגלגל. אמרו רבותינו בפרק קמא דקידושין (דף ל.): לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ופירוש רבינו יעקב במסכת סנהדרין (תוספות דף כד.) שתלמוד שלנו מספיק לכולם כדאמרינן: למה נקרא בבל? בלולה בכל, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד.
אמרינן בסוטה (דף כא.) כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תיפלות. ונראה הדברים דווקא תורה שבעל פה, שעל ידי כן נכנס בה ערמומית, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם למדה אינו כמלמד תיפלות. אמרינן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קיט:) אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. לפיכך אמרינן בבבא בתרא (דף כא.) שמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. עד עשרים וחמשה תינוקות יכולין ללמוד אצל מלמד אחד. בפרק קמא דסנהדרין (דף ז.) אמרינן שאין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה ואחר כך על שאר מעשיו, אף על פי שבודקין אותו תחלה נשאת ונתת באמונה כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת לא.) לפיכך אמרו חכמים פרק מקום שנהגו (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
שנינו במסכת אבות (ב, ה) לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד. ואומר "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה" (משלי ל, לב) ודרשוהו (ברכות סג:) המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא ואם זמות יד לפה. אמרו חכמים בפרק הניזקין (גיטין נז:) ובפרק רבי עקיבא (שבת פג:) דרך רמז: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. וכך אמר שלמה, "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט), חכמתי שלמדתי באף עמדה לי. גרסינן בברכות (דף ו.) אמר ר׳ יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפילו בשבת, שנאמר "אחרי ה׳ אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה). [שם] ואגרא דפרקא ריהטא ואגרא דדרשא דוחקא ואגרא דשמעתא סברא ודבית אבל שתיקותא ודתעניתא צדקתא דהספידא דלויי להרים בקול ובבית נשואין חדוי. גדול תלמוד תורה שמבטל יצר הרע כדאיתא בפרק קמא דקידושין (דף ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
ושנינו בתחילת מסכת פאה (משנה א; ראו שבת קכז.) אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, אלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים ובקור חולים ועיון תפלה והכנסת אורחים והשכמת בית המדרש והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם. גרסינן בירושלמי דעבודה זרה פרק ב׳ (הלכה ז) תניא רשב״י אומר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הפנימה הזאת אינה ניגלית לכל בריה, כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה לגלות רזיה אלא בפני אדם כשר. אמרינן בירושלמי בפרק אין עומדין היגע בתלמודו בבה״כ ומשמיע קולו שתהא ערוכה ושמורה לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתורה בצינעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה ובפ׳ הדר גבי לא איברא סיהרא [דף ס״ה] אמר לי מורי דגרסינן בבראשית רבה אמר ר׳ יוחנן אין גורנא של תורה אלא בלילה שנ׳ קומי רוני בליל׳ שנינו במסכת אבות (ד, ט) כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיים מעושר וכל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני ודבר זה מפורש בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה" וגו׳ "ועבדת את אויבך".
במסכת יומא פרק בא לו (יומא עב:) אמרינן אמר ר׳ יוחנן בשלשה כתרים נכתרו ישראל: בכתר של תורה הוא זיר של ארון, וכתר כהונה הוא זיר המזבח, וכתר מלכות הוא זיר השלחן. כתר כהונה זכה בה אהרן; כתר מלכות זכה בה דוד; כתר תורה מוכן ומונח ועומד לכל, שנאמר "מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד). וגדול כתר תורה מכולם שנאמר "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח, טו). ובפ׳ אחרון דהוריות (דף יג.) אמרינן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר "יקרה היא מפנינים" (משלי ג, טו), יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני לפנים. בשעת דחוקות שהאדם בבילבול ואין לו פנאי ללמוד, סומך על מה שאמר רבי יוחנן בשתי הלחם (מנחות צט:) אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים מצות "לא ימוש" (יהושע א, ח). ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. גרסינן בנדרים פרק קונם (דף סב.) המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר. ומה בלטשצר שנשתמש בכלי קודש שנתחללו, שנאמר "ויבואו פריצים ויחללוהו" (יחזקאל ז, כב), נעקר מן העולם בלילה ההוא, שנאמר "ביה בליליא קטיל בלטשצר" (דניאל ה, ל), המשתמש בתורה שהיא לעולם קודש לא כל שכן. ומפרש לה בפרק בני העיר (מגילה כח:) דגרסינן שם תנן במסכת אבות (א, יג) ודאשתמש בתגא חלף, אמר ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות. ופירוש בערוך (ערך, תג) המשתמש בכלי שהוא מוכתר בכתר של תורה, ראוי להריגה. ובאבות דר״נ דרשו למשתמש בשם המפורש.
עוד שם (נדרים סב.) אמר רבא שרי לי׳ לאיניש לאודועי לנפשיה באתרא דלא ידעין ליה דכתיב ועבדך ירא את ה׳ מנעוריו ומקשה שם והרי ר׳ טרפון שנצטער על שהודיע את עצמו לאדם אחד שהעלילו על ממון ומתרץ שאני ר׳ טרפון דעשיר גדול הי׳ והי׳ לו לפייסו בדמים ואמר רבא שרי לי׳ לצורבא מרבנן למימר שרי לי תגראי בראש כלומר עשו לי דין שלי תחילה או תנו לי חלק בראש דאמר מר מה כהן נוטל חלק בראש אף ת״ח נוטל חלק בראש ואמר רבא שם שרי לי׳ לצורבא מרבנן למימר לא יהבינן מנדא כרגא דכתיב מנדא בלו והלך לא שליט למירמא עליהו ואמר רב יהודה מנדא זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא ובפרק בא לו (יומא עב:) אמר רבי יוחנן כתיב ועשית ארון עץ וכתיב ועשו ארון עצי שטים מכאן שהתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.