מצוה:להכיר באחדות ה'
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.
(דברים ו, ד)
היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד, והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
וברוב המדרשות תמצאם אומרים "על מנת ליחד את שמי", "על מנת ליחדני" ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר: אנחנו אמנם הוציאנו מעבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסדים והטובות, על תנאי האמנת היחוד כי אנחנו מחוייבים בזה. והרבה מה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות שמים, כי הם אומרים: כדי לקבל עליו מלכות שמים, רוצה לומר, ההודאה ביחוד והאמנתו.
שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד" (דברים ו, ד). וזה מצות עשה הוא אינה הגדה, אבל פרוש "שמע" כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי השם שהוא אלקינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה אמרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה.
שרש מצוה זו ידוע, כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא:) שחיב כל אחד מישראל להרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאלו כופר בעקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן הרי, מצוה זו מכלל איסור עבודה זרה, שאנחנו מצוים להרג עליה בכל מקום ובכל שעה. ויתר פרטיה, מפזרין במדרשות ובמקומות בגמרא, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ברוך הוא, בטל עשה זה וגם כל שאר מצות התורה, כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו. ונקרא כופר בעקר, ואינו מכלל בני ישראל אלא מכלל המינין, והבדילו השם לרעה. והמאמין בשם ובוטח בו ישגב. וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם ואפילו רגע קטן.
מצות עשה להאמין ולשמוע, היא הקבלה שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, שנאמר "שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד". "שמע" כמו תקבל, וכן "אתה תשמע מן השמים". וצריך שיאריך דלי״ת עד שיגמור בכוונתו מחשבה זו שבארנו, ולא יאריך בא׳ דאחד, שלא יראה כאומר "אי אחד".
וזה האחד אינו כשאר האחדים. שהמלך הוא אחד בארצו אבל אינו אחד מכל צדדין כי יש בארצו אנשים שהם אנשים כמותו, ובשאר ארצות יש מלכים כמותו. ואם מלאך מן השמים ירד למטה לארץ, הנה המלאך ההוא אחד בארץ, אבל אינו אחד מכל צדדין כי יש בשמים מלאכים כמותו. אבל ה׳ אלהינו אינו כך, הוא אחד מכל צדדין.
ורב סעדיה כתב להשיב לכופרים שאומרים שהם שנים או שלשה: אם לא יוכל האחד לעשות מעשה אלא בעזר חברו, הרי שניהם חלשים. ואם אחד מהם יוכל להכריח את חבירו, הרי שניהם מוכרחים. ואם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש אחד להחיות אדם והאחד בקש להמיתו, ראוי שיהא האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין. ואם יוכל האחד להסתיר דבר מחברו, הרי שניהם אינם חכמים. ואם לא יוכל להסתיר, הרי שניהם נלאים. ועוד כתב להשיב לאותן שפוקרים על "נעשה אדם בצלמינו" כי דרך שפת לשון הקדש שהגדולים מכנים עצמן לשון רבים, אף על פי שהם יחידים, כמו אוכל נכה בו ובדניאל פשריה לאמר קדם מלכא ובמנוח נעצרה נא אותך. עד כאן דבריו.
ועוד האריך מאד בעניין הייחוד ואין צורך כל כך להאריך כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד. כמו שנאמר "ה׳ אחד", ונאמר "אתה הראת לדעת" וגומר, ונאמר "וידעת היום והשבות" וגומר, ונאמר "אני אני הוא ואין אלהים עמדי". ובמקרא יש מקראות רבות כאלו.