מצוה:לא לעבוד בבהמה כלאיים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.
(דברים כב, י)
שהזהיר מעשות מלאכה בכלאי בהמה יחד, והוא אמרו "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י).
וכל זמן שתיעשה בהם מלאכה כגון חרישה או דישה וימשוך שניהם יחד – לוקה, מאמרו "יחדו". רוצה לומר שלא יחבר שניהם יחד במלאכה אחת מהמלאכות. אמנם מן התורה אינו חייב מלקות אלא על שני מינין – אחד בהמה טמאה ואחד טהורה, כגון שור וחמור. וכשחרש בהם או משכם יחד – לוקה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים.
שלא לחרוש בשור ובחמור יחדו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה. ולאו דווקא חרישה לבד אסורה אלא הוא הדין לכל מלאכה מהמלאכות, כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות. ועל זה נאמר "לא תחרש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י).
שורש המצוה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ג, מט; וכן רמב"ן שם) שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאיים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת, ושמא [ושמה] ירכיב אותם. ושורש איסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד). ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב, אענה אף אני חלקי ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן. וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד. שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מל"ת ריח; הל' כלאים פ"ט ה"ז) שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהם כגון שור וחמור, שהאחד טהור והשני טמא, שטבעם רחוק מאד זה מזה. אבל בשני מינין טהורים או טמאים, אף על פי שאינם מין אחד, כגון שור ותיש או חמור וסוס, אינו אסור מן התורה. אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האסור. ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה. וכן (פ"ט מהל' כלאים ה"ט) אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין, מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשך. ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולם לוקין. ומה שאמרו (פ"ט מהל' כלאים ה"י) שמותר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה, שנאמר בשור ובחמור, ולא באדם וחמור או באדם ושור. וטעם הענין לפי השורש שאמרנו, מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם, כי אין לו עמה חברה כלל. והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת, ואינו בא כלל בגדר הדבר שדיברנו עליו. וכן מענין המצוה מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות (דף כב.) שהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, שאף על פי שהוא גוף אחד, עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממסכת כלאים.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין, אחד טמא ואחד טהור, חייב מלקות מדאוריתא. ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד, כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם, חייב מלקות, שנאמר "יחדו". מכל מקום דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב, לחייב מלקות בדיבור בלי מעשה. ואם בשני מינין טמאים או טהורים, שהן כלאים בהרבעה זה בזה, חייב מכת מרדות מדרבנן.
כתוב בפרשת תצא: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). ותניא בספרי (שם): מניין לרבות שאר בהמה חיה ועוף? תלמוד לומר "לא תחרוש" מכל מקום. ובפרק הפרה (בבא קמא נד.) לומדה בגזירה שוה שור שור משבת. ומסיים בברייתא בספרי: אם כן למה נאמר שור וחמור? לומר לך בשור וחמור אי אתה חורש, אבל אתה חורש בשור ואדם. ומניין לרבות הדש והמנהיג? תלמוד לומר "יחדיו" מכל מקום. ולהוציא קושר סוס בצידי הקרון או לאחר הקרון, שאינו יחדיו.
רבי מאיר פוטר את היושב בקרון. ובבבא מציעא (דף ח:) מהפך שמואל ותני חכמים פוטרין היושב בקרון דסבר דהכי הילכתא. ואע"פ שהקושר סוס בצידי הקרון אינו לוקה, מדרבנן אסור, כדתני בתוספות דכלאים: אין קושרין סוס לא בצידי הקרון ולא לאחר הקרון. ורבי יהודה מתיר. ואם היו מסייעין זה את זה בירידה ובעלייה הכל מודים שאסור. והלכה כחכמים. ועוד דסתם לן בכלאים סתם משנה כחכמים ואין שם דברי ר' יהודה.
גרסינן בבבא מציעא (דף צ.) הנהיגה בקול ר"י אמר לוקה, פי' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה, כדאמר ליה ר' יוחנן לתנא [בתמורה דף ג'] לא תיתני מימר משום דבדיבוריה מתעביד מעשה.
וכתב רבינו משה (פ"ט מהל' כלאים) שאין חייבין מלקות אלא על שני מינין אחד טמא ואחד טהור, דומיא דשור וחמור, אבל אם שניהם טמאים אין שם איסור מהתורה, ואעפ"כ אסור מדברי סופרים. ויש להביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא דכלאים: לא יקשור סוס לפרד, ופרד לחמור, וחמור לערוד, מפני שמנהיגים זה את זה. עשה כן - רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים; פירושו ממלקות, אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. ועוד שנינו בכלאים: בהמה עם בהמה וחיה עם חיה, בהמה עם חיה וחיה עם בהמה, טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה, טהורה עם טהורה, טמאה עם טמאה – אסורין לחרוש למשוך ולנהוג.