מצוה:לא לבזות את שם ה' בדיבור
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.
(שמות כב, כז)
שהזהירנו מנקוב השם הגדול יתעלה ממה שיאמרו המינים עלוי רב. והוא ענין שיכנו אותו בברכת השם יתעלה.
אמנם העונש לעובר על לאו זה הנה הוא מבואר בתורה שיסקל. והוא אמרו יתעלה ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה. ואמנם האזהרה הנה לא באה בכתוב הזה האזהרה מיוחדת בזה הענין לבדו, אלא באה האזהרה כוללת ענין זה וזולתו, והוא אמרו אלהים לא תקלל. ובפירוש אמרו על שם המיוחד במיתה ועל שאר כנויין באזהרה. ובמכילתא אלהים לא תקלל ליתן לא תעשה על ברכת השם.
והתבארו משפטי מצוה זו בששי מסנהדרין.
ודע שהיות המין הזה מהאזהרות כולל שני דברים או שלשה אינו מחוייב שיהיה ממין לאו שבכללות, בעבור שהכתוב באר העונש בכל ענין, וידענו בהכרח שכל ענין מהם מוזהר ממנו שהוא מצות לא תעשה, ובעבור היות העיקר בתורה לא ענש אלא אם כן הזהיר, נחפש אחר האזהרה בהכרח, ופעמים יצא בהיקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר כמו שבארנו בשרש י"ד, ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מהענינים שהזהיר ממנו אלא מן הלאו, והוא כמו שבארנו בשרש הט', אמנם כשתקדים לנו הידיעה בהיותנו מוזהרין מן הדבר ההוא, וזה כאמרו מי שעשה כך יעשה לו כך לא נקפיד אם היתה האזהרה בבאור או היתה באחד משני דרכים אלו היתה בפרט או בכלל, ודע זה.
קישורים
לאו דברכת השם
ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבא כנגד חפצו ברוך הוא.
מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את השם המיחד שהוא (יו"ד ה"א וי"ו ה"א) או של (אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד) כדעת קצת מפרשים [1] ומה שאמרו (סנהדרין נו א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כלם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף השם בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת השם מפי ישראל חיב לקרע. אבל השומע מן הגוי, אינו חיב לקרע, ולא קרעו (סנהדרין ס א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משמד היה. וכל העדים והדינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין פרק ז.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך השם בענין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. [2].
שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר אלהים לא תקלל, ונאמר בעונשו ונוקב שם ה' יומת. וזה הכלל: כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זה מצות לא תעשה חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מצות עשה [עי' לעיל בסימני הספר סי' רי"ט ולקמן במצוה רי"ט ובתחלת מצות ס"ט ובמצוה ל"ד גם בריש אלו הן הלוקין אומר מזה בדף י"ג]. ואמרינן בפ' ד' מיתות אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד פי' בכתיבתו ויש אומ' אף בקריאתו. ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין, שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם עד שיברך שם בשם. ועל שם המיוחד חייב סקילה ועל הכנויין באזהרה.
בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין מוציאין כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרי' לו אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמותו שמעתי, ואם היו העדים רבים צריך כל אחד ואחד מהם לומר כזה שמעתי. כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע, והוא שישמענה מישראל, אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע. אבל השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע, ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שהיה רבשקה ישראל משומד.
כל העדים והדיינין סומכין ידיהן על ראש המגדף ואומרי' דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין לך בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא על מגדף בלבד, שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם וגו'. גרסינן בב"ב כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז כו', פי' שאם בירך אחד את ה' או אמר לעבודה זרה אלהי אתה וחזר בו, אפילו תוך כדי דיבור והוא שיעור שלום עליך ר', אינו כלום אלא נסקל.
המגדף שלא בעדים הרי זה בכרת, שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו'. ובכריתות [ד' ז'] אמרי רבנן שבא ליתן כרת למברך את השם, כשם שתולין המגדף לאחר סקילה, שנ' בי קללת אלהים תלוי וגו' בך, תולין העובד עבודה זרה אחר סקילה, ואין שאר הנסקלין נתלין אלא אלו ששניהם כופרין בעיקר. כדאמרי' בסנהדרין [ד' מ"ה] ותניא איש איש מת"ל לרבות את העכו"ם שמצווין על ברכת השם כישראל.
- ^ (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"ז)
- ^ (בטור בחו"ה סי' תכה)