מפרשי רש"י על שמות לא יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על שמותפרק ל"א • פסוק י"ח |
ב • ו • יא • יג • יח • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות ל"א, י"ח:

וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃


רש"י

"ויתן אל משה וגו'" - אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן (צ"ע טובא דלמא הכל כסדר וציווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל וקודם רדתו מההר עשו את העגל ומשה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקב"ה וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל אשר על כן בציווי הקב"ה כתיב מאת כל איש דהיינו גם ערב רב כמו שדרשו רבותינו ז"ל איש איש מלמד וכו' ומשה בציווי אמר לישראל קחו מאתכם דייקא ולא מערב רב לפי שהם גרמו בנזקים וק"ל)

"ככלתו" - ככלתו כתיב חסר שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה דבר אחר מה כלה מתקשטת בכ"ד קשוטין הן האמורים בספר ישעיהו אף ת"ח צריך להיות בקי בכ"ד ספרים

"לדבר אתו" - החקים והמשפטים שבואלה המשפטים

"לדבר אתו" - מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה וחוזרין ושונין את ההלכה שניהם יחד

"לחת" - לחת כתיב שהיו שתיהן שוות


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה וְגוֹמֵר – אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה: מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קוֹדֵם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה. שֶׁהֲרֵי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן.
כְּכַלֹּתוֹ – כְּכַלָּתוֹ כְּתִיב, חָסֵר; שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ תּוֹרָה בְּמַתָּנָה, כְּכַלָּה לֶחָתָן, שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד כֻּלָּהּ בִּזְמַן מוּעָט כָּזֶה. דָּבָר אַחֵר: מַה כַּלָּה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה קִשּׁוּטִין, הֵן הָאֲמוּרִים בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָה, אַף תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים.
לְדַבֵּר אִתּוֹ – הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שֶׁבִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
לְדַבֵּר אִתּוֹ – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹנִין אֶת הַהֲלָכָה שְׁנֵיהֶם יַחַד.
לֻחֹת – לֻחַת כְּתִיב, שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת.

מפרשי רש"י

[ז] שהרי בי"ז עלה וכו'. קשה, דמה ראיה מביא מזה שאין מוקדם ומואחר בתורה, שהרי עדיין יש לומר דהיה ציווי מלאכת המשכן קודם מעשה עגל, אלא שמשה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יום הכפורים כאשר נתרצה להם על מעשה העגל (קושית הרא"ם), ונראה לי מה שאמר (רש"י) 'והוקם המשכן באחד בניסן', שאין זה צריך לפירושו, נראה שזהו הראיה שהיה ציווי מלאכת המשכן אחר יום הכפורים, ולא תאמר דציווי מלאכת המשכן היה קודם שנשברו הלוחות, ולכך אמר 'והוקם באחד בניסן', פירוש שדווקא רצה הקב"ה להקימו באחד בניסן, כדכתיב בקרא בהדיא (להלן מ, ב), ואם כן למה היה הקב"ה מצוה אותם על מלאכת המשכן קודם י"ז בתמוז, דכיון שראינו דמלאכת המשכן התחילו אחר יום הכפורים (רש"י להלן לג, יא), והיה נגמר בזמנו והקימו אותו באחד בניסן, למה יהיה מצווה אותו קודם הזמן, שאף אם יהיה נגמר לא יהיו מקימין אותו קודם ראש חודש ניסן, וראוי יותר לצוות על מצוות שיהיו שייכים עתה, אלא בודאי ציווי המשכן היה אחר מעשה העגל. ואין לומר אילו התחילו אותו בסוף ארבעים היו מקימים אותו קודם ראש חודש ניסן, זה אינו, כיון שהכתוב אומר (להלן מ, ב) "באחד לחודש תקים המשכן", שמע מינה דווקא מצותו הוא באחד לחודש. אף על גב דבמדרש יש שהמשכן נגמר בכ"ה בכסליו, לכך קורין בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח (במדבר ז', א'-פ"ט), מכל שכן צריך לומר כיון שהיה הקמתו בראש חודש ניסן דווקא, מה שהתחילו בעשייתו לאחר יום הכפורים היינו כדי שיהיה נגמר בכ"ה בכסליו, שזה שרצה הקב"ה, אף על גב דלא יקימו אותו עד אחד בניסן, בחר בכ"ה בכסליו שיהיה נגמר בו עשייתו. אבל אם יתחילו אותו מיד, היה זה ללא צורך כלל. אבל מדברי רש"י משמע לקמן שעשו את המשכן עד אחד בניסן, שכן פירש לקמן בפרשה זאת:

[ח] החקים והמשפטים שבואלה המשפטים. לא דברי המשכן, שהרי ציווי מלאכת המשכן אחר מעשה העגל (כ"ה ברא"ם):

[ט] וחוזרין ושונין ההלכה ביחד. דבר זה סוד גדול, כי דברי תורה מחוייבים שיהיה כל דבור ודבור כך, ולפיכך לא היה התורה כמלך בשר ודם המצוה לעבדו כך וכך תעשה, שהעיקר הוא גזירתו שחידש מלבו, אבל דברי תורה הם מחוייבים מצד עצמם. ולפיכך כתיב אצל התורה "ויכל לדבר אתו", כשנים שהם נושאים ונותנים בדבר אחד, כך השם יתברך (אח"כ) [ומשה רבינו עליו השלום] היו שונים ההלכה ביחד, כי אין התורה גזירת המלך בלא טעם, ואם היו כך לא שייך בזה שהיו שונים ההלכה ביחד מה שגזר כפי רצונו גזירה על עבדיו. אבל מפני כי הדברים הם מוכרחים על פי החכמה והדעת, ולפיכך השם יתברך בעצמו חוזר היה ההלכה עם משה המקבל ממנו, להורות כי זה חכמת השם המחויבת, ולפיכך אמר שהיו שונים ההלכה ביחד:

ויש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מאד, כי התורה היא בין השם יתברך ובין האדם, משלמת רצון השם יתברך ונותנת לאדם שלימות, עד שהתורה היא שלימות כוללת בין השם יתברך ובין האדם. וכיון שהדבר הוא כך, אמר שהיו שניהם ביחד חוזרין ההלכה, מאחר שהתורה היא כוללת בין הנותן ובין המקבל, ודברים אלו עוד עמוקים, והבן זה היטב: