מלבי"ם על עמוס ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על עמוס · ב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על שלשה פשעי מואב" פי' מהרי"א שהתחיל נבואתו על דמשק שנלחמו בגלעד באכזריות חמה, ואח"כ בעזה וצור שעזרו לאדום, ואח"כ באדום עצמו שהרעו לישראל, ואחר זה נבא שיעניש את האומות שהיו סבה לכל זאת, שבני עמון היו הסבה לרעה שעשו דמשק, כי הם התחילו ללחום בגלעד ולקחת את גבולה ועי"כ ערב לב דמשק לבא אחריהם להשמיד ולהחרים, והסבה לרעת בני אדום שנגררו אחריהם פלשת וצור, היה מה "ששרפו עצמות מלך אדום לשיד" כי אדום היה בברית עם ישראל, ובימי יהורם ויהושפט הלך אדום עמהם להלחם עם מואב, ואז תפס מלך מואב את בן הבכור של מלך אדום אשר ימלוך תחתיו (ולכן קראו פה מלך אדום) ויעלהו עולה על החומה וישרפהו לשיד, ושם כתיב ויהי קצף על ישראל, שפי' שאז קצף אדום על ישראל על שלא הצילוהו מיד מלך מואב, ומאז התחיל אדום ללחום עם ישראל וכמ"ש (במ"ב ח') שבימי יהורם בן יהושפט (שמלך בשנת חמש ליורם בן אחאב) פשע אדום מתחת יהודה, ומאז התחיל להרע לישראל ושמר לו איבת נצח, ומואב היה הסבה לזה ולכן נענש, ועז"א (ירמיה מ"ח) במפלת מואב והשבתי למואב מעלה במה ומקטיר לאלהיו, שזה מדה כנגד מדה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושלחתי, ואכלה ארמנות הקריות", ערים המבצרים שבמואב, "ומת בשאון מואב" ר"ל שלא ילחם כלל רק בשמעו קול השאון והתרועה ימות מרוב הפחד, ומוסיף שימות בשמעו "קול שופר", ולא יתחזק להלחם כלל, כמ"ש (ירמיה מ"ח) איך הפנה עורף מואב בוש והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו.

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"שופט", הוא השופט הכללי שהוא המלך שלהם, עי' (ישעיה ג' ב'), ועז"א וכל שריו אהרג עמו עם השופט:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד-ה) "כה אמר ה'", הגם שהענשתי את כל האומות שהרעו לישראל אעניש גם את יהודה "על שלשה פשעי יהודה" שהם ע"ז ג"ע וש"ד שהיה ביניהם, "ועל ארבעה וכו' על מאסם את תורת ה'", ועי"כ "את חקיו לא שמרו", שמה שלא שמרו את חקיו לא היה מצד היצה"ר ולתיאבון רק מצד הכפירה ומאסם בתורה, והסבה לזה היה כי "ויתעום כזביהם" שהם דעות כוזבות שהיה להם באמונה, שהגם שהם כזבים החזיקו בם מצד "שהלכו אבותם אחריהם", ונקבעו ביניהם בירושת נחלה מאבות לבנים ולכן יקבלו ג"כ ענשם ושלחתי אש בירושלים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל" שהם עשרת השבטים שחטאו בע"ז וג"ע וש"ד, "ועל ארבעה" החטא הרביעי היה הוספה על כל הג' פשעים, שבכ"א הוסיפו לעשות את החטא בגודל האיכות והכמות וערבו עמו חטאים אחרים, הנה בחטא ש"ד הוסיפו מה "שמכרו בכסף צדיק" שע"י כסף שלקחו מכרו את הצדיק בדינו להריגה, אם השופטים ע"י שוחד ואם עדי שקר שהעידו עליו חטא מות ע"י שלקחו כסף, ולא בכסף הרבה כי גם מכרו "אביון" להריגה "בעבור נעלים", בעד זוג מנעלים העידו עליו עדות שקר והשופטים דנוהו בעד שוחד מנעלים למיתה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השואפים", ומי שכר העדי שקר ונתן שוחד, זה עשו אלה "ששואפים" ותאבים "על עפר ארץ", לקחת עפר ארץ של הדל, ר"ל מעט כברת ארץ שיש לו, וזה יקחו "בראש דלים", עם ראשם של הדלים, שע"י שיכרתו ראשו ויהרגוהו יקחו עפר ארצו ולכן ישכרו עליו עדי ודייני שקר, ועי"ז "דרך ענוים יטו", יטו את דרכם לדונם משפט מות ולרצחם, כי ש"ד קל בעיניהם, ובענין ג"ע "איש ואביו ילכו אל הנערה" המאורשה, שזה מורה על רוב הפרצה מאד והעדר הבושת בפני ההורים בזה "למען חלל את שם קדשי":

ביאור המילות

"השואפים". התאוה היתרה לבלוע איזה דבר, והוא מושאל מן שאיפת האויר שבו תלוי חייו, וב' בראש, הוא ב' המחיר שעם מה שיסירו ראש הדלים יקחו עפר ארצו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועל", ובענין ע"ז "על בגדים חבלים יטו אצל כל מזבח", יחבלו בגדי העניים ויקדישו אותם למזבח הבעל לפרוש אותם אצל המזבח ולהסב עליהם באכלם מזבחי אליליהם, וכן "היין שישתו" בבית ע"ז לכבוד האלילים (כמ"ש אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם) הוא "יין ענושים", שיקחו ממון מאת הצדיקים הענושים מהם בעונש ממון לשתות ממנו יין לע"ז, באופן שאם חטא ע"ז מעורב חטא גזל ושוד עניים ואנקת אביונים:

ביאור המילות

"יטו". מענין הסבה, ונמצא הרבה בלשון המשנה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנכי", הנה ה' בטובו הכין הכנות שלא יטמאו בשקוצים אלה שהם ע"ז וג"ע, והיה בזה שתי הכנות,

  • א) "שהשמיד את האמורי מפניהם", שזה היה כדי שלא ילמדו ישראל מהם לעשות כתועבות האלה, כמ"ש בריש פרשת עריות כמעשה א"מ וכו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, ומפרש בספרא (סי' קל"א) שהמצרים וביחוד מקום שגרו שם ישראל, וכן האמוריים וביחוד מקומות שכבשום ישראל היו מקולקלים בכל התועבות האלה, ולכן הוציאם ממצרים והשמיד את האמוריים שלא ילמדו ישראל ממעשיהם. וכמ"ש בתו"כ שהזמין לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם כמ"ש בפי' שם. וא"כ איך תתעבו אתם בתועבות אלה אשר מפני זה השמדתי את האמורי. ולא תאמר שהאמורי נשמד בדרך הטבעי וע"י כיבוש שהיו ישראל חזקים מהם, לא כן כי היה "כגובה ארזים גבהו" במלוכה ושלטנות, "וחסון הוא כאלונים" מצד הכח והגבורה וגם הגובה מציין השר שלהם ממעל, שהמערכה והמזל שלהם היה גבוה ומוצלח בעת ההיא והוא בעצמו הוא חסון ותקיף והיה לו מבצרי מעוזים וגבורי חיל, וההשמדה עצמה היתה ג"כ למעלה מדרך הטבע, כי "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת" שנמחו הפירות והשרשים ואבד כל זכר למו:
 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואנכי", וגם לתכלית זה "העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה", שמפני שהיה בלבם מחשבת פיגול אשר למדו מן המצריים ולא היה יכול להביאם תכף "לרשת ארץ ארץ האמורי" שהיה מתירא פן ישובו לעשות כתועבות מצרים כמ"ש כי אתם ידעתם את אשר ישבתם בארץ מצרים ותראו את שקוציהם וכו' לכן הניעם ארבעים שנה במדבר, עד שמתו הדור הקודם במדבר והדור החדש ראו מעשי ה' והשגחתו ונצרפו ונזקקו במדבר (כמ"ש בארצות השלום דרוש ב' על פסוק אלה מסעי ב"י), וא"כ הלא הכינותי הכנות לבל תטמאו בע"ז ובג"ע ותועבות מצרים וכנען:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואקום", ההכנה השנית עשיתי לזה, שלתקן שלא תהיו נמשכים אחרי ע"ז, "הקימותי מבניכם לנביאים", שהנביא היה דבוק ברוח ה' בלא אמצעי וע"י שראו הנבואה שרויה ביניהם ידעו שה' משגיח עליהם בלי אמצעי, ולא היו צריכים לדרוש אל המתים והחמנים לדעת מהם עתידות, כמ"ש לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים וכו' כי הגוים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך וכו', ולמען יפריש אותם מג"ע הקימותי "מבחוריכם לנזירים", שתכלית הנזירות הוא להפרש מעריות, כמ"ש למה נסמכה פ' סוטה אצל פ' נזיר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר א"ע מן היין, "האף אין זאת בני ישראל", ר"ל הלא לא לבד שלא שמרתם מצותי וחטאתם בע"ז וג"ע, האף ההכנות שישמרו אתכם מחטאים אלה תבטלו? עד "שגם זאת אין" ביניכם לא נביאים ולא נזירים, שעל ידם יתפשט באומה האמונה בה' והפרישות מעריות, כי:

ביאור המילות

"מבניכם, מבחוריכם". בחור מציין מי שעומד במבחר ימי עלומיו שאז יצרו תוקפו וצריך לנזירות כמעשה דשמעון הצדיק בנדרים דף ט':

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותשקו את הנזירים יין" שלא ימצא איש יורה דרך הפרישות, "ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו" כדי שלא ימצא רוח קדשי בישראל ולא דורש האמונה האמתיית ומזהיר על ע"ז, לכן.

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה אנכי מעיק תחתיכם". כמו שבעגלה שהיא מלאה עמיר עושים מעקב סביבה שלא יפלו העמרים מתוכה והעמרים נדחקים ומצומצמים בעגלה ע"י המעקה בל יוכלו ליפול מתוכה, כן אסובב אתכם בל תוכלו לצאת ממקומכם להמלט מחרב אויב:

ביאור המילות

"מעיק". לדעתי משתתף עם עקה מנל"ה, (כי נל"ה ונ"ע משתתפים במובנם), והוא שסוגר בעד הדבר כמעקה סביב, ומזה שמת מועקה במתנינו, כמו שסוגרים בעד אלומות תבואה הגדושים בעגלה בל יפלו ממקומם ודוחק אותם סביב:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואבד", לא תוכלו לא לברוח כי "יאבד מנוס מקל", ולא לעמוד במלחמה נגד האויב כי גם "החזק" בטבע "לא יאמץ כחו", לא ישאר כחו בחזקתו כי יפול בו רפיון בכחו ומורך לב ולא יוכל להלחם, וגם "הגבור" לא לבד שלא יוכל להלחם לנצח את האויב, כי גם לא תועיל לו גבורתו "שימלט נפשו" עכ"פ ושיציל א"ע מן המות ע"י המלטה בגבורתו:

ביאור המילות

"וחזק לא יאמץ כחו", התבאר אצלי שהאימוץ היא התמדת החוזק, שעז"א תמיד חזק ואמץ, ר"ל שתאמץ לבך להשאר בחזקך, ולכן אמר שלא יאמץ כחו כי יחלש חזקתו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותופש", והגם שלפעמים יעמדו המורים בקשת לעכב בפני האויב מעט זמן עד שבתוך כך ינוס הקל ברגליו, אבל עתה "תופש הקשת לא יעמד" כלל רק יברח תכף, ועי"כ "קל ברגליו לא ימלט", ר"ל שהתופש קשת לא ימלט ע"י עמידתו נגד האויב את הקל ברגליו, שיהיה לו זמן לברוח, כי לא יעמוד כלל. וגם "רוכב הסוס לא ימלט נפשו", הגם שלהם הניסה קלה יותר:

ביאור המילות

"לא ימלט", לדעת המפרשים ר"ל לא ימלט נפשו, וא"כ חסר הפעול. וגם הוא מיותר, ולפ"ד הוא פעל יוצא ומוסב על תופש הקשת שהוא לא ימלט את הקל ברגליו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמיץ לבו בגבורים", וגם אם ימצא בין הגבורים אחד שלבו אמיץ יותר מכולם, לא יועיל לו אמצות לבו רק מה "שערום ינוס ביום ההוא" ויציל את נפשו ע"י ניסה לא על ידי מלחמה ולא שימלט ממונו ובגדיו: