(ב) "אנחנו מעלנו" הנה לפי מה שחשב אח"כ שמות האנשים שנשאו נשים נכריות היו מעטים לערך העם הרב שהיו עתה בא"י, ובכ"ז היה החטא כללי באשר נעשה בפרהסיא והשרים לא מיחו בדבר, כמ"ש ויד השרים והסגנים היה במעל הזה ראשונה, וע"כ נחשב החטא הזה כאלו יצא מכלל העם, מטעם ערבות, ע"ז אמר אנחנו מעלנו, וכלל גם עצמו ואת הכלל שכולם מעלו בזה, ועז"א "ועתה יש מקוה" [ר"ל תקוה]" לישראל על זאת" שאם יקבלו ע"ע למחות בדבר יסולק החטא, והנה מקודם לא היה כח בידם למחות שלא ניתן להם כח מיד המלך להעניש ולהכריח על הדת, רק עתה שניתן הכח ביד עזרא למנות שופטים ושוטרים ולהעניש לעובר על דת הן למות הן לשרושי (כנ"ל ז' כ"ו) מעתה חלה המעילה הזאת על כולם על שאינם מוחים, אמנם הלא עתה יש תקוה על זאת לתקן זה מה שלא היה כח בידם מקוד', כי.
(ג - ד) "ועתה נכרת לאלהינו בעצת ה' ובעצת החרדים למצותיו להוציא כל נשים והנולד מהם", ובאשר ידעו רבים יקומו נגדם ולא ירצו להוציא נשותיהם, ועזרא לא היה לו כח להעניש רק על דין תורה, והוא היה צריך להפחידם עתה בעונשין יותר חמורים, שע"ז יש כח להכלל אם יקבלו הדבר בשבועה, שאז הכלל יש להם בזה דין מלך שיכול להעניש בעונשים יותר מן הדין, כמ"ש במעשה דפלגש בגבעה ובכ"מ, ועז"א שיכרתו כולם ברית ושהם כולם עמו להסכים ע"ז באלה ובשבועה ואז "כתורה יעשה" להעניש כל העובר בכח כלל ישראל, כמו שעשו אז עונש חרוץ בבני יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל:
(ג - ד) "ועתה נכרת לאלהינו בעצת ה' ובעצת החרדים למצותיו להוציא כל נשים והנולד מהם", ובאשר ידעו רבים יקומו נגדם ולא ירצו להוציא נשותיהם, ועזרא לא היה לו כח להעניש רק על דין תורה, והוא היה צריך להפחידם עתה בעונשין יותר חמורים, שע"ז יש כח להכלל אם יקבלו הדבר בשבועה, שאז הכלל יש להם בזה דין מלך שיכול להעניש בעונשים יותר מן הדין, כמ"ש במעשה דפלגש בגבעה ובכ"מ, ועז"א שיכרתו כולם ברית ושהם כולם עמו להסכים ע"ז באלה ובשבועה ואז "כתורה יעשה" להעניש כל העובר בכח כלל ישראל, כמו שעשו אז עונש חרוץ בבני יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל:
(י - יא) "אתם מעלתם", כאשר כל ישראל ערבים זה בזה האשמה מוטלת על כולם, ורצה שיסכימו כולם ע"ז, שבזה כל העובר נפרד מן הכלל, וי"ל כח להענישו הן למות הן לשרושי מדין מלך:
(י - יא) "אתם מעלתם", כאשר כל ישראל ערבים זה בזה האשמה מוטלת על כולם, ורצה שיסכימו כולם ע"ז, שבזה כל העובר נפרד מן הכלל, וי"ל כח להענישו הן למות הן לשרושי מדין מלך:
(יד) "יעמדו", ר"ל ששרי העם ישארו בירושלים בעבור כל הקהל ובמקומם, ומה שיעשו המה יהיה כאלו נעשה מכלל הקהל." עד לדבר הזה", ר"ל לתקן כל פרצות הדור עד הפרצה הזאת, שלא ישאר שום דבר שבעבורו יחרה אף ה' עליהם:
(יז) "ויכלו בכל" [ומפרש]" כאנשים" [הב' נמשך לשתים, ולכן בא מלת בכל בחול"ם] כמ"ש הראב"ע, "ההושיבו", אשר הושיבו. "ואשמים איל צאן", פירשו חז"ל בכריתות דף י"א שבעלו שפחה חרופה לכן היו מחוייבים איל אשם כדין, ובזה יצדק מ"ש ואשמים, כי בש"ח אינו חייב רק אם בעל כדרכו וגמר ביאתו, וע"כ אם אמרו לו שנים בעלת ש"ח והוא אומר לא בעלתי אינו חייב, שיל"פ לא גמרתי ביאתי כמ"ש בכריתות דף י"ב, וא"כ א"א לחייבו איל אשם ע"י עדים, רק הם עצמם הודו שהם אשמים, ושעי"כ חייבים להביא איל צאן. ובאשר היו יכולים לשחררה, אך שהם היו כהנים ואסורה להם משום זונה, וע"ז נתנו ידם בת"כ להוציא, כדין כהן שנשא אשה בעבירה נודר ועובד ורש"י כתב שהוראת שעה היה, והוא תמוה שהוא נגד הגמ' הנ"ל, ונראה שרש"י לשטתו שכתב בגיטין דף ל"ו דבבית שני לא נהגו יובלות וא"כ למאי דקיי"ל דש"ח היא המאורסה לעבד עברי לא היה זה אפשר בבית שני דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, וע"כ שרב חסדא שאמר ששפחה חרופה בעלו, אמר כן לדעת אחרים בכריתות [י"א] דש"ח היא המאורסת לעבד כנעני, ואינה כהלכה לר"ע ור"י דס"ל דש"ח היא המאורסת לעבד עברי, אמנם התוס' בגיטין [שם] ובערכין [דף ל"א] כתבו שהיובל היה נוהג בבית שני והיה ע"ע נוהג, ולדידיה אתיא דרב חסדא כהלכה:
