מלבי"ם על עזרא ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · מלבי"ם על עזרא · ג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "ויגע", כמו הגיע, ובא בקל לאמר שכמעט נגע החדש התאספו, כי הקדימו איזה ימים קודם לכן, להיות שם בר"ה ומועדים שאחריו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "ויבנו להעלות עליו עולות", כפי הנראה דייק הכתוב שרק עולות הקריבו לא יתר קרבנות, וכן מבואר בכתובים [ג' - ו'], ומזה משמע כדעת הראב"ד בפ"ו מה' בהב"ח, שקדושת המקדש בטלה בזמן החורבן, וכדעת ר"ש בפי"ד דזבחים שבבמת צבור גם הצבור לא היו רשאים להקריב רק פסחים וחובות הקבוע להם זמן שיש כמוהם בנדבת יחיד, והיינו תמידים ועולות שמקריבים בחג לפי שגם היחיד מתנדב עולה ומקריבה. אבל חטאות ואשמות כגון שעירי הרגלים לא קרבו בבמה גדולה, וכן ביוה"כ לא הקריבו לא שעירים ולא פרים וכמ"ש התוס', וכ"ש חובות יחיד שלא הקריבו, וכן לא מנחות דאין מנחה בבמה, ובזה באו הכתובים כפשטן שלא הקריבו רק עולות לבד:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ג – ו)    על מה בא הטעם כי באימה עליהם מעמי הארצות? למה כפל ושנה שהקריבו עולות שמשמע שלא הקריבו חטאת המוספים שצריכים להקריב בר"ח ומועדות, ולמה?:

(ג) "ויכינו המזבח על מכונותיו". כמ"ש ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה, א' העיד על מקום המזבח, ומ"ש כי באימה עליהם, הוא טעם מדוע המתינו עד התאספו העם כולו, ולא עשו מזבח עד עתה מפני שיראו שעמי הארצות ישביתו אותם בהיותם אנשים מעטים:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "ועולות יום ויום במספר", י"ד כבשים בכל יום, "כמשפט דבר יום ביומו", פרי החג, שבכל יום פוחת והולך:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ואחרי כן", שזה נשאר גם אחרי כן שהיו מקריבים בין עולת תמיד בין עולות מוספי ר"ח ופסח ושבועות שאחריו כי לא נשבתו ע"י צריהם עד השנה השנית בסוף השנה, כי בשנה השנית לבואם בחדש השני החלו בבנין, ואז כתבו שטנה, ובודאי לא הגיע תשובת המלך קודם חג השבועות, ומבואר לקמן (ז' ח') שעזרא נתעכב בדרך ארבעה חדשים, והיה צריך להם להמתין בהליכת השליח וחזרתו, ומבואר שגם כבשי עצרת לא הקריבו, דאע"ג דאיכא שלמי נדבה, לא דמי, דעצרת הוי ק"ק ושלמים קדשים קלים, וכמ"ש התוס', אולם למ"ד דמקריבים אע"פ שאין בית, צריך לדחוק שמ"ש עולות לאו דוקא:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ז)    למה אמר כרשיון כורש עליהם שהוא למותר?:

(ז) "כרשיון כרש", כי עצי הלבנון היו שייכים למלך ולא היו יכולים לקחת עצים משם בלא רשות המלך כמבואר בנחמיה [ב' ח'], והם שלחו להביא עצים משם לא לקנות בכסף, מפני שבמכתב כורש היה כתוב ונפקתא מבית מלכא תתיהב כמבואר לקמן [ו' ד'], ואחר שצוה שיהיה הוצאת הבנין על הוצאותיו היו יכולים לקחת כרשיון כורש עליהם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ח – ט)    למה אמר שתי פעמים לנצח על מלאכת בית ה' לנצח על עושי המלאכה, ותחלה משמע שכל הלוים היו ממונים ע"ז:

(ח) "הבאים מהשבי, לירושלים, לנצח", לומר שירה בעת הנחת היסוד כמ"ש בפ"י:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט)" בני יהודה", אמר זה להבדיל כי גם מבני חנדד היה מי ששמו קדמיאל כמ"ש נחמיה י' י', "לנצח" הוא להשגיח על עושה המלאכה, כי על נצוח השיר היו משתתפים כל הלוים כמ"ש בפסוק הקודם:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "מלובשים", בבגדי כבוד, כן פירש"י, וזה לדעת הרמב"ם פ"ח מה' כלי המקדש שלא הותר לכהנים ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אבל לשטת הראב"ד שם יל"פ שהיו מלובשים בבגדי כהונה, וגם להרמב"ם י"ל שלבשו בגדי כהונה לצורך עבודת התמיד ולהפך בצינורא, והיו מותרים לילך בו כל היום כמ"ש בחבורי ארצות החיים [סימן י"ח] והכהנים לא היו תוקעים בחצוצרות רק בימי המועדות, כמ"ש הרמב"ם [ה' כה"מ פ"ג], והיה זה הוראת שעה שחשבוהו כמועד מפני רוב שמחתם, "על ידי דויד" בשירות ותשבחות שיסד דוד:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "ויענו בהלל ובהודות", ההילול הוא על שבח הבורא, וההודאה היא על הטובה, ומפרש בהלל" כי טוב" שזה ההילול שהוא טוב מצד עצמו, ובהודות" כי לעולם חסדו על ישראל, והעם הריעו בהלל לה'" ולא בהודאה כי רבים היו בוכים כמו שיאמר:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יב – יג)    למה אמר שאין מכירים תרועת השמחה כי העם מריעים תרועה גדולה, שזה סותר את עצמו:

(יב) "אשר ראו", מלת ראו נמשך גם למטה, ומלת בעיניהם נמשך גם למעלה, ושיעורו "אשר ראו הבית הראשון [בעיניהם] וראו ביסדו זה הבית בעיניהם, היו בוכים" כמ"ש [חגי' ב'] מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה וכו'. "ורבים בתרועה", י"ל עפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תרומות מטעם שקדושת יהושע בטלה וקדושת עזרא לא בטלה, מפני שקדושת יהושע היה ע"י הכיבוש וכשנכבשה מהאויבים בטל הכיבוש ובטלה הקדושה, אבל קדושת עזרא שהיה ע"י חזקה לא בטלה, ורבים היו בוכים על שראו שבונים ברשות כורש וכפי פקודתו שגבל מדת הבנין וענינו כמ"ש [לקמן ו'], ואם היו זוכים היה נעשה להם נס בימי עזרא כמו בימי יהושע בן נון כמ"ש חז"ל [ברכות ד'] וע"ז בכו, ורבים שמחו עי"כ שבזה תהיה קדושתו עולמית ולא תתבטל, וז"ש.

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) "ואין העם מכירים שקול תרועת השמחה", הוא בסבת "קול בכי העם", שמזה בעצמו שאלה בוכים על שהם בונים תחת רשות כורש ע"ז עצמו שמחו רבים המבינים התועלת הזה, זאת לא הכירו ההמון רק "הריעו תרועה גדולה", וזה דרך דרש. ובפשוט יאמר ששני הקולות בין קול השמחה בין קול הבכי לא הוכרו ע"י התרועות של השופרות שנשמע עד למרחוק והם החרישו את כל הקולות האחרים: