התורה והמצוה ויקרא טו ה

סימן קלב[עריכה]

ויקרא טו ה:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ב:

[א] "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"-- אדם-נוגע-במשכב מטמא בגדים, ואין המשכב-הנוגע-במשכב מטמא בגדים. הלא דין הוא! ומה אם במקום שלא נטמא אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, נטמא משכב-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, מקום שנטמא אדם-במגע-משכב לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב-במגע-משכב לטמא אדם ולטמא בגדים?! ת"ל "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"-- אדם-הנוגע-במשכבו מטמא בגדים, ואין המשכב-הנוגע-במשכב מטמא בגדים.

[ב] קל וחמר שיטמא אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים! ומה אם במקום שלא נטמא משכב-במגע-משכב לטמא בגדים, מיטמא אדם-במגע-משכב לטמא בגדים, מקום שנטמא משכב-מתחת-זב לטמא אדם ולטמא בגדים אינו דין שיטמא אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים?! ת"ל "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא"-- משכב מטמא מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים, ואין אדם-מתחת-הזב לטמא אדם ולטמא בגדים.

ואיש אשר יגע במשכבו: מלת "איש" מיותר שבכל מקום שנזכר כיבוס בגדים ידעינן שמדבר באדם.

ופירשו חז"ל דהוה טעינין על ידי מדת קל וחמר שגם המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים, דהא המשכב עלול יותר לקבל טומאת הזב מן האדם, שאם שכב הזב על האדם אינו מקבל טומאת משכב רק טומאת מגע זב. ואם כן, אם אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים כל שכן המשכב הנוגע במשכב! לכן דייק ואמר שרק באיש יכבס בגדיו ולא המשכב הנוגע במשכב.

ואמר (במשנה ב) שאין ללמוד בקל וחמר זה שאדם ששכב עליו הזב יקבל טומאת משכב --דהא אדם חמור ממשכב שאם נגע במשכב מטמא בגדים-- דהא אמר "וכל המשכב אשר ישכב עליו" ולא אדם שישכב הזב עליו.

סימן קלג[עריכה]

ויקרא טו ד:

כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרשה ב:

[ג] משכב "במשכבו"-- ואם נשבר, טהור. הלא דין הוא! מה אם כלי חרס --שאין לו טהרה מטומאתו-- אם נשבר טהור, משכב --שיש לו טהרה מטומאתו-- אם נשבר לא יהיה טהור?! לא! אם אמרת בכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים! הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, אם נשבר לא יהיה טהור... ת"ל משכב "במשכבו"-- אם נשבר, טהור.

[ד] "במשכבו"-- ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יתר מעשרה. או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה?... ת"ל "טמא". [ה] "במשכבו"-- ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלש אצבעות. או יכול שאני מוציא משלש ולמטן?... ת"ל "טמא". [ו] "במשכבו"-- ולא הגזול. או יכול שאני מוציא את הגנוב?... ת"ל "טמא". [ז] ר' שמעון אומר "במשכבו"-- ולא הגנוב. או יכול שאני מוציא את הגזול?... ת"ל "טמא". [ח] אמרו לו מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה? אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את זה שנתיאשו הבעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתיאשו הבעלים ממנו.

[ט] "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו"-- בשעת מגעו מטמא בגדים, פירש אינו מטמא בגדים.

[י] "יכבס בגדיו"-- יכול הציפה? ת"ל "בגד". אי "בגד" יכול בגד גדול לבן המטמא בזוב ומטמא בנגעים. מנין גדול צבוע? קטן לבן? קטן צבוע? עד שתהא מרבה להביא שביס של סבכה וגלגילין מנין? ת"ל בגד "בגדיו" ריבה.

מנין לעשות שאר כלים כבגדים? ת"ל "טמא". יכול יטמא אדם וכלי חרש?... ת"ל "בגד"-- בגד הוא מטמא ולא אדם וכלי חרש.

[יא] מכאן אמרו: כל המטמא בגדים, בשעת מגעו-- מטמא אוכלים ומשקים להיות תחלה, והידים להיות שניות, ומטמא שאר כלים כבגדים, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש. לאחר פרישתן-- מטמאין משקים להיות תחלה, והאוכלים והידים להיות שניות, ואינו מטמא בגדים, ואין צריך לומר אדם וכלי חרש.

ואיש אשר יגע במשכבו: אחר שדין זה נוהג במשכב ובמושב למה תפס "משכבו"? היה לו לומר "אשר יגע בהם" ויסוב על המשכב והמושב, בשגם שמבואר אצלינו תמיד שאין מדרך הלשון לשְנות את השם במקום שיכול לרמזו על ידי כינוי.

ודרשו חז"ל שם "במשכבו" המיותר לג' דרשות: ( א ) משם "משכב" דריש רק אם הוא שלם שאז קרוי בשם זה, לא אם נשבר שבטל שם "משכב" ממנו (וביאר שאין ללמוד זה מק"ו מכלי חרש שמועיל לו שבירה אף על גב שחמור שאין לו טהרה במקוה דיש להשיב דכלי חרש קיל, שאינו אב הטומאה) ( ב ) מן הב' "במשכבו" היינו שנגע בו עצמו, שפעל "נגע" שאחריו ב' מורה שנגע בו עצמו, לא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה ויותר מעשרה (כמ"ש בפרק יט דכלים מ"ב) וכדמפרש בחולין (דף נה) ולא בנימין היוצאין מן הקשר כמ"ש בכלים (שם מ"א) שאינו נוגע במשכב עצמו ( ג ) מן הכינוי "משכבו" משמע משכב שלו, ולא הגזול לת"ק או הגנוב לר' שמעון דסבירא ליה דמגנב לא מתיאש וכמו שמביא בבבא קמא (דף סו) ועי' בתוס' שם.

וכבר בארנו בפר' שמיני (סימן צט) דאחר שבכל מקום כתב "יכבס בגדיו" סתם, ולא כתב אחריו "וטמא עד הערב" לכן במקום שכתב "וטמא עד הערב" יש על זה דרוש כמו שדריש שם ד' פעמים שכתוב בפ' "וטמא עד הערב". וגם בפרשת זב כתוב ששה פעמים "יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (והם בפסוק ה', ו', ז', ח, י, יא). ונמצא על זה ששה דרשות שדרשו שבא לומר שיש איזה טומאה נוספת ומרבה איזה דבר לטומאה והוא: ( א ) מ"ש (במשנה ד) יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת"ל טמא ( ב ) מ"ש (במשנה ה) יכול שאני מוציא משלש ולמטן ת"ל טמא ( ג ) מ"ש (במשנה ו) יכול שאני מוציא את הגנוב ת"ל טמא. --ושלש אלה מרבה מן "וטמא עד הערב" שכתוב בפסוק ה' ופסוק ו' ופסוק י' שמדברים במשכב ומושב-- (דרשה ד) מ"ש (במשנה י) מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא. וזה מרבה מן "וטמא עד הערב" שבפסוק ח (דרשה ה) מ"ש פסוק ז "וטמא עד הערב" דריש בספרא (פרק ג משנה ה) (דרשה ו) ומ"ש בפסוק יא "וטמא עד הערב" דריש (בפרק ד משנה ה) כמו שיתבאר שם.

ועל מ"ש ששה פעמים "יכבס בגדיו" סמך ששה למודים מן "בגדיו". ד' ריבויים-- ( א ) גדול צבוע, ( ב ) קטן לבן, ( ג ) קטן צבוע, ( ד ) שביס של סבכא. וב' מיעוטים-- ( א ) ציפה, ( ב ) אדם וכלי חרש. ובפר' שמיני שם עיקר הלימוד על ד' ריבויים מד' פעמים "יכבס בגדיו" (וזה פירוש משנה י).

ומ"ש (במשנה ט) בשעת מגעו הוא מטמא, פירש אינו מטמא-- למד לה ממ"ש "אשר יגע" בעתיד והיה לו לומר "אשר נגע" ומפרש שרק בעודו נוגע מטמא.

ומ"ש (במשנה יא) מכאן אמרו-- הוא בזבין (פרק ה משנה א) כלל אמר ר' יהושע וכולי ור"ל בשעת מגעו דינו כאב הטומאה ולכן מטמא אוכלים להיות תחלה, ואינו מטמא אדם וכלי חרש כמו שלמד במשנה ח מן "בגד". ואם פירש ממטמאיו הוא כראשון ובכל זאת מטמא משקים להיות תחלה מגזרת חכמים.