(א) "ותהי", זעקת דלת העם היתה רבה על העשירים ומפרש שבין הזועקים היו שתי כתות, הכת האחת שצעקה על העתיד שאין להם במה להחיות את נפשם, ונפרדו לשני מיני צעקות:
(ב) "יש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים," היינו שנהיה מוכרחים למשכן בנינו ובנותינו ולהלוות עליהם ברבית כדי "שנקח דגן ונחיה," והם אלה שלא היו להם שדות ולא היה להם במה להחיות את נפשם. ["רבים" פעל משם נשך ותרבית וכן הוי המרבה לא לו [חבקוק ב'] ולא רבית במחיריהם [תהלות מ"ד] לפי פירושי]:
(ג) "ויש." שהיו לשם שדות וכרמים, והם אמרו "שדותינו אנחנו עורבים," ר"ל הלא היה מוכרח לתת שדותינו בערובה, דהיינו במשכון, "ונקחה דגן ברעב," שהגם שזרע השדה יתן לחם לזורע אבל עתה שהיא עת רעב והאדמה לא נתנה יבולה נהיה מוכרחים לערוב השדה שיהיה לנו לחם, [ובזה לא אמר אנחנו רבים, שבזה לא יצטרכו לתת רבית כי המלוה יאכל תבואת השדה ויהיה לו שכר דירה בעד המתנת המעות]:
(ד) "ויש," כת שניה היו צועקים על העבר, והיו אומרים אנחנו "לוינו כסף" עוד בשנה העברה הגם שלא היה שנת רעב, מפני שהוצרכנו "למדת המלך", לתת מס המלך [מלשון מנדה בלו והלך], "[וערבנו] שדותינו וכרמינו" בשנה שעברה, [פעל עורבים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן]:
(ה) "ועתה", שצריך כסף לקנות לחם מפני שהוא שנת הרעב, הלא "כבשר אחינו בשרנו", וראוי שנאכל ג"כ לחם, "כבניהם בנינו" וראו שגם הם לא יהיו עבדים, "והנה אנחנו כובשים את בנינו," ר"ל הלא נהיה מוכרח למכרם לעבדים בעבור הלחם, וגם "יש מבנתינו" שהם "נכבשות" כבר לשפחות [וגם כולל במלת נכבשות שנוהגים עמהם מנהג הפקר כמו הגם לכבוש את המלכה]." ואין לאל ידינו" לפדותם, מפני "ששדתינו וכרמינו" הם "לאחרים" משנה העברה:
(ז) "וימלך לבי עלי", לבי לבש רוח מלכות וממשלה בל אשא פני החורים והסגנים, [גם יל"פ שלא רב מתוך כעסו כי לבו שהוא כח הממשלה אשר בנפש [כמ"ש בפי' משלי], מלך עלי ועצרתי כעסי, ובכ"ז רבתי עמהם שלא ע"י התפעליות הכעס רק על ידי התעוררות הצדק והיושר], "משא איש באחיו אתם נושים", איך תהיה איש לאחיו לנושה והכתיב אם כסף תלוה את עמי לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך, והזכיר להם בזה את דברי התורה שצותה שם על הנגישה, ועל הרבית ועל השבת המשכון, "ואתן עליהם" שעל ידי ריבי עמהם נקהלו אנשים רבים:
(ח) "אנחנו קנינו", הלא אנחנו פדינו בפדיון שבוים לקנות מידם את "אחינו הנמכרים לגוים, כדי בנו." הלא יש די בינינו אנשים שפדינו אותם מיד עבדות וא"כ איך גם אתם תמכרו אחיכם לגוים ונצטרך גם כן לפדותם ונמכרו לנו מן הגוים, הלא זאת יהיה פרי מעשיכם?.
(ט) "ואמר לא טוב," חוץ ממה שאינו על פי התורה והיושר, הוא ג"כ "לא טוב" גם לפניכם, "הלא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו" שגם אם אינכם יראי ה' ואינכם חרדים ממצות התורה, צריכים אתם בהכרח להתראות כאילו אתם הולכים ומתנהגים ביראת ה' כדי שלא תשאו חרפה מן הגוים, שיאמרו עליכם שאין לכם אמונה ודת, ושאתם מנאצי ה' שבזה יחרפו אתכם:
(י) "וגם", ולא תאמרו שאני מוכיח אתכם מפני שלא יהיה לי הפסד מזה שאין אני נושה בם, עז"א "שגם אני ואחי ונערי נושים בהם", ובכ"ז "נעזבה נא את המשא הזה", ואמחול להם החוב, וע"כ.
(יא) "השיבו נא להם" גם אתם, "כהיום", ר"ל באשר היום שנת רעב והם עוסקים בבנין החומה, וע"כ רשו ורעבו, "ומאת הכסף," ר"ל ותמחלו גם את ההלואה אף שתעלה למאה כסף:
(יג) "גם חצני נערתי," שנער כנף בגדו, הכיס של בגדו [שמ"ש והביאו בניך בחוצן, יל"פ בכיסו שעל צד המליצה יאמר שישאו אותם כנושא זהב וכסף בכיסו], "ככה ינער, וככה יהיה נעור", ר"ל כמו שנערתי אני את חצני כן ינער אותו ה' מביתו, ר"ל שיחרב ביתו ויכלה כל יגיעו, וכמו שעתה נשאר הכיס נעור כן ישאר נעור שלא ישוב להצליח עוד לעולם אף על פי הטבע. "ויהללו ויעשו," ר"ל שעשאוה בשמחה וכמקיים מצוה, שמברך תחלה ברכת המצות, ופה קיימו מצות צדקה והשבת העבוט [וכבר חקרו רבים וכן שלמים אם יש לברך כשמקיים מצות כאלה]:
(טו) "והפחות הראשונים הכבידו על העם", בהוצאות [והפחות] אשר לפני הוסיפו עוד ויקחו מהם מס, ומפרש הפחות הראשוני' שלא לקחו מס הכבידו בלחם ויין. ואשר לפני לקחו מהם, מפרש, "אחר כסף", ר"ל שפחה אחר, לקח כסף שקלים ארבעים למס, או פי' שאח"כ לקחו הפחות כסף:
(יז - יח) "והיהודים", וההוצאה היתה מרובה ע"י אוכלי שולחני עד שהיה נעשה ליום שור אחד וכו' "ובין עשרת הימים" שנחמיה היה מעשר את ימיו, שכל יום עשירי היה מתענה ולא היה שותה יין, רק בין עשרת הימים שלא היה מתענה "להרבה בכל יין", ר"ל כל מיני יינות וכולם בריבוי, ובכ"ז הגם שהיה לו הוצאה רבה בלא הכנסה "לא בקשתי לחם הפחה:"
(יז - יח) "והיהודים", וההוצאה היתה מרובה ע"י אוכלי שולחני עד שהיה נעשה ליום שור אחד וכו' "ובין עשרת הימים" שנחמיה היה מעשר את ימיו, שכל יום עשירי היה מתענה ולא היה שותה יין, רק בין עשרת הימים שלא היה מתענה "להרבה בכל יין", ר"ל כל מיני יינות וכולם בריבוי, ובכ"ז הגם שהיה לו הוצאה רבה בלא הכנסה "לא בקשתי לחם הפחה:"
