מלבי"ם על יחזקאל לד ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


"חי אני", הוא גז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע, "יען היות צאני לבז" וכו', "מאין רעה", כי לסטים מזוין וחיה רעה דינו כאונס, אבל אם נכנס לעיר בשעה שאין דרך ליכנס הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב, בפרט בזה שמה שהיה "לבז" ומה שהיה "לאכלה" הוא מסבת "מאין רעה", והו"ל כהוליכה במקום גדודי חיה ולסטים שחייב, (כמ"ש בב"מ דף צ"ג), "ולא דרשו רעי את צאני" שהיה לו להציל ברועים ובמקלות בשכר, ובפרט שהם דינם כשומרי שכר כי "וירעו הרעים אותם" שרעו א"ע, ולמה "ואת צאני לא רעו?" וגם אמר נגד מ"ש מאין רועה, בל תאמרו כי נסתלקתם משמירתם ולא רציתם להיות עוד רועים שהלא "וירעו הרעים אותם", ושלחו בהם יד ואם כן למה "ואת צאני לא רעו":

ביאור המילות

"וירעו אותם". ר"ל את עצמם:

 

<< · מלבי"ם על יחזקאל · לד ח · >>

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.