מלבי"ם על בראשית יב יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(יד - טז) "ויראו המצרים", ר"ל וכשבקש איש לקחתה לא יכול לתת מה ששאל אברהם מחירה, עד "שראו אותה שרי פרעה", וגם הם לא השיגה ידם לתת המחיר שבקש עד "שהללו אותה אל פרעה", שהוא היה בכחו לתת מהר ומתן כיד המלך. ותקח האשה בית פרעה ר"ל שלקחה לארמונו ע"מ לקחתה לאשה, כמ"ש ואקח אותה לי לאשה, "ולאברם היטיב בעבורה" שנתן לו מחירה כל מה שבקש עד שהיה לו צאן ובקר וכו' ואברם היה מוכרח לקחת אחר שנתנו לו כפי מה ששאל: גם יל"פ עפ"י הנודע בספורי ימי קדם שכל אשה שראו בה יופי מופלגת למעלה מן הרגיל היו מיחסים לה אלהות והיו מהבילים שהיא בת אלוה פלוני ושהאלהים חושקים אותה, והיה אסור לאיש הדיוט ליגע בה וכ"ש שיקחנה לאשה, שהיה חייב מיתה שמועל בקודש, לבד המלך שהיה ג"כ אלוה אצלם היה מותר לקחתה. וע"כ חשש אברהם שכשיראו אותה המצריים יאמרו איך יתכן שאשתו זאת. והלא פגם בכבוד אלהות ויתחייב מיתה בנימוסיהם, ועי"כ יהרגו אותי. משא"כ כשתאמר אחותי את ייטיבו לי כשאני אח לאלוה. וע"כ הללו אותה אל פרעה ואמרו לו זו ראויה למלך, שהוא ג"כ אלהים. רק ע"י שנגע אותו אלהים היה ירא מאברהם שראה שאלהים רב ריבו והיא ראויה אליו:


 

<< · מלבי"ם על בראשית · יב יד · >>