מלבי"ם על במדבר כח

(א - ב) "כד ""צו את בני ישראל", חז"ל פי' ענין סמיכות פ' התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה' להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ"ש חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג ענינים במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע"ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועז"א וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומ"ש שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ' צו ובפ' נשא:

"כה "את קרבני לחמי, כבר בארתי בפ' אמור (סי' מ"ג) שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד שהוא כעין סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם שהוא כעין סעודה בלתי קבועה, וכמש"ש בספרא אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי שאר כל הקרבנות מנין ת"ל שוב לחם עיי"ש, ואמר בספרא ויקרא (סי' קפ"ד) לחם מלמד על החלבים שהם קרוים לחם, ושם בפ' אמור בארתי שממ"ש כל איש אשר בו מום לא יקרב למד זריקת הדם שלא יצדק עליו לא לשון לחם ולא לשון אשים רק שם קרבן, עוד אומר שם שמ"ש לא יגש להקריב את אשי ה' מרבה הקומץ והלבונה והקטורת שאינם לחם רק קרבים לאשים, ומ"ש ריח ניחוח אלו בזיכי לבונה מפני שהם באים בשביל הלחם ומן לה"פ אין ניתן לאשים והם רק לריח ניחוח, והגר"א גריס ריח ניחוחי אלו נסכים:

"כו "תשמרו להקריב לי, מבואר שחיוב הקרבתם על הצבור והוא בא מתרומת הלשכה ואין היחיד מתנדב אותו כמ"ש במנחות (דף ס"ה), ואמרו בתענית (דף כ"ו) וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג התקינו כ"ד משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, וממה שתפס לשון שמירה למדינן מפסח שצריך בקור ד' ימים כמ"ש (במכלתא בא סי' כ"ח ובפסחים צ"ו מנחות מ"ט ערכין י"ג). ומ"ש תשמרו להקריב לי במועדו למה נאמר, מאמר זה מובא במכלתא בא (סי' למ"ד) ובספרי בהעלותך ופרשתי בפי' המכלתא שם:

(ג) "כז ""ואמרת להם", כבר אמר ואמרת אליהם פי' שתחלה הזהיר את כולם שהחיוב על כולם וע"כ אמר אליהם שהדבור מיוחד אליהם בעצמם, ומכאן ואילך שמזהיר פרטי המצוה עקר הצווי להב"ד וע"כ אמר ואמרת להם, שכבר בארנו שמיני (סי' כ"ח) בשם הרש"ף שאמירה שאחריו למ"ד אינה מכוונת כ"כ אל המדובר בו כמו אמירה שאחריו אל, כי זה מוטל על הב"ד:

"כח "שנים ליום, זה מיותר, דהא אמר את הכבש האחד תעשה וכו', ופי' חז"ל מפני שהתמיד בא לבטל מהם עבודת החמה שהיו עובדים אל היום שהוא השמש, ובאשר היו פונים בעבודתו בבקר לצד מזרח שמשם זורח ובין הערבים לצד מערב שלשם שוקע, צוה שהם יפנו כנגד היום ואחורם אל השמש שתהיה השחיטה בבקר על קרן מערבית ובין הערבים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש, ומובא בתמיד (דף ל"א):

(ד) "כט ""את הכבש אחד". כבר בארנו (מצורע סי' י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד אצ"ל בו מספר אחד וכשבא מספר אחד בודאי יש איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר מאחד, ופי' חז"ל שבכאן יש מקום טעות מפני שנכפל צווי זה בפ' תצוה בעת החנוך ונוכל לטעות שצוה להקריב בין הכבשים הנאמרים שם ובין הנאמר פה לכן אמר שרק אחד תעשה לא שנים:

(ה) "ל ""עשירית האיפה", הוא א' מעשירי לשלשה סאים ספרא ויקרא (סי' של"ט) ושם התבאר, וסלת הוא מן החטין כמ"ש בספרא (ויקרא סי' צ"ו וסי' קט"ו וסי' של"ט וצו סי' מ"ב) וספרי (נשא) וכמ"ש במלואים סלת חטים תעשה אותם, והדבר מבואר בקבלה (מ"ב ז א טז יח) סאה סלת וסאה שעורים: "לא "בלולה בשמן כתית, פי' שכתית היינו שיצא השמן ע"י כתיתה [או טחינה] "לא "ע"י שליקה או בשול וכבוש, כמ"ש במנחות (דף פה ע"ב), ובמנורה ממעט זה מן זית מזיתו, ובארתי זה היטב בפי' בספרא אמור (סי' ר"י) עיי"ש:

(ו) "לב ""עלת תמיד העשויה בהר סיני", ת"ק הוא ר"ע (כמ"ש בספרי זוטא) לשטתו שס"ל בקדושין (דף לז) שקרבו נסכים במדבר וע"כ ס"ל שעולת הר סיני [שהיתה ג"כ עולת תמיד לדידיה כמ"ש בחגיגה דף ו'] טעונה נסכים, וריה"ג סובר כר' ישמעאל שלא קרבו נסכים במדבר לכן ס"ל שעולת הר סיני [אע"ג שגם לדידיה היתה עולת תמיד כמ"ש בחגיגה שם] א"צ נסכים שעדיין לא היה במת צבור עד שנעשה המשכן ועמ"ש בפי' הספרי שלח (סי' א'):

(ז) "לג ""הסך נסך שכר", כבר בארנו (נשא סי' פ"ו) ששם שכר מובדל מן יין שמציין בפרטות יין הבלתי מזוג ולמד ממ"ש "הסך נסך שכר" שלא ינסך מזוג, כי יין מגתו כשר לנסכים (כמ"ש בב"ב דף צ"ו), ואינו מדייק בשם שכר להוציא יין מגתו שא"כ למה תפס בכ"מ על הנסכים שם יין שמבואר שגם יין מגתו כשר וע"כ אינו שולל במ"ש שכר רק המזוג שגם שם יין מציין יין כמו שהוא בלא מים רק מפני שגם אחר שנותנים בו מים קוראים אותו יין שרובו יין באר פה במ"ש שכר שיהיה יין בדיוק בלא מזיגת מים:

"לד "בקדש הסך, כבר למד מזה בסוכה (דף מ"ט) שר"ל שע"י שנסוכו בקדושה ממילא צריך לשרפו בקדש כמ"ש רבינא אתיא קדש קדש עיי"ש, וגי' ישרפו היא גי' הגר"א ומאן דגריס יבלעו ס"ל כמ"ד דשיתין מחוללים עד התהום:

"לה "הסך נסך שכר, הסך הוא הפעל, ונסך שכר פירושו נסך של שכר, ומשמע שיש עוד נסך אחר עד שלכן מוסיף שם ההבדל שכר ר"ל לא נסך של מים רק נסך של שכר, ומבואר שיש מציאות גם לנסך של מים, שלכן מזכיר שם ההבדל נסך של שכר שאם אין במציאות רק נסך שכר לא היה צריך לציינו בשם נסך שכר, ובזה תבין מ"ש בתענית (דף ג') ואימא תרווייהו דחמרא א"כ לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך מאי הסך נסך ש"מ חד דמיא וחד דחמרא, והבן:

(ח) "לו ""ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", במנחות (דף נ') ת"ר "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי' ראשון בין הערבים, אמר ר"ש אימת בזמן שהב"ד וכו' וכן הגיה הגר"א ברייתא דפה, ורש"י ז"ל פי' שהלמוד שלמד שאם לא נתחנך המזבח צריך דוקא שני בין הערבים הוא מפ' תצוה דשם מיירי בחנוך והלמוד שבנתחנך המזבח יקריב ראשון בין הערבים הוא מפ' פינחס והוא תמוה שגם בפ' פינחס כתוב את הכבש האחד ואת הכבש השני כמו בפ' תצוה, ואני בפ' תצוה בארתי שלמד הכל מפ' תצוה, שתחלה אמר את הכבש האחד ואת הכבש השני הוא תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה את הכבש השני בין הערבים ואם לא הקריב בבקר לא יקריב בין הערבים כי שם מדבר בחנוך ואח"כ אמר שם ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וגו' עולת תמיד לדורותיכם, זה קאי על עולת דורות, ופי' תעשה לה לעולת תמיד לדורותיכם שבעולת דורות תקריב כבש של בין הערבים אף שלא הקריב כבש הבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע"כ אמר שם כנסכה תעשה לה לשון נקבה והיל"ל כנסכו בלשון זכר רק שפי' תעשה לה לעולת תמיד שהוא לשון נקבה וכבר בארתי זה בפ' תצוה, ולפ"ז מ"ש בראשית הברייתא אם נגיה כגי' הגר"א או גם לגי' הספרים שמלמד שאחר שנתחנך המזבח יכול להקריב בין הערבים בלא תמיד השחר הכל למד מפ' תצוה, ומ"ש ת"ל השני בין הערבים, מכוין עמ"ש בפ' תצוה תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וכו' עולת תמיד. אולם לפ"ז יקשה למה כתוב פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שמשמע ולא ראשון בין הערבים והלא פה אינו מדבר מעת החנוך, עז"א אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהב"ד שוגגים ר"ל שפה בא ללמד שמה שכתוב בפרשת תצוה פעם שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ללמד שגם אם לא נעשה כבש בבקר יעשה בין הערבים היינו דוקא אם היה זה בשוגג או באונס אבל לכתחלה דוקא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת השני בין הערבים, ואם לא עשו כבש בבקר במזיד לא יעשה בין הערבים, אמנם לחכמים שחולקים בזה על ר"ש ולא מחלקים בין שוגג למזיד אאל"כ, והם פירשו שמ"ש פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים בא להורות שצריך ששל בין הערבים יהיה הכבש השני לכבש התמיד של בקר לא כבש השני לפסח, שהפסח יוקרב אחר התמיד של בין הערבים כמ"ש בפסחים (דף נט). ומ"ש לא הקטירו קטורת וכו' מבואר במנחות (שם). ומ"ש ומה ברכה ברכם כ"ה גם בספרא שמיני (סי' ט"ו) ושם מבואר שהיה בגמר המלאכה, כמ"ש בפ' פקודי ויברך אותם משה ואז נצטוה על החנוך: לז כמנחת הבקר וכנסכו תעשה, כבר אמר ועשירית האיפה וכו' אך שיש לטעות שמ"ש ועשירית האיפה היינו שזה יביא בין הערבים ויעלה לשני התמידין או שנאמר שמנחת הבקר ומנחת של בין הערבים יביא כאחד אחר תמיד של בין הערבים ועז"א כמנחת הבקר וכנסכו וידענו שמחויב להביא נסכים מיוחדים בבקר אחר תמיד הבקר ונסכים מיוחדים בין הערבים אחר תמיד של בין הערבים: "לח "אשה ריח ניחוח, כבר אמר לריח ניחוח אשה, רק כי י"ל שדי אם נתן ריח על האשים לכן חזר שנית שצריך להיות אשה ר"ל נשרף באש, (ובמ"ש) [וכמ"ש] בזבחים (דף מ"ו ע"ב) אשה לשם אשה לאפוקי כבבא דלא, וכפל ריח ניחוח הא' בא לאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן כמ"ש בזבחים שם עז"א לריח ניחוח ואח"כ אשה, והשני ר"ל לנחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני כי אין אכילה לפניו, רק מה שממלאים רצונו זה הנחת רוח, ומ"ש שמעון בן עזאי אומר הוא במנחות (דף ק"י) ועי' מ"ש בספרא (ויקרא סי' טו). ומ"ש וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור מובא בספרא (ויקרא סי' צ"א ושבועות דף ט"ו ומנחות דף ק"י):

(ט) "לט ""וביום השבת שני כבשים וגו' עולת שבת בשבתו", פי' חז"ל שהוצרך לומר עולת שבת לבל נטעה שהשני כבשים היינו שני כבשי התמיד ר"ל גם בשבת יקריב שני כבשי תמיד שמקריב בכל יום בחול. לכן באר שהוא עולת שבת ר"ל עולה מיוחדת לשבת חוץ מכבשי התמיד, ועדיין מיותר מ"ש בשבתו, פי' חז"ל מפני שיש לטעות שמ"ש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שר"ל שהגם שמקדשי תיראו בכ"ז את שבתותי תשמרו כי שבת דוחה את העבודה, ונאמר לפ"ז שמ"ש וביום השבת שני כבשים היינו שיקריב בע"ש קרבן שבת, לכן אמר שעולת שבת יקריב בשבת לא בע"ש. ומזה ידעינן שהפי' הוא שאף על פי ששבתותי תשמרו מ"מ מקדשי תיראו ועבודת מקדש דוחה שבת, ודוקא בקרבנות צבור כי הענין מדבר בק"צ:

(י) "מ ""עלת שבת בשבתו", היל"ל עולת שבת בשבת ונדע שדוחה את השבת, רק שקמ"ל שלא יקריבהו בשבת אחר, שכ""מ "שאומר ביומו בשבתו בחדשו היינו באותו יום ובאותו שבת ואם עבר יומו בטל קרבנו כמ"ש בתמורה (דף י"ד). ומ"ש על עולת התמיד היינו שיקריב אחר תמיד של שחר ונסכיו וכמ"ש בזבחים (דף פ"ט) דהא אמר עולת בלשון יחיד שקאי על עולת השחר:

(יא) "מא ""ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה'". מה שהוסיף תקריבו עולה לה', שלא אמר כן בשבת, ואמר זאת עולת חדש, מפני שיש לטעות שמנין הז' כבשים יהיו עם שני כבשי התמיד ויוסיף עליהם (בשבת) חמשה, [נראה דמילת בשבת היא טעות ול"ג לה] לכן אמר תקריבו עולה שהוא הקרבה בפ"ע, ועוד יש לטעות שאם חל ר"ח בשבת יחשבו שני כבשי מוסף השבת ממנין ז' כבשים, אחר שגם הם למוספים, לכן אמר זאת עולת חדש, ואין עולת שבת מכללם:

(יד) "מב ""ונסכיהם חצי ההין", לראב"צ היו שנתות בהין ולר' ישמעאל היו ז' מדות וכ"ז מועתק ממשנה מנחות (דף פ"ז ע"ב) ור' ישמעאל מפרש חצי ההין יהיה שיהיה לזה מדה מיוחדת, וכתב הרמב"ן הזכיר הכתוב בתמיד ובר"ח שעור הסלת במנחה ושעור היין בנסכים אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ור"ה ויוהכ"פ וראשון של סוכות הזכיר שעור המנחה ולא הזכיר שעור הנסכים, והטעם בזה כי אעפ"י שהזכיר בפ' הנסכים בשעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים, מצינו מנחה כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ וכן בקרבן התודה והם מנחה ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנה באלו אבל הנסכים לא נשתנו לעולם לפיכך הזכיר אותם בתחלה בתמיד ולא הזכירם אח"כ בשבת והזכירם בר"ח להזכיר גם נסכי הפר והאילים ואח"כ לא הוצרך להזכירם כלל, והזכיר ביום הראשון של סוכות שעור המנחה ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם כלומר כמשפט ביום הראשון הנזכר: "מג "זאת עולת חדש בחדשו, היינו שלא יביאנה בחדש אחר אף שלא הקריב בחדש זה (כנ"ל סי' מ' על בשבתו). ומ"ש לחדשי השנה שלא נטעה שמ"ש בראשי חדשיכם הם בניסן ותשרי לבד, שניסן ראש חדשים ובתשרי מבואר ממ"ש מלבד עולת החדש, לכן אמר שיביאו זה בכל חדשי השנה:

(טו) "מד ""ושעיר עזים אחד לחטאת לה'", לשון חטאת לה' לא נמצא בשום מקום כמו שנמצא תמיד עולה לה' כי העולה מכפרת על הרהור הלב שא"י בה זולת ה', לא כן החטאת, [ובפר כהן משיח אמר לה' לחטאת ולא אמר לחטאת לה'] וע"ז פי' חז"ל שגם חטאת זה מכפר על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שא"י זולת ה', ומן שעיר ר"ח למדנו לשעירי מועדות וכמ"ש בשבועות (דף ט') כי אמר זה בר"ח מפני עוד דרוש הביאו עלי כפרה. ומ"ש על עולת התמיד יעשה מלמד שקרב בין עולת תמיד של שחר לשל בין הערבים, ואמר זה בשבת ור"ח ובפסח, כי משבת לא נדע של ר"ח שנאמר ששבת תדיר יותר מר"ח וע"כ קודם לתמיד של בין הערבים אבל של ר"ח תתאחר, ואם יאמר גם בר"ח לא נדע של מועדות כי ר"ח תדיר יותר ממועד, אבל אחר שאמר זה בפסח ידעינן ממילא בכל המועדות וגם ירמז בזה הדין דעולת שבת קודם לעולת ר"ח ועולת ר"ח למוסף המועד כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' תו"מ ה"ב):

(טז) "מה ""ובחדש הראשון בארבעה עשר יום", כי במדבר לא עשו רק פסח אחד וי"א שלא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ וע"כ בצווי זה שהיו קרובים לכנס לארץ הזהיר שמעתה יהיה הפסח חובה:

(יח) "מו ""מקרא קדש", הקדושה הוא ההבדלה שיבדיל יום זה משאר הימים ומלאכה נזכר ביחוד וע"כ בא על שיבדיל אותו במאכל ובמשתה וכסות נקיה וכ"ה בספרא אמור (סי' קפ"ו). ומ"ש כל מלאכת עבודה לא תעשו אינו כולל אוכל נפש שבפ' בא ששם אמר מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אמר בפירוש אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ופה מציין זה במ"ש כל מלאכת עבודה לא תעשו:

(יט) "מז ""והקרבתם אשה עולה לה'", בפ' אמור גבי פסח ור"ה ויוהכ"פ אמר והקרבתם אשה לה' וגבי סוכות אמר שבעת ימים תקריבו אשה לה' ושם לא נזכר מה יקריב, מבואר שדי אם מקריב אשה מה שימצא וכן אמר בספרא שם (סי' קנ"ב) מנין אם אין לך פרים הבא אילים וכו' ת"ל והקרבתם אשה לה' שבעת ימים תקריבו אשה לה' מ"מ, וכן נדרש בספרי גבי חג המצות וחג השבועות וגבי סכות וגבי עצרת, וצ"ל דשבועות למד מסכות כי בשבועות לא כתיב והקרבתם אשה, ועי' במנחות (דף מ"ד) וה"ה בר"ח נלמד מאינך, והספרא והספרי יחלקו על שטת הש"ס שס"ל דבחג מעכבין זא"ז וכוותייהו פסק הרמב"ם (בפ"ח מה' תו"מ):

(כד) "מח ""כאלה תעשו ליום", שלא נדמהו לפרי החג שפוחת והולך וכל יום משונה מחבירו. ומ"ש על עולת התמיד, כבר התבאר (בסי' מ"ד):

(כו) "מט ""וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם", האריך בלשונו, מפני שבמ"ש בפ' אמור וספרתם וכו' שבע שבתות וכו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה יש לטעות שיספרו חמשים וביום שאחר החמשים יקריבו מנחה חדשה, וא"כ מ"ש כאן בהקריבכם מנחה חדשה הוא ביום נ"א, וכן אף שאמר וביום הבכורים בהקריבכם, נאמר שגם יום הבכורים שהוא היו"ט יהי' ביום נ"א, ונפרש מ"ש בפ' אמור והקרבתם מנחה חדשה וכו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש הכל ביום נ"א וכבר הבאתי שם בהת"ה (סי' קסד) שהמפרשי' נלחצו מאד במ"ש תספרו חמשים יום, ואם נפרש והקרבתם היינו ביום חמשים ואחד יבואר הכתוב כפשוטו, ע"כ הוסיף פה בשבעותיכם מקרא קדש שהיו"ט יהיה בשבעותיכם ר"ל כשיתמלאו השבעה שבועות שהוא ביום החמשים, וידעינן שהקרבת המנחה ויו"ט שהוא יום הבכורים הכל הוא ביום החמשים, ומ"ש תספרו חמשים יום הוא כפי קבלת חז"ל שבארנו שם בארך: "נ "בהקריבכם מנחה חדשה לה', כבר באר בספרא (ויקרא סי' קל"ז אמור סי' קס"ח) שקראה מנחה חדשה שלא תהיה מנחה קודם לה (דאל"פ מתבואה חדשה דהיל"ל מנחת חדש) וכפל שם זה פה ובפ' אמור, ללמד דאין להביא אף מנחת קנאות קודם לשתי הלחם אף שמנחת קנאות היא מן השעורים והצבור הביאו עומר מן השעורים קודם לשתי הלחם, ומ"ש אמר ר' טרפון, מובא במנחות (דף ס"ב ע"ב) עיי"ש:

(כז) "נא ""והקרבתם עולה", סתמא דספרי פה כר"ע במנחות (דף מה ע"ב) שס"ל שהפרים ואילים וכבשים דפ' פינחס אינם אלה דפ' אמור, כי אינם שווים דשם פר א' ואילים שנים וכאן שני פרים ואיל אחד. והראב"ע כתב שבמ"ש בהקריבכם מנחה חדשה שהוא שתי הלחם נכלל הז' כבשים ופר בן בקר ואילים שנים ושני כבשי שלמים שכולם הם טפלים אל המנחה החדשה, ודבריו יצדקו מאד לשטת ר"ע שס"ל בספרא (סי' קע"ד) לחם אעפ"י שאין כבשים שהלחם הוא העקר עמש"ש, ובספרא אמור (סי' קע"א) סתם כר' טרפון שחולק על ר"ע ושם בארתי פלוגתתן. ומ"ש הרי שמצא פרים התבאר למעלה (סי' מז). ומ"ש פסוק שבעת ימים תקריבו אשה ר"ל ולמדינין מחג הסוכות:

(לא) "נב ""תמימם יהיו לכם ונסכיהם", למדו במנחות (דף פ"ז) שגם הנסכים יהיו תמימים, וממ"ש כמה פעמים תמימים יהיו ומנחתם, למד שהמנחות יהיו תמימים ולא יהי' בהם מום וחסרון: