מלאכת שלמה על כלאים ה
<< · מלאכת שלמה · על כלאים · ה · >>
ונטועות כהלכתן: דהיינו שתים כנגד שתים, וכוליה לשון ר"ע ז"ל עד סוף. אמר המלקט, כן פירוש הר"ש ז"ל, ואפשר שטעמו ז"ל דאף על גב דנימא דהלכה כחכמים דאמרי בסמוך כרם שהוא נטוע על פחות פחות מארבע אמות דנקרא כרם, מצינן למימר דמחמרי רבנן בחרבנו יותר ממטעתו ובעינן הכא ארבע אמות, אלא דקשה קצת דאתו כשיטת בית שמאי דבפירקין דלעיל סימן ח'.
וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פירוש בירושלמי כזה:
ע"כ. הכי גרסינן הרי זה נקרא כרם דל כרם שהוא נטוע כו':
כרם שהוא נטוע על פחות פחות מארבע אמות: בשלהי פרק המוכר פירות רמי דר"ש אדר"ש ודרבנן אדרבנן, דהכא קאמרי רבנן רואין את האמצעיות כאילו אינם ור"ש לית ליה רואין, והתם תניא אפכא לגבי מת דתניא מצאן רצופין ואין ביניהם מארבע אמות ועד שמונה יש להם תפוסה ואין להם שכונת קברות, ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש רואין את האמצעיים כאילו אינם והשאר מצטרפין מארבע אמות ועד שמונה, קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דר"ש אדר"ש. ומשני דר"ש אדר"ש לא קשיא, הכא לא נטעי אינשי אדעתא למיעקר בינתיים הלכך לשם כרם נטע הכל וכיון דלא נטע כהלכתו לא חשיב כרם, הכא זימנין דמתרמי ליה בין השמשות ומקרי ומנח ליה בין המתים אדעתא למהדר ולפנוייה משם ושמא נאנס או שכח. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא, הכא כיון דמינוויל לחזור ולפנותו משם לא מקרי קבר הלכך לגמרי נקבר לשם, אבל הכא גבי כרם מימר אמר דהי מינייהו דשפיר שפיר ודלא שפיר ליהוי לציבי הלכך רואין את האמצעיות כאילו אינם. וכתב הר"ש ז"ל דבירושלמי פליג אסוגיא דסוף המוכר פירות, דאמר ר"ש ב"ר בא בשם ר"י כשם שחלוקין כאן כך הם חלוקים בשכונת קברות ואדרבא התם איפכא ע"כ.
וחכמים אומרים כרם דרואים את האמצעיים כאילו אינם דכל העומד ליעקר כעקור דמי, וחומרא היא גבי כלאים רשב"ם ז"ל. והלכה כחכמים.
וברמב"ם פ"ז דהלכות כלאים סימן ב' פסק כר"ש, הפך ממה שפסק כאן בפירוש המשנה. וגם שם בכל מקום אני רואה שדלג מלת כרם מדברי חכמים ולא כתב אלא וחכמים אומרים רואין וכו', ומכל מקום ממילא משתמע דהאי רואין היינו משום דהוי כרם.
ופירש"י ז"ל בריש עירובין טעמא דר"ש דאמר אינו כרם הואיל ואין לו כל צרכו בין שורה לשורה להילוך העגלה והוי כיער ומותר בכלאים. ובירושלמי תני אמר להן ר"ש לחכמים, אותם שאתם אומרים רואין את האמצעיות כאילו אינם הרי הן עיקרו של כרם, דאולי הן היותר חשובות, הלכך כולהו חשבינן כאילו אינם. ועיין ירושלמי דפרקא קמא דשביעית דף ל"ג. ועיין בנמוקי יוסף פרק הספינה דף ר"ב. ופירש הרמב"ם ז"ל וענין רואין את האמצעיות כאילו אינם פירשו בתלמוד שהוא מותר להדלותן על גבי זרעים מפני שהן כשאר העצים, וזה ענין מה שאמר כאילו אינם, ופירוש להמשיכן ולהטעותן על גבי הזרעים ע"כ. משמע דגריס מלת כרם בדברי חכמים, ודקתני בתר הכי רואין את האמצעיות וכו' מלתא באפי נפשה היא:
מראש הכרם ועד סופו: אית דגרסי ועד ראשו, וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
זורעין בתוכה: כלומר בראשה למעלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז וזה לשונו, שומרה שבכרם אם גבוהה עשרה ורחבה ארבע מותר לזרוע בראשה ירק, ובלבד שלא יהו השריגים נוגעים בה, כדי שלא יראה ירק בתוך הכרם מלמעלה ע"כ. ונראה דנקט בתוכה משום דאית ליה לתנא דכל דבר דרחב ארבע וגבוה עשרה אמרינן ביה גוד אסיק ומוקף מחיצות הוא, כדאיתא בפרקא קמא דשבת, ולהכי שייך למיתני תוכה. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה בראשה. וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפרק ז' במה דברים אמורים במרובעות, אבל אם היתה השומרה עגולה צריכה שיהיה בתוכה חלל ארבעה טפחים כדי שתהיה מופלגת מן הארץ, וצריכה עפר על ראשה מלמעלה שלשה טפחים ע"כ. והוא מן הירושלמי:
בפירוש ר"ע ז"ל, ואם היה שער כותש רבנן וכו'. אמר המלקט, צריך למחוק מלת רבנן. ותמה הר"ש ז"ל ששינה התנא לשונו דהכא וגם בפ"ב דפאה קתני שער כותש, ובפרקין דלעיל קתני אם ערסן מלמעלה ושמא ערסן בידי אדם וכותש ממילא. ויש מפרשים כאן ובפאה שער כותש שהשומירה עפר הנפרד אסור, לפי שפעמים תבוא הרוח ותטלנו ונמצא שומירה פחותה מארבעה ומעשרה ולכך אסור ע"כ. ונראה לעניות דעתי דאפשר דערסן דקאמר ר"י היינו אף על פי שאינם מעורבין יותר מדאי כמו שער כותש כדרך כל עושי עריס.
ובירושלמי דפאה מיבעיא לן אי בעינן כותש על גבי הגדר פירוש שיהיו נטויין על גבי הגדר וכותשין אותו שמחלידין הכותל ומעלה אבק, או כותשין הענפים למעלה זה על זה וכותש לשון מריב וחולק כמו מתכתשא דא בדא דבראשית רבה, ואסיקנא התם דאפילו השער כותש אסור וכל שכן הגדר כותש, והכא מפני שהן גפנים ואין לענפיהם כח לעמוד בפני עצמם פשיטא דנוטין על גבי השומרה ממש קאמר ומשום הכי לא מיבעיא ליה הכא, כן פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ועיין בהר"ש ז"ל. ובירושלמי תני אמר להו ר"א אי אתם מודים לי שעומק כגבוה, אמרו ליה הן אלא שאויר הכרם מקיף, פירוש דאיכא כרם מהאי גיסא וכרם מהאי גיסא, מסתברא ר"א יודה לראב"י, ראב"י לא יודה לר"א, פירוש ר"א דגת יודה לראב"י גבי חריץ, דהא אית ליה לר"א סתם דהוא ר"א בן הורקנוס שעמוק כגבוה, והיינו טעמא דגת אף על גב דאינו מפולש וכל שכן גבי חריץ דאיכא תרתי, ראב"י לא יודה לר"א דגבי גת מקיף לו הכרם מארבע רוחותיו:
גפן שהיא נטועה בגת או בנקע וכו': מצאתי שפירש רש"י ז"ל בסוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ה) גבי שבת בתל שהוא גבוה וכו' וכן בנקע שהוא עמוק עשרה וכו' מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, פירוש וכן בנקע גומא העשויה מששת ימי בראשית ווליא"ה ע"כ. ואיכא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נ') אלא ששם כתוב וכן בבקעה וטעות הוא שם, ושם לא פירש רש"י ז"ל דבר.
וברמב"ם שם פ"ז סימן כ"ג כ"ד כתב ואם היה עמוק עשרה והיה רוחב שפת החריץ למעלה ארבעה אסור לזרוע בתוכו אף על פי שהרחיק ששה ע"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל על פי הירושלמי דמתניתין מיירי בגת ונקע רחבין שלושה טפחים וארוכין שנים ושלוש אמות, ונותנין לה עבודתה היינו ששה טפחים לאורך וזורע את המותר ולרוחב משלים ארבעה (סברה אחרת ששה) טפחים וזורע מיד בחוץ, אבל אם אינם רחבין שלשה הוה ליה כסתום וצריך ליתן לכל רוח ששה טפחים כדי עבודת גפן יחידית ע"כ.
וכתב הר"ש ז"ל דיש ספרים שכתוב כאן נותנין לה עבודתה ארבע אמות ושבוש הוא ע"כ. ובמקום אחר מצאתי תורף לשונם של הר"ש והרא"ש ז"ל כך, נותנין לה עבודתה דהיינו ששה טפחים, ומשמע דמצטרפין המקום הפנוי למטה ועליו מוסיפין התשלום למעלה עד ששה טפחים, ומפרש בירושלמי וכגון דאיכא משלשה עד ארבעה למטה אז משלים הארבעה מלמעלה להשלים ששה ולא פחות דלא חשיב מקום פחות מארבעה, אבל אי שטח שלמטה פחות משלשה לאו כלום הוא ונותנין כל הששה למעלה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל סבירא ליה דהאי ירושלמי לא קאי ארישא רק אסיפא דהבית שבכרם, וכמו שפסק שם פ"ז וזה לשונו הבית שבכרם אם היה יותר משלש על שלש טפחים זורעין בתוכו ירק, ואם היה פחות משלשה הרי הוא כסתום ע"כ:
כתב ר"ע ז"ל, הנוטע ירק בכרם, פירוש משנה זו פירשתי למטה בסוף זה הקונטרס ע"כ, והא לך כל לשון פירושו ז"ל הנוטע ירק כו' *הערה 1: .
לשון החכם ה"ר יהוסף ז"ל במשנה זו, אימתי בזמן שהן נטועות על ארבע ארבע כו', פירוש משנה זו לפי דברי הירושלמי כך הוא, פירוש אם יש בכאן כרם של כמה שורות וכל גפן רחוקה מחבירתה ארבע אמות או חמש, והנה כשהוא נותן ירק באמצע הכרם סביב גפן אחת הוא מקדש סביב אותו [הירק] שש עשרה אמה לכל רוח ולא יותר, והנה כשהן נטועים על (חמש חמש)[ארבע ארבע] אמות דהיינו שהאויר שבין שורה לחבירתה הוא ארבע אמות וכן בין כל גפן לחבירו הרי אינו יכול לקדש אלא שלש שורות בכל צד, והרי הן שלש מכאן ושלש מכאן ואחת באמצע הרי שבע שורות, אבל יותר אינו מקדש, כי מגפן האמצעית עד הסמוכה לה יש אויר ארבע אמות ומזו לשניה גם כן ארבע אמות וכן מזו לשלישית הרי יש ביניהן שתים עשרה אמות בלעדי מקום הגפנים שהן חצי אמה או פחות, והרי אינו אוסר לו שום שורה אחרת כי היא רחוקה יותר משש עשרה אמה, וכן על חמש חמש כשהן נטועים על חמש חמש אי אפשר לקדש אלא שלש שורות לכל צד שהן שבע גפנים על שבע גפנים שהן ארבעים ותשע גפנים. והנה אותם הגפנים שהן בקרן זוית גם כן אינם מתקדשות כי הן רחוקים יותר משש עשרה אמות בעבור האלכסון שלהם, הרי נשארו שם ארבעים וחמש גפנים.
ונראה לי שאף על פי שאמרה המשנה שכשהן נטועות על ארבע ארבע או על חמש חמש שמקדש ארבעים וחמש גפנים, מכל מקום אינו שוה הנוטע על ארבע ארבע להנוטע על חמש חמש, כי הנוטע על ארבע ארבע פעמים שהוא מקדש יותר מארבעים וחמש גפנים, כגון שנטע ירק סביב הגפן האמצעית ברוחב אמה או שתי אמות או יותר שאז הוא מקדש תשע שורות, וכן כשהן נטועות על חמש חמש פעמים שהוא מקדש פחות מארבעים וחמש גפנים כגון כשיש ירק מעט סביב הגפן האמצעית שאז אינו מקדש אלא שלשים ושבע גפנים, כי השתי גפנים שהן משני צדי כל קרן זוית הם גם כן רחוקים מהירק יותר משש עשרה אמה, כי הם רחוקים מהגפן האמצעית חמש עשרה בלעדי האלכסון ויש להם אלכסון של עשר על עשר שהוא ארבע אמות הרי הם רחוקים תשע עשרה אמה, *הערה 2: אם כן אינו דוחה הנטוע על ארבע לנטוע על חמש, אבל הבנת המשנה כך היא כי הנטוע על ארבע אי אפשר שיקדש פחות מארבעים וחמש והנטוע על חמש אי אפשר יותר *הערה 3: אלא אם כן היה נטוע כו', ע"כ.
ועיין ברמב"ם ריש פ"ו כי הפירוש שהביא מהרי"ק ז"ל בשם ה"ר ישראל שהוא בעל יסוד עולם שהשיב להרא"ש ז"ל, הוא הפירוש שתפס גם כן ר"ע ז"ל לעיקר. אכן החכם הר"ש שירילי"ו ז"ל הקשה שתי קושיות גם על פירוש זה ובסוף דבריו ז"ל כתב, וראיתי שהרמב"ם ז"ל פסק דכל גפן שתפול תוך ארבעים אמה הרי היא מתקדשת, ואם כן קשה מאד כשנטועות ארבע על ארבע אמאי תני ארבעים וחמש טובא הוו, לכך נראה לי דברים כפשטן *הערה 4: דברישא לא תני שש עשרה אמה לכל רוח ואינו אוסר אלא שתים עשרה לכל רוח מלבד מקום הכרתין, ובחמש על חמש אוסר חמש עשרה לכל רוח מלבד מקום הכרתין, והדר אוסר *הערה 5: שש עשרה. וטעמא דמלתא דנקטינן לעיל דשיעור עבודה של חוץ לכרם ארבע אמות ותו לא, דתנן הזורע ארבע אמות שבכרם בית שמאי אומרים קידש שורה אחת ובית הלל אומרים קידש שתי שורות, ושיעור כרם פעמים שמונה אמות פעמים מושך עד שש עשרה ולא שש עשרה של אויר אלא עם הגפנים וטפי לא, כדתניא *הערה 6: בתוספתא שתים כנגד שתים מארבע אמות ועד שמונה, וזנב מארבע אמות ועד שמונה.
ותניא לעיל בירושלמי דשיעור כרם שלש כנגד שלש והא דאמרינן אחת יוצאה זנב הא אמרינן לעיל דהעבודה מודדין בקו ישר ורואין כאילו יש אחרת כנגדה *הערה 7: , ואם כן כשזרע סביב הגפן האמצעית ירק ויש בין גפן לגפן ארבע חוץ מהעיקר הנהו ארבע שתופש מהן הירק משהו היינו ארבע של עבודת הכרם, ואסרינן שלש שורות סביבה שהוא שיעור כרם של שלש שלש, וכיון דבשיעור שתים עשרה מן הירק *הערה 8: יש שיעור עבודה וכרם סביבה אין לאסור עוד, והכי טעמא דלא אסרינן אלא ארבעים וחמש גפנים דיהבינן ליה כרם למזרח וכרם למערב [אולי צריך להיות גם כן וכרם לצפון] וכרם לדרום, ובגפן הזוית שנוציא דמו לעגולות, דכי היכי דכי זרע חוץ לכרם תופש העבודה ועוד שיעור כרם לכל מקום שיוכל להגיע הכי נמי הכא, ומשום הכי בעינן שתהא האמצעית עגולה ירק שיהו שוות כל הרוחות של הקידוש *הערה 9: , וטעמא דחמש על חמש היינו דאכתי חוץ למקום הירק נכנסות שלש שורות דהוו שיעור כרם *הערה 10: בחמש עשרה אמה, ואף על גב דאין הירק תוך עבודה אלא תוך הכרם וממקום נטיעת הירק מתחיל הכרם *הערה 11: , אפילו הכי כיון דנכנסות שלש שורות בחמש עשרה אמה *הערה 12: ולא מיעט אלא גפן הזוית ותו לא מטעמא דלעיל כל שלש שורות מתקדשין, אבל כי נטועות שש על שש אין נכנסות שלש שורות בארך כרם אפילו שנמנה ממקום כרם *הערה 13: דהא הוו שמונה עשרה אמות ממקום הירק *הערה 14: , ואין לך כרם בעולם דהיינו שלש כנגד שלש היותר ארוך אלא ארכו שש עשרה אמה ועבודתו ארבע אמות, ואילו הכא מן הגפן שסביבה ירק עד הגפנים שבע (נראה דצריך להיות שש) אמות, ומשום עבודה ליכא למימר דלא אשכחן עבודה אלא ארבע אמות וטפי לא, ומטעם כרם נמי ליכא דטפי משיעורא הוא *הערה 15: הלכך לא יכנסו שלש שורות חוץ ממקום הירק, אלא ממקום הירק מודדין שש עשרה אמה דהוא כרם היותר ארוך שבעולם ששנינו בו דמקדש *הערה 16: . ונתגלה טעמה של משנתינו ברוך ה' אשר גלה אזן יריאיו יצפון לישרים תושיה.
וראיתי לצייר פה צורת שבע שורות של שבע גפנים לכל שורה, כדי שיתברר מתוך הצורה כי מגפן האמצעית לכל צד תופס כלאים שבה שלש שורות לכל צד סביבה כמין גאם, והילך הצורה:
כדי שיתברר למראית העין ואינה תוספת גפני הזוית עכ"ל ז"ל.
ונראה לעניות דעתי לתרץ על הקושיא שהעתקתי על פירוש הרמב"ם ז"ל דלא תני תנא ארבעים וחמש גפנים אלא לחמש על חמש דאילו ארבע על ארבע טובא נינהו, או על דרך שתירץ הרא"ש ז"ל לעיל:
כשאחזור אלקטנו: פירוש שאחר שהגיע לו עבר מעליו ואמר כשאחזור וכו'. ובירושלמי מוקי לה ריב"ח בפועל שהיה מנכש בשדה שהוא עסוק במלאכתו ולא אטרחוהו רבנן להתבטל ממלאכתו ולעקרו, אבל אדם אחר שהיה שם וראהו לא פלוג אלא בין כשאגיע בין כשאחזור אסור לו דמקיים כלאים הוא, ובעל הבית נמי שהוא עסוק במלאכתו עשוהו כפועל והקלו נמי באגיע שם:
הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר: לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה סימן י"ז או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו, הרי זה לא נתקדש שנאמר וכו'. וכתב שם בכסף משנה או שהיה זורע או זורה בשדה לבן, כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עושה בעבירה ע"כ:
סיערתו הרוח לפניו ר"ע אומר וכו': משמע מפירוש ר"ע ז"ל שהיה גורס לפניו אסור, וגם לא היה גורס מלות סיערתו הרוח בסיפא, וגם משמע שלא היה גורס רע"א וכו' רק כיצד יעשה אם עשבים וכו', וכן הוא שם ברמב"ם. ולא ראיתי בשום מקום גירסא זו גם לא ראיתי מי ששונה כן. אכן החכם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שיש ספרים דגרסי סִייָעִיתוֹ הרוח לפניו, ושנראה לו שהיא גירסא יפה דלפניו שייך לשון סייעתו שהרי מסייעו למה שהוא רוצה שהרי הוא רוצה להשליכו לפניו עד כאן:
ר' עקיבא אומר וכו': נראה שיש טעות בפירוש הרמב"ם ז"ל שכתוב בדפוס, והלכה כר' מאיר:
האירוס כו': הראב"ד ז"ל בפ"ה הלכה י"ט לא גריס וכל מיני זרעים אלא הכי גרסינן האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים ואינם כלאים בכרם. וכן הוא בתוספתא פ"ג דכלאים, וכן הוא גם כן בפירוש הר"ן ז"ל פרק ראשית הגז, ועיין שם בהלכות כלאים במ"ש מהרי"ק ז"ל בענין קונבוס, גם עיין במה שכתב לעיל פ"ב סימן ה'. ובשבת פרק תולין (שבת דף קל"ט) אשכחן נמי פלוגתא דר' טרפון וחכמים בכשות דר' טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאים, ותוספתא היא שם ספ"ג. ופירש ר"י בעל התוספות ז"ל שושנה אין זו שאנו קורין רוזא, דהא חזינן דכי שקלת לפירא הדר מפיק גווזא וקרי ליה מין זרעים. ובפרק כיצד מברכין קרי כהכי גרסינן מין אילן ומברכין בורא פרי העץ ע"כ. וגם מפירושו ז"ל משמע דלא גרסינן מלת וכל:
קנרס: ברי"ש גריס ליה בעל הערוך ז"ל, וגרסינן בבראשית רבה דרדר זו קנרס שהיא עשויה דרים דרים, ותנן נמי במסכת עוקצין פ"ה עוקץ קנרס טפח, ונראה שהיא אותה שקורין וירינגינה בלע"ז והיא מרה וצריך למתקה באור ברותחין כדאיתא סוף פרק המביא כדי יין, ועצה נמי עשוי דרים דרים ונראה שבשביל שצורתה כקורנס של צורפי זהב קראוה כן, הרש"ש ז"ל. וגם הרר"י ז"ל הגיה בריש אלא שכתב שבסברה אחרת בדלי"ת קונדס.
אבל הרב מהרי"ק ז"ל נראה קצת שגורס קנדס בדלי"ת שכך הגיה על הרמב"ם ז"ל שכתוב שם קונבוס, כתב שהוא טעות ושצריך להיות קנדס קארדו בלע"ז ע"כ. והורה מקום שהוא סוף פ"ה דכלאים:
הערות
עריכה- הערה 1: אמר המלקט, ואנחנו חשבנוהו על מקומו הראוי לו בפירוש הר"ב.
- הערה 2: אמר המלקט, אין החשבון מדוקדק כי האלכסון מעשר על שש עשרה שהוא שמונה עשרה בקירוב, כמו שביאר התי"ט.
- הערה 3: אמר המלקט, דאפילו זרע הרבה סביב הגפן האמצעי, אם אך העגולה של הירק איננה מקפת את ארבע הגפנים שמארבעה צדי הגפן האמצעי, שאז אין אלכסון העגולה ארוך מחמש אמות ממרכז הגפן האמצעי, והאלכסון שמן הגפן האמצעי עד הגפן שבזוית הוא אלכסון מרובע חמש עשרה על חמש עשרה שעולה עשרים ואחת כמו שכתב התי"ט, ועם מקום הגפנים עצמן יותר מעשרים ואחת, ויצא מזה שבגרעון חמש אמות הירק ישאר מקץ עגולת הירק עד הגפן שבזוית יותר משש עשרה.
- הערה 4: הגהה: כל המכוון של הרב ז"ל בקצור, כי לארבע על ארבע יש שם כרם קטן ועבודת הכרם ארבע אמות בתוך שלש שורות דהיינו שתים עשרה אמה, גם בחמש על חמש אף על פי שאין שם עבודה יש שם כרם גדול בשלש שורות דהיינו חמש עשרה אמות, שהוא כל מקום הארבעים וחמש גפנים המתקדשות בין כשהם ארבע על ארבע בין כשהן חמש על חמש, ולזה לא נקט תנא ברישא שש עשרה אמה לכל רוח כיון שיש לו כרם ועבודתו בשלש שורות או כרם [ו](ב)שורות, אבל בסיפא דלא מצי למנקט שיעור כרם בשלש שורות לא כרם קטן ולא כרם גדול לא עם עבודה ולא בלתי עבודה, שאין נכנסות שלש שורות באורך כרם רוצה לומר בשיעור כרם דהיינו שש עשרה, אלא בשש על שש יש יותר שתי אמות ובשבע על שבע יש שם אמה אחת (נראה דצריך להיות חמש אמות) יתירה מכרם ועבודתו, להכי נקט לשון שש עשרה אמה שהוא שיעור כרם היותר גדול.
- הערה 5: הגהה: נראה לי שצריך להיות והדר קתני דבשש ושבע אוסר.
- הערה 6: הגהה: בפ"ג דתוספת בכורים.
- הערה 7: הגהה: פירוש כלומר ולא פליגן ברייתות אהדדי.
- הערה 8: הגהה: פירוש ממקום הירק.
- הערה 9: הגהה: פירוש לשתים עשרה, אף על פי שמצד הזוית אין שם בדרך אלכסון כי אם שתי שורות, מכל מקום הרי יש שם שתים עשרה אמה.
- הערה 10: הגהה: רוצה לומר כרם גדול עם מקום הגפנים.
- הערה 11: הגהה: פירוש לפי שהכרם הגדול הוא שש עשרה אמה עם מקום הגפנים, והכא שהוא חמש עשרה אמה שהן שלש אוירין של חמש חמש אין כאן עבודת הכרם.
- הערה 12: הגהה: פירוש כל שלש שורות מתקדשין כדמפרש ואזיל.
- הערה 13: הגהה: נראה ירק, או שמא רוצה לומר ממקום שרצינו לומר שהוא כרם מפני שאין כאן עבודה.
- הערה 14: הגהה: פירוש דבשלשה אוירין של שש שש הן שמונה עשרה אמות.
- הערה 15: הגהה: פירוש אם היא שש על שש יש לך יותר שתי אמות משיעור כרם גדול, ואם היא שבע על שבע יש לך יתר חמש אמות.
- הערה 16: הגהה: כבר נכתב כל המכוון של הרב ז"ל בקיצור, כי לארבע על ארבע יש שם כרם קטן ועבודה ארבע אמות בשלש שורות דהיינו שתים עשרה אמה, ובחמש על חמש אין שם עבודה אלא כרם גדול דהיינו חמש עשרה אמה בשלש שורות, שהוא כל מקום הארבעים וחמש גפנים המתקדשות בין שהן ארבע על ארבע בין שהן חמש על חמש, ולהכי לא נקט תנא ברישא שש עשרה אמה לכל רוח כיון שיש לו כרם ושורות ועבודת הכרם או כרם ושורות, אבל בסיפא דלא מצי למנקט שיעור כרם לא גדול ולא קטן לא עם עבודה ולא בלתי עבודה, שאין נכנסות שלש שורות באורך הכרם רוצה לומר בשיעור כרם דהיינו שש עשרה, אלא בשש על שש יש יותר שתים ובשבע על שבע יש שם אחת (נראה דצריך להיות חמש אמות) יתר מכרם ועבודתו, נקט לשון שש עשרה אמה שהוא שיעור כרם היותר גדול. *הערה 17:
- הערה 17: אמר המלקט, לא זכיתי להבין דברי הרש"ש ז"ל גם אחרי שהמגיה ביאר דבריו ותכן כוונתו בקצרה בשני הגהות כפולות, כי לפי היסוד שהביא מהא דבית הלל דקידש שתי שורות לא שמענו אלא שמקדש שלש כנגד שלש שהוא שתי שורות של שלש שלש או שלש שורות של שתים שתים, ואם כן אף על גב דנימא דבשביל דלא ידעינן מהיכן נמנה לו הגפנים לתשלום הכרם עם זה שנאסר בשביל הירק, הלכך אסרינן בכל צד כל גפן שיוכל להצטרף עם הגפן הנאסר מחמת הירק על תואר כרם כמו שכתב הרא"ש שם, מכל מקום הגפנים הסמוכים אל הזוית לא יוכלו בשום אופן להצטרף עם הגפן הנאסר מחמת הירק לתשלום שיעור כרם כמבואר למעיין, ומדוע איפה יאסרו בנטועים על חמש חמש שרחוקים מהגפן האמצעי יותר משש עשרה יותר מהגפן שבזוית עצמו. ואולי סבירא ליה דבזורע תוך הכרם החמירו לאסור רבוע של שלש על שלש בכל צד ועיין, גם התירוץ שכתב המחבר ז"ל על הקושיא שעל הרמב"ם ז"ל נשגבה ממני לא אוכל לה, ואולי יש בה טעות סופר.