שפת אמת/שבועות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{סרגל ניווט|שפת אמת||במדבר|שבועות|נשא}}"
 
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{סרגל ניווט|שפת אמת||במדבר|שבועות|נשא}}
{{סרגל ניווט|שפת אמת||במדבר|שבועות|נשא}}



==שבועות==

;תרל"א
;בעזה"י שבועות . לא נכתב כסדר. %ליל א'
בגמ' ארץ יראה ושקטה. אם יראה למה שקטה. שקטה למה יראה. אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש תנאי התנה הקב"ה אם בנ"י מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר עולם לתוהו ובהו כו'. נראה הפי' שע"י היראה שקטה לבסוף. כי מה צריך לכדר"ל הלא לא הקשה למה יראה רק אם יראה למה שקטה. דהקושיא ממ"נ אם זה שיראה עיקר א"כ מה שקטה דקאמר וכן להיפוך. ומשני שע"י היראה בתחלה שקטה לבסוף. כי אם לא הי' צורך בתנאי לקבלת התורה למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה. רק שזה הי' הכנה לקבלת התורה שע"י שכל הבריאה תלוי בקבלת התורה לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה. וע"י שיראה הי' יכולין לקבל ושקטה לבסוף. וכמו כן בכל מצוה ג"כ ההכנה ע"י היראה מקודם כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודביקות. וכל זה בא ע"י יראה הקודמת שעי"ז שומר אדם עצמו שלא יקלקל שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית'. וז"ש ושמרתם ועשיתם ושמירה הוא בחי' יראה והוא בחי' מל"ת שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למ"ע באהבה. ומל"ת הוא הכנה למ"ע כמ"ש סור מרע ועשה טוב. וז"ש ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (דאס געדעכיניש). מ"מ מי ששומר עצמו וחיותו ורצונו שלא להשתמש בו לעניני עוה"ז כדי שיהי' עיקר הרצון נקי לקיים מצותו ית'. הוא בכלל זכור ג"כ שבדיבור אחד נאמרו כנ"ל. ומרע"ה במשנה תורה עירש הכנת בנ"י ג"כ איך לבוא לבחי' זכור כנ"ל. ועיין לקמן כי סיום הדיבור שייך ליום ב' שחל בשבת]:

יום א'
וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית. וכמ"ש כח מעשיו הגיד שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. וז"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכן מ"ש מכל דיבור נתמלא העולם בשמים. וכן מ"ש נחלק לשבעים לשונות. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות כמ"ש בזוה"ק. שפי' מאמר בחשאי ובהסתר. ודיבור הוא התגלות. דבר מלך שלטון. שאז נתגלה שכח התורה מחי' הכל ומושלת על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. ז"ש בתרגום וירד ה' על הר סיני ואתגלי כו'. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי' נסתר כנ"ל. ולכך נק' יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחי' הראשית ונתחדש עי"ז. וכ"כ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז"ל בטובו בהתורה כנ"ל שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש ג"כ מ"ב בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר שיש ביטול יצה"ר ג"כ על ידי שנתגלה שגם חיות סט"א מנקודה פנימיות כנ"ל. וזה שתי הלחם שמניפין פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי יש לחם משמים והוא התעוררות מחסד ה'. ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ"מ חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'. וזה שנק' אנשי ביתו שרצון התורה להיות עוה"ז רק כפרוזדור לטרקלין כו'. וז"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין שבכח הביטול לתורה יוכל להחזיר ולהשיב נפשו ורצונו אף שנמשך כבר לדברי יצה"ר וזהו משיבת נפש. וז"ש הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שניתן בו תורה וקבלת התורה הוא התגלות גם בעוה"ז. כי הלא התורה קדמה רק שנתלבשה עתה להיות בעוה"ז ג"כ. וכ' נמי לכם להיות בטל להתורה. וי"ל הכל מודין מודין מכלל דפליגי והיינו שבעצרת כל הנבראים והטבע מתבטלין ונמשכין לשורש חיותם כנ"ל. ביטול יצה"ר. ומהר"ל ז"ל כתב שלכך יש ביטול יצה"ר כי בל"ז שהתורה תבלין לדחותו לא הי' נברא כלל ע"ש:

ליל ב' דשבועות בש"ק.
[כבר כתבתי לעיל על] זכור ושמור בדיבור אחד ששמירה הוא הכנה לזכירה והוא שמירת מל"ת שלא לצאת מהגדר להיות נקי ומוכן לקיים המצות. ודיבור ה' זכור אחר שלימות בנ"י שהוא בחי' שמור הכנת ישראל. ואיתא מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע. והלא שמעו בנ"י. אך שנתבטלו אז לשורש החיות. כמ"ש מו"ז ז"ל על רואים כו' הקולות שהי' למעלה מהתחלקות החושים ע"ש. ובכח התורה הוסר מהם הגשמיות. שמה שא"י לשמוע ע"י הטבע הוא. וכן כל מ"ש ז"ל לשבר האוזן מה שיכול לשמוע ג"כ הפי' שע"י שנתלבשה התורה בלבוש ומשל גשמיי. עי"ז בכח חיות התורה להסיר הגשמיות שיתבטל להתורה. ומה"ט נתלבשה במשלים כאלו. וז"ש לשבר האזן הגשמיי כנ"ל. וממילא יכולין לשמוע גם סוד הגנוז בתורה מה שא"א לשמוע בגשמיות. וז"ש בדיבור א' נאמרו. שע"י שבתורה מתיחדין ההסתר והגילוי. דאורייתא סתים וגליא. והוא עצמו בחי' זכור שהוא הפנימיות שנטבע בחיות האדם. ושמור שהוא השמירה מבחוץ מקום הנגלה בעוה"ז. וע"י הדיבור שהוא התגלות כח הפנימי להיות נוהג הכל עפ"י הפנימיות כמ"ש לעיל פי' דברות. עי"ז מתיחדין ויכולין לשמוע ג"כ כנ"ל:




;תרל"ג
מיו"ט שבועות בקיצור ראשי דברם שאני זוכר
התורה היא חיות וקיום מעשה בראשית. ברוך אומר ועושה הוא על מעשה בראשית שנבראו בעשרה מאמרות. וגוזר ומקיים הוא על הדברות שמקיימים העולם:

בפסוק אל תיראו כו' נסות אתכם כו' תהי' יראתו על פניכם כו'. לאו רישא סיפא. וי"ל כי היראה נצרך להיות ע"פ האדם כדי שלא יבוא לידי חטא. אבל מ"מ צריך האדם להתחזק לעבוד להשי"ת באהבה. אף שמכיר את מקומו כי נתרחק ע"י חטאים. מ"מ ע"ז נאמר ודגלו עלי אהבה. ובמד' דילוגו עלי כו' אף שלא בהדרגה. שבאמת השי"ת אמר הטיבו כו' אשר דברו כי היו רחוקים ממדריגת מרע"ה אעפ"כ אם היו חפצים בכל לב להתקרב הי' מתקבל כנ"ל:

בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה הי' חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד. [וי"ל ששתי לחם רומז על זה] כמ"ש וירד ה' על הר סיני ומתרגמינן ואתגלי כו'. שהי' גילוי החיות בכל הנבראים. וכ"כ אתה נגלית. וכ"כ פנים בפנים דיבר כו' שהי' כל הבריאה מכוון למעלה לשורש החיות ואיתא כשאמר השי"ת אנכי ה' אלקיך היו כל פרטי הנבראים סבורין שלהם הדיבור עד שאמר אשר הוצאתיך כו' ע"ש. והפי' כי ודאי השי"ת הוא החיות והכח של כל הנבראים. ובאמת ה' אלקיך קאי על כל הבריאה. רק שהתגלות מלכותו ואלקותו לכל הבריאה הוא ע"י ישראל. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. ונחזור לדברינו שכיון שהי' מתגלה החיות והי' תיקון הראוי. ממילא צריך להיות שלא יוכל האדם לחטוא. כי הטבע עצמו מעכב שלא יעבור שום אדם על דעת קונו. וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר. ואז נראה להם הכל בחוש הראות שא"א לסור מהש"י חי החיים. ולכך מצוה לזכור יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך והוא ההתגלות שהי' אז עומד כל אדם לפני ה' ממש כנ"ל. והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל:

בגמ' א"ר יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. וקשה אדרבה לא הי' ר' יוסף כזה נמצא כלל. וי"ל כי קודם נתינת התורה ודאי הי' ג"כ הטוב נגנז רק שבמתן תורה נתגלה ונפרש הטוב מרע שלא יהי' מעורב. והבן:

ענין קריאת רות בשבועות. שהוא ענין תורה שבע"פ. שהקב"ה מבקש שבנ"י במעשיהן יוסיפו על התורה שבכתב כי הרי מעשה צדיקים הם תורה. ונעשה ממעשי בועז ורות מגילה שהוא ברוה"ק. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר. פי' שבנ"י יאמרו מעצמם כדברים האלה. וכ"כ אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע כו'. והוא תורה שבע"פ שמצד זה מיוחד התורה לבנ"י. שדעתם מיוחד להשיג סתרי התורה שנסתר ואינו מפורש בתורה. וזה עצמו ענין בועז דאיתא הפי' בו עז. והיינו שהי' מאמין בדברי חכמים שדרשו עמוני ולא עמונית ולא הי' לו ספק בדבר כפלוני שאמר פן אשחית. והוא אדרבה הי' שמח בדבר להראות שדרשת חכמים היא התורה שניתן מסיני. ואמונת חכמים הוא יסוד תורה שבע"פ. והוא ענין אמת ואמונה. תורה שבכתב מפורש בלי הסתר. אך הרצון מבנ"י בעולם השפל הזה לבוא אל האמת ע"י אמונה. כי היצה"ר מוסר עצמו על זה להסיר האמונה מן האדם. ושיהי' נדמה בעיניו כמרוחק מהשי"ת ואומר לאדם שהוא גיאות להתקרב להשי"ת בתפלה שבלב וכדומה. אבל באמת אדרבה ההתקרבות להשי"ת מביא יראת שמים. וצריך האדם לתת לב לראות איך אינו בוש לחשוב הבלי עולם אף כי מלא כל הארץ כבודו. ואיך יבוש מלהרהר מה שהוא רצונו ית' באמת. ויראה שמה"ט הוצרכו בנ"י לשמוע ב' דברות ראשונות מהשי"ת בעצמו. כדי שיאמינו זה באמת כי השי"ת הוא החיות של כל אדם. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ממש כל החיות שלך. וז"ש לשון יחיד כי פנימיות החיות של כל ישראל היא נקודה אחת שנותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחי' את כולם. וכן אמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי הרי לאדם צדיק נתגלה השראת השכינה שבו. ואין האדם משתנה לדבר חדש ע"י המעשים. רק שנתגלה פנימיות החיות שבקרבו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כו'. וכפי מה שמאמין בזה החיות ואינו שוכח ומייגע תמיד להתדבק בשורש החיות זוכה לאמת ע"י אמונה כנ"ל. וצריך האדם להאמין שכמו שבמאמרו ית' יהי אור מאיר עוד היום האור. כן במאמרו אנכי ה' אלקיך יש חיות אלקות בכל איש ישראל:

קרב אתה ושמע. והלא עמהם הי' עומד שם והם נתרחקו ומה קרב. ונראה שכשהי' שליח מכל ישראל לשמוע עבורם הי' צריך להתקרב יותר למעלה. ובילקוט איתא שלא רצה ליקרב ומלאכים קרבוהו בע"כ דכ' ומשה נגש כו' ע"ש. [גם י"ל כי למשה הי' הדיבור ממקום גבוה יותר. רק ע"י שכל ישראל שמעו מקודם. לא הי' ממקום גבוה כ"כ. ואפשר זה הי' רצון בנ"י באמת]:

בענין אמירת בני ישראל פן נמות. אף שמסרו נפשם לקדושת שמו ית'. ופי' מו"ז ז"ל כי חששו שלא יתקיימו הדברות בידם כיון שיהי' עפ"י נס ונס הוא רק לשעה. ובזה פי' הכ' תורה צוה לנו משה עי"ז מורשה כו' לעולם ודפח"ח. ועפ"י פשוטו נראה כי היו דברות של חיים ואין מהראוי שיבואו על ידי הדברות למיתה כדכתיב וחי בהם ולא שימות. א"כ נראה מדיצאה נשמתן הוא ראי' שאין הדיבור מיוחד להם רק ע"י מרע"ה. כמו שכן הי' האמת דכ' הטיבו כו' אשר דברו [ואפשר גם מרע"ה א"ל אל תיראו כו'. אבל כשהרגישו יראה בנפשותם באמת טוב עשו באמרם קרב אתה כו']:




;תרל"ד
ב"ה עירובי דברים מחג השבועות
ארץ יראה ושקטה כו'. יחזור לתוהו כו' אף שכלל הנבראים טוב שלא נברא כו'. אך להיות חוזר תוהו ובוהו בלי תיקון זה ענין אמרם ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ויראה זו היתה הכנת הבריאה לקבל התורה. וכן עתה ג"כ בלילה זו יש לאדם להכין עצמו לקבלת התורה. והמנהג ללמוד כל הלילה אבל העיקר להיות מכין עצמו להאמת כי האמת הוא עולה על כל ונעשה קשוטין יותר מהכל. וכן קשוט הוא פירוש אמת והוא הקשוטין כי עוה"ז עלמא דשקרא לכן בקרבותו אל האמת הוא תכשיט. [וכ' תורת אמת היתה בפיהו וכי יש תורה של שקר רק בפה יוכל להתהפך וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר כו']. וע"י היראה קודם הדיבור להוציא דבורים של אמת זוכין לאמת. והוא יראה ושקטה כנ"ל:

בגמ' הלשון שלא שמת חלקי מיושבי קרנות כו'. כדאיתא בזוה"ק כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש עץ חיים הוא. אילנא דחיי. רק ת"ח העוסקים בה דבקין בגוף האילן וכל הנבראים כפי זכותם מתקרבים ומתרחקין להקרנות כנ"ל. לכן ביום הזה שמתעורר גוף האילן מתחדש חיות בכל התלוין בו ונקרא יום הביכורים מטעם זה. כ"כ בזוה"ק אמור. ולכן אית בי' ביטול יצה"ר ונק' עצרת שהכל מתבטלין להתורה:

דכ"ע בעצרת בעינן לכם. כי בקבלת התורה ירד כח התורה לבנ"י ולכן כל הנבראים נוטין ופונים עצמן לבנ"י אף מלאכי עליון [ועיין בדברי מהר"ל בדברים אלו]. וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ. פי' שהשי"ת נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי בי'. אבל במדבר זכו בנ"י לקבל לחם משמים ג"כ בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת א"י גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר:

בגמ' כל דיבור ודיבור נתמלא עולם בשמים ודיבור שני איך קיבלו כו'. אף כי אין ריח כל הדברות שוה. אך יובן עפ"י מ"ש ז"ל סמא דחיי ומותא כו' נגידים אדבר כו'. ומה רבותא בכח להמית. אך דכתיב ממית ומחי' ומצמיח ישועה. פי' שלעולם יש ירידה אחר עלי' כדי לקבל אח"כ [כמ"ש רצוא ושוב] וירידה צורך עלי' היא. וזה הכח שנתן הקב"ה בתורה להמית ולהחיות. והכלל כי התורה היא שלימות כל הנבראים ולכן כפי חסרון השלימות זוכין לתורה כמ"ש ז"ל שיורדת למקום נמוך. ולכן כשנתמלא מדיבור ראשון איך קיבלו עד שהעביר הקב"ה רוח א' כדי לקבל שנית כנ"ל:

וידבר משה את מועדי ה' כו'. משה תיקן לישראל להיות שואלין ודורשין בענינו של יום כו'. פי' מו"ז ז"ל שנתן זה הכח והארת היו"ט לכל איש ישראל שיוכל לדרוש ולחקור בענינו של יום כו'. וי"ל וידבר מלשון הנהגה שהנהיג הארת המועדות אל בנ"י. לכן צריך כל איש ישראל להתבונן בכל מועד להיות מוכן לקבל פני ה' כמ"ש יראה כל זכורך. ואף שעיקר המצוה אין לנו. מ"מ ההכנה בלב להעמיד עצמו לפני השי"ת הוא העיקר. ובפרט ביום הזה שעמדנו לפני השי"ת בהר סיני ומצוה לזכור יום זה לעולם כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. פי' שבשעת מתן תורה נתדבקו נפשות בנ"י בהשי"ת כמ"ש נפשי יצאה כו' וכ' פנים בפנים דיבר ה' שנתגלה להם עיקר החיות של כל הבריאה בלי שום הסתר כמ"ש אנכי ה' אלקיך שהוא הכח של כל הנבראים. לכן יכול כל אדם למצוא גילוי זו בכל שנה ביום זה וחג הזה הממוצע בין פסח וסוכות ומחבר אותם ונק' עצרת שהכל פונים אליו והוא הפנימי שבכולם:




;תרל"ה
ב"ה מחג השבועות
בגמ' מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה כו' בתחלה יראה כדר"ל תנאי התנה כו' ולבסוף שקטה. וקשה כי אין היראה שייך בקבלת התורה רק מקודם כמ"ש רש"י לבסוף כשקבלוה א"כ למה כתב משמים השמעת דין ארץ יראה. וביאור הענין כי היראה היתה הכנה לקבלת התורה להתקיים. ולבסוף שקטה כי רצה הקב"ה לתקן כל הבריאה בעת מתן תורה ולכן הי' צריך מקודם להיות כל הבריאה מתבטלת לבנ"י וזה עצמו טעם הקדמת הנסים במצרים ביטול הטבע ולהפיל אימה ופחד על כולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון כו'. כדי להיות לכולם אחיזה בקבלת התורה כל דבר כפי חלקו ומקומו. [ומ"ש חז"ל שהחזירה על כל האומות. בודאי אין הפי' ליתן להם התורה כמו שניתן לנו. רק לכל אומה יהי' חלקה בתורה מצד עצמה וכשלא קבלוה ניתן הכל לנו והם מקבלים ע"י בנ"י כנ"ל]:

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר מה"ש לכל א' מישראל קשרו לו ב' כתרים א' של נעשה ואחד של נשמע. מה לשון קשרו. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ. וב' בחי' אלו הם נעשה ונשמע. והם הם ב' הכתרים והכל בא בזכות התורה תורה כפשוטו שמגלה לאדם רזי עליון. וגם הוא מלשון יורה שמרוה הארץ. כמו כן כתיב יערוף כמטר לקחי שבכח היגיעה בתורה מוציא אדם כח נשמתו אל הפועל כמ"ש בזוה"ק על פסוק ישרצו המים שרץ נפש חי' כו' ע"ש. וב' בחי' הללו הם שתי הלחם שצריכין תנופה בחג הזה כי שניהם צריכין מלחמה. בחי' נעשה נגד היצה"ר. ונשמע ע"י שהוא למעלה מהשגת האדם. והוא בחי' עוה"ב ותיקון עוה"ז כמ"ש במ"א ששתי העולמות תלוין זה בזה. וז"ש קשרו לו ב' שנקשר כל א' מישראל בהארה עליונה שעל ראשו כמ"ש שמחת עולם על ראשם כנ"ל:

וכל העם רואים את הקולות פרש"י ז"ל שראו את הנשמע מה שאי אפשר לבו"ד כו'. ויש להבין מה צורך בנס הזה מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראי' ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה. ויש מעלה בכל א' וחסרון. כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי. אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע. וזה מעלת הראי'. ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש ע"י האוזן אבל הראי' היא מבחוץ. מול זאת משמיענו הכתוב כי בנ"י הי' להם ב' המעלות שקבלו את הדברות בבחי' רואין את הנשמע שאף שנכנסו לתוכם ממש מ"מ ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל. וזכו לזה ע"י שהקדימו נעשה לנשמע כנ"ל:

למה נכתב לשון יחיד ליתן פתחון פה למשה במעשה העגל כו'. נראה לפרש שניתנו באופן שיוכלו הדברות להתקיים אף בדור חייב שלא יהיו רוב ישראל בטוב רק יחיד אחד יכול ג"כ לקבל הדברות אלו ובכחו מתקיים התורה בישראל. ובל"ז לא הי' תקומה לשונאי ישראל במעשה העגל שלא הי' מתקיים אנכי רק על מרע"ה. וזה הפתחון פה לומר שעדיין התורה מתקיימת בישראל כנ"ל:

כמו שכתבו חז"ל שכל הנביאים קבלו נבואתם מהר סיני. כמו כן בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה כל מה שעתיד להבין ולחדש בתורה. וז"ש אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. האי יומא ממש. זה החג שבו ניתן התורה בכל שנה:

פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' במד' הרב נותן והתלמיד מקבל כו' ע"ש. פי' כי הקב"ה נותן התורה ונותן ג"כ כח בישראל לקבל התורה כי הכל ממנו הוא. והכנת בני ישראל אל התורה הוא חסד בפ"ע שזכו בנ"י להיות מכוון פנים בפנים לקבל הדברות. וזהו הי' ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם. וזה מתעורר בכל שנה ג"כ כמ"ש עומד ולא כתיב עמדתי. וזהו ג"כ תנופת שתי הלחם. לחם מן השמים ומן הארץ. בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. פירוש הנתינה והקבלה שניהם מתעוררין בחג הזה:

פן נמות (כו'). והוא פלא שכבר מסרו נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. אך נראה כי בודאי בעוה"ז יכולין לתקן יותר כמאמר המשנה יפה שעה אחת. אך זאת השעה אינה באה כי אם אחר מסירת נפש באמת להיות בטל כל חיי עוה"ז אצלו בעבור רצונו ית'. ובאופן זה יפה היא מכל חיי עוה"ב. ולכן מקודם צריך להיות מס"נ ואח"כ זוכין לידע ולהבין כי טוב הוא לחיות בעוה"ז לעסוק בתורה ומעשים טובים. לכן אחר שמסרו נפשם וזכו לשמוע הדברות באו למדריגת אמת ואמרו למה נמות כו'. דבר אתה כו' ונשמעה כי נתחבב להם לשמוע ד"ת יותר מהכל כנ"ל:

קרב אתה ושמע. וקשה לשון קרב כי שם הי' עומד רק הם נתרחקו והוא נשאר במקומו. אכן מסרו לו את כח הקבלה שלהם להיות שומע בעבורם ג"כ. כי אינו דומה השומע לעצמו להשומע בעבור הצבור:

היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' וחי ועתה למה נמות. וקשה לאו רישא סיפא. אכן פרשנו כי כ"ז שהי' השמיעה בכח מסירת נפש שלא הבינו שיוכלו לשמוע להשאר בחיים בכח זה יכלו לשמוע הדברות. וכאשר ראו כי ידבר כו' וחי שוב חששו שלא יוכלו להתקיים עוד בחיים:




;תרל"ו
ב"ה מחג השבועות בקיצור ערבובי דברים
בפסוק ה' מסיני בא כו' כבר פרשנו במ"א כי התורה כוללת כל העולמות והברואים. וכמו שמלאכי השרת נתאוו לקבל התורה הי' בודאי באופן אחר היותר עליון מפשוטי התיבות שלפנינו שהוא רק לבוש לאור התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. כמו כן החזרת הקב"ה לאומות לקבל התורה הי' ג"כ באופן היותר למטה מכמו שהוא לפנינו כו' כמ"ש שם באורך בפ' בראשית. אולם אם אמנם הפי' שניתן בשמים למלאכי השרת. עליון על פי' התורה שלפנינו. עכ"ז גדלה מעלת בנ"י אשר ניתן להם כל התורה מתחלתה ועד סופה עם כל הפי' שניתנים למלאכי השרת ועד פי' התחתון. ולכן נאמר ואתה מרבבות קודש בלשון תרגום שלא יקטרגו עלינו בשבח זה שיש לנו עליהם. כי יתרון המלאך שהוא למעלה מהגשמיות. ואין להם התקשרות כלל בגשמיות. ויתרון האדם שמגבי' ועולה עם כל התלוין בו עד למעלה ממלאכי השרת:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות. ראו לא כתיב אלא רואים פי' שכל מה שבנ"י רואים ומשיגים בכל דור ודור הכל מאותן הקולות כמאמר חז"ל שכל הנביאים קיבלו מסיני נבואתן. ולכן נאמר את הקולות פי' הנמשך מאלה הקולות. ולהבין מה דכתיב רואים ולא שומעים. עפ"י דברי זוה"ק וארא על פסוק ושמי ה' לא נודעתי כי בשם הוי"ה ב"ה אשר בו נתנבא מרע"ה לא שייך בי' ראי' רק ידיעה. ולאבות כתיב וארא כו' ע"ש. כמו כן בנ"י במתן תורה ע"י אספקלריא שרואין בה כל הנביאים עי"ז האספקלריא ראו הקולות ע"ש בזוה"ק ותבין:

בפסוק דבר אתה עמנו כו' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. וקשה כי מסרו א"ע ע"ד כבוד שמו באמרם נעשה ונשמע [*ועתה יראו] מן המיתה. אך נראה לפרש כי הרגישו אבותינו שקבלו התורה כי הם מוכנים ליפול מזאת המדריגה [*כמ"ש אכן] כאדם תמותין ולב יודע מרת נפשו. ולכן חששו כי אם ישמעו כל הדברות מהשי"ת בעצמו יהי' אח"כ נפילה שאין לה תקומה ח"ו. וכעין זה אמר הכתוב בחטא אדם ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כו'. פי' שלא יהי' נגיעה בחטאו לעץ החיים. כמו כן ממש חששו באומרם פן נמות. א"כ נכון יותר לשמוע ממך. ומרע"ה בהיותו רחוק מן החטא אמר אל תיראו כו'. ולהבין פי' הכתוב אל תיראו כי לבעבור נסות כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וקשה לאו רישא סיפא. אל תיראו. תהי' יראתו על פניכם. אכן נפרש כי לא כתיב אל תִּירְאו רק תּירָאו והוא התפעלות האדם ע"י היראה והוא יראת העונש. כי יראת ה' הטהורה היא למעלה מההשגה וע"י הביטול לה' נופל על האדם יראה זו ונק' יראתו על פניכם. ובזה לא שייך לקבל היראה כי האדם בטל לגמרי ביראה זו ולכן נקראת יראת הרוממות שמתרוממת על האדם. אבל תִּירָאו הוא יראת העונש כנ"ל. וז"ש לבעבור נסות אתכם בא פי' לרומם אתכם בהנהגה שלמעלה מהטבע:

גם נראה טעם אמירת בני ישראל דבר אתה עמנו בהיותם יודעין כי נבראו בעוה"ז לתקן כל הנבראים ולא להיות ממש כמלאכים. שהרי יצאה נשמתן. ופן נמות ולא יהי' נגמר התיקון בעולם ונאמר על זה הטיבו כו' אשר דברו מי יתן והי' לבבם כו' וכתיב התם מי יתן טהור מטמא. והוא רמז שגם כאן הכוונה כדי להוציא יקר מזולל וזהו לבבם כמ"ש חז"ל על בכל לבבך ב' יצריך. גם הבינו בנ"י כי לא יכלו לקבל כל הדברות ויראו שעל ידי ריבוי האור יפלו ח"ו [ויש להרחיב בזה הדיבור כי קבלת התורה הי' בדרך מעשה בראשית אלא שסוד ה' ליראיו והמשכיל יתבונן במאמר חז"ל ע"פ (וישבר אותם) [*אשר שברת] יישר כוחך ששברת ואח"כ ניתקן בלוחות אחרונות ואם היו מקבלין כל הדברות מהשי"ת בעצמו הי' יותר קלקול על ידי החטא] לכן הטיבו כו' אשר דברו כנ"ל:

בפסוק לא תשא כו' שם ה' אלקיך לשוא. הוא כח הפועל בנפעל. כי נפשות בני ישראל נמשכין ממקור הקדושה וחל עליהם שם השי"ת וצריך אדם לשמור כח נשמתו שלא לישא אותו לשוא ח"ו. וע"ז נאמר אשר לא נשא לשוא נפשו. כי לא ינקה ה' כו' פי' שא"א להיות נקי ובר לבב בלי סיוע עליון כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ומי שמתקן בכחו בכל אשר תמצא ידו אז השי"ת מסייע לו יותר. אבל הנושא נפשו לשוא ח"ו אין מוסיפין לו כח מלמעלה. וז"ש כי לא ינקה כו' אשר ישא כו' שמו לשוא:

בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא העולם בשמים כו' והעבירן לג"ע כו'. ומ"מ נשאר רשימה מכל אלו הריחות. וכפי מה שמקבל אדם אלה השיריים בעוה"ז. כך יכול לקרב לעיקרן של הבשמים בגן עדן ולכן נאמר עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. ואלו הרשימות הם מקיימים העולם. ומובנים הדברים למשכילים:

כל אשר דיבר ה' נעשה. פי' עשי' לשון תיקון כי בנ"י צריכין לתקן דברי תורה. והקב"ה נתן כ"ב אותיות התורה ובהם בנ"י בונין ומצרפין לעשות מהם תיבות ובנינים כדמיון מאמר חז"ל על בצלאל יודע הי' לצרף אותיות כו' וזהו עושי דברו. ובמד' נמשלו בנ"י לתולעת שאורגת משי בפי' כך כחן של ישראל בפה. וכתיב דרשה צמר כו' ותעש בחפץ כפי' כי הוא מוטל על האשה להיות טווה הצמר ובנ"י מוסיפין עוד למשוך מהקב"ה אותיות אלו ולהגות בהם וזהו תורה שבעל פה פי' מי שמושל על פיו וכחו בפיו לארוג אותיות התורה:

ימצאהו בארץ מדבר כו'. יצרנהו כאישון עינו. כי קודם קבלת התורה נק' ב' אלפים תוהו. וקבלת התורה הוא ציור העולם. יסובבנהו יבוננהו הוא מלבר ומלגאו. יצרנהו לשון צורה כאישון עינו הוא השגחת השי"ת שהוא מלבר דכל עלמין ומלגאו דכל עלמין. כמו כן צר צורת בני ישראל להיות הם הצורה של החומר שהוא כלל הבריאה. ואיתא באברהם לך לך להודיע טבעך בעולם פרשנו שם שהוא הצורה כמו הציור של המטבע כו'. וז"ש ז"ל צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ והבן ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו:
עוד פי' וחיי עולם על עוה"ב כי עוה"ז נק' חיי שעה. וכמ"ש חז"ל כי מעבירות הרשעים נעשה הגיהנם כמו כן ממצות ומעש"ט של הצדיקים נעשה הגן עדן ועוה"ב:
יפתח לבנו בתורתו. פי' שהתורה הוא המפתח לפתוח בו לבות בנ"י והשי"ת יפתח לבנו בזה המפתח:

בשבועות יש ב' מיני התקרבות. לבות בני ישראל להשי"ת והתקרבות המקום ב"ה לבנ"י וזה שתי הלחם. ובנ"י מתפארין יום מתן תורתינו. והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לבות בנ"י דכתיב ביום הביכורים כו':




;תרל"ז
ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה כו' כדר"ל תנאי התנה כו'. וקשה דא"כ היראה הי' כל הדורות שלא ניתנה התורה ובקרא כתיב משמים השמעת דין ארץ יראה כו'. אך הדורות שמקודם היו ניזונין בחסדו של מקום ב"ה כדאיתא בגמ' כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שבב' אלפים תוהו כו'. אך בעת נתינת התורה והמצות נמסר אז כל הנהגת העולם ביד בנ"י. בעשותם מצות התורה מתקיים הבריאה. ולכן אז יראה כיון שנמסרה ביד בו"ד:

וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל:

זכור ושמור בדיבור אחד. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי זכור נאמר לאנשים גדולי הערך אשר בהזכירם את יום השבת מוסיפין לו קדושה כמ"ש לקדשו. וזה הי' עפ"י מדריגה גבוה שהי' לבנ"י בקבלת התורה. עכ"ז גם ע"י השמירה ששומר עצמו אדם כדי שלא יפגום ח"ו בקדושת שבת עי"ז יש לו שייכות גם בזכירה. ועיקר הפי' זכור את יום השבת לקדשו הוא באמת זכירת מתן תורה שאז נתקדשו בנ"י כמ"ש וקדשתם היום ומחר. ואיתא לכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום כו'. ופי' שהקב"ה נתן התורה ביום השבת בעבור כי גלוי לפניו ית' כי גם אחר החטא ישאר להם קדושת השבת כאשר חכמים הגידו כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע לכן נתן להם התורה בשבת כדי שיתקיים להם הקדושה ולכן נאמר זכור כו' יום השבת לקדשו בקדושת התורה כנ"ל:

פנים בפנים דיבר ה' עמכם בפסיקתא יש שהרב מלמד והתלמיד אינו רוצה התלמיד רוצה והרב אינו רוצה ברם הכא שניהם רוצין כו'. פי' שמלבד מה שנתן לנו השי"ת התורה נתן ג"כ כח והכנה בנפשות בני ישראל להיות מקבלים התורה. ועל ב' אלו הבחי' מברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא הכנת בנ"י כנ"ל. וע"ז משבחין על שקרבנו לפני הר סיני לבד נתינת התורה דיינו. וזה ענין שתי הלחם על ב' מיני התקרבות הנ"ל. וחיי עולם נטע כו' כי כל חיות הבריאה הוא בתורה ובעת עשרת הדברות נמסר לבנ"י כל הנהגת הבריאה. ולכן נק' יום הביכורים כי עי"ז התיקון שנעשה אז שניתקן כל הבריאה בכח תורה ומצות שנתן השי"ת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מל"ת שהוא עצות ותקונים בפרט על כל דבר. ועי"ז ניתקן כל העולם והכל תלוי באדם שהוא כולל כל הבריאה. ובתיקון עצמו מתקן כל הבריאה. ואיתא בעצרת יש ביטול יצה"ר לכן שתי לחם של חמץ. והענין הוא כי ודאי כמו שהוא עיקר בריאת אדם אם כי יש בו כח יצה"ר ג"כ מ"מ הוא נברא במעט כח באופן שמתבטל הוא לכחות הקדושה כמ"ש עשה האלקים כו' האדם ישר כו'. ונמצא ביום זה שנתבררו בנ"י והעמידו עצמם לפני הר סיני בלב ברור כמ"ש שיצאה נשמתן ע"י שהכירו באמת כח הבורא ית' כמ"ש אנכי ה' אלקיך שגילה להם כח אלקותו ית' והכיר כל אחד כח אלקות שנמצא בו וז"ש במדרש קול ה' בכחו לא נאמר רק בכח של כל אחד. ולכן נאמר בלשון יחיד שכל אחד הכיר כח אלקי ממעל שיש בו וממילא יש בו ביטול יצה"ר. וזה וחיי עולם נטע בתוכנו שכל החיות שבעולם תלוי בנפשות בני ישראל בכח התורה כנ"ל. ולכן נקרא יום הביכורים שנתחדש העולם ע"י התורה. כמ"ש בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית ופי' הרב מפרשיסחא ז"ל בטובו זו התורה שעל ידי התורה יש התחדשות בעולם. בפרט בעת נתינת התורה נתחדש וניתקן כל הבריאה בכח התורה לכן נקרא יום הביכורים כנ"ל. ואלה הדברים יש להעמיק בהם והמשכיל יבין:




;תרל"ח
ב"ה לשבועות
איתא בגמ' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה. פי' העולם כולו קיבל חיות פנימיות בעת קבלת התורה לכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו. וזה עצמו הי' הסיבה שלבסוף שקטה כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה והוא ע"י ההכנעה באמת כנ"ל:

התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. פי' בהירות התורה הוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ומקודם צריכין להיות במדריגת השחרות אחר כך זוכין לאש לבנה שהיא המנוחה:

וביום הביכורים. כי תכלית בריאת שמים וארץ הי' בעבור התורה כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן ביום זה נגמר עיקר המכוון שהוציא הבריאה הפנימיות מכח אל הפועל. וממילא כשניתקן העיקר ניתוסף כח והתחדשות בכל. כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. וכתוב בספרים בטובו זו התורה שבכח התורה הקב"ה מחדש בכל יום הבריאה. ומכש"כ ביום זה שניתנה בו תורה. ולכן צריך להיות מקודם טהרה ימי הספירה שהם לטהרה עפ"י מ"ש לב טהור ברא לי כו' אחר כך ורוח נכון חדש בקרבי:

הכל מודים בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. פי' דעיקר קבלת התורה הוא שנתקרבו נפשות בנ"י למקומם ושורשם כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכ"כ אנכי ה' אלקיך שראו והשיגו כל אחד כח אלקות שנתן הבורא ית' בכל נפש שבישראל. והוא באמת בחי' השבת קודש שהוא המנוחה והשביתה שכל דבר חוזר למקומו ושורשו זאת נקרא שבת. וכתיב זכור כו' יום השבת ולא שייך זכירה רק בדבר שכבר השיגו פעם אחת. ולכן כיון שבעת קבלת התורה הי' בהתגלות בחי' השבת צוה אותם לזכור זאת תמיד. ובאמת עיקר השבת ניתן מקודם במרה. אבל עתה השיגו בנפשותם קבלת קדושת שבת. והוא באמת ענין נשמה יתירה שניתוסף לכל איש ישראל בש"ק. והוא על ידי דמתאחדין ברזא דאחד בשבת דכתיב מורשה קהלת יעקב:

זכור את יום השבת לקדשו. הגם כי בודאי קדושת השבת גדלה מאוד ואיך מצוון אנחנו לקדש השבת. אבל באמת קדושת השבת תלוי בקדושת בני ישראל דאיתא קוב"ה וישראל ושבת מעידין זה על זה. וכפי הבירור שבנ"י מבררין דכתיב אתם עדי כמו כן מבורר עדות זה בשבת. והכלל כי מאחר שהש"ק מיוחד לבנ"י קדושים. ממילא כפי קדושתינו מקבל השבת קדושה ביותר. כי כפי קבלת המקבל כך נתרבה כח המשפיע. ולכן צריך האדם לזכור תמיד לקדש את עצמו כדי שיוכל לקבל השבת כראוי ומכש"כ שלא יפגום בו ח"ו כנ"ל. [והענין מרומז בברכת אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך כו'. כידוע למשכילים] וזה ג"כ רמז תנופת שתי הלחם שמרמזין לתורה שבכתב ושבע"פ וכביכול יש עלי' והתרוממות להם בעבור בנ"י. והלא מצינו ג"כ אלקי אתה ארוממך וכדומה ללשונות כאלו. הכל עפ"י ענין הנ"ל שכפי התרוממות נעשות בנ"י ממילא כביכול מתרומם כבוד מלכותו יתברך:

דבר אתה עמנו כו' פן נמות כו'. וקשה כי בנ"י מסרו נפשם בעבור התורה ומאי פן נמות. אבל באמת מתחילה לא האמינו כל כך להיות התורה תלוי בהם ממש והיו שפלים בעיניהם וכאשר קיבלו התורה נתקרבו נפשותם למקור שורשם ואחיזתם בתורה וראו עין בעין כי אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. ולכן חששו פן נמות ויתבטל ח"ו התורה כאשר חכמים הגידו כי התורה ביקשה עליהם כו':

ה' עוז לעמו יתן. זה תורה שבכתב. שאף שנעלמה מעיני כל חי אעפ"כ היא עוז ועץ חיים למחזיקים בה. ה' יברך כו' עמו בשלום היא תורה שבע"פ שהוא מצד השגת בנ"י מעצמותם כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו והוא השלימות שנק' בנ"י השולמית ע"ש שהם גומרין השלימות. אם כי השלימות רק מהקב"ה שהוא שלומו של עולם שהשלום שלו. אבל בעוה"ז נמשך השלימות ע"י בנ"י. לכן נקראו בנ"י תמכין דאורייתא שנאמר עליהם ותומכי' מאושר שהם הרגלים והיסוד שהתורה תהיה נגלית בעוה"ז על ידיהם כנ"ל:




;תרל"ט
בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עלי' בליליא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה כמ"ש אמרות ה' כו' טהורות כו' אתה ה' תשמרם כו' ע"ש ובמדרש אמור פרשנו תשמרם לאמרות באמצעיות טהרת לבות בנ"י ממילא התורה שבהם נשמרת ג"כ. והכנה זו הי' כל ימי הספירה. אכן בימי הספירה הוא לברר הפרשת מ"ט פנים טהור בין מ"ט פנים טמא. אמנם בשבועות הוא שער הנ' ושם הכל טהור. כי לא יש רק מ"ט פנים טמא וטהור. והיינו המשכת כח שיש בפנים טמא ג"כ כי פנים הוא הפנימיות. אבל קודם התפשטותן למ"ט פנים שם הכל אחדות אחד. לכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכן שתי הלחם מחמץ להראות כי בשורש הכל אחדות אחד וטהור. לכן נק' יום הבכורים שבשורש יש תמיד התחדשות ולא יוכל להתיישן כלל זה היום:

בפסוק דבר אתה עמנו כו' והוטב להשי"ת דבריהם. פירשנו זה עפ"י מאמר הזוהר הקדוש בשה"ש ע"פ הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך ע"ש. והענין הוא כי בודאי בשעת קבלת התורה היו דביקין בשורש התורה שהיא נעלמה מעיני כל חי. עד שיצאה נשמתן כו'. והוא למעלה מעצם התורה דאורייתא סתים וגליא וכמ"ש חז"ל הביאני כו' חדריו חדרי ג"ע מעין עוה"ב ממש. אבל באמת מרע"ה הוריד התורה למטה לקיים ע"י התורה כל תרי"ג מצות מעשיות כמו שמתלבשין הסיפורים של התורה בעוה"ז. והוא באמצעיות מרע"ה שהוא הדעת והתורה של בנ"י וז"ש נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא כלל הנהגת העולם עפ"י אותיות התורה. [וכתיב הביאני אל בית היין דרשו בפ' נשא למרתף גדול של סיני כו'. הביאני אל בית היין ר"ת אהב"ה. והוא בחי' אהבה רבה שורש התורה. אעפ"כ ודגלו עלי אהבה היא אהבה זוטא שנק' אהבת עולם שמתקיים גם בעוה"ז כמ"ש מו"ז ז"ל ע"פ תורה צוה לנו משה לכן היא מורשה לעולם כי כשהיו שומעין מפי הבורא ית' היו למעלה מן הטבע לגמרי ולא הי' דבר של קיימא כו' ע"ש.] וכן איתא משה קיבל תורה מסיני כו' ממי שנגלה בסיני. היינו שורש התורה כמו שהיא בבחי' סתים ובנ"י בחרו בחי' גליא. וכוונו בני ישראל למאמר המשנה יפה שעה א' (בתורה) [*בתשובה] ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. אף כי בודאי עוה"ב למעלה הרבה מ"מ יש יותר תפארת להבורא ית' מהנהגת התורה בעוה"ז כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. והבן כ"ז:

כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. כי הפנימיות שבכל דבר טוב הוא רק שנתערב טו"ר ע"י החטא. ובשעת קבלת התורה שהי' חירות לגמרי נתברר הטוב הגנוז דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים. וגם דכ' טוב ה' לכל אל הכלל כמ"ש הקהל לי את העם כו' ונק' יום הקהל ויחן שם כאיש אחד כו' לכן נתגלה הפנימיות שנק' טוב כנ"ל. ותורה שנק' טוב. כמו כן פנימיות בנ"י הוא הוא טוב והוא תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכנו. וזה בעצמו פי' אנכי ה' אלקיך הוא חלק אלקי ממעל שנגנז בכל איש ישראל. וכ' ה' עוזי ומעוזי והתורה נק' עוז. לכן גם כח תורה שבע"פ נקרא עוז ונקרא מעוזי שהשי"ת נתן עוז בעצם נפשות בנ"י. ולבד זה מוסיף תוקף ועוז לבנ"י תמיד. וזה פי' עוזי ומעוזי כלומר שעוז שיש בי ג"כ ממנו. וזה רמז שתי הלחם שמניפין אותן להראות שגם חלק בנ"י בבחי' תורה שבע"פ הוא מאתו ית'. וכ' וכל העם רואים את הקולות כו' ההר עשן וירא העם כו'. וקשה וירא השני מיותר. אכן י"ל שראו במאורות הללו שנתגלה להם (ראו) את עצמותם כמ"ש חז"ל פנים בפנים כו' כאספקלריא שכ"א רואה שם צורה שלו ע"ש. והוא פי' כמים הפנים לפנים כו'. כמו שמתגלה פנימיות האדם אל התורה כן מתגלה אליו פנימיות חלקו בתורה דיש לכל נפש ישראל חלק בתורה לכן נדמה התורה למים. ולכן יצאה נשמתן ע"י שראו כל אחד ברוה"ק את עצם נפשו למעלה. לכן וינועו שנתפעלו מאוד איך הם בעולם השפל וצורתם חקוקה למעלה. ובנ"י בקבלת התורה היו כמו נשמה היורדת בעוה"ז דמשביעין אותה תהי צדיק כן מושבעין ועומדין מהר סיני. וכמו שבע"כ הנשמה יורדת לעוה"ז כן התורה החזירה נשמתן בע"כ כי הם נתדבקו מרוב אהבה כמ"ש נפשי יצאה בדברו:

בנוסח הבקשה הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. עפ"י הגמ' וי מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל החכמה והתורה רק פתח לכנוס ליראת ה' היא אוצרו. וע"י שנפתח לבות בנ"י מכח התורה יכולין אח"כ לקבל היראה והאהבה. וכ' הן יראת ה' היא חכמה ואיתא הן יחידי הוא בלשון יוני הן אחת כו'. עפ"י הגמ' אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא'. ופי' המפרשים שיהי' דבוק באחדות. והוא כשהלימוד עם יראת שמים כדאיתא המקדים יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת. כעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל שתקנו מגילת רות בשבועות כמאמר העולם כי העיקר תורה ותפלה. ותפלה הוא בחי' דוד המע"ה כו'. והוא ג"כ בחי' יראה ולהודיע כי אם אין יראה אין חכמה כנ"ל:

איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. פי' שהבורא ית' שילם להם כמדתם כמו שקבלו עליהם יותר מכחם כמו כן נתן להם שיוכלו לקבל הארות גבוהים ורמים שלמעלה מהשגתם. והוא אור שורה ומקיף על בנ"י מה שאין הכלי יכול לקבל וזה ענין קשירת כתרים. והוא ענין נשמה יתירה שבשבת מחזיר לנו מרע"ה אלה הכתרים. ולכן בשעת קבלת התורה הי' באמת דביקות בנ"י למעלה מכח השגתם ובנ"י הבינו זאת לכן אמרו קרב אתה ושמע כו' כי לב יודע מרת נפשו ולבם הגיד להם כי לא ישארו במדריגה זו. ולכן יראו כי ח"ו לא יהי' להם עצה לחזור למדריגה זו. והי' עצתם למסור כחם למרע"ה והוא ישאר במדריגה זו לעולם. ומכח זה יוכלו גם המה להתקיים לעתים מתוקנים במדריגה הראשונה וכוונו אל האמת. וזה הלשון קרב אתה ושמע כי במסרם כל כחם אליו נתעלה ביותר זאת. ובאמת מזה יראו כי אפשר יהי' ח"ו פחיתות למעלת מרע"ה על ידיהם. כאשר ראינו שבאמת נתעלה אח"כ ביותר כמ"ש ואתה פה עמוד וכ' בזוהר דאתפרש עתה לגמרי מעוה"ז יותר ממקודם. והיינו דכתיב ושמחת עולם על ראשם ודרשו עולם על ראשם למעלה מהשגתם. וגם מרע"ה נק' ראש בנ"י וזהו על ראשם:




;תר"מ
ב"ה בקצור ראשי דברים
הלימוד בליל שבועות עפ"י אומרם ז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש. לכן צריכין לקבל בלילה זו התורה שלמדנו עד עתה. וזה הכנה להחדש:

איתא במדרשות כי בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר הענין הוא דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים שתורה נק' טוב דכ' לקח טוב. הענין הוא דכתיב וירא כו' את האור כי טוב ויבדל שגנזו שאין העולם כדאי להשתמש בו כו'. ומסתמא בשעת קבלת התורה נתגלה זה האור דכ' טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. פי' כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד כו' ויברך כו'. פי' שכשנעשה כל הבריאה אגודה אחת אז נתגלה וחל עלי' השגחת הבורא ית' לטוב. ואז גם היצה"ר נתבטל. ודרשו חז"ל טוב מאוד על יצה"ר. ולכן כשנתגלה זה הטוב הגנוז אז ורחמיו על כל מעשיו. וזה נתקיים במתן תורה שנתגלה פנימיות כל הבריאה. ז"ש וידבר אלקים כו' כל הדברים האלה לאמר. פי' שהשי"ת גילה הנהגה שלו כי בעוה"ז נסתר זאת ויש כופרים בהבורא ית'. אבל במתן תורה נתגלה הנהגת הבורא. ז"ש וידבר. ובזוה"ק לאכרזא מילין. כל הדברים פי' כל מה שנמצא בעולם וכל הדיבורים וכל צרופי אתוין שבמעשה בראשית. וכבר כתבתי מזה במ"א. לכן נק' יום הביכורים שמתגלה בו כח הראשית והשורש שבכל דבר. ולכן נקרא התורה ראשית שהיא ראשית ושורש כל הברואים:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו' וירא העם וינועו כו'. ויל"ד דהל"ל ראו את הקולות. וגם וירא העם הוא לשון כפול. וכ' במ"א כי קאי גם על דורות אחרונים כדאיתא במד' שכל הנביאים קבלו אז נבואתן ממילא כל נעשות בנ"י העתידין לבוא כ"א כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז. וי"ל דעי"ז עצמו נתרחקו בנ"י ע"י שראו זאת והבינו מה שנאמר בפסוק וכל העם רואים פי' גם על דורות אחרונים. לכן נתרחקו שאין דורות השפלים יכולין לקבל יותר. ויש רמז לזה במדרשות שדרשו שיצאה נשמתן של ישראל דכתיב נפשי יצאה בדברו. ויש לתמוה כי זאת נאמר בדורות אחרונים דודי חמק עבר נעשי יצאה כו'. אכן לדברינו ניחא כי ע"י שפלות דורות אחרונים לכן הי' מזה הרגשה לאבותינו שעמדו על הר סיני ולכן נתרחקו. ולכן צריכין אנחנו לשוב ולתקן את כל זה:

בנוסח הבקשה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו מפורש בעליל מאמר רבותינו ז"ל חבל למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל התורה רק הכנה לפתוח הלב לקבל אהבה ויראה. כי תכלית התורה תקון הנפש הבא בכח התורה. ולכן קבעו מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש עיקר רק המעשה וע"י עסק התורה נתקן נפש האדם ויכול לתקן אח"כ כל מעשיו לטוב ודברי תורה הם אור זרוע לצדיק וצריך האדם לעבוד בזה האור עד שיוציא מכח אל הפועל תיקון מעשיו לטוב והוא התולדה והפרי. וזה הרמז חיים הם למוצאיהם. מי שמוציא כח דברי תורה אל הפועל:

במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה כו'. פי' כמש"ל שהקב"ה נותן מתנותיו בעין יפה ולבד גוף המתנה שנתן לנו התורה נתן לנו ג"כ התקשרות ודביקות לקבל התורה. וי"ל הרמז נודעת להם הוא המועד של חג השבועות שעשה זכר למתן תורה ביום זה לעולם כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. ובימים הטובים מתעורר דביקות ודעת בלבות בנ"י להשי"ת. וי"ל כי כל הג' חיבות שנזכרו במשנה רמזו על הג' מועדות. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ונודעת להם הוא מועד של פסח שנגאלנו מבית עבדים וכ' בני בכורי ישראל. וחביב אדם שנברא בצלם ונודעת להם הוא חג הסוכות שהוא הצל והגנה שיש לאדם בכח שנברא בצלם אלקים וזה עיקר ההגנה. ולכן רמזו ונקטו כאן אדם ולא ישראל. כי יש אחיזה לכל הע' אומות בקרבנות החג. וע"ש בס' מדרש שמואל:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות. פרשנו כל העם היינו כל האדם. שהרגישו בנ"י בכל אבריהם הארת התורה. כאשר חכמים הגידו כי רמ"ח מ"ע ומל"ת נגד איברי וגידי האדם. והמצות הם כניצוצות מאור המאיר כמו נרות לגבי אור דכתיב נר מצוה ותורה אור. לכן כתיב את הקולות שהוא התפשטות הקולות. והכ' מרמז לחיבור ב' התורות כאחד שבשעת קבלת התורה נתנו גם בנ"י את פרים כמ"ש פנים בפנים שהי' הנותן והמקבל בהסכמה אחת:




;תרמ"א
לחג השבועות
איתא בזוה"ק אמור דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה. דכמו שהי' בשעת מתן תורה מקודם פרישה כדכתיב לך כו' וקדשתם כו' כן בכל שנה. וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים אח"כ ורוח נכון חדש זה התורה. ואיתא אש שחורה על גבי אש לבנה והוא טהרת הלב כמ"ש וכבסו שמלותם ויחורון לבושיהון כי הלב הוא כלי ולבוש לקבל הפנימיות וכפי טהרת הלב כן נרשם חקיקת התורה כמ"ש הלומד ילד כדיו כתוב על נייר חדש כו':

בענין תנופת שתי הלחם בשבועות. דכתיב כאשר ירים משה ידו כו' וכפי מה שגוברין על עמלק זוכין לתורה כן כתיב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כו'. כאשר חכמים הגידו כי כל החטא שנכשלו בעגל הי' ע"י עמלק הרשע. והנה כ' הקול קול יעקב והוא בחי' מרע"ה שר התורה. אכן לפי שעמלק עירבב את בנ"י ממדריגה זו והוצרכו אח"כ לתקן העשי' וזה עצמו הקדמת נעשה לנשמע שהבינו בנ"י כי הם תחת העשי' וצריכין לתקן זאת מקודם ומדרגת משה רבינו ע"ה הי' למעלה מזה. וכן היו מוכנים להיות כל בנ"י לולי אותו רשע שעירבב אותנו. ולכן סילק עצמו מרע"ה ממלחמה זו. והי' תיקון בחי' היד ששם יש הסתרת עמלק. ולכן אח"כ לא [* היו] יכולין לזכות לאותו הקול רק ע"י מס"נ והוצרכו לכפית ההר כגיגית משא"כ מקודם היו מוכנים בעצם להתורה כמדריגת מרע"ה אספקלריא המאירה. פי' בכ"מ שהולך. האור עמו. וז"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש שבכל עת שיש מחיית עמלק זוכין לתורה כנ"ל. ואיתא בזוה"ק ואתחנן משה שירותא הוי ומלכא משיחא סיומא ע"ש בפסוק אתה החלות. וזה הרמז שתי הלחם וקריאת רות לתיקון הכולל שיהי' בביאת משיח שיהי' נמחה כל זרעו של עמלק ויתגדל כבוד שמו ית' כמ"ש וקרבתנו כו' לשמך הגדול שמרמז לב' הזכירות קבלת התורה ומחיית עמלק יד על כס יה. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ובודאי הואיל ונשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל צד התגדלות שמו ית' צריך להיות מקודם מחיית עמלק ימ"ש. ועתה ביום הביכורים שהיא התורה שנקראת ראשית. פי' שכל הדברים השורש והראשית שלהם בתורה ונקשרים כל הדברים בשורש התורה ע"י בנ"י ועי"ז הראשית מתרומם הכל. ועי"ז יכולין למחות שם עמלק. וכמ"ש במ"א במאמר ותרומת ידך הוא ביכורים. וכ' והי' בהניח כו' ובחג הזה שמתעורר השורש הוא עיקר המנוחה והוא הזמן למחות שם עמלק. ובאמת בזמן המקדש הי' תיקון העשי' וכן במשכן והקרבנות הם התיקונים במעשה ממש וכיון שקלקלנו נעשה נחרב המקדש. ואין לנו שיור רק התורה שהיא בחי' נשמע. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. ואיתא מפני היד שנשתלחה במקדשך והוא בחי' נעשה כנ"ל:

בעשרת הדברות פרש"י כל הדברים בדיבור אחד אח"כ חזר ופירש כל דיבור בפ"ע. הענין הוא כמ"ש בבריאת עולם בראשית נמי מאמר הוא והוא הכלל שהכל נברא בראשון כמ"ש רש"י רק בכל יום נגמר הדבר בפרט. וע"ז אמרו במשנה במאמר אחד יכול להבראות רק להפרע וליתן שכר כו'. כן בדברות יש כלל ופרט. וכאן הוא רק מדה טובה בלבד כמ"ש למען צדקו יגדיל תורה כמ"ש חז"ל רצה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו'. וזה ענין תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה להתפשט במעשה זו כח התורה ונשמע הוא בחי' הכלל. וכ"כ וידבר אלקים כו' אח"כ אנכי ה' כמ"ש רש"י בבראשית עלה במחשבה במדה"ד ואח"כ שיתף מדה"ר כו'. וכן בכל יום יש ענין זה בק"ש ה' אחד הוא להיבטל אליו ית' בכלל בחי' נשמע. אח"כ ואהבת והי' אם שמוע הוא בפרטות. ושם יש בכל לבבך ב' לבבות והוא בחי' נעשה לתקן כל דברי הגוף ועוה"ז כנ"ל:

איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. הענין הוא כמו שיש שבת ונשמה יתירה בפרט. כן בכלל בריאת העולם הי' מקודם עשרה מאמרות בחי' המעשה כמ"ש ששת ימים עשה כו' בחי' נפש. אח"כ בקבלת התורה קיבל העולם הפנימיות בחי' נשמה יתירה היינו הארה מלמעלה מהטבע והוא עצמו בחי' שבת:

איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. הענין הוא בחי' התפילין של יד בחי' נעשה ושל ראש בחי' נשמע. ומה שממשיכין עתה ע"י התפילין הי' אז מורגש בנפש כל איש ישראל אותן הארות ומוחין הבאין מלמעלה. כי כל כתר הוא המשכת כח מלמעלה מהשגת האדם והוא בחי' נשמה יתירה כמ"ש במ"א. לכן בשבת אין צריכין תפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות שבשבת מחזירין לבנ"י אותן הכתרים ויכולין להרגיש מעצמם אותן ההארות שזוכין ע"י התפילין בחול:




;תרמ"ב
עוד ליו"ט הנ"ל בקיצור
בענין המנהג ללמוד בליל שבועות. לפי הפשוט עפ"י מ"ש חז"ל משתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. והאמת כי בימות הפסח וימי הספירה נתקן בחי' הדיבור כמ"ש בזוה"ק. וע"ז כתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. לכן צריכין מקודם לעסוק בתורה. ואז יהיב חכמה לחכימין וניתן בהתחדשות התורה:

וביום הביכורים. כי יום זה הוא שעלה במחשבה מקודם כמ"ש בשביל בני ישראל שנקראו ראשית כמו כן בזמן זה עלה יום זה לפניו ובעבורו נברא העולם לכן נתעורר בו התחדשות ונק' תמיד יום הביכורים שדבוק בו הראשית לכן תקריבו מנחה חדשה. והוא הטוב הגנוז שבו מתקיים העולם ובכל יום מחדש בטובו מעשה בראשית רק שהוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וביום זה נתגלה אור הצפון בפועל כמ"ש בזוה"ק שמות בפסוק ותצפנהו ג' ירחים ע"ש. וכ' ולא יכלה עוד הצפינו כענין שכתוב ולא יכול יוסף להתאפק שגברו כחן של בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע מול כן גם השי"ת עשה לפנים משורת הדין ונתגלה מה שהי' צריך להיות נסתר:

קריאת רות בחג השבועות. עפ"י הפסוק והי' כו' אם יגאלך טוב כו' כמ"ש בעתה אחישנה. ורצון הבורא ית' שיהיה גאולה העתידה בכח התורה ומצות לא בחנם. ואם יהי' כן יהי' שמחה יתירה. לכן כתיב והי' לשון שמחה. לכן צריכין בחג הזה להתעורר להתחזק בהתורה לזכות לגאולה ע"י התורה שנק' טוב. כי יום זה הקב"ה זוכר בנו. ממשמע שצוה לנו שלא לשכוח זה היום כדכתיב פן תשכח כו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. כענין שכ' בזוה"ק ע"פ חי ה' אשר עמדתי לפניו באליהו הנביא ופי' בזוה"ק אשר עמדתי לפניו קודם שנשתלחה נשמתו לעוה"ז ע"ש. כמו כן כללות ישראל שעלה לפניו במחשבה בזכות מה שהיו עתידין ביום הזה לקבל התורה לכן צריכין לזכור בכל יום מתן תורה מכש"כ שנזכר לפניו במרום זה היום. והאמת כפי הזכירה למטה כן מתעורר ביותר הזכירה לפניו ית'. לכן יש לנו לקוות ביום הזה להיות נברא בו אורו של משיח הקדוש שיבוא במהרה בימינו אמן כי"ר:

יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני והוא ע"י שהי' לבנ"י מסירת נפש באמת כמ"ש שיצאה נשמתן של ישראל כמ"ש לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון קודם שאדם נברא משביעין אותו וכמו כן כשמסתלק מהעולם רואה השכינה כביכול ונתבטל אליו ית' והוא השבועה. כמו כן הי' התגלות אנכי ה' אלקיך בהר סיני ולכך יצאה נשמתן ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי. וכבר כתבנו במ"א כי חג הפסח והשבועות הם בחי' תפילין של יד ותש"ר. קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחי' תפילין ש"י לשעבד הכח. ובשבועות תפילין ש"ר כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זהו תפילין ש"ר הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית'. כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלימה אח"כ זוכין לדעת שהיא התורה ותכלית הג' מועדות עפ"י סדר שאמרו חז"ל יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזה מלכות שמים שלימה. וכן הענין בכלל בג' מועדות ושמ"ע שהוא בחי' תפלה. לכן בשבועות שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תש"י וש"ר בחי' אדם ובהמה תושיע ה' כי תפילין של יד הוא בחי' תורה שבע"פ התעוררות האדם וזוכה אח"כ להשפעת הדעת מן השמים בחי' תורה שבכתב:

איתא בעצרת על פירות האילן. הענין הוא שבחי' קבלת התורה. הי' הדעת שנכנס בעוה"ז להיות מוכנים לעשות פירות כי קודם שמקבלין דעת א"א להוליד תולדות. ומקודם הי' ב' אלפים תוהו וכ' לא תהו. בראה לשבת יצרה ועיקר הבריאה הי' שיתפשט לעשות תולדות כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. ובקבלת התורה נתקיים זאת לכן כ' וידבר כו' הדברים האלה לאמר. פי' שיתפשט כח המאמרות. וזה עיקר התורה שניתן לבנ"י כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר שרצה להיות הזכות ע"י בנ"י שהם ימשיכו כח התורה לכל המעשים ע"י המצות. וזה נעשה ביום הזה לכן יש לכל אחיזה בזה היום לכן יש בו גם ביטול יצה"ר שכל הטבע ג"כ מבטל עצמו ביום הזה ע"י שהתורה היא קיום כל הברואים לכן כתיב חמץ תאפינה כמ"ש בזוה"ק אמור. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים:




;תרמ"ג
בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר. מסתמא יורד קדושה משמים לבנ"י בכל שנה ושנה. כמ"ש בשבועות זמן מתן תורתנו כן הכנה קודם החג מתקיים בכל שנה כמ"ש ביום הזה באו כמו שהיום עומד לפניו ית"ש בשמים תמיד. ובזה פרשנו ענין הנאמר בגמרא יום אחד הוסיף משה דרש היום כמחר לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא לה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. וקשה סוף סוף איך נאמר היום ומחר אי הכוונה על מחר ויום שאחריו. ע"כ נראה כי באמת היום ומחר הם זמנים אלו שיורד בהם קדושה בכל שנה ושנה להכנה לתורה. ומאמר השי"ת הוא לדורות כי הוה ועתיד הכל שוה לפניו ית'. רק בעבור כי לא נגלה לבנ"י זה רק ביום ע"כ הוצרכו עוד ב' ימים. ויש לרמוז פי' זה בלשונם ז"ל תרי יומי לבר מהאידנא ר"ל בכל שנה הוא באמת רק תרי יומי לבר מהאידנא בשנה זאת שלא נודע לבנ"י צריך להיות ג' ימי פרישה. הכלל העולה מזה כי בכל שנה גם מלילה מתחיל קדושת היום ומחר. ובזה יש לישב קושית המפרשים שאומרים זמן מתן תורתנו וקיי"ל בז' בחודש ניתנה תורה. ולפמ"ש יתכן לומר כי בכל שנה שמתקיים היום ומחר כפשוטו לילו עמו שפיר י"ל שזמן מתן תורה בששי בחודש כמ"ש. כי באמת פנימית בנ"י מוכנים בכל עת לקבלת התורה רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף. ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמ"ש וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף. ובמד' נשא בפ' וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף כו' ע"ש. מחנה הוא הרמ"ח איברים שבאדם עצמו ג"כ שכפי בירור הסיגים כך ה' אלקיך מתהלך כו' וכמו שהוא בכלל ע"י התאספות בנ"י כאחד ונק' מחנה אז בכחם לשלח כל צרוע וזב כו'. וכן הוא בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד כו' מתעברין מינה כל הסט"א. וכן הי' הכנה בהר סיני כאיש אחד כו'. וכמו כן באדם עצמו כשמאסף עצמו לרצון אחד להשי"ת זוכה לטהרה:

בפסוק וישב משה את דברי העם אל ה' וכ' רש"י ממכילתא וכי צריך הי' משה להשיב אלא ללמדך ד"א ממשה רבינו ע"ה כו'. ואין מובן כי הקושיא במקומה עומדת. וביאור הענין עפ"י מאמרם ז"ל ד"א קודמת לתורה לכן הוצרך ללמדנו דרך ארץ קודם קבלת התורה. והענין הוא כי דרך ארץ הוא הכנת האדם מכח הדעת שבו. וזה ענין תיקון המדות בימי הספירה קודם קבלת התורה וכמו שנזדככו בנ"י מיציאת מצרים עד שבאו להר סיני והקדימו נעשה לנשמע וזה אות על רוממות הדעת שהי' להם ומרע"ה רצה שיהי' מתן תורה עפ"י הקדמת אתערותא דלתתא ואז נשאר דבר של קיימא וזה הקדמת ד"א לתורה:

בפסוק עושי דברו לשמוע בקול דברו. דאיתא במד' בפסוק כתפוח בעצי היער שאין לו צל לכן ברחו כל האומות ובנ"י בצלו חמדתי כו' וקשה הא אין לו צל. אבל התירוץ הוא כי לכן נאמר בין הבנים שבעוה"ז נתן הקב"ה ההנהגה עפ"י הטבע והשרים שלמעלה. וכמ"ש חז"ל מי כמכה באלים באלמים. אכן אם התחתונים מבינים ומשתוקקים להתגלות הנהגה עליונה מהשי"ת אז מגלה האמת וכל זה הענין נעשה על ידי בנ"י שזכו להמשיך התורה ועשרת הדברות שהוא הנהגה עליונה אש דת כו'. ולכן כתי' בצלו ולא לצלו. כי בנ"י האמינו כי לעולם הנהגת העולם בצל כנפיו ית' רק שהי' בדרך אמונה והשתוקקו שיתגלה לעין כל וזכו להוציא הדבר מכח אל הפועל. וזהו עושי דברו שרצו להיות נדברים מאתו ולהיות כל הנהגה עפ"י מצות המלך ב"ה וב"ש ולכן זכו לשמוע בקול דברו. וכתיב ה' צלך דייקא ולא כל הרוצה ליטול השם נוטל רק כפי האמונה כנ"ל. וכ"כ בשם הבעש"ט ה' צלך כמו הצל שהוא לפי תנועת האדם. כך מתגלה הצל שלמעלה כפי תנועת עבודת התחתונים. וכן הוא בכלל בזכותן של בנ"י כמ"ש:

בענין קריאת רות בשבועות שמעתי ממו"ז ז"ל כי הוא לחבר תורה ותפלה כו' כי דוד המע"ה כתיב בי' ואני תפלה. ולהוסיף ביאור כי הם בחי' נעשה ונשמע. כי תפלה הוא בחי' עושי דברו דכתיב הקול קול יעקב פרשנו קול תורה ותפלה. וע"ז כתיב שמע ה' קול יהודה כי ממנו יצא נעים זמירות ישראל כו'. ותפלה הוא מלה דקיימא בעובדא כמ"ש בזוה"ק שצריכין הכנת מעשים לתפלה ציצית ותפילין כו'. וכן מעשה הצדקה דאיתא בזוה"ק סוף הקדמת בראשית כי נעשה הוא צדקה כמ"ש שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ע"ש וכ"כ והי' מעשה הצדקה שלום. וכ' עושה צדקה בכל עת כי היא מצוה בידים ולכן איתא שצריכין ליתן צדקה קודם התפלה וכל זה בחי' דוד המע"ה דכתיב בי' ויעש דוד שם כו'. וע"י שקלקלנו נעשה צריכין עתה ביום הזה שהוא נשמע לשוב ע"ז ולהתפלל ולתקן ג"כ שורש העשי'. ועיין מ"ש לקמן עוד מזה. ולכן נראה שנענש אלימלך הגם שעשה עפ"י דין שלא יצא מארץ ישראל עד שהי' רעב גדול כדאיתא בגמ' ומד'. אך ע"י שכל עיקר שבטו של יהודה ומלכות בית דוד הי' בחי' הצדקה דלית לי' מגרמי' כלום לכן נענשו עד כחוט השערה. וכ"כ במד' כי כל מגילת רות להודיע כח גמילות חסדים שהוא מעשה הצדקה כנ"ל וזכה בועז ויצא ממנו עובד שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכן פי' התרגום עבודה שבלב ע"ש:

וכ' וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. שיום הזה הוא שורש כל המתנות שניתן לבנ"י לכן מצוה לזכור תמיד מעמד הר סיני ומתחדשים ביום זה כל הענפים היוצאים מן התורה. ולכן איתא בעצרת על פירות האילן שדנין כל א' כפי האחיזה שיש לו כל השנה בהתורה ובודאי כפי הזכירה של מתן תורה בכל הימים כך מתגלה לכל אחד ביום הזה. וכן ע"י תשובה נתקן הכל ועיקר התשובה להתורה כמ"ש השיבנו כו' לתורתך לכן כ' ועתה אם שמוע הוא בכל עת ע"י תשובה ותפלה כמ"ש במדרשות כי ועתה הוא תשובה פי' העת שמשיגין על ידי תשובה ותפלה. ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה כמ"ש העשוי' בהר סיני. לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו. וכמו כן תפלות שבמקום תמידין תקנו. וכ' קרוב ה' כו' לכל אשר יקראהו באמת ואין אמת אלא תורה שכל תפלה הבאה מתוך דברי תורה מתקבלת כמ"ש בגמ' לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה. ומכש"כ בזה היום שהוא כולו תורה הוא עת רצון לעבודה שבלב זה תפלה לכן הרמז במגילת רות בלידת דוד המלך ע"ה שורש התפלה כמ"ש לעיל:

בנוסח התפלה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ולכאורה קשה דהא תנן כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. אבל התירוץ הוא כי כל הבריאה בכלל בודאי לכבודו ברא כמ"ש שהכל ברא לכבודו וכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אבל בנ"י נבראו בפרטות לכבודו. ובאמת עי"ז שנבררו בנ"י נתקן כל הבריאה להתגלות כבוד שמו ית' בעולם. וכ' זכור ימות עולם כו' כי מקודם הי' כל הלשונות נכללין בלשון הקודש כמ"ש שפה אחת אם כי עתה אין יכולין להבין זאת. אח"כ מרדו. ורק בנ"י נשארו בהאחדות וכן איתא בדברות שנתחלקו לשבעים לשונות כי לכולם יש שורש בלשון הקודש ואיתא כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הענין בבני ישראל שנבררו מכלל השבעים לשונות הי' ללמד על הכלל כולו ונמצא שהכל לכבודו ברא על ידי זה שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כנ"ל:




;תרמ"ד
ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה דכתיב לב טהור ברא לי אח"כ רוח נכון חדש. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה ולכן איתא שבאה רוח טהרה בלבות ישראל בלילה זו ועיקר הטהרה ע"י התורה כמ"ש אמרות ה' אמרות טהורות. והם מטהרין לאדם. כדכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים הוא ע"י השפעה מי הדעת בלב ישראל שכשזוכה להאיר לבו בהבנת דבר חדש בתורה זוכה לטהרת הלב והתורה נק' מים. לכן צריך כ"א לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה. והנה גם זה נכלל במתן תורה שהקב"ה נותן גם הכלים להיות מוכן לקבל התורה והוא טהרת הלב. ואא"ז ז"ל אמר במד' ויקחו לי תרומה הה"ד לקח טוב נתתי לכם. פי' כי גם הלקיחה אל התורה ולהקב"ה גם זאת מתת אלקים היא. וז"ש לקח טוב נתתי ויקחו לי כו' עכ"ד. ולכן נק' מתנת התורה לקח טוב שנכלל בזו המתנה הכנה איך ליקח ולקבל את המתנה:

וביום הביכורים כו' דאיתא נ' שערי בינה נבראו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט כו'. פי' שאין באפשרות האדם להשיג למעלה בשער הנ' אך אחר כלות השגת האדם ניתן במתנה הארה גם משער הנ' והוא מתן תורה בחג הזה. והענין יתכן לפרש עפ"י מ"ש האר"י ז"ל כי ביציאת מצרים הי' עד מ"ט שערי טומאה והקב"ה וב"ש הקדים להצילנו קודם שנכנסנו למעלה. א"כ מובן כי אין בכח האדם להיות בנסיון יותר ממ"ט שערי טומאה. וזה לעומת זה עשה. כי באמת כח שיש לאדם להשיג בשערי קדושה הוא ע"י התגברות על שערי טומאה. וכפי שהיינו בגלות מצרים ויצאנו מאלה השערי טומאה כך זכינו מדה במדה למ"ט שערי בינה. אך כתיב אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. אעלך על מ"ט שערים כנ"ל מדה במדה. גם עלה הוא תוספות לשער הנ' שהוא מתנה. ולכן זה השער נקרא ביכורים שהוא בהתחדשות תמיד. דשם אין הסתר והתנגדות כנגדו. כיון שאין כח האדם לבוא לנסיון במקום גבוה כזה וכל הסתרות הם רק כדי ליתן שכר לצדיקים כו'. ולכן המצוה שתי הלחם חמץ תאפינה כיון ששם הכל טוב ושם יש ביטול יצה"ר. וכ' כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' אחר מדריגה הראשונה רק כשבא הארה למטה אז צריך בירור מזוקק שבעתים והם ימי הספירה. אבל למעלה בשער הנ' נק' אמרות טהורות שא"צ שם בירור כנ"ל:

איתא בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה בו תורה לישראל הוא. דבודאי כל המחלוקת דתנאים ואמוראים המה נמי בשמים כדאיתא אלו ואלו דברי אלקים חיים. פי' שיש כמה מיני הנהגות למעלה ויש עולמות ומלאכים שתלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה חציו לה' וחציו לכם. ויש עולמות ומלאכים שאין תלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה כולו לה' כו'. אבל בעצרת שניתן בו התורה ואיתא הכל נעשין אוהבין למרע"ה ומסרו לו מתנות. הגם דאותן שקטרגו מקודם א"כ הם מאלה המדריגות שאינם צריכין למעשה התחתונים. אעפ"כ הודו שהתורה צריכה אל בנ"י וז"ש הכל מודים בעצרת כו':

איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב הכא זכור כו' יום השבת כו' וכ' התם זכור את היום כו' אשר יצאתם כו' בעצומו של יום כו'. א"כ נראה כי עצומו של יום מתן תורה הוא יום השבת. כי במה שהי' במקרה ביום שבת לא שייך לומר זכור בעצומו של יום. והענין הוא עפ"י מ"ש ז"ל בפסוק יום הששי למה הוסיף ה' תנאי התנה הקב"ה אם מקבלין ישראל התורה כו'. וכ' מקודם וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד וזה החן קיים כל העולם ומזה נעשה השבת שהוא הנייחא שיש להקב"ה וב"ש מהבריאה במה שראה שעתידין בנ"י לקבל התורה שנקרא טוב. נמצא כמ"ש בשבת הטעם כי בו שבת וזה הי' השלמת העולם כמ"ש רש"י מה הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה. כן הי' ביום מתן תורה שזה השלמת העולם ממש והוא עיקר המנוחה והנייחא לפניו ית' וזה גמר הבריאה. וכמו כן מצד התחתונים יום השבת הוא קיום ומנוחה של בנ"י שהוא החזרת הדברים לשורשם וזה עיקר הנייחא. וזה הטעם השני של השבת דכתיב וזכרת כי עבד היית כו' פי' שהוציאנו לחירות להיות במקום מנוחה ושורשו זה הוא השבת שיש ממנוחה וחירות זה חלק בש"ק לכל איש ישראל לכן הוא מעין עוה"ב. ועיקר מנוחה זו ג"כ נתקיים ביום מתן תורה שאז הי' התדבקות כל נפש ישראל בשורש השייך לו וזה עיקר המנוחה כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך כו':

במדרש רות שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. פי' כשבנ"י מוכנים לשמוע לעולם הקב"ה משפיע להם דברי תורה. וזה כל זכותן של ישראל שהם היו כלים לקבל דבר ה' וכל העולם לא היו יכולין לקבל דברות קדשו. ולכן איתא שמקודם הי' כביכול הדיבור בגלות כי לא הי' הכנה בעולם לקבל הדברות עד שבאו ישראל וקיבלום. ובמצרים כתיב ולא שמעו אל משה שלא היו עדיין מתוקנים. ולכן נקראו בני ישראל עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק שבהכנתם התעוררו דברות קדשו בשמים. אלקים אלקיך אנכי אעפ"י שאלוה אני על כל העולם לא יחדתי הדיבור רק עליכם ע"ש במד' יתרו. פי' שקבלת אלקותו ית' על כל העולם באה באמצעיות בנ"י שבקבלתם עול מלכותו ואחדותו ית' עליהם נמשך הארות אלקות גם לכל הבריאה כענין שכתבו חז"ל בפסוק ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכי אותה בלבד דורש אלא בזכות אותה דרישה דורש כל הארצות ע"ש. וכן הוא בענין בנ"י והאומות. וז"ש ישראל ואעידה בך כמ"ש אתם עדי ואני אל שכפי העדות שבנ"י מבררין בעולם עליו ית'. כך מתברר ומתגלה אלקותו על כל הבריאה:

בענין מגילת רות בשבועות להודיע כח השותפות שיש לבנ"י בתורת ה' איך שממעשה בני אדם נעשה ספר ומגילה בתורת ה'. ובמד' אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומות הי' נותן לה. פי' מו"ז ז"ל אם הי' יודע שכל כך מעשיו מגיעין עד הקב"ה ממש כענין שכתבו כל מעשיך בספר נכתבין עכ"ד. והיינו נמי שכל מעשיהם נעשה מהם תורה ותיקון ולימוד לכל הדורות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך פרשנו במ"א כי בני ישראל פעלו במעשיהם שהמשיכו כביכול אלקותו ית' להלביש כביכול אורו ית' באותיות התורה. וזהו את ה' האמרת וכמו כן ה' האמירך להיות מכל מעשה בני ישראל נעשה חקיקה ורשימה בכל העולמות להיות מזה מאמר וספר. וזה ענין התורה שנק' ספר הברית ועדות. ואיתא במד' כביכול הקב"ה אחז ב' טפחים בלוחות ומרע"ה ב' טפחים. פי' שהתורה היא הברית שיש לבנ"י התקשרות ע"י התורה בו ית' ממש. וזהו רמז תנופת שתי הלחם. לכו לחמו בלחמי. תורה שבכתב ושבע"פ כנ"ל:




;תרמ"ה
בענין הלימוד בליל החג הוא על פי דברי הינוקא בפ' בלק בפי' עושי דברו ע"ש ולכן ע"י עסק התורה בלילה כביכול מוסיפין כח כדכ' תנו עוז כו' והוא עצמו מ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דנקראו פועלי צדק. וזוכין ביום לשמוע בקול דברו. וע"י התחברות באסיפות חברים כדכ' בזוה"ק לית מאן דידע לקשוטי כחבריא וכדכ' ברוב עם הדרת מלך. ובכל ימי הספירה הוא ג"כ הכנה להחג בבחי' עושי דברו:

איתא במס' ראש השנה בעצרת על פירות האילן הביאו לפני שתי הלחם בעצרת שיתברכו לכם פירות האילן ע"ש דאיתא גדולה התורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו שניתנה תורה לבנ"י להמשיך הארת התורה לכל הבריאה גם בעוה"ז. ועי"ז ממשיכין חיות מהתורה מחדש בכל עת. ולא לחנם אמרה תורה להניף שתי הלחם רק שיש בכח בני ישראל להעלות ולהרים כל העולם להדביקם בעץ החיים שהוא התורה. ואמרו מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. שמעלין הכל להשורש. ועי"ז לעצור טללים רעים כו'. וזהו נק' פירות האילן כי הקרן קיימת לעוה"ב ועיקר התורה כתיב בה ונעלמה מעיני כל. רק מהפירות יכולין להרגיש גם בעוה"ז. ואמרו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. כי יום זה מיוחד להתקשרות התחתונים בעליונים. ועליו נאמר יום אחד יודע לה' כמ"ש בזוה"ק אמור. דכתיב ואהי' אצלו אמון דרשו חז"ל אומן שבתורה ברא הקב"ה העולם ובקבלת התורה נתברר זה. וכן בכל שנה בשבועות. ולכן נקרא יום הביכורים שמתחדש שורש הבריאה. לכן כתיב ואהיה לשון עתיד הגם שגם בכל יום יש מזה כמ"ש במ"א. אבל ביום זה הוא בהתגלות. וכתיב ימים יצרו ולו אחד בהם י"ל על יום השבועות שנק' אחד. ואהי' שעשועים יום יום הוא יום זה שניתן בו תורה ויום שמיני עצרת שהוא שמחת התורה. ושניהם נקראו עצרת ובתורה שבכתב נק' שמ"ע עצרת. ובתורה שבע"פ נק' זה החג עצרת. והענין (אחד) הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק את ה' האמרת עשינו אותו חטיבה אחת. וה' האמירך עשה אותנו חטיבה אחת. והקב"ה מסר האחדות בזה העולם לבנ"י ומבטל כל הברואים אל בנ"י כמ"ש והייתם לי סגולה וז"ש עצרת תהי' לכם כדכ' בזוה"ק אמור ע"ש היטב. ובשבועות נק' עצרת בתורה שבע"פ שבני ישראל מעידין כי הקב"ה אחד בשמים כמ"ש אתה הראת לדעת שפתח להם הרקיע כו'. וזזהו את ה' האמרת. ועמ"ש באבן עזרא שגרמת שיאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובמ"א הארכנו בזה. ובנ"י מעידין בשמים אין כאל. ולכן קראוהו עצרת ליום מתן תורה לומר שהכל בטל להקב"ה בכח התורה. וזהו תנופת ב' הלחם על ב' התורות כמ"ש חז"ל ע"ש לכו לחמו בלחמי:

במדרש וידבר אלקים כו' לאמר. שכל הנביאים וחכמים קבלו שלהם מסיני ע"ש דכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא. וזהו עיקר בריאת האדם שנקרא מדבר כמ"ש ואשים דברי בפיך כו'. ועל זה נברא כל העולם. כדדרשו חז"ל כל פעל כו' למענהו. לעדותו. להעיד עליו וזה נשאר אצל בנ"י כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואחר שקלקלו הרשעים וניטל כח הזה מהם כמ"ש ונבלה כו' שפתם כו'. ובקבלת התורה נמסר זה הכח לבנ"י [כמ"ש שם בפ' נח בשם מו"ז ז"ל פי' הן עם אחד ושפה אחת שמרמז על בנ"י שנשאר אצלם האחדות. וע"ש על פסוק בהנחל עליון כו']. ולכן אמרו חז"ל שיצאה נשמתן של בני ישראל שנתחדש עיקר החיות דכ' נר ה' נשמת אדם. ובהתגלות אור התורה ונאחז האור באלה הנרות מתבטלין הנרות אל האור וזהו נק' שיצאתה נשמתן כענין שרגא בטיהרא מה מהני. ובגמ' פ"ק דפסחים דרשו בפסוק קרנים מידו כו' ושם חביון עוזו למה הצדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני אבוקה. פי' שבקבלת התורה שהי' התגלות השכינה נתבטלו נשמות בנ"י ממציאות. אך הקב"ה וב"ש כביכול הטמין וצמצם אורו כדי שיהי' יד ומקום מציאות לנשמות בנ"י. וז"ש ושם חביון עוזו. ואיתא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. פי' עפ"י המד' בפ' תשא בפסוק ויתן אל משה על הפסוק ה' יתן חכמה הוא התורה. מפיו דעת ותבונה קאי על הדיברות ששמענו מהשי"ת בעצמו. לכן ע"ז אמרו נודעת להם שנתקשרו בחיות פנימיות של התורה ועל זה מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כדאיתא במד' שה"ש. ונקרא חיבה יתירה כמו נשמה יתירה שהי' למעלה מהשגת אנושי כדכתי' נפשי יצאה מרוב הדביקות כמו הצדיקים שנפטרין בנשיקה:

בענין קריאת מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. והקב"ה נתן לנו התורה כדי להמשיך כל המעשים עפ"י התורה. וזהו ענין חיי עולם נטע בתוכנו שע"י התורה נשתנו מעשי בנ"י למעליותא ומכוונים במעשיהם לעשות רצונו יתברך כמו שהי' במעשה בועז. ובמד' יתרו ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי ע"י התורה מוציאין בנ"י הניצוצות קדושות הנמצאים בין האומות ובבחי' מתן תורה שבכתב נתקרב יתרו. ומרע"ה שורש התורה נתגדל ע"י יתרו. ובבחי' תורה שבע"פ נתקרבה רות ודהמע"ה שהוא שורש התורה שבע"פ נולד ע"י רות. ועוזי ומעוזי הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במ"א. והמה עדים על בנ"י כמו שבנ"י המה נבראו להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי כן האומות שמתקרבים בכח מעשה הצדיקים המה עדים על בנ"י כמ"ש חז"ל בפסוק יתנו עדיהם ויצדקו יבוא בלדד השוחי כו':

כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו'. א"כ נראה שעתה בהר סיני נשלם יציאת מצרים כדאיתא בזוה"ק בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. חמשין זמנין אידכר יצ"מ כו'. והיינו שבנ' ימים אלו יצאו בפרטות מכל המ"ט שערי טומאה. ועתה שחתם הקב"ה שמו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך אז נגמר החירות לגמרי והתורה הוא השטר שחרור. לכן איתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וכמ"ש רש"י בפסוק עבדי הם שטרי קודם:

איתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כדי ליתן שכר כו'. וכמו כן יתכן לומר כי בודאי גם עשרת הדיברות בדיבור אחד הי' יכול לכלול הכל וכמ"ש רש"י שהי' בכלל ואח"כ בפרט רק שגם בתורה נשאר מדריגות ליתן שכר לעוסקים לשמה ולהפרע מעוסקים לקנתר כו' וכמ"ש סמא דחיי למיימינים בה כו':




;תרמ"ו
ב"ה מחג השבועות
בענין תספרו חמשים יום. דיש מ"ט פנים טמא. א"כ משמע דפן הנ' אין בו תערובות כי בשורש מבורר האחדות. ולכן במ"ט ימים צריכין ספירה ובירור וביום הנ' הכל אחד. וזה ענין מי יתן טהור מטמא לא אחד. ועיין בזוה"ק בפסוק ונטמתם בלא א'. וכבר כתבנו שם מזה כי אות הא' בטמא הוא רומז על השורש שמצד זה יכולין לטהר מהטומאה. ולכן ביום הנ' שתי הלחם חמץ כדאיתא דאית בי' ביטול יצה"ר ונק' יום הביכורים ע"ש שורש הראשית. וכ' בתיקוני זוהר בפסוק ראשית בכורי אדמתך כו' לא תבשל גדי בחלב אמו כי כשהראשית מבורר אין מתערב אח"כ פסולת. ומכש"כ בביכורים של כל הציבור נעשה מזה שמירה על כל השנה. ואפשר שזה הרמז של מאכלי חלב בשבועות להבדיל בין חלב לבשר כנ"ל:

איתא בגמ' למה נמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע. והקשו בתוס' דהפסוק מדמה להקב"ה כתפוח כדמסיים כן דודי בין הבנים. ונראה דהענין הוא דהאיך שייך לדמות למעלה לאיזה דמיון פרטי רק הקב"ה מתגלה לכל א' כפי ערכו. וכיון שהמשילו בנ"י את הקב"ה ני. ממילא נמצא זה המציאות אצלם. ופי' נמשלו בנ"י לתפוח שהקב"ה מתנהג עמהם באופן זה כמו עם המלאכים. והם הם שהוציאו זאת ההנהגה כדמסיים בפסוק בצלו חמדתי כו'. שע"י חמדה ורצון שהי' להם לדמות למלאכי השרת הוציאו זאת מכח אל הפועל והתנהג עמהם הקב"ה בזו המדריגה כנ"ל. וכן איתא בזוה"ק פ' וירא נודע בשערים כל אחד לפי מה דמשער בליבי' ע"ש:

איתא במדרש וברש"י הביאו מ"ש אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד ליתן פתחון פה למרע"ה כו'. פי' הענין כמ"ש צדיק יסוד עולם כאשר ראינו שמשה רבינו ע"ה בכחו תיקן כל בנ"י ולעולם יש בישראל צדיק אחד עכ"פ אשר בכחו לקבל הדברות. כי הנה אנכי ה' אלקיך הוא לשון גזירה כמו יהי רקיע ואינו מצוה בלבד. א"כ לעולם אין לזה ביטול לכן יש תמיד צדיקים מיוחדים בתוך בני ישראל:

ענין קריאת רות בשבועות. דהנה כתיב אדם ובהמה תושיע. והוא בחי' עבד ובן. דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. היינו מקודם בחי' בהמה כמ"ש עבדי אתה. אח"כ אדם אתם. אשר בך אתפאר. וכן הי' הענין מיצ"מ עד קבלת התורה. וכן מפסח עד שבועות. מקודם מנחת שעורים מאכל בהמה עד שזוכין לבחי' אדם מנחת חטים. ומ"מ צריכין לאחוז במדריגת עבד ג"כ להיות אדם ובהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך כו' וכן הי' בחי' דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום:




;תרמ"ז - ;תרמ"ח - ;תרמ"ט
ב"ה מחג השבועות
ויסעו מרפידים כו'. דרשו חז"ל שרפו ידיהם מן התורה. ויש להבין כי עדיין לא קיבלו התורה. אכן הענין הוא שמיציאת מצרים עד קבלת התורה הי' הכנה לקבלת התורה והוא ענין ספירת החמשים יום. כי האדם צריך להכין מקום בלב לקבל התורה. וזה נק' יד כמ"ש בפ' שמיני בענין שבעת ימים ימלא את ידכם. היינו שמקודם צריך האדם לתקן עצמו כענין שכתוב אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו'. ואח"כ יורד הסיוע מן השמים למעלה מהטבע בחי' שמיני ע"ש שכתבנו שזה ענין תפילין של יד ותש"ר. כמו כן באלה ז' שבועות שהם תיקון המדות היינו הכלים כי התורה ארוכה מארץ מדה אבל המדות הם כלים לקבל בהם התורה כ"א כפי הכנת כחו. וע"ז איתא התקן עצמך ללמוד תורה. ובזו ההכנה הוא המלחמה עם עמלק. כמ"ש במ"א פי' והידים ידי עשו כי בפנימיות התורה אין לו אחיזה רק בתיקון הגוף שהוא בחי' הידים בזה הוצרכו ללחום. וכתיב כאשר ירים משה ידו כו'. וכשנסעו מרפידים והכינו לבם בבחי' מילוי ידים ניתן להם בשבועות התורה מן השמים שהיא בחי' שמיני למעלה מהז' מדות כנ"ל:

בענין קריאת מגילת רות בשבועות שנולד בו דוד המע"ה. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי שתי הלחם רמוזים לבחי' תורה ותפלה עכ"ד. ולכן יש לחבר בחי' תפלה שהוא בחי' דהמע"ה לבחי' התורה. דהנה כתיב בהוציאך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. שנק' קבלת התורה עבודה. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ממילא כשזוכין לדעת באים ממילא לעבודה האמיתית שהיא תפלה עבודה שבלב. וכיון שהשיגו דעת שלימה בקבלת התורה נשתעבדו אליו בלב שלם. וכמו כן לעולם יש להתפלל מתוך דברי תורה כדאיתא בגמ' וכ' קרוב ה' כו' יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. וי"ל דזה פי' הפסוק וירא העם כו' ויעמדו מרחוק. ואין עמידה אלא תפלה והוא בחי' מרחוק מכלל שנאמר קרוב ה' לכל כו' משמע שתפלה הוא בחי' מרחוק רק שצריכין לסמוך גאולה לתפלה. שאין עיקר התפלה בעת צרה רק בעת התגלות צריכין להכין לימי הרעה. כענין שנאמר ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה. ואפשר שגם זה נכלל בפי' ויעמדו מרחוק שהכינו מיד בתפלתם עצה גם על דורות הרחוקים כמוני היום כנ"ל:

בפסוק מי יתן והי' לבבם זה כו'. דהנה כתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ועל ב' אלו נרמזין היצר טוב ויצה"ר כמ"ש חז"ל בכל לבבך בב' יצריך. א"כ האדם נברא לעבוד ה' גם ביצירה של עוה"ז. ובאמת בשעת קבלת התורה כוונו בנ"י להכוונה האמיתית איך לעבוד ה' גם בציור של עוה"ז. ועיין בזוה"ק ואתחנן כי היצה"ר כברזל וכשבא לאש התורה מתהפך להיות כולו אש ע"ש. ולכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכ"ע בעינן לכם. וזהו עיקר הפי' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. אכן מרע"ה לא היה בו מיצה"ר כלום כדכתי' כי טוב הוא והוא איש אלקים. אבל הקב"ה אמר הטיבו כו' אשר דברו ודרשו חז"ל כהטבת הנרות הקטורת ע"ש שזה הרמז שבנ"י הבינו שצריכין לתקן גם העוה"ז. וז"ש והי' לבבם זה כמו ברי לבב שיהי' ביטול יצה"ר כזה כל הימים. ובאופן זה נעלה עבודת בני אדם מהמלאכים:

בפסוק וביום הביכורים כו'. דהנה פירשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ונגמר ביום הזה עיקר בריאות העולם דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב פי' במ"א על החלק שנמצא בתורה מכל יום מימי בראשית. ובששי כ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. שבו עיקר קבלת התורה כמ"ש חז"ל תנאי התנה כו'. וגם דרשו מאוד זה אדם והוא נקרא כל אשר עשה שהוא כלל הבריאה ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם וכ' וידבר אלקים כו' לאמר ואיתא בזוה"ק כי במצרים הי' הדיבור בגלות כו'. פי' שלא הי' מתגלה הנהגתו ית' את העולם רק ע"י ישראל שקיבלו התורה. ואמרו במד' כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך שמעו כל הברואים וכל אחד אמר לי מדבר עד שסיים אשר הוצאתיך כו' ע"ש. הענין הוא כמ"ש הים ראה כו' ההרים רקדו מה לך הים כו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. פי' שבאמת ע"י שקיבלו בנ"י מלכותו ית'. כל הבריאה נשלמת. ואנכי ה' אלקיך הוא לכל הבריאה באמצעות בנ"י כמ"ש אתם עדי ואני אל כו'. שהקב"ה מסר בחי' הדיבור והנהגתו ית' ביד בנ"י. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. לכן נק' יום הביכורים שבזה היום נגמר הבריאה כאלו נתחדש העולם. ומצות תנופת שתי הלחם ואיתא שהוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ והענין כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך דכתיב כי לא דבר רק הוא מכם דרשו חז"ל אם רק הוא מכם שאין אתם יגיעין בה. והיינו כי פיהם של בנ"י הם כלים למצוא אורות הגנוזים בדברי תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר. פרש"י שהיו עונין על הן כו'. פי' שהקב"ה נתן דיבורו בפיהם של ישראל שיוכלו להוציא מעינות מים חיים מן התורה. וזהו ענין תורה שבע"פ ה' האמירך וע"ז כתיב דברי אשר שמתי בפיך כי שימה הוא סידור שבפי איש ישראל מתיישבין הדברי'. ומכש"כ החכמים ז"ל שהם פירשו לנו כל סדר התורה ומוסיפין וגורעין ודורשין. ודרשו חז"ל מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו וע"י שבנ"י זכו שיתן להם השי"ת התורה וזהו את ה' האמרת כמ"ש באבן עזרא שם עשית שיאמר אנכי ה' אלקיך. ולכן ה' האמירך ג"כ שנתן לנו כח וחלק בתורתו. וזהו תנופת שתי הלחם שמתגלה ביום זה כחן של בנ"י מקבלי התורה ונתינת התורה שהם ב' בחי' הנ"ל האמרת והאמירך:

כתיב הקהל לי את העם כו'. כי עיקר הכנה לקבלת התורה הוא האחדות בבנ"י. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הכנה לקבלת התורה הי' ויחן שם כאיש אחד בלב אחד. ופי' הקהל לי להיות כנסי' לשם שמים ולכן סופה להתקיים. דאיתא במד' כל מקום דכ' לי הוא לדורות. והטעם כנ"ל דפי' לי לשמי וממילא סופה להתקיים. ולאשר בנ"י בקבלת התורה כינסו עצמם לשם שמים נעשה מקוים לעולם כדכתי' אל כל קהלכם. פרשנו בכל עת שבנ"י מתאספין כאחד מסייע להם זה הכח של יום הקהל שהי' בקבלת התורה וזהו אל כל קהלכם לדורות וכ"כ מורשה קהלת יעקב ודו"ק:

איתא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. הגם דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. אך אדרבה זה עצמו הפי' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם בלבד לא בדברים אחרים כאשר קיימו אבותינו בהר סיני שיצאה נשמתן וניתן להם חיות חדש ונעשו כברי' חדשה ותרי"ג מצות נתנו להם חיות לרמ"ח איברים ושס"ה גידין ולכן נתקיים התורה בבנ"י כיון שהמיתו עצמן עלי':

היו"ט שבועות הוא החביב מכל הי"ט דאיתא אמצעי משובח וע"ד הרמז כמ"ש במד' יקרה מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שהוא הראשון ואין לפנים אלא תחלה ע"ש. וחג הפסח הוא התחלת גדלות בנ"י בני בכורי ישראל. וחג הסוכות הוא בחי' אהרן הכהן הביאני המלך חדריו. עכ"ז נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא יקר מהכל וכולל הכל כדאיתא הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה תורה לישראל:

בענין מגילת רות בשבועות שהיא מצות גמילת חסדים י"ל על פי מ"ש בסוכה [מ"ט ב'] ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד אלא הלומד תורה לשמה זו תורה של חסד ע"ש. והענין הוא כי באמת התורה נקראת אש דת. אך בפיהן של ישראל היא מתמתקת כמ"ש במד' כתפוח כו'. ופריו מתוק לחכי לחכי הי' מתוק כו'. והיינו מטעם שכתב שם במד' שתפוח אין לו צל וכולם ברחו רק בנ"י נמשכו לקבל התורה לשמה הגם שלא הרגישו שיהי' להם טובה לכן זכו למתיקות של התורה. וזהו השבח של בנ"י שתורת חסד על לשונה שבפיהן של ישראל שלומדין לשמה זוכין להפיק רצון ולמתק הדברים להיות תורת חסד [וזהו טעם מנהג ישראל לאכול חלב בשבועות]:

עוד בענין מגילת רות בשבועות להראות אם כי הקב"ה בחר בנו ונתן לנו התורה מ"מ אנו מוכנים לקרב כל מי שבא להתגייר כמ"ש ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. נראה לפרש כי הגר נקרא על זה שהי' עד עתה מגורש ומעורב בסט"א שבודאי כשנתגייר מוכן הוא להיות בכלל ישראל רק שהי' עד עתה מובלע במ"א. וע"ז נאמר ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנשמות שהם מובלעים בסט"א. וכן הי' כלל ישראל במצרים שהוציאו משם הנשמות שהיו מובלעים ת"י הסט"א. ואיתא ג' מציאות מצא הקב"ה מצאת את לבבו נאמן שהוא אברהם אע"ה ראשון לגרים. כענבים במדבר מצאתי ישראל הם עיקר הגירות שזכו להיות נבחרים להשי"ת לעם נחלה. מצאתי דוד עבדי הוא מלך המשיח שהוא סוף הגרים שבימי משיח אין מקבלין עוד גרים. והטעם כי כבר יהי' מתוקן ונבדלין כל נשמות הראוין להתדבק בקדושה:

בענין חג השבועות. דאיתא מושבעין ועומדין מהר סיני. ובמד' שלשה שתקף עליהם יצרן ונשבעו חי ה' כו'. דכתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וזה בועז שנתדבק בו ית' שנקרא עוז. ואורייתא כולא שמהן דקוב"ה. ויכולין להתחזק בשמו ית' ולהנצל עי"ז מיצה"ר ולהתדבק בו ית' ע"י התורה שנק' עוז. וע"ז נאמר אשרי אדם עוז לו בך כדכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה. אך לא בכל עת יכולין לישבע בשמו כדאיתא במד' עד שיהי' בך כל המדות הללו ה' אלקיך תירא כו'. ובמ"א פרשנו כי כן הי' הסדר בבנ"י ה' אלקיך תירא הוא במצרים שהיו בגלות והיו מתחזקים רק ביראת ה'. אח"כ אותו תעבוד שנבחרו להיות עבדי ה'. ובו תדבק תיקון המדות בימי הספירה כדאיתא הדבק במדותיו. אח"כ בשמו תשבע הוא חג השבועות. שמתדבקין ע"י התורה ולכן יש ביטול יצה"ר. וכמו דאיתא שמשביעין הנשמה קודם שיורדת לעולם. היינו שאז נדבקת בכל כחה בשורשה. כמו כן בשבועותיכם הוא שבאין אל השורש ביום הבכורים ולכן הוא מנחה חדשה:

עוד בענין מגילת רות בשבועות. כי הנה במתן תורה היו בנ"י בחי' בנים. ואיש ישראל צריך לעבוד השי"ת בב' הבחי' בנים ועבדים כדאיתא בזוה"ק. ולכן סומכין לידת דוד המע"ה שנקרא עבד. ועתיד לעמוד ממנו מלך המשיח שכתוב עליו ישכיל עבדי ירום ונשא כו'. דע"י בחי' עבדות שלו יהי' נגמר כל התיקון ובמשה רבינו ע"ה כתיב אתה החלות להראות וכ' שם בזוה"ק דאיהו שירותא וסיומא יהי' מלכא משיחא. וכתיב אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. ובודאי יתקיים לעתיד מאמרו ית"ש בני עליון כולכם. ועל זה כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו לכן ביום זה שנק' יום הביכורים צריכין לזכור בחי' האחרית דבר:

בענין הלימוד בליל שבועות. דצריכין להכין עצמו לקבלת התורה כדאיתא התקן עצמך ללמוד תורה ובשעת מתן תורה שהי' לנו משה רבינו ע"ה לסרסור וכתיב ויוצא משה כו' העם לקראת האלקים. ועתה נשאר כחו של מרע"ה בתורה דכ' תורה צוה כו' משה מורשה. שבחי' משה עצמו ג"כ מורשה בתורה. ועל ידי יגיעה בתורה נמצא לנו כחו של מרע"ה ומקרב אותנו לאבינו שבשמים:




;תר"נ
בעזה"י מחג השבועות
וביום הביכורים כו'. שביום הזה מתחדשין בנ"י כי בודאי בשעת קבלת התורה ניתן לבנ"י חיות חדש כמ"ש מי כל בשר כו' קול אלקים כו' מדבר כו' ויחי. היינו שקבלו חיות מחדש במאמר אנכי ה' אלקיך. וכאשר חכמים הגידו גר שנתגייר כקטן שנולד שניתן בו נפש קדושה. מכש"כ בקבלת התורה שנעשו כולנו גרים וכמו שמברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא ענין תורה שבע"פ פי' שבנ"י נעשין בעצמם תורה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. והענין רמזו חז"ל במנחות יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. פי' שכל זה נתקיים בקבלת התורה. וע"ז נק' השי"ת טוב ומטיב הוא טוב האמיתי והטביע הטוב בתורה ובישראל ובמשה רבינו ע"ה. וכמ"ש ז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. ומסיים אלקיך. א"כ נעשין בנ"י עצמן טובים. וכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. כי נתגלה לבנ"י ציור הפנימי. כי האדם נברא בצלם אלקים והוא רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. וזה ציור הפנימי נתגלה בשבועות ולכן איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר. ושתי הלחם הם חמץ מה"ט כדאיתא בזוה"ק אמור. והוא כנ"ל כי בודאי בציור הפנימי יש ג"כ שורש ליצה"ר ושם הוא טוב ונהפך לטוב ומתבטל במיעוטו. וזה שרמזו חז"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. לכן בעצרת שמתגלה דרך התורה והפנימיות מתבטל היצה"ר. וזה רמז שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי שבנ"י עצמן נעשין בני תורה כנ"ל. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שהם בחי' תורה ותפלה. והוא כח הפה שניתן לבנ"י דכ' אני כו' מלמדך להועיל ומי יוכל ללמד דעת כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו כמ"ש במדרש תשא בפסוק מפיו דעת ותבונה שנותן לבנו מתוך פיו ע"ש. וכח פיהן של ישראל בתפלה כדאיתא במד' אין לך תפלה מתקבלת שאין בה מבנ"י. וזה זכו בקבלת התורה. לכן כתיב מי גוי גדול אשר כו' אלהים קרובים אליו כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו' צדיקים ככל התורה הזאת לומר שזה תלוי בזה. וכ"כ מסיר אזנו משמוע תורה כו' תפלתו תועבה. א"כ בנ"י שהטו אזנם לתורה ואמרו נעשה ונשמע זכו לכח התפלה. לכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה:

בפסיקתא ארשב"י אין אנכי אלא לשון ניחומים אנכי אנכי כו' מנחמכם. לולי תורתך שעשועי כו'. ע"ש. כי הנה בתחילת ירידה למצרים כתיב אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך. וגם משה רבינו ע"ה שאל מי אנכי והשיב לו הקב"ה זה לך האות כי אנכי שלחתיך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. וע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. פי' זה האלקות שנתן השי"ת בבנ"י זה הי' לנו למושיע ויהי' לנו למושיע בכל הצרות. כי מצרים שם כולל על כל מיצר. וכ"כ עמו אנכי בצרה. ועתה אין לנו שיור רק התורה הזאת. ואיתא אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה והתורה נותנת חירות לפניה ולאחרי'. כאשר תחילת יצ"מ הי' בכח זה תעבדון את האלקים מכש"כ שנותנת חירות להבא. ובאמת הפי' שאין לך בן חורין כו' הוא מיוחד לבנ"י שכן ניתן להם בקבלת התורה שלא יהי' לנו עזר ומושיע וגאולה בשום כח אחר רק בכח התורה. וכפי מה שבנ"י מאמינים מזה ואין סומכין על שום הצלה רק בכח התורה אז החירות בא בכח התורה. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך שאין לנו גואל אלא ה' אחד. וכ"כ ואנכי ה"א מארץ מצרים ואלהי' זולתי לא תדע. [בענין שתי הלחם יתכן לפרש לפ"ד מו"ז ז"ל בפסוק קרבני לחמי אך אין כאן מקום להאריך]:

בפסוק וידבר אלקים כו' לאמר. כי בעשרת הדברות נתן השי"ת הכח בבחי' דיבור ומילולא כמו שהי' בעשרה מאמרות הכח במעשה בראשית. וכמו שיש דיבור מעשה ומחשבה בפרט. כן בכלל העולם מתחלה הי' במעשה ואח"כ בקבלת התורה בדיבור. ובחי' זו מיוחדת לבנ"י וניתן להם התורה וכח עשרה מאמרות שבמעשה נתוסף ג"כ לבנ"י. וע"ז אמרו חז"ל כח מעשיו הגיד לעמו שלא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. התורה ומצות שמיוחדין לבנ"י. רק שזכו בנ"י לקבל גם חלק האומות לתת להם נחלת גוים. וזה הוא בכח הגלות שסובלין בין האומות כמ"ש בפ' בהר מזה. וזה רמז הג' מועדים. זמן חירותנו תיקון בחי' מעשה בראשית כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה אשר עשה כו' בשינוי הטבע כמו שנתבאר שם בס"ד. זמן מתן תורתנו בדבור. שמחתנו רמז מעין תקון המחשבה שלעתיד. והוא בחי' נפש רוח נשמה כמ"ש במ"א מזה:

במדרש רות אם הי' ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו למען הציל. על כתפו הי' מוליכו. אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומות הי' מאכילה להגיד שבחן של הצדיקים הללו כי בודאי מאחר שזכו שנעשה ממעשיהם פרשה בתורה והקב"ה כתב מעשיהם בספר בודאי הי' להם כוונות רבות ונשגבות מאד. ועכ"ז ראינו שלא עלה על דעתם שהקב"ה יכתוב דבריהם שאל"כ על כתפו הי' מוליכו ועגלות הי' מאכילה. וזה לאות כי לא עלה על דעתם להיות מעשיהם נזכרים לפניו ית"ש להיפוך מדורות השפלים כי מי שנדמה לו שעשה קצת עבודה מגבי' לבו עד לשמים. והוא סימן דלא ידע כלום שבוחי. וצא ולמד ממדתן של הראשונים הנ"ל:




;תרנ"א
לחג השבועות
איתא הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שבו ניתנה תורה לישראל. דאיתא גדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי הנפש מלמעלה היפוך כל מעשה עוה"ז והגוף. לכן הנפש והגוף נלחמים זה עם זה ואיתא במד' ויקרא וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדנים אינו יוצא ידי חובתו כמו כן הנפש לא תשבע ממצות ומעש"ט שהיא מלמעלה ע"ש. אכן התורה נותנת דרך שיתקיים הנפש בגוף לכן היא משיבת נפש. וכ"כ נפשי ישובב כו' במעגלי צדק כו'. שהתורה מורה דרך איך להשיב את הנפש בגוף לכן איתא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם כו'. פי' שבלי תורה אין הנפש מתיישב לעשות פעולות הראויות לה. ולכן הקדושים שהיו קודם התורה הי' במס"נ שלא עפ"י הטבע כלל. אבל כשניתנה תורה יכול כל איש ישראל למצוא לו קיום עפ"י מצות התורה להתיישב הנפש בגוף. ולכן אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שמשבית המלחמה שבין הנפש והגוף לכן הוא בן חורין:

קריאת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכ"כ אשרי אדם עוז לו בך שיהי' התורה נבלעת בדמו. מסילות בלבבם לעשות חקיקה ורשימות בלב. וכן הי' מעשה בועז ורות תורה. ולכן נקרא בועז בו עוז שהיא התורה. ובנ"י הבינו זאת לכן הקדימו נעשה לנשמע לומר שהעיקר המעשה. ולכן אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע כו'. כי הרגישו שלא נמשכו לגמרי אחר דבר ה' דכ' וינועו ויעמדו מרחוק. ויראו שלא יהי' חכמתם מרובה ממעשיהם. ועל כזה נאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב. פי' יוסיף שהחכמה מרובה ממעשיו. וזה הי' חטא הראשון שהביא המיתה באכילת עץ הדעת. וז"ש אם יוספים כו' ומתנו. וכ"כ דע אלקי אביך ועבדהו שעיקר הדעת שמביא לידי עבדות ה'. וזהו דעת התורה שע"ז מברכין אתה חוננתנו כו' ותלמדנו לעשות חוקי רצונך שיבוא לידי מעשה הטוב שזה העיקר:

בענין שתי הלחם. יובן עפ"י מה ששמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. ופי' כי הקב"ה משפיע שפע פרנסה וקיום לכל בריותיו. אבל יש השפעה מיוחדת שניתוספת על ידי העלאת ריח ניחוח מבנ"י ושפע זאת היא תוספות מרובה על העיקר. וז"ש לחמי לאשי תראו שיהי' ע"י ריח ניחוח כו' ודפח"ח. נמצא שיש ב' מיני לחם. וע"ז כתיב לכו לחמו בלחמי לחם מן השמים ומן הארץ. פי' מן הארץ מה שנשפע ע"י עבודת התחתונים. ובאמת זה נתחדש בקבלת התורה. לכן כתיב העשוי' בהר סיני. וכמ"ש חז"ל שלכן יש כ"ו פעמים כל"ח בהלל הגדול שכ"ו דורות קודם שניתנה התורה היו ניזונין בחסדו של מקום בלבד. ולכן כתיב בעשרת הדברות וידבר אלקים. שהתחיל להיות הנהגה שיזכו התחתונים עפ"י דין להשפיע להם משמים בכח העלאת ריח ניחוח כנ"ל:

וביום הביכורים. כמו שיש ביכורים ליחיד ובכחם הי' בא התחדשות אל האדם כמ"ש שם היום הזה ה' כו' מצוך לעשות כו' ע"ש פ' תבוא. כמו כן בשתי הלחם היו מביאין התחדשות אל הציבור. דהנה בפ' שמע כתיב אשר אנכי מצוך היום. ובפ' והי' אם שמוע אנכי מצוה אתכם היום. ואיתא בספרי אזהרה ליחיד אזהרה לציבור. פי' שבכל יום מתחדש התעוררות משמים לכל פרט ולכלל ישראל. וכפי עבודת היחיד והציבור זוכין להתדבק בהתחדשות הנעשה בכל יום. והכלל צריך לפרט ופרט לכלל. וכפי מה שאדם בפרט מקבל בפ' ראשונה זוכה בפ' שני' לקבל מהתחדשות הכלל. ולכן יש ביכורים ליחיד ולציבור. וזה ההתחדשות הבא מלמעלה צריך האדם לייגע עצמו בתורה ומצות שיוכל להתדבק בו. וע"ז נאמר שתה מים מבורך ועי"ז ונוזלים מתוך בארך. ולכן איתא דבליל החג עוסקין בתורה כדי לזכות לנוזלים מתוך בארך. שהוא התחדשות המעין. וב' אלו הם בור סיד ומעין המתגבר:




;תרנ"ב
לחג השבועות
בפסוק ארץ יראה ושקטה איתא במדרש תחלה יראה ואח"כ שקטה שאמרה אדם הראשון על מצוה אחת נצטוה וחטא כו'. והענין הוא עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שצריך האדם להקדים היראה פן יבוא לחטוא ע"י החכמה כמ"ש ברוב חכמה רב כעס. מה רוב חכמה. הוא שלא להיות חכמתו מרובה ממעשיו. ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבואו ע"י החכמה לחטוא. ולכן שקטה ונתקיים החכמה כמ"ש בגמ' יראת ה' כו' אוצרו שהיא הכלי שמתקבל החכמה בה להיות דבר של קיימא. ולכן מדמי לה בגמ' לקב חומטין ע"ש. אכן אמרו שם עוד וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. וזה צריך ביאור דלכאורה נראה דכל החכמה רק כדי לבוא ליראה א"כ מה חכמתו מתקיימת דמשמע דהעיקר החכמה. אך הפי' הוא דודאי תכלית האדם להיות ירא ה' והאלקים עשה שיראו מלפניו. אכן התורה מלמדת לאדם. שערים הפנימים שיש ביראת ה'. וכל הלימוד וחכמה להתחכם ביראת ה'. כי יש הרבה מדריגות ביראת ה'. והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה' כי החכמה היא כולל הכל וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו והירא מתחכם ביראתו וזהו העיקר:

בענין שתי הלחם דכתיב לכו לחמו בלחמי. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר. ואיתא שהיו עונין על הן הן כו'. ויובן עפ"י מ"ש במ"א פי' אמרם ז"ל זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו דכ' ע"ז זאת התורה אדם כזה נעשה בעצם תורה. וע"ש במד' תנחומא פ' תבוא על ר"ע שדרשו עליו חלקם בחיים שיש לו חלק בעצם התורה שנק' עץ חיים. וכמו כן בקבלת התורה שהי' במס"נ כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונעשו בנ"י בעצמם תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר שנבלע בעצמותן עצם התורה. וזהו שהיו עונין כו'. ועל בחי' זו מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. וע' בזו"ח מה שדרש בלשון פיהו. ואמרו חז"ל כי טובים דודיך חביבין דברי סופרים מדברי תורה. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין שנא' והי' כעץ כו' יובל ישלח שרשיו ע"ש. והנה לעיל מיני' כתיב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי איך יתכן להיות מעשה מרובה מחכמה רק בכח ה' דכתיב בטח בה' ועשה טוב כי בנ"י יש להם חלק ושורש בתורה. וע"י הבטחון ומס"נ לשמו ית' מתדבק בכח שורש חלקו שיש לו בתורה. ועיין במד' דברים שדורש על פסוק והי' ה' מבטחו מה הבוטח בע"ז כתיב כמוהם יהיו עושיהם ק"ו הבוטח בה' כו' שעי"ז נתוסף לו הויה חדשה ומקבל כח אלקותו ית"ש. ובשמיני עצרת הארכנו ע"ש. וזה ענין מגילת רות בעצרת דכתיב אשרי אדם עוז לו בך פי' עיקר קבלת התורה שנק' עוז כשמקבל האדם דברי תורה להיות מסילות בלבבו שישאר אצלו רשימות וחקיקות בתורה. וזהו נקרא עוז לו בך כמ"ש לעיל שנעשה בעצם בן תורה וכל מעשיו תורה. וכן הי' בבועז. וסיום הפסוק עוברי בעמק הבכא הוא כמ"ש במ"א צדיקים כאלו בכל מקום שעוברין אפילו במקומות המסוכנים ומרוחקים מן הקדושה בכח שתורת ה' בלבם מוציאין שם מעין נובע וז"ש מעין ישיתוהו. וכן אלימלך שהי' אדם גדול בתורה וכפי הנראה היה במעמד הר סיני לכן אעפ"י שחטא ביציאתו לחוץ לארץ מ"מ הי' סיבה להוליד משיח צדקנו. ומכל מעשיהם נעשה תורה. וכ"נ מלשון המד' רות שאמר כ"פ שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית נראה שבכח מעשיהם נתחדש הלכה זו. וזהו עוז לו בך כמ"ש במד' מצורע לאילין דשבילין דאורייתא כבישין בליבהון. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה' אלקיך. שנתן הקב"ה כח אלקותו ית' בתורה ובכח בנ"י המוציאים בפיהם דברי תורה. כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. פי' בכח בנ"י להמשיך אלקות בכח דברי תורה. וכ' עוז התאזר. ואיתא התאז"ר גי' תרי"ג. שכל מצוה הוא דרך להמשיך התורה בתרי"ג אורחין וכן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. שבכח תרי"ג מצות יכולין למשוך אלקותו ית"ש. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש אמרתי אלקים אתם:

בפסוק וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. דכתיב אין כל חדש תחת השמש. והתורה אשר היא למעלה מהשמש יש בה התחדשות תדיר ואינה יכולה להתיישן. כמו כן יום מתן תורה מתחדש בכל שנה ונקרא יום הביכורים. ובמד' לכל זמן ועת לכל חפץ דורש זמן הי' לנח ולאברהם כו' ועת לכל חפץ שינתן התורה לעולם ע"ש בקהלת. כי זמן ועת הם ב' בחי' דיש זמן למטה בטבע. ועת הוא השורש של הזמן למעלה כמ"ש בספרים שיש הנהגת הטבע. ויש הנהגה תוריות. הדרך שהתורה נותנת בכל דבר ודבר כפי משפט ההנהגה עליונה. וזה הדרך מתחדש במתן תורה. ומיוחד רק לבנ"י. ובנ"י צריכין לדבק הזמן שלמטה בשורש העתים הנ"ל. וע"ז כתיב והי' אמונת עתך חוסן ישועות מה שמעלין כל הדברים אל העתים העליונים. וז"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם יתכן לפרש על יום הביכורים כמ"ש בזוה"ק אמור שעל יום זה נאמר יום אחד כו' יודע לה' ע"ש. וחג השבועות כולל כל המועדות והוא בריח התיכון מבריח מקצה אל הקצה מדת יעקב אע"ה. והרמז לזה דפסח ב' ימים סוכות ב' ימים שבועות יום אחד, כמו חמשה בריחים ובריח התיכון. כמ"ש בזוה"ק תרומה אצבעא דארמא משה ע"ש. לכן יש בו תנופה לכל הרוחות שהוא כולל הכל:

בענין שתי הלחם בשבועות. דכתיב יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים. ופי' בתדב"א על התחדשות דברי תורה למטה דאיתא בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה כפום מה דמשער בלבא ע"ש פ' וירא. דכפי פתיחות לבות בנ"י למטה כך נפתחים שערי בינה למעלה. כי התורה אין לה חקר ותכלית. אבל כפי הכנת התחתונים כך מתפשטת התורה ונפתחו השערים. וזהו שאו שערים ראשיכם ובאמת שתי הלחם הם בחי' משה ואהרן והם פתחי עולם כמ"ש מזה לעיל פ' במדבר. ולכן בקבלת התורה שנתקנו אלה שני עמודים למטה נעשה תקונים גם למעלה אז לחם שערים הוא מה שהתורה מתפשטת להיות השפע יורדת בשערים וצמצומים. שיוכלו התחתונים לקבל. וכ"כ בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. כמ"ש במד' בהעלותך ספינות קשורות ע"ש. כי התחתונים הם עמודים שכל הבנין עומד עליהם. כי מלמעלה לעולם מוכן השפע לירד רק שיהי' כלי למטה לקבל. וכ' או יחזק במעוזי כו' שלום יעשה לי. היא נקודה שלימות שצריכה תיקון. ואז יעשה שלום לי שמתחדש מלמעלה שלימות מחדש וכמ"ש חז"ל ע"ז הפ' העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה:

בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים. דכתיב תורה צוה לנו משה כו' קהלת יעקב. וכך הוא בימי הספירה נעשין בנ"י קהלה אחת וזוכין אח"כ לתורה בשבועות כאשר אמר אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא ע"ש קיבוץ כללות בנ"י וזה הי' מתקיים בהקרבת העומר וכשהיו בנ"י בשלימות הראוי. אבל עתה שאנו במדריגה פחותה צריכין עכ"פ לקבל זה ההתכללות ע"י התורה כי גם נכלל בפסוק שע"י התורה מורשה קהלת יעקב. ועצרת הוא כנופיא לכן קראוהו חז"ל עצרת כנ"ל:




;תרנ"ג
ב"ה מחג השבועות
אנכי ה' אלקיך. עלינו יחד שמו ביותר ע"ש במד' רות. דאורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד. וז"ש אתה אחד ושמך אחד כי התורה שמותיו של הקב"ה. ומי כעמך ישראל גוי אחד. ולזה האחדות זוכין בני ישראל על ידי התורה ולכן כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהתורה נקראת קהלת יעקב שעל ידה באין אל האחדות. ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך לשון יחיד שנתדבקו במתן תורה לשורש האחדות. והנה פירוש אחד הוא שייך רק באחד המיוחד ב"ה וב"ש שהוא בלי ראשית ובלי תכלית ובלי מדה ומנין וגבול וקצבה כמו שביאר היטב בס' חובת הלבבות ע"ש. אכן בני ישראל הם כלים להתדבק ג"כ בזה האחדות ולכן כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים לצאת מן המצרים והגבולים ולהיות בני תורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה זה החירות כשאין משתעבדין לשום דבר בלי מדה וגבול. וזה עלינו ייחד שמו ביותר שאין לשום בריה חלק בזה האחדות רק בנ"י שהוציאנו מארץ מצרים כמ"ש:

איתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. דהנה כתיב פתחו לי שערי צדק. וכתיב פתחי לי אחותי. דיש מפתחות חיצוניות ופנימיות. כי עולם הזה יש לו הסתר וצריכין בני ישראל לפתוח להיות כלים הראוים לקבל. ובקרבן העומר נפתח זה הפתיחה ונעשין בני חורין ממאסר הגוף. ואח"כ נפתחין שערים עליונים כמו שירד תורה מן השמים בשבועות והיא פתיחת שער הפנימי. וז"ש ז"ל פתחו לי כחודה של מחט שער המדינה ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם והוא שער המקדש:

וכתיב שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור. ולכן נברא העולם בב' שהוא סתום מג' רוחות לרמוז כי הי' הבריאה בהתלבשות הטבע. וביום החודש יפתח רומז לפתח דיציאת מצרים. שהתחיל בהחודש הזה לכם. והוא פתיחת שער בנפשות בנ"י. אח"כ ביום הביכורים הוא בחי' יום השבת יפתח יום מתן תורה. ויצ"מ ומתן תורה הכל אחד כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון. וכ' אנכי כו' אשר הוצאתיך לומר כי שורש הגאולה הי' בכח התורה וכשניתנה תורה לישראל נגמר החירות שניתן להם שורש החירות וסוד הגאולה. וזה שרמזו חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שהגם שפסח זמן חירותנו אבל שורש החירות הוא בשבועות. וע"ז נאמר וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם כו' ודרשו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא אפיקת יתכון ע"ש. והוא התורה. וזה ג"כ הרמז עומר מתיר במדינה גאולה שלמטה, ושתי הלחם במקדש שורש הגאולה:

איתא בים נראה להם כבחור איש מלחמה ובסיני כזקן ז"ש אנכי על הים ובסיני כמ"ש רש"י ז"ל. והענין הוא שזה עצמו פי' אנכי ה' אלקיך שגילוי אלקותו ית' בעולם כפי עמידת בני ישראל. ולכן נגלה על הים בבחי' מלחמה ובסיני כזקן:

בענין קריאת רות בעצרת דאיתא בס' אוה"ח בפסוק אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה. כי יכולין לקבץ ניצוצי קדושה המפוזרים בכח התורה ואין צריך להיות ע"י פיזור הגלות ע"ש. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך. כי בכח התורה יכולין לבוא לגאולה. וכמ"ש לעיל פי' אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ולכן סומכין גאולת בן דוד העתידה ליום מתן תורה. שרוצין שיהי' הגאולה בכח התורה וכמ"ש במ"א פי' אם יגאלך טוב שהוא בכח התורה שנק' לקח טוב. ונראה שלכן נחשב אל אלימלך לחטא מה שהלך לחוץ לארץ הגם שנבנה מזה מלכות בית דוד ומלך המשיח. אך שהי' צריך לתקן כל זה ע"י התורה ולא ע"י הליכה בגלות ואז הי' התיקון בשלימות יותר כדברי האוה"ח הנ"ל:




;תרנ"ה
לחג השבועות
איתא בזוה"ק דבעי למלעי באורייתא דבע"פ בההוא ליליא. והענין היא דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך וע"ש בפי' האבן עזרא בשם ר"י הלוי ז"ל פי' האמרת פעלת המעש"ט שעשית עד שאמר אנכי ה' אלקיך כו'. וע"ז כתיב תנו עוז לאלקים. וכ' ה' עוז לעמו יתן. כי בנ"י צריכין לעורר נתינת התורה וע"י זה ה' עוז יתן. וכ"כ ומשה עלה אל האלקים שהי' התעוררות מלמטה אח"כ ויקרא אליו ה' מן ההר. ויש בזה סוד שגרם משה רבינו ע"ה בזה יחוד עליון כמבואר כעין זה בזוה"ק כמה פעמים. וע"ז איתא בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו:

חג השבועות הוא בחי' מושבע ועומד מהר סיני והוא שבועות העדות כמ"ש במד' ושמעה קול אלה כו' ראה או ידע כמ"ש אתה הראת לדעת. שבנ"י נעשין עדים בקבלת התורה כמ"ש שמע עמי ואעידה בך הוא פועל יוצא כמ"ש מו"ז ז"ל בפי' הפסוק ואעידה בם את השמים כו' שע"י ישראל נודע שמו ית' במעשה בראשית כו'. ואיתא במד' רות שמעה עמי כו' אין מעידין אלא בשומע כו' כמ"ש במ"א מזה כי הקב"ה נתן התורה לכל העולם ע"י שמיעת בנ"י שהם כלים לקבל הדברות. וז"ש במדרש שבשעה שאמר אנכי ה' אלקיך נזדעזעו הרים וגבעות כו' זה אמר אני נקראתי כו' עד ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' ע"ש. פי' שכל העולם הוא במאסר הטבע ואינם יכולים לקבל הדברות רק בנ"י שנעשו בני חורין ביצ"מ ולכן יכולין לקבל אלקותו ית' בעולם. וממילא הרגישו כל הברואים ריח תורה כדאיתא שנתמלא העולם כולו בשמים פי' אפילו מי שלא הי' יכול לקבל עיקר תורה ריח טוב קלט כדאיתא הנכנס לחנותו של בושם כו'. כמו כן כשירד הקב"ה ליתן תורה לישראל קבלו כולם ריח תורה. גם פירוש שמע עמי מלשון אסיפה כמ"ש וישמע שאול את העם. כי בני ישראל יש להם בחי' האחדות ויכולין לקבל אלקותו ית' כמ"ש אתה אחד ושמך אחד זו התורה שהיא שמותיו של הקב"ה ועמך ישראל גוי אחד. וז"ש אלקים אלקיך אנכי אלוק אני על כל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא עליך. כי באמת אלקותו ית' חל על כל הבריאה כל אחד כפי כח הקבלה. ולכן נקרא אלקים בלשון רבים. אבל בני ישראל יש להם חלק בבחי' האחדות ולכן מיחדין שמו ית' פעמים בכל יום. וז"ש אנכי ה' אלקיך והבן. ועל זה כתיב אשרי העם שה' אלקיו. שבבחי' שמו הגדול חל אלקותו על בנ"י:

בפסוק אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים כו' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. דאיתא בשם הבעש"ט ז"ל כי יראת העונש בא לעורר לבוא ליראת הרוממות. ובנ"י היה להם יראת העונש כמ"ש פן נמות. וכתיב בפרשת ואתחנן כי יראתם מפני האש. וכמ"ש מזה שם שהי' יראתם מפני האש. ולא עליתם בהר כו'. ונבאר יותר עפ"י מה ששמעתי ממו"ז ז"ל למה הי' עשן במתן תורה לנקר עיני אנשים שאין ראוים למראה הגדול הזה כו'. ונפרש לפי דרכנו כי זה עצמו ענין הכתוב והר סיני עשן כו' ירד עליו ה' באש. פי' שהיה הפנימיות נסתר והי' נגלה בחי' האש שהיא יראה תחתונה כדאיתא בזוה"ק אית יראה ואית יראה ע"ש בהקדמת בראשית. וגם איתא בזוה"ק המשל לחכם שמסבב החבית שבו טוב הגנוז בסמים ממיתין כדי להבריח מליגע באור הגנוז ובזה נדחו האומות מלקבל התורה ע"ש פ' בלק. ולכן הי' מבחוץ בחי' האש ובנ"י נתייראו מזה פן נמות. אבל משה רבינו ע"ה הגיד להם כי בעבור נסות אותם בא שיבואו מזה ליראת ה' לחיים. יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היא יראה גדולה מגוף החטא לא מעונש:

ענין שתי הלחם לחם מן השמים ולחם מן הארץ. והם בחי' נעשה ונשמע בחי' משה ואהרן כדאיתא שלכן היו ב' לוחות בחי' משה ואהרן. נשמע הוא בחי' משה תורה שבכתב. ונעשה בחי' עובדא עושי דברו ולזה מיוחד אהרן הכהן. ולפי שחטאנו בנעשה. ונשמע נשאר קיים לעולם. לכן כתיב תורה צוה כו' משה מורשה כי בחי' משה נשאר קיים לדורות. ובחי' הקרבנות הוא התעוררות התחתונים להתקרב למעלה לימשך עי"ז שפע ברכה משמים זה בחי' לחם מן הארץ. וזהו שכתוב העשוי' בהר סיני. כי זכו בני ישראל אז לגרום נחת רוח לפניו עד שהוריד להם תורה מן השמים. ובחי' נעשה והקרבנות נמסרו לבני אהרן כנ"ל:




;תרנ"ו
ב"ה מחג השבועות
איתא בעצרת על פירות האילן. כי הנה נקרא יום הביכורים שהוא גמר הפרי שתכלית העולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. והוא שורש התחדשות שנמצא בעולם דאין כל חדש תחת השמש רק התחדשות הבא מלמעלה מהשמש בכח התורה. והנה העליונים נקראו עומדים כי כלם כאשר נבראו כך הם בלי השתנות. אבל התחתונים מתחדשים בכל עת והאילן שהוא אילנא דחיי עץ החיים שמחיה הכל וכמו שהאילן מוציא פירות חדשים בכל שנה כך עץ החיים מחדש נפשות בני ישראל. ולכן בעצרת על פירות האילן. ולכן ניתן התורה לתחתונים בעבור התחדשות שנמצא בהם. ולכן שתי הלחם חמץ שחמץ בחי' השתנות כי מצה פשוט. והתחתונים בעבור היצה"ר שנמצא בהם ויש בהם שנוים מצד הרכבות היסודות לכן שייך להם בחי' התחדשות ונק' פירות כנ"ל. וכמ"ש בס' תפארת ישראל שלכן שתי הלחם חמץ שמצד זה ניתן לנו התורה כמ"ש מרע"ה למלאכי השרת כלום יצה"ר יש בכם ע"ש והוא כעין מ"ש:

איתא בגמ' מ"ד כתפוח למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו כך הקדימו בנ"י נעשה לנשמע ובתוס' הקשו דהקב"ה נמשל בפסוק לתפוח. ונראה דהענין אחד הוא דענין פריו קודם לעליו הוא כעין דאיתא בשם הבעש"ט לראות בכל מעשה לעשות עבדות הבורא ית' תיכף ולא לשם הכנה הגם דיש דברים שהם כמו הכנה שאוכל כדי שיהי' לו כח לעבודת הבורא מ"מ הצדיק צריך לעשות באכילה עצמה עבודה ותיקון בהעלאת ניצוצות כו' ע"ש בס' כתר ש"ט. והענין הוא כי הגם שיש דברים שהם הכנה כמו עלה הכנה לפרי וכן בכל מעשה העולם זה הכנה לזה כמו דומם לצומח וצומח כו' למדבר כו'. מ"מ כל זה בדרך התלבשות הטבע אבל מצד כח הפועל אמת שפעולתו אמת יש אלקות בכל דבר מצד אמיתות הבורא ית"ש המהוה כל. וזה פי' אמת בלי זמן ידוע ובלי גבול ידוע. וזהו דרך התורה שנקראת תורת אמת. ותורת ה' תמימה זהו בחי' השלימות שאין לך אות בתורה שאין בה כל התורה מצד האחדות האמת. וע"ז רמזו חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה שבכל אות יש הכל. וזה פי' תמימה. לכן מיוחד הנהגת הקב"ה כתפוח פריו קודם לעליו. ובנ"י שהם מיוחדים לדרך התורה הקדימו נעשה לנשמע שבאמת השמיעה עצמה הגם שהיא כדי לידע האיך לקיים מצות ה' מ"מ מצד עצמה היא עצמה מעשה שאילו היו אומרים נשמע ונעשה הי' משמע שכל השמיעה רק משום הכנה לעשי'. אבל באמת השמיעה עצמה עשי'. וזה עסק בתורה לשמה שיהי' גוף העסק בתורה עשיות עבדות הבורא ית"ש. ולכן השיב רבא לאותו מין אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שיש לנו דביקות בתורת ה' תמימה וכמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך לכן נמשכין בנ"י אחר בחי' השלימות ותמימות להיות פריו קודם לעליו כמ"ש:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו'. כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך. ולכן התורה מלשון אורה ומלשון יראה דכתיב יראת ה' היא חכמה. כי עיקר היראה כשרואין האמת ע"י התורה איך הקב"ה מנהיג ומשגיח על הכל ומחיה ומהוה כל ממילא חל יראה אמיתית מרוממות אל. וזהו יראה השלימה. ולכן אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והלא כתיב הן יראת ה' היא חכמה. אבל אית יראה ואית יראה. יראת חטא היא מכח החסרון ושפלות האדם. אבל ע"י החכמה זוכין ליראת הרוממות והיא יראה מתוך השלימות ולא מתוך החסרון כדכתיב אין מחסור ליריאיו דייקא. וזו היראה היתה בירושלים וביהמ"ק דכתיב ג' פעמים בשנה יראה יראה שע"י הראי' חל היראה. ולכן נק' ירושלים על שם היראה מתוך השלימות כנ"ל. וזה תכלית התורה לידע כי אנכי ה' אלקיך ואין זוכין ליראה זו רק בהתפשטות הגשמיות ועל זה כ' צאינה וראינה כו' צאינה יציאה מהטבע ואז יכולין לראות במלך שלמה. וזה נתקיים בקבלת התורה כדכתיב נפשי יצאה וכ' ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. ולכן זכו כמ"ש וירא העם וינועו זו יראת הרוממות ולכן אמר להם אל תיראו ואין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. פי' לאמיתו בחי' יראת הרוממות ע"י שרואה האמת השגחת אחד האמת בעולם ואין זו היראה יכולה להשתנות. ולכן יכולין לומר לו אל תירא לאפוקי אי ירא מחמת איזה חסרון ועונש אם יאמרו לו אל תירא יסיר המורא מאתו. ולכן דרשו חז"ל לכל המורא הגדול על קבלת התורה. וז"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים פרש"י כדאי הוצאה שתהיו משועבדים לי. פי' בכח יציאת מצרים אתם מוכנים לקבל אלקותי וכ"כ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה לעולם כפי התפשטות מן הגשמיות יכולין לקבל אלקותו ית"ש:

וענין קריאת רות בשבועות כי מצות יבום הוא חסד שעושין עם המת והוא בכח התורה שנקראת עץ חיים ויש בה טל של תחיה כמ"ש חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה להחיות מתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש. ולכן איתא חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת. הרמז שזה החסד אי אפשר לעשות רק בכח התורה שנקראת אמת. וע"ז אומרים באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים ואהבת חסד. והעוסק בתורה לשמה ואוהב חסד יש בו כח להחיות מתים ונתקיים במעשה בועז שעשה חסד עם המת ונברא מזה מלך המשיח. וזה הי' בכח התורה. כדאיתא בו עז. עוז של התורה. ולכן במתן תורה יצאה נשמתן של ישראל והתורה החזירתן להם להודיע שיש בתורה להחיות מתים. ולכן ניתנה התורה לתחתונים כמ"ש לא תמצא בארץ החיים רק בעוה"ז השפל שיש בו מיתה ניתן התורה להחיות ישיני עפר. והמשכיל יבין יותר:

ואיתא במד' אילו הי' יודע בועז שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומים הי' נותן לה וכן בראובן על כתפו הי' מוליכו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כו' ע"ש. ונראה שאלה האנשים אשר עשו מצוה בשלימות שנתקבל לפניו ית"ש אם היו מתחזקים ביותר הי' מיד גאולה שלימה. וראובן היו מספיקין בידו להשיבו אל אביו ולא היה שוב גלות. וכמו כן בבועז אם הי' מתחזק בחסד זה ביותר הי' משיח בא מיד. כי בכל מצוה נכלל כל התורה ותחה"מ כמ"ש לעיל:




;תרנ"ז
איתא בגמ' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאתה בת קול מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב עושי דברו והדר לשמוע כו'. פי' הענין דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים וכל היוצא מפיו של הקב"ה הוא קיים לעד. ולכן כשאדם מקיים מצוה כראוי מתעורר אותו הקול השייך לזו המצוה ונמצא ע"י עשיות המצוה שומע דבר ה' ומתדבק בשורש המצוה. וע"ז אמרו שכר מצוה מצוה. ואמרו ועשיתם אותם מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם כי מתחדש זה הדיבור והציווי ע"י העשי' כראוי לשמה. וע"ז כתיב ברכו ה' כו' עושי דברו שהוא התעוררות שורש המצוה כי שם צוה ה' את הברכה. וזה מה שרמזו חז"ל כי מכל מצוה נברא מלאך הם המלאכים שנבראו בדבר ה' של כל מצוה ומצוה:

איתא באבות בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו' אשה יפה וסרת טעם. ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. זהו הבת קול הוא מכח קול התורה שכתיב קול גדול ולא יסף ולא פסיק שבכל יום ויום יש התגלות מזה הקול. וע"ז כתיב אשר אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות. שהי' מוכן באלה הדיברות קול מיוחד לכל יום ויום. וכמו שמעשה בראשית מתחדש בכל יום. ומכח הטבע נמצא ג"כ הסתר בכל יום שע"ז אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולכן יש ג"כ גאולה וחירות בכל יום ויום וע"י העסק בתורה נעשה בן חורין כמ"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואז זוכה לקבל קול תורה המתחדש בכל יום. ולכן מי שאינו עוסק נקרא נזוף הואיל והתורה מוכנת בכל יום לגלות טעמים חדשים תמיד כמ"ש דדיה ירווך בכל עת. ומזה בא בת קול הנ"ל:

חז"ל קראו לזה החג עצרת. ובתורה נקרא יום הקהל. כי בקבלת התורה הי' לבנ"י לב אחד כמ"ש הקהל לי את העם והיינו כניסי' לשם שמים וסופה להתקיים שנשאר מזה כח בכל חג השבועות להתאסף בכלל ובפרט נפשות בנ"י. ובאמת גם בכל יום מתעורר כח מתן תורה והוא ק"ש שמע ישראל שהוא התאספות כלל ישראל. כי עצרת ג"כ מלשון מלכות כמו זה יעצור בעמי שע"י שמקבלין מצות המלך נעשין אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש שזה הי' בקבלת התורה קבלת עוז מלכות שמים ועול מצות ובזה נעשין בנ"י אחדות אחד זהו שמע ישראל:




;תרנ"ח
לחג השבועות
בענין וספרתם לכם כו' תספרו חמשים יום. דאיתא בגמ' מי יתן טהור מטמא ר"מ אומר דם נעכר ונעשה חלב. וחכמ"א ש"ז טמא ונולד ממנו אדם טהור. והנה ב' אלו הדברים נעשין כאחד כאשר נגמר בירור הטיפה ונולד האדם כמו כן הדם נעכר ונעשה החלב. וכן הוא בפנימיות כפי הבירור בנפשות בנ"י כך מתברר להם למעלה ונמתק להם הגבורות והוכן להם התורה וכן הי' ביציאת מצרים שנזדככו בנ"י כעובר במעי האם ואח"כ ניתן להם התורה. וכן הוא בכל פרט כפי הזיכוך שלו נמשך לו חלק מהתורה השייך אליו. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז כו' מסילות בלבבם. אין אדם אלא ישראל וכפי המסילות בלבותם כך נתעורר להם ונפתח להם שער התורה. וז"ש תנו עוז לאלקים. אין עוז אלא תורה וז"ש אשרי מי שע"י מסילות כו' עוז להם בך. וז"ש עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק. והבן. והנה הספירה הוא מ"ט יום. ובעצרת יורד הארה משער הנ' הוא עלמא דחירות. ואיתא בשם האר"י ז"ל במאמר שלא הספיק בצקם של בנ"י להחמיץ כו' כי היו במצרים במ"ט שערי טומאה ואלו ח"ו היו נשקעים בשער הנ' לא היו יכולין ליגאל ע"ש. ולעומת זה כשנכנסו בשערי קדושה כיון שנפתח להם שער הנ' שבקדושה שוב א"י לחזור להשתעבד לסט"א לכן היא עלמא דחירות. דבמ"ט שערים כיון דגם בשערי טומאה יש בהם ניצוץ קדושה לכן יכולין לחזור וליטהר כמ"ש מי יתן כו' לא אחד. ואלה המ"ט שערים צריכים להתברר ע"י בנ"י כמ"ש וספרתם לכם. אבל שער הנ' שבקדושה אין שם כלל מגע טומאה לכן שתי הלחם חמץ כיון דסט"א אינה יכולה להתדבק בהתגלות שער הנ'. ולהבדיל בסט"א בשער הנ' אין שם שום ניצוץ קדוש. וז"ש בזוה"ק ונטמתם בלא א' ע"ש ס"פ שמיני. ובשבועות נתגלה שער הנ' לכן כתיב בשבועות בעצם היום הזה וכמו כן ביוה"כ שזה היום טהור ואין שום תערובות ונקרא עצם היום הזה. וכמו כן במילה כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם. כי גם הוא בשמיני בעלמא דחירות כנ"ל:

ענין מגילת רות בשבועות. לבקש הגאולה בכח התורה. דכתיב בעתה אחישנה זכו אחישנה והוא כשיהי' הגאולה בכח התורה דכ' תוחלת ממושכה מחלה לב פי' בזוה"ק כשהשפע יורד על פי מדריגת הטבע ע"ש פ' מקץ ועץ חיים תאוה באה כשמתדבקין בעץ החיים כראוי יכולין ליגאל בכל רגע כי התורה למעלה מן הזמן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. זהו אם יגאלך טוב בכח התורה שנקראת טוב. ואם לא יחפוץ כו' שכבי עד הבוקר הוא הגאולה בעתה. לכן בעצרת צריכין לבקש על הגאולה בכח התורה. גם בכל התפלות איתא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אז תאוה באה. ומכש"כ בחג הזה צריכין לסמוך תפלה לתורה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל רמז שתי הלחם לתורה ותפלה:




;תרנ"ט
לחג השבועות
אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. עיקר גמר יציאת מצרים הי' בקבלת התורה וכמ"ש בזוה"ק חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא. ולכן בכל ימי הספירה נגמר פרטי יציאת מצרים אבל ביום החמשים יצאו לגמרי מארץ מצרים הוא התפשטות הגשמיות בשלימות שנעשו כמלאכים. וע"ז נאמר צאינה וראינה כו' במלך שלמה. צאינה הוא לצאת ממלבוש הגופני כמ"ש ויוצא משה את העם כו' מן המחנה. וכ"כ נפשי יצאה בדברו. וע"י זה וראינה כמ"ש וכל העם רואים כו' ויתיצבו בתחתית ההר הוא התלבשות ברוה"ק כמ"ש ותתצב אחותו במדרש על רוה"ק וכ"כ ויתיצבו כמו לבוש שנתלבשו בלבוש רוחני וזהו תכלית יציאת מצרים. ולכן בשבת ויו"ט אומרים זכר ליציאת מצרים. ומה שייך זכר ליצ"מ הלא רואין אנחנו שיצאנו ממצרים ומה צריך זכר. ואם הפירוש לזכור הגלות מצרים לא שייך הלשון זכר ליציאת מצרים. לגלות מצרים הוא. אבל הפי' כנ"ל שעיקר יציאת מצרים הי' רק שעה אחת שעמדו בנ"י על הר סיני ויצאו לגמרי ממיצר הגוף מה שא"י להשיג בזמן אחר. אבל הקב"ה זכר עשה לנפלאותיו בשבתות וימים טובים וכן בכל המצות שהם זכר ליצ"מ כגון תפילין וציצית שכתוב בהם יציאת מצרים ע"י אלה המצות נתעורר הארה וזכר מיצ"מ שהי' אז ויכולין לצאת ממאסר הגוף. וכפי הכנת האדם בקיום המצות האלה כך זוכה ליציאת מצרים. לכן נק' יום הביכורים שנעשו בנ"י כברי' חדשה בקבלת התורה. ופירוש מבית עבדים דידוע שכל העולם נברא בכ"ב אותיות וכל מיני צירופי אותיות בונים בתים. ובנין הטבע נק' בית עבדים. אבל הקב"ה נתן לנו התורה וכל הצירופים שבתורה אשר שם משה הם בתים מלאים כל טוב והוא תורת אמת. ואיתא בזוה"ק בעצרת על פירות האילן כי באמת כל הנבראים בכח התורה רק שהם כמו עלין וקליפין כי באילן יש פרחים ועלין וקליפות. אבל בנ"י אחוזין בעיקר האילן והם פירות האילן. ושאר הדברים שהם לצורך האילן ואינם עיקר הפרי נקרא בית עבדים כמ"ש:

בפסוק לבעבור נסות אתכם כו'. כי בודאי היו נסיונות גדולות לבנ"י שנתקרבו להר סיני. ותוס' כתבו שהוצרך לכוף עליהם ההר כגיגית אע"פ שהקדימו נעשה לנשמע מ"מ כשראו האש הגדולה היו חוזרין. ודבריהם אמת כי בכל מדריגה שנתעלה האדם יש נסיונות רבות כמ"ש וסביביו נשערה מאוד. ואיתא בזוה"ק במה שהחזיר הקב"ה התורה לאומות וברחו משום שנסמו עיניהם והביא המשל מפקח שיש לו חבית מלא טוב ושם על פי החבית סם המות ע"ש. ואין זה ענין ערמה כלפי מעלה רק שכן הוא המדה. ולכן זה עצמו הי' העדות שבנ"י מוכנים אל התורה ולא האומות. ולכן הי' לבנ"י נסיון גדול והוצרך מרע"ה להאיר עיניהם להראות להם כי זה רק נסיון. ז"ש לבעבור נסות אתכם כו'. וכן איתא בגמרא וזאת התורה אשר שם משה זכה סם חיים לא זכה סם המות. וכן אמרו פן נמות ומרע"ה שם וסידר לפניהם דרך החיים וכ"כ החיים והמות נתתי לפניכם:

איתא במד' כשרצה הקב"ה לומר אנכי צוה למרע"ה לירד שלא יאמרו בני ישראל שהוא דברי משה ע"ש. מוכח מזה כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה דאל"כ הרי יבחנו בטביעות עינא דקלא. רק שבאמת הי' זה הקול כקולו של משה. ולכן כתיב וגם בך יאמינו לעולם כי מאלה הדיברות ראו כי נבואת מרע"ה הוא מפי הקב"ה. וכ"כ בעבור ישמע העם בדברי עמך:

בענין מגילת רות שתקנו בשבועות. כבר כתבתי עפ"י מ"ש באוה"ח בפסוק והייתם לי סגולה כי בנ"י נבראו להוציא הניצוצות קדושות מכל העולם וכשזוכין יכולין להוציאם בכח התורה ואם לאו צריך להיות ע"י פיזור הגלות. וכ"כ ה' עוזי כו' ומנוסי ביום צרה. וע"י ב' אלו אליך גוים יבואו. והנה זה הי' באלימלך שהוצרך לצאת לחו"ל להוציא נשמת דוד ומשיח. ולבועז באה מעצמה לביתו בכח עוז התורה שהי' בו כמ"ש בו עז. ואפשר זה רמזו במדרש אשר באת כתיב. פי' שעיקר השבח שבאת רות מעצמותה להתקרב. ולכן תהי משכורתך שלימה כענין שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכשהניצוצות הקדושות מתקרבים מעצמם יש להם עלי' ביותר. [ואפשר זה הרמז שהי' חמץ בשתי הלחם לרמוז שבכח התורה יש עלי' לכל הבריאה. וכעין זה כתב בזוה"ק ע"ש]:




;תר"ס
לחג השבועות
הטעם שנקרא במשנה עצרת כמ"ש בעצרת על פירות האילן. נראה עפמ"ש חז"ל שהחזיר הקב"ה התורה לכל האומות עד שבא אל בני ישראל כמ"ש וזרח משעיר כו' הופיע מהר פארן כו'. וכל זה שנעשה אז מתקיים בכל שנה שיש בכל שנה בחי' יציאת מצרים ובחירת השי"ת בישראל ונתינת התורה. לכן בימי הספירה היא הבירור ונפתח פתח של גאולה בניסן הגם שהוא מיוחד לבנ"י משום שבאמת הם נשארים בזה אבל שערי הגאולה נפתח לכל באי העולם. ולכן מבקשים גם בנ"י יודוך עמים כולם ישמחו וירננו לאומים. ואותן הניצוצות קדושות שזוכין להתקרב מתחברין אל בנ"י כמו שהיה אז עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכן כל בירור רות הי' מקציר שעורים עד קציר חטים. דאיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. והם ב' שערים עומר מאכל בהמה והוא שער הראשון הנפתח לכל הבא להתקרב שהם בהמה המה להם. אבל ישראל זוכין לשער הפנימי שתי הלחם של חטים מאכל אדם אתם קרוין אדם. וכמו שנעשה זה הסדר אחר ר"ה שהוא הנהגה חדשה על כל השנה ומבקשים על כל הברואים ומקריבין ע' פרים בחג. ולבסוף שמיני עצרת הוא לכם מיוחד רק לבנ"י. מעין זה הוא בשבעה שבועות ואח"כ שבועות עצרת מיוחד רק לבנ"י לכן נקרא עצרת. ואיתא בגמרא על פסוק ה' יתן אמר המבשרות צבא רב כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות כו'. וסיום הפסוק ע"ז מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. פי' שהי' הכנה במתן תורה לקרב כל הלשונות. אבל לא זכו לזה. רק לבנ"י נמסר כל הפתחים כמ"ש וירש זרעך כו' שער שונאיו. ולכן נקרא עצרת שנאסף הכל רק לבנ"י:

ענין קריאת מגילת רות בשבועות. דאיתא במד' אנכי לשון תנחומין כמ"ש אנכי אנכי הוא מנחמכם דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו שזכו בנ"י לקבלת התורה ע"י גלות וגאולת מצרים כמו כן בימי הגאולה נזכה לשלימות מתן תורה. ולא עוד דכתיב ב"פ אנכי כמ"ש במד' שיאמרו לעתיד ב' פעמים אלקינו זה קוינו לו כו' זה ה' כו'. דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו' א"כ עדיין לא הי' הקבלה בשלימות כפי רצונו ית"ש. וכ"כ אנכי עומד כו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר כו'. אבל לעתיד יתקיים בשלימות. וזהו רמז הפסוק לא תגע בו יד כו' במשוך היובל המה יעלו בהר. שלעתיד שיהי' הגאולה בשלימות כמ"ש כי לא בחפזון תצאו כו' אז יעלו בהר כמדריגת משה רבינו ע"ה דכתיב ומשה עלה כו' והי' ללמד על הכלל כולו. וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו משה רבינו ע"ה כתיב בי' וירא ראשית לו ומשיח הוא בחי' אחרית. ב' הגאולות בכח התורה שהיא ראשית ואחרית הכל. וכ"כ גאלתי אתכם אחרית כראשית:

כתיב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה דתורה בחינת אש כמ"ש כה דברי כאש. ודרך האש כשבא עליו מים ואינו נכבה. מתגדל עוד ביותר כח והתלהבות. וכ"כ ולאום מלאום יאמץ. ומזה המלחמה של עמלק באו לקבלת התורה:

הלימוד בליל שבועות להראות חביבות התורה כי כל חמדת עוה"ז בא מתוך הרעבון. ולפי רוב הרגילות מתמעט האהבה והמרעיב עצמו אוכל לתיאבון. והתורה כל מה שעוסקים בה ביותר מתרבה אהבה וחמדת התורה וע"י עסק התורה בליל שבועות נתרבה הצמאון אל התורה. וכ' כל צמא לכו למים. כמ"ש במד' שנמשלו לדגי הים שגדלים במים ופותחים פיהם לכל טיפה של מים כאלו לא טעמו טעם מים. כן בנ"י העוסקים תמיד בתורה חביב עליהם כל אות מהתורה כאלו לא טעמו דברי תורה מעולם:

בענין זכור ושמור שמור הוא הקדושה שיורדת בשבת וצריכין לשמור שלא לחלל הקדושה ולכן כתיב בה כאשר צוך ה' אלקיך. לשמור מצות השבת. אבל זכור הוא הקדושה שצריכין בני ישראל להמשיך בשבת תוספות קדושה ע"י חידוש היום ותפלת שבת והוא מדריגה שלמעלה. אבל אחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' שמירה זוכין למדריגת זכור:

בעזה"י. לחג השבועות



;תרס"א
המנהג לעסוק בתורה בליל החג. דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וקשה דכתיב מורשה קהלת יעקב. אך התורה נקראת עץ חיים. וכמו שאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה כמו כן התורה מתחדשת פירותי' בכל שנה. ולכן בעצרת על פירות האילן היינו התחדשות התורה שנק' עץ חיים. וכן איתא בספרים. ולכן נק' יום הביכורים. וכמו דאיתא במד' שכל הנביאים וחכמים קיבלו בהר סיני חלקם בתורה רק שנתפרשו דבריהם כל אחד בשעתו. כמו כן בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו מקבלין בנ"י חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה ואח"כ מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו. וזה ההתחדשות תלוי כפי הכנת כל אחד. ועל זה רמזו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שיכין כל א' את עצמו לקבל חלק מתורה המתחדשת בכל שנה שאינה ירושה רק מתחדשת בכל עת. ויום זה שורש התורה של כל השנה. ולכן שתי הלחם בא חמץ כמ"ש בזוה"ק דאית בי' ביטול יצה"ר. והוא ע"ד שאמרו בגמ' אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולפי שזה היום שורש התורה הוא ביטול היצה"ר שהתורה תבלין כנגד היצה"ר. וב' הענינים אבן וברזל. הם מול בחי' מ"ע ומל"ת. אבן הוא מה שמטמטם הלב כאבן שלא יקבל אור המצות. ומול זה נקראת התורה מים והאבן נימוח בו כמ"ש אבנים שחקו מים ומרכך לב האדם לקבל אור המצות. ברזל הוא הקלקול במל"ת ומול זה נקראת התורה אש כה דברי כאש כו' וכפטיש יפוצץ סלע. שהאש מבער ושורף הפסולת ומתקן הפגם כמ"ש משיבת נפש. והרמז לזה אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזה כפי העסק בתורה שאז נקראים בנים ואין המחיצה מפסקת כנ"ל:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות פירש מו"ז ז"ל כעין דאיתא בגמ' דאיכא טביעות עינא דקלא. ופירוש הדברים שהכירו והבינו שהם דברי אלקים חיים. כי נפשות בנ"י הם חלק אלוה ממעל. וכשנתלבשו בעולם הטבע נכבה כח האלקות. וכשעמדו על הר סיני ושמעו הדיברות הרגישו בנפשותם התקשרות הנפשות אל הבורא. וזה פי' הכיר את בוראו שנאמר באברהם אע"ה וכ"א במד' איזה דעת זה המכיר את בוראו ומי שזוכה להכרה זו א"י לשכוח את הבורא כי הוא דבקות בעצם הנפש. וז"ש שיצאה נשמתן. והקב"ה כשאמר אנכי ה' אלקיך חקק בנפשות בנ"י אלה השמות שאינן נמחקין. כדאיתא שיש שמות שאינם נמחקין. פי' הגם שכל התורה שמותיו של הקב"ה. אבל יש שמות שאינם נמחקין והם רשימות וחקיקות לעולם. וזה עצמו שכ' מיד לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ומלבד שהוא אזהרה הוא ג"כ גזירה שאין יכול שום שעבוד וכוחות סט"א לשלוט באיש ישראל לפי שחקוק בנו שמו ית'. וכמ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שטרי קודם. ואפילו גם עתה שאנחנו בגלות מ"מ כתיב עמו אנכי בצרה. וכמו שהראה הקב"ה ליחזקאל הי' הי' דבר ה' לנחם את בנ"י בגלות. והוא עדות על כל הגלות אפי' שאין לנו עוד נביא. כי יחזקאל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ולכן קורין מרכבת יחזקאל בחג הזה לומר כי כח אנכי לעולם בישראל כמ"ש ואנכי לא אשכחך. וזהו ענין הטביעות עין להכיר את הבורא מיוחד רק לבני ישראל. כעין דאיתא אין מחזירין אבידה לע"ה רק בסימנים ולת"ח בטביעות עין. הרמז כי באמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו. למענהו. לעדותו להעיד עליו. אבל הכל בסימנים ורמזים על כח אלקות. ובסימנים יש חילוקים יש מובהקים ושאינם מובהקים ויוכלו להתדמות בשקר. אבל בנ"י שניתן להם התורה מכירין את הבורא בטביעות עין ממש. ולזה אין הכחשה בעולם. לכן הם עדים מיוחדים על הבורא. וכ"כ אתה הראת לדעת כדי שיוכלו להעיד על הבורא. וגם בשבת דהוא סהדותא חל על בנ"י נשמה יתירה שיוכלו להכיר ולהעיד על הבורא ית"ש. ועל שבת אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן נק' התורה חמדה גנוזה:

איתא בגמ' הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שהוא יום שניתנה תורה לישראל. כי הורדת התורה מן השמים הוא התפשטות אור התורה למטה. וכמו כן בבנ"י בעצמם הארת הנשמה בגוף. כי האדם כולל שמים וארץ. נשמ"ה גי' השמי"ם. ועיקר נשמה יתירה קיבלו בנ"י במתן תורה אנכי ה' אלקיך. ולכן אז נתבטל הגוף אל הנשמה. וז"ש נמי לכם שאז הלכם מתבטל אל השורש ומעין זה בכל שבת קודש נשמה יתירה שבו מתנוצץ הארה מקבלת התורה כמ"ש זכור כו' יום השבת בעצומו של יום שניתן בו התורה ולכן מצוה לענג בו גם הגוף:




;תרס"ב
בפסוק ומשה עלה ובמד' כל עלויך הי' מן המרום. עלית למרום דאיתא במדרש תשא בפסוק ככלתו מה כלה זו מצנעת עצמה ומגלית עצמה בשעת חופתה כן צריך להיות ת"ח צנוע במעשיו ומפורסם במעש"ט. וכן הי' במרע"ה עניו מאוד. וכאן עלה אל האלקים. וכן מצינו בר' יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא ובעצרת אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דבאמת כפי הענוה שנמצא בגוף כך מתעלה ומתרומם הנפש. וזה הרמז חמץ בשתי הלחם. כי חמץ רומז על התנשאות. ובעצרת מתרומם נפשות בנ"י הנפש שליט על הגוף דהתורה נקראת אש ונק' מים שירדו למקום נמוך רומז על גוף השפל ואז חל עליו התלהבות התורה שנק' אש ומתעלה למעלה. שכן צריך להיות הנשמה ממעל צריך להתרומם למעלה. והגוף מעפר צריך להיות שפל עד לעפר. ומרע"ה נק' איש האלקים מחצה איש ומחצה אלקים כמ"ש במד' וזאת הברכה. והחלק איש שבו הי' עניו מאוד וחלק אלקים נתעלה יותר מן המלאכים. לכן כתיב עניו מכל כו' אשר על כו' האדמה. אבל למעלה נתעלה מכל. ורמז במקום שאין אנשים השתדל להיות איש היינו במרום. כמ"ש עיר גבורים עלה חכם:

שתי הלחם רומז למ"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ולעוה"ב. לחם מן השמים ומן הארץ הכל תלוי בתורה דכתיב לקח טוב נתתי לכם במד' יש לך מקח יש בו כסף כו' והתורה יש בה כסף זהב שדות וכרמים כי הכל נברא בתורה מכש"כ שקיום הכל על ידי התורה. וכתיב ה' עוז לעמו כו' ה' יברך את עמו בשלום. וכמו דאיתא בשבת דלא אשתכח בי' מנא ומ"מ כתיב ויברך דכל ברכאין בי' תליין. לכן לחם הפנים נערך בשבת. כמו כן בשבועות יום שניתנה בו תורה כולהו ברכאין בי' תליין לכן שתי הלחם בעצרת. ושתי הלחם הוא עוד למעלה שהם שורש הי"ב לחם שבלחם הפנים:

חז"ל קראו לזה החג עצרת. היא כנופיא דכתיב מורשה קהלת יעקב שע"י התורה באים לאחדות. שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. ומטעם זה הנפשות קרובים מצד אחדות השורש כמ"ש ז"ל דכתיב שבעים נפש ביעקב שהם כנפש אחד. ולכן התורה משיבת נפש שהיא שורש נפשות בנ"י. ואיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שכפי האחדות הנמצא בישראל זהו אות לאור תורה שמאיר בהם. דכתיב אתה אחד ושמך אחד וישראל גוי אחד בארץ וז"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. שאין האחדות בעולם רק הקב"ה אחד והתורה שמותיו של הקב"ה אחד וישראל גוי אחד. וזהו הרמז בההוא גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. ואמר לי' הלל הזקן דסני לך לחברך לא תעביד. כי האדם יש בו שינוים. תמיד וא"א להיות על רגל אחד תמיד. רק בכלל ישראל יש זה האחדות דכתיב אני ה' לא שניתי. והוא אחד האמת. פי' אחד כשאין בו השתנות לעולם. ובכלל ישראל נמצא מזה האחדות כדמסיים הפסוק ואתם בנ"י לא כליתם. ולכן כפי מה שמבטל אדם את עצמו אל כלל ישראל יכול להיות עומד על רגל אחד. כי בנ"י בכלל אין להם השתנות מצד הדביקות באחד האמת:




;תרס"ג
איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא דמטי עלי' בההיא ליליא. דאיתא הבא לטהר מסייעין אותו. ובימי הספירה מבקשין בנ"י הטהרה. ומ"ט ימי טהרה הוא בכח התחתונים בכח ספירתם וספרתם לכם. וטהרת ליל החג מלמעלה מה שאין בכח האדם. וטהרה היא הכנה לקבלת התורה. דאיתא וטהר לבנו לעבדך באמת אין אמת אלא תורה כי הכל עובדין את המלך ית"ש. אבל עבודת אמת הוא מצות התורה שהם תקונים בכל העולמות. אמת כולל מראש ועד סוף עבר ועתיד. וצריך אדם לבקש הטהרה כדי שיוכל לעבוד להשי"ת באמת:

איתא העולם נברא בב' בראשית מה ב' סתומה מכל צד ופתוח מצד אחד כך לא תהרהר מה למעלה מה לפנים כו'. א"כ התורה שהתחילה בא' אנכי והא' פתוחה לכל הד' קצוות ולמעלה ולמטה לפי שהתורה קדמה לעולם וע"י התורה יכולין בנ"י להכיר את הבורא ית"ש כמ"ש אנכי ה' אלקיך ביחוד שלא ע"י אמצעיות מעשה בראשית. ולכן לא כתיב אשר בראתיך רק אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהתורה היא נחלה בלי מצרים וגבולים. וכ"כ שאל נא לימים כו' ולמקצה השמים כו' הנהי' כדבר הגדול הזה כו'. א"כ התורה חוץ מכל הבריאה וכל הקצוות והיא בחי' אמת שכולל ראש תוך סוף:

כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כו'. שתכלית התורה לבוא ליראה אמיתית כדאיתא בגמ' וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה פתח ליכנוס ליראת שמים ז"ש אשר ילמדון ליראה אותי שהלימוד יהי' כדי לקבל היראה בשלימות. וז"ש מרע"ה לבנ"י שאמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות והשיב להם אל תיראו כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וכבר אמרו חז"ל אין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. א"כ הי' דברי בנ"י בשביל היראה. וכן אמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם כו' ליראה אותי כו'. והפי' שחששו בנ"י שע"י שיתקרבו יותר מדאי יתחלש אצלם היראה ויפלו ממדריגת היראה. פן נמות כי ירידה ממדריגה ושפלות נק' מיתה. ומרע"ה השיב להם אדרבא כפי מה שיתקרבו ביותר יפול עליהם יראת הרוממות כי התורה מביא היראה. והעד. מרע"ה שהי' שר התורה הי' עניו מכל אדם. וענוה למעלה מיראה וכמ"ש וסביביו נשערה מאוד וכ"כ לכל המורא הגדול פי' חז"ל על קבלת התורה שאז הי' בחי' יראת הרוממות:

שבועות הוא ע"ש השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני. וכולל ב' השבועות. שנשבעו בנ"י לעבוד את ה' כמ"ש ב"פ אשר דיבר ה' נעשה והן הן שבועה. וכן הקב"ה נשבע לבנ"י כמ"ש ב"פ אנכי ה' אלקיך בעשרת הדיברות והוא שבועה. וכ"כ הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם הואיל פי' שבועה. ושבועות אלו מתעוררין בחג השבועות ולשון חז"ל מושבע ועומד מהר סיני ששבועה זו קיימת לעד בכל איש ישראל ואין לה התרה עולמית:

איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר וזהו שאמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה חירות מן יצה"ר כמו שהי' בשעת קבלת התורה דכתיב מי יתן והי' לבבם זה להם כו' ב' יצרים. וכן אומרים ותלמדם חקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם הוא ב' לבבות כן תחננו ותלמדנו. ובכח קבלת התורה שמתעורר בכל יום יש להתחזק נגד היצה"ר כמ"ש חז"ל משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח. וע"ז כתיב והיו הדברים כו' מצוך היום על לבבך ב' לבבות. ובכל יום יהיו בעיניך כאלו היום ניתנו. ומכש"כ בחג השבועות אנכי מצוך היום ממש יכולין לבטל גם היצה"ר אל עבודת הבורא וזה הטעם חמץ בשתי הלחם. וכ' וידעת היום והשבות אל לבבך כי דעת במוח והעבודה היא בלב כמ"ש חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. וע"י הדעת צריכין להמשיך הלב. ולכן ק"ש קודם תפלה ואין עומדין להתפלל אלא מתוך דברי תורה. וכ"כ לכל אשר יקראהו באמת אין אמת אלא תורה. וגם בקבלת התורה כתיב תעבדון את האלקים על ההר הזה. וכ"כ וירא העם כו' ויעמדו מרחוק ואמרו חז"ל עמידה זו תפלה:

ושם עצרת ע"ש הכנופיא דכ' הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. לי לשמי. והוא כניסי' לשם שמים שמתאספין בני ישראל לשם שמים כדי שירד להם התורה מן השמים כדכתיב הבונה בשמים מעלותיו כשאגודתו על ארץ. וכמו שהי' אז בפועל ממש שירד להם התורה מן השמים והוא ללמד על כל הדורות כשהכניסי' לשם שמים. וזה הכינוס שנעשה אז בזה היום נשאר לדורות מורשה קהלת יעקב לכן נקרא עצרת:

איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דאיתא אמרה שבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג השיב לה כנס"י יהי' בן זוגך הה"ד זכור אשר אמרתי כנס"י יהי' בן זוגך ע"ש בפסיקתא. והענין הוא דאיתא שבת יעשה כולו תורה הגם כי כל מעשה בראשית בכח התורה כדאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית. אבל כל הששה ימים הי' כח התורה בהשתתפות המעשה כדכתיב ששת ימים עשה. ולכן יש בתחתונים דרך לקבל זו ההארה המתלבשת בכל מעשה בראשית. אבל בשבת כתיב וינפש ולא הי' בו מעשה והיא כולה תורה לכן אין בתחתונים מי שיוכל לקבל זו ההארה של השבת רק כנס"י יהי' בן זוגך שהם עתידין להיות למעלה מן העשיה ושיהי' כולו תורה ונתקיים במעמד הר סיני ונשאר מזה זכר בכל ש"ק שמבטלין בנ"י כל המעשים והוא יום שביתה והוא עדות על ישראל שהם מיוחדים לתורה למעלה מעשי':




;תרס"ד
מחג השבועות
תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים כי בנ"י נקראו ראשית תבואתו שהיא הפרי שבשבילה נברא הכל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית פי' ראשית היא התחלה והעיקר הפנימיות כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' לכן נק' יום הביכורים שנגמר הפרי. אבל בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמו שיהי' לעתיד אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. ואז יהי' טוב אחרית דבר מראשיתו. ובאמת כפי מה שמעלין בנ"י גם מן האומות מתרוממים הם ביותר. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע. כי בנ"י הבינו זאת שנבחרו כדי לקרב הכל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. כתיב הכא נעשה וכתיב התם נעשה אדם. כמ"ש את הנפש אשר עשו ותרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא ועי"ז נשמע. כמו שהוא בפרט כפי תיקון המעשים לקרב כל מעשה הגוף אל הנפש אז מאיר הנשמה באדם. כמו כן בכלל כפי תיקון כלל ישראל לקרב מן האומות כך מאיר בהם התורה. וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי בנ"י הם באמת חלק ה' ותורתו. אבל גם זאת ממדת האמת לעשות חסד לקרב גם את הרחוקים הבאים לשם שמים. אמת ליעקב התורה. חסד לאברהם שנתקרב גם מזרע לוט רות המואביה:

כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ואיתא בפסיקתא יש שמלמד רוצה ואין התלמיד רוצה ויש תלמיד רוצה ואין הרב רוצה ברם הכא פנים בפנים דיבר. פי' פנים כמ"ש ופניתי אליכם דרשו חז"ל פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. וכמו כן פנו בני ישראל מכל עסקיהם ועוסקים בתורה. ולהבין פי' פונה אני מכל עסקי אצל הקב"ה. רק הרמז שכל תהלוכות העולמות למעלה למעלה הכל הוא לפי הנהגות בני ישראל שכל פינות שהוא פונה כולם הם בכם. וכמו כן בנ"י למטה כך צריך להיות שכל המכוון מכל הפינות שהם פונים יהי' רק לשמו ית'. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש נפשי יצאה בדברו. ובזמן המקדש שהיו עולין ג"פ בשנה הי' מתחדש זה הדביקות בכל רגל כמ"ש יראה כל זכורך כו' פני ה' אלקיך היא בחי' פנים בפנים כמ"ש ז"ל כשם שהוא בא לראות כך בא להראות. שהרי פנו בנ"י כל איש ואיש מכל עסקיו והלך להיראות פני ה' וכ"כ בזוה"ק בקשו פני אילין מועדיא:

איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא עילאה דמטי עלי' בההיא ליליא דשבועות ע"ש. דכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש בקרבי. ולכן יש מקודם ימי הספירה לזכות לטהרה והוא על ידי הכנת האדם כמ"ש וספרתם לכם והבא לטהר מסייעין אותו שהיא גמר הטהרה שבא מהשמים כמ"ש וספרה לה כו' ואחר תטהר. ואחר הטהרה רוח נכון חדש הוא יום הביכורים. וכתיב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. ובימי הספירה בחי' מערכי לב לבנ"י שנקראו אדם ומה' מענה לשון התורה מן השמים. ואיתא בזוה"ק כי חודש סיון שנקרא תאומים רומז על פה ולשון ע"ש פרשת יתרו. דמתחברים כחדא. ועל ב' אלו נאמר כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע. והפה נתקן בחג הפסח פה סח. והוא תיקון הראשון שהיא בהשתתפות הגוף. לכן כתיב לך יודה. הודאה הוא מצד דבר המתנגד. כי הגוף מלמטה נעשה כפוף (על) [*אל] הנפש וזה החירות בפסח. אח"כ כל לשון לך תשבע בשבועות שהוא דביקות הנפש בשורש. וזה השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני שעל שם זה נקרא שבועות:

גרסה מ־21:32, 16 בינואר 2017



שבועות

תרל"א
בעזה"י שבועות . לא נכתב כסדר. %ליל א'

בגמ' ארץ יראה ושקטה. אם יראה למה שקטה. שקטה למה יראה. אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש תנאי התנה הקב"ה אם בנ"י מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר עולם לתוהו ובהו כו'. נראה הפי' שע"י היראה שקטה לבסוף. כי מה צריך לכדר"ל הלא לא הקשה למה יראה רק אם יראה למה שקטה. דהקושיא ממ"נ אם זה שיראה עיקר א"כ מה שקטה דקאמר וכן להיפוך. ומשני שע"י היראה בתחלה שקטה לבסוף. כי אם לא הי' צורך בתנאי לקבלת התורה למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה. רק שזה הי' הכנה לקבלת התורה שע"י שכל הבריאה תלוי בקבלת התורה לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה. וע"י שיראה הי' יכולין לקבל ושקטה לבסוף. וכמו כן בכל מצוה ג"כ ההכנה ע"י היראה מקודם כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודביקות. וכל זה בא ע"י יראה הקודמת שעי"ז שומר אדם עצמו שלא יקלקל שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית'. וז"ש ושמרתם ועשיתם ושמירה הוא בחי' יראה והוא בחי' מל"ת שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למ"ע באהבה. ומל"ת הוא הכנה למ"ע כמ"ש סור מרע ועשה טוב. וז"ש ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (דאס געדעכיניש). מ"מ מי ששומר עצמו וחיותו ורצונו שלא להשתמש בו לעניני עוה"ז כדי שיהי' עיקר הרצון נקי לקיים מצותו ית'. הוא בכלל זכור ג"כ שבדיבור אחד נאמרו כנ"ל. ומרע"ה במשנה תורה עירש הכנת בנ"י ג"כ איך לבוא לבחי' זכור כנ"ל. ועיין לקמן כי סיום הדיבור שייך ליום ב' שחל בשבת]:

יום א' וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית. וכמ"ש כח מעשיו הגיד שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. וז"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכן מ"ש מכל דיבור נתמלא העולם בשמים. וכן מ"ש נחלק לשבעים לשונות. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות כמ"ש בזוה"ק. שפי' מאמר בחשאי ובהסתר. ודיבור הוא התגלות. דבר מלך שלטון. שאז נתגלה שכח התורה מחי' הכל ומושלת על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. ז"ש בתרגום וירד ה' על הר סיני ואתגלי כו'. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי' נסתר כנ"ל. ולכך נק' יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחי' הראשית ונתחדש עי"ז. וכ"כ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז"ל בטובו בהתורה כנ"ל שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש ג"כ מ"ב בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר שיש ביטול יצה"ר ג"כ על ידי שנתגלה שגם חיות סט"א מנקודה פנימיות כנ"ל. וזה שתי הלחם שמניפין פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי יש לחם משמים והוא התעוררות מחסד ה'. ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ"מ חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'. וזה שנק' אנשי ביתו שרצון התורה להיות עוה"ז רק כפרוזדור לטרקלין כו'. וז"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין שבכח הביטול לתורה יוכל להחזיר ולהשיב נפשו ורצונו אף שנמשך כבר לדברי יצה"ר וזהו משיבת נפש. וז"ש הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שניתן בו תורה וקבלת התורה הוא התגלות גם בעוה"ז. כי הלא התורה קדמה רק שנתלבשה עתה להיות בעוה"ז ג"כ. וכ' נמי לכם להיות בטל להתורה. וי"ל הכל מודין מודין מכלל דפליגי והיינו שבעצרת כל הנבראים והטבע מתבטלין ונמשכין לשורש חיותם כנ"ל. ביטול יצה"ר. ומהר"ל ז"ל כתב שלכך יש ביטול יצה"ר כי בל"ז שהתורה תבלין לדחותו לא הי' נברא כלל ע"ש:

ליל ב' דשבועות בש"ק. [כבר כתבתי לעיל על] זכור ושמור בדיבור אחד ששמירה הוא הכנה לזכירה והוא שמירת מל"ת שלא לצאת מהגדר להיות נקי ומוכן לקיים המצות. ודיבור ה' זכור אחר שלימות בנ"י שהוא בחי' שמור הכנת ישראל. ואיתא מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע. והלא שמעו בנ"י. אך שנתבטלו אז לשורש החיות. כמ"ש מו"ז ז"ל על רואים כו' הקולות שהי' למעלה מהתחלקות החושים ע"ש. ובכח התורה הוסר מהם הגשמיות. שמה שא"י לשמוע ע"י הטבע הוא. וכן כל מ"ש ז"ל לשבר האוזן מה שיכול לשמוע ג"כ הפי' שע"י שנתלבשה התורה בלבוש ומשל גשמיי. עי"ז בכח חיות התורה להסיר הגשמיות שיתבטל להתורה. ומה"ט נתלבשה במשלים כאלו. וז"ש לשבר האזן הגשמיי כנ"ל. וממילא יכולין לשמוע גם סוד הגנוז בתורה מה שא"א לשמוע בגשמיות. וז"ש בדיבור א' נאמרו. שע"י שבתורה מתיחדין ההסתר והגילוי. דאורייתא סתים וגליא. והוא עצמו בחי' זכור שהוא הפנימיות שנטבע בחיות האדם. ושמור שהוא השמירה מבחוץ מקום הנגלה בעוה"ז. וע"י הדיבור שהוא התגלות כח הפנימי להיות נוהג הכל עפ"י הפנימיות כמ"ש לעיל פי' דברות. עי"ז מתיחדין ויכולין לשמוע ג"כ כנ"ל:



תרל"ג

מיו"ט שבועות בקיצור ראשי דברם שאני זוכר התורה היא חיות וקיום מעשה בראשית. ברוך אומר ועושה הוא על מעשה בראשית שנבראו בעשרה מאמרות. וגוזר ומקיים הוא על הדברות שמקיימים העולם:

בפסוק אל תיראו כו' נסות אתכם כו' תהי' יראתו על פניכם כו'. לאו רישא סיפא. וי"ל כי היראה נצרך להיות ע"פ האדם כדי שלא יבוא לידי חטא. אבל מ"מ צריך האדם להתחזק לעבוד להשי"ת באהבה. אף שמכיר את מקומו כי נתרחק ע"י חטאים. מ"מ ע"ז נאמר ודגלו עלי אהבה. ובמד' דילוגו עלי כו' אף שלא בהדרגה. שבאמת השי"ת אמר הטיבו כו' אשר דברו כי היו רחוקים ממדריגת מרע"ה אעפ"כ אם היו חפצים בכל לב להתקרב הי' מתקבל כנ"ל:

בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה הי' חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד. [וי"ל ששתי לחם רומז על זה] כמ"ש וירד ה' על הר סיני ומתרגמינן ואתגלי כו'. שהי' גילוי החיות בכל הנבראים. וכ"כ אתה נגלית. וכ"כ פנים בפנים דיבר כו' שהי' כל הבריאה מכוון למעלה לשורש החיות ואיתא כשאמר השי"ת אנכי ה' אלקיך היו כל פרטי הנבראים סבורין שלהם הדיבור עד שאמר אשר הוצאתיך כו' ע"ש. והפי' כי ודאי השי"ת הוא החיות והכח של כל הנבראים. ובאמת ה' אלקיך קאי על כל הבריאה. רק שהתגלות מלכותו ואלקותו לכל הבריאה הוא ע"י ישראל. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. ונחזור לדברינו שכיון שהי' מתגלה החיות והי' תיקון הראוי. ממילא צריך להיות שלא יוכל האדם לחטוא. כי הטבע עצמו מעכב שלא יעבור שום אדם על דעת קונו. וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר. ואז נראה להם הכל בחוש הראות שא"א לסור מהש"י חי החיים. ולכך מצוה לזכור יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך והוא ההתגלות שהי' אז עומד כל אדם לפני ה' ממש כנ"ל. והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל:

בגמ' א"ר יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. וקשה אדרבה לא הי' ר' יוסף כזה נמצא כלל. וי"ל כי קודם נתינת התורה ודאי הי' ג"כ הטוב נגנז רק שבמתן תורה נתגלה ונפרש הטוב מרע שלא יהי' מעורב. והבן:

ענין קריאת רות בשבועות. שהוא ענין תורה שבע"פ. שהקב"ה מבקש שבנ"י במעשיהן יוסיפו על התורה שבכתב כי הרי מעשה צדיקים הם תורה. ונעשה ממעשי בועז ורות מגילה שהוא ברוה"ק. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר. פי' שבנ"י יאמרו מעצמם כדברים האלה. וכ"כ אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע כו'. והוא תורה שבע"פ שמצד זה מיוחד התורה לבנ"י. שדעתם מיוחד להשיג סתרי התורה שנסתר ואינו מפורש בתורה. וזה עצמו ענין בועז דאיתא הפי' בו עז. והיינו שהי' מאמין בדברי חכמים שדרשו עמוני ולא עמונית ולא הי' לו ספק בדבר כפלוני שאמר פן אשחית. והוא אדרבה הי' שמח בדבר להראות שדרשת חכמים היא התורה שניתן מסיני. ואמונת חכמים הוא יסוד תורה שבע"פ. והוא ענין אמת ואמונה. תורה שבכתב מפורש בלי הסתר. אך הרצון מבנ"י בעולם השפל הזה לבוא אל האמת ע"י אמונה. כי היצה"ר מוסר עצמו על זה להסיר האמונה מן האדם. ושיהי' נדמה בעיניו כמרוחק מהשי"ת ואומר לאדם שהוא גיאות להתקרב להשי"ת בתפלה שבלב וכדומה. אבל באמת אדרבה ההתקרבות להשי"ת מביא יראת שמים. וצריך האדם לתת לב לראות איך אינו בוש לחשוב הבלי עולם אף כי מלא כל הארץ כבודו. ואיך יבוש מלהרהר מה שהוא רצונו ית' באמת. ויראה שמה"ט הוצרכו בנ"י לשמוע ב' דברות ראשונות מהשי"ת בעצמו. כדי שיאמינו זה באמת כי השי"ת הוא החיות של כל אדם. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ממש כל החיות שלך. וז"ש לשון יחיד כי פנימיות החיות של כל ישראל היא נקודה אחת שנותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחי' את כולם. וכן אמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי הרי לאדם צדיק נתגלה השראת השכינה שבו. ואין האדם משתנה לדבר חדש ע"י המעשים. רק שנתגלה פנימיות החיות שבקרבו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כו'. וכפי מה שמאמין בזה החיות ואינו שוכח ומייגע תמיד להתדבק בשורש החיות זוכה לאמת ע"י אמונה כנ"ל. וצריך האדם להאמין שכמו שבמאמרו ית' יהי אור מאיר עוד היום האור. כן במאמרו אנכי ה' אלקיך יש חיות אלקות בכל איש ישראל:

קרב אתה ושמע. והלא עמהם הי' עומד שם והם נתרחקו ומה קרב. ונראה שכשהי' שליח מכל ישראל לשמוע עבורם הי' צריך להתקרב יותר למעלה. ובילקוט איתא שלא רצה ליקרב ומלאכים קרבוהו בע"כ דכ' ומשה נגש כו' ע"ש. [גם י"ל כי למשה הי' הדיבור ממקום גבוה יותר. רק ע"י שכל ישראל שמעו מקודם. לא הי' ממקום גבוה כ"כ. ואפשר זה הי' רצון בנ"י באמת]:

בענין אמירת בני ישראל פן נמות. אף שמסרו נפשם לקדושת שמו ית'. ופי' מו"ז ז"ל כי חששו שלא יתקיימו הדברות בידם כיון שיהי' עפ"י נס ונס הוא רק לשעה. ובזה פי' הכ' תורה צוה לנו משה עי"ז מורשה כו' לעולם ודפח"ח. ועפ"י פשוטו נראה כי היו דברות של חיים ואין מהראוי שיבואו על ידי הדברות למיתה כדכתיב וחי בהם ולא שימות. א"כ נראה מדיצאה נשמתן הוא ראי' שאין הדיבור מיוחד להם רק ע"י מרע"ה. כמו שכן הי' האמת דכ' הטיבו כו' אשר דברו [ואפשר גם מרע"ה א"ל אל תיראו כו'. אבל כשהרגישו יראה בנפשותם באמת טוב עשו באמרם קרב אתה כו']:



תרל"ד

ב"ה עירובי דברים מחג השבועות ארץ יראה ושקטה כו'. יחזור לתוהו כו' אף שכלל הנבראים טוב שלא נברא כו'. אך להיות חוזר תוהו ובוהו בלי תיקון זה ענין אמרם ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ויראה זו היתה הכנת הבריאה לקבל התורה. וכן עתה ג"כ בלילה זו יש לאדם להכין עצמו לקבלת התורה. והמנהג ללמוד כל הלילה אבל העיקר להיות מכין עצמו להאמת כי האמת הוא עולה על כל ונעשה קשוטין יותר מהכל. וכן קשוט הוא פירוש אמת והוא הקשוטין כי עוה"ז עלמא דשקרא לכן בקרבותו אל האמת הוא תכשיט. [וכ' תורת אמת היתה בפיהו וכי יש תורה של שקר רק בפה יוכל להתהפך וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר כו']. וע"י היראה קודם הדיבור להוציא דבורים של אמת זוכין לאמת. והוא יראה ושקטה כנ"ל:

בגמ' הלשון שלא שמת חלקי מיושבי קרנות כו'. כדאיתא בזוה"ק כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש עץ חיים הוא. אילנא דחיי. רק ת"ח העוסקים בה דבקין בגוף האילן וכל הנבראים כפי זכותם מתקרבים ומתרחקין להקרנות כנ"ל. לכן ביום הזה שמתעורר גוף האילן מתחדש חיות בכל התלוין בו ונקרא יום הביכורים מטעם זה. כ"כ בזוה"ק אמור. ולכן אית בי' ביטול יצה"ר ונק' עצרת שהכל מתבטלין להתורה:

דכ"ע בעצרת בעינן לכם. כי בקבלת התורה ירד כח התורה לבנ"י ולכן כל הנבראים נוטין ופונים עצמן לבנ"י אף מלאכי עליון [ועיין בדברי מהר"ל בדברים אלו]. וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ. פי' שהשי"ת נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי בי'. אבל במדבר זכו בנ"י לקבל לחם משמים ג"כ בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת א"י גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר:

בגמ' כל דיבור ודיבור נתמלא עולם בשמים ודיבור שני איך קיבלו כו'. אף כי אין ריח כל הדברות שוה. אך יובן עפ"י מ"ש ז"ל סמא דחיי ומותא כו' נגידים אדבר כו'. ומה רבותא בכח להמית. אך דכתיב ממית ומחי' ומצמיח ישועה. פי' שלעולם יש ירידה אחר עלי' כדי לקבל אח"כ [כמ"ש רצוא ושוב] וירידה צורך עלי' היא. וזה הכח שנתן הקב"ה בתורה להמית ולהחיות. והכלל כי התורה היא שלימות כל הנבראים ולכן כפי חסרון השלימות זוכין לתורה כמ"ש ז"ל שיורדת למקום נמוך. ולכן כשנתמלא מדיבור ראשון איך קיבלו עד שהעביר הקב"ה רוח א' כדי לקבל שנית כנ"ל:

וידבר משה את מועדי ה' כו'. משה תיקן לישראל להיות שואלין ודורשין בענינו של יום כו'. פי' מו"ז ז"ל שנתן זה הכח והארת היו"ט לכל איש ישראל שיוכל לדרוש ולחקור בענינו של יום כו'. וי"ל וידבר מלשון הנהגה שהנהיג הארת המועדות אל בנ"י. לכן צריך כל איש ישראל להתבונן בכל מועד להיות מוכן לקבל פני ה' כמ"ש יראה כל זכורך. ואף שעיקר המצוה אין לנו. מ"מ ההכנה בלב להעמיד עצמו לפני השי"ת הוא העיקר. ובפרט ביום הזה שעמדנו לפני השי"ת בהר סיני ומצוה לזכור יום זה לעולם כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. פי' שבשעת מתן תורה נתדבקו נפשות בנ"י בהשי"ת כמ"ש נפשי יצאה כו' וכ' פנים בפנים דיבר ה' שנתגלה להם עיקר החיות של כל הבריאה בלי שום הסתר כמ"ש אנכי ה' אלקיך שהוא הכח של כל הנבראים. לכן יכול כל אדם למצוא גילוי זו בכל שנה ביום זה וחג הזה הממוצע בין פסח וסוכות ומחבר אותם ונק' עצרת שהכל פונים אליו והוא הפנימי שבכולם:



תרל"ה

ב"ה מחג השבועות בגמ' מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה כו' בתחלה יראה כדר"ל תנאי התנה כו' ולבסוף שקטה. וקשה כי אין היראה שייך בקבלת התורה רק מקודם כמ"ש רש"י לבסוף כשקבלוה א"כ למה כתב משמים השמעת דין ארץ יראה. וביאור הענין כי היראה היתה הכנה לקבלת התורה להתקיים. ולבסוף שקטה כי רצה הקב"ה לתקן כל הבריאה בעת מתן תורה ולכן הי' צריך מקודם להיות כל הבריאה מתבטלת לבנ"י וזה עצמו טעם הקדמת הנסים במצרים ביטול הטבע ולהפיל אימה ופחד על כולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון כו'. כדי להיות לכולם אחיזה בקבלת התורה כל דבר כפי חלקו ומקומו. [ומ"ש חז"ל שהחזירה על כל האומות. בודאי אין הפי' ליתן להם התורה כמו שניתן לנו. רק לכל אומה יהי' חלקה בתורה מצד עצמה וכשלא קבלוה ניתן הכל לנו והם מקבלים ע"י בנ"י כנ"ל]:

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר מה"ש לכל א' מישראל קשרו לו ב' כתרים א' של נעשה ואחד של נשמע. מה לשון קשרו. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ. וב' בחי' אלו הם נעשה ונשמע. והם הם ב' הכתרים והכל בא בזכות התורה תורה כפשוטו שמגלה לאדם רזי עליון. וגם הוא מלשון יורה שמרוה הארץ. כמו כן כתיב יערוף כמטר לקחי שבכח היגיעה בתורה מוציא אדם כח נשמתו אל הפועל כמ"ש בזוה"ק על פסוק ישרצו המים שרץ נפש חי' כו' ע"ש. וב' בחי' הללו הם שתי הלחם שצריכין תנופה בחג הזה כי שניהם צריכין מלחמה. בחי' נעשה נגד היצה"ר. ונשמע ע"י שהוא למעלה מהשגת האדם. והוא בחי' עוה"ב ותיקון עוה"ז כמ"ש במ"א ששתי העולמות תלוין זה בזה. וז"ש קשרו לו ב' שנקשר כל א' מישראל בהארה עליונה שעל ראשו כמ"ש שמחת עולם על ראשם כנ"ל:

וכל העם רואים את הקולות פרש"י ז"ל שראו את הנשמע מה שאי אפשר לבו"ד כו'. ויש להבין מה צורך בנס הזה מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראי' ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה. ויש מעלה בכל א' וחסרון. כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי. אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע. וזה מעלת הראי'. ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש ע"י האוזן אבל הראי' היא מבחוץ. מול זאת משמיענו הכתוב כי בנ"י הי' להם ב' המעלות שקבלו את הדברות בבחי' רואין את הנשמע שאף שנכנסו לתוכם ממש מ"מ ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל. וזכו לזה ע"י שהקדימו נעשה לנשמע כנ"ל:

למה נכתב לשון יחיד ליתן פתחון פה למשה במעשה העגל כו'. נראה לפרש שניתנו באופן שיוכלו הדברות להתקיים אף בדור חייב שלא יהיו רוב ישראל בטוב רק יחיד אחד יכול ג"כ לקבל הדברות אלו ובכחו מתקיים התורה בישראל. ובל"ז לא הי' תקומה לשונאי ישראל במעשה העגל שלא הי' מתקיים אנכי רק על מרע"ה. וזה הפתחון פה לומר שעדיין התורה מתקיימת בישראל כנ"ל:

כמו שכתבו חז"ל שכל הנביאים קבלו נבואתם מהר סיני. כמו כן בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה כל מה שעתיד להבין ולחדש בתורה. וז"ש אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. האי יומא ממש. זה החג שבו ניתן התורה בכל שנה:

פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' במד' הרב נותן והתלמיד מקבל כו' ע"ש. פי' כי הקב"ה נותן התורה ונותן ג"כ כח בישראל לקבל התורה כי הכל ממנו הוא. והכנת בני ישראל אל התורה הוא חסד בפ"ע שזכו בנ"י להיות מכוון פנים בפנים לקבל הדברות. וזהו הי' ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם. וזה מתעורר בכל שנה ג"כ כמ"ש עומד ולא כתיב עמדתי. וזהו ג"כ תנופת שתי הלחם. לחם מן השמים ומן הארץ. בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. פירוש הנתינה והקבלה שניהם מתעוררין בחג הזה:

פן נמות (כו'). והוא פלא שכבר מסרו נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. אך נראה כי בודאי בעוה"ז יכולין לתקן יותר כמאמר המשנה יפה שעה אחת. אך זאת השעה אינה באה כי אם אחר מסירת נפש באמת להיות בטל כל חיי עוה"ז אצלו בעבור רצונו ית'. ובאופן זה יפה היא מכל חיי עוה"ב. ולכן מקודם צריך להיות מס"נ ואח"כ זוכין לידע ולהבין כי טוב הוא לחיות בעוה"ז לעסוק בתורה ומעשים טובים. לכן אחר שמסרו נפשם וזכו לשמוע הדברות באו למדריגת אמת ואמרו למה נמות כו'. דבר אתה כו' ונשמעה כי נתחבב להם לשמוע ד"ת יותר מהכל כנ"ל:

קרב אתה ושמע. וקשה לשון קרב כי שם הי' עומד רק הם נתרחקו והוא נשאר במקומו. אכן מסרו לו את כח הקבלה שלהם להיות שומע בעבורם ג"כ. כי אינו דומה השומע לעצמו להשומע בעבור הצבור:

היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' וחי ועתה למה נמות. וקשה לאו רישא סיפא. אכן פרשנו כי כ"ז שהי' השמיעה בכח מסירת נפש שלא הבינו שיוכלו לשמוע להשאר בחיים בכח זה יכלו לשמוע הדברות. וכאשר ראו כי ידבר כו' וחי שוב חששו שלא יוכלו להתקיים עוד בחיים:



תרל"ו

ב"ה מחג השבועות בקיצור ערבובי דברים בפסוק ה' מסיני בא כו' כבר פרשנו במ"א כי התורה כוללת כל העולמות והברואים. וכמו שמלאכי השרת נתאוו לקבל התורה הי' בודאי באופן אחר היותר עליון מפשוטי התיבות שלפנינו שהוא רק לבוש לאור התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. כמו כן החזרת הקב"ה לאומות לקבל התורה הי' ג"כ באופן היותר למטה מכמו שהוא לפנינו כו' כמ"ש שם באורך בפ' בראשית. אולם אם אמנם הפי' שניתן בשמים למלאכי השרת. עליון על פי' התורה שלפנינו. עכ"ז גדלה מעלת בנ"י אשר ניתן להם כל התורה מתחלתה ועד סופה עם כל הפי' שניתנים למלאכי השרת ועד פי' התחתון. ולכן נאמר ואתה מרבבות קודש בלשון תרגום שלא יקטרגו עלינו בשבח זה שיש לנו עליהם. כי יתרון המלאך שהוא למעלה מהגשמיות. ואין להם התקשרות כלל בגשמיות. ויתרון האדם שמגבי' ועולה עם כל התלוין בו עד למעלה ממלאכי השרת:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות. ראו לא כתיב אלא רואים פי' שכל מה שבנ"י רואים ומשיגים בכל דור ודור הכל מאותן הקולות כמאמר חז"ל שכל הנביאים קיבלו מסיני נבואתן. ולכן נאמר את הקולות פי' הנמשך מאלה הקולות. ולהבין מה דכתיב רואים ולא שומעים. עפ"י דברי זוה"ק וארא על פסוק ושמי ה' לא נודעתי כי בשם הוי"ה ב"ה אשר בו נתנבא מרע"ה לא שייך בי' ראי' רק ידיעה. ולאבות כתיב וארא כו' ע"ש. כמו כן בנ"י במתן תורה ע"י אספקלריא שרואין בה כל הנביאים עי"ז האספקלריא ראו הקולות ע"ש בזוה"ק ותבין:

בפסוק דבר אתה עמנו כו' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. וקשה כי מסרו א"ע ע"ד כבוד שמו באמרם נעשה ונשמע [*ועתה יראו] מן המיתה. אך נראה לפרש כי הרגישו אבותינו שקבלו התורה כי הם מוכנים ליפול מזאת המדריגה [*כמ"ש אכן] כאדם תמותין ולב יודע מרת נפשו. ולכן חששו כי אם ישמעו כל הדברות מהשי"ת בעצמו יהי' אח"כ נפילה שאין לה תקומה ח"ו. וכעין זה אמר הכתוב בחטא אדם ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כו'. פי' שלא יהי' נגיעה בחטאו לעץ החיים. כמו כן ממש חששו באומרם פן נמות. א"כ נכון יותר לשמוע ממך. ומרע"ה בהיותו רחוק מן החטא אמר אל תיראו כו'. ולהבין פי' הכתוב אל תיראו כי לבעבור נסות כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וקשה לאו רישא סיפא. אל תיראו. תהי' יראתו על פניכם. אכן נפרש כי לא כתיב אל תִּירְאו רק תּירָאו והוא התפעלות האדם ע"י היראה והוא יראת העונש. כי יראת ה' הטהורה היא למעלה מההשגה וע"י הביטול לה' נופל על האדם יראה זו ונק' יראתו על פניכם. ובזה לא שייך לקבל היראה כי האדם בטל לגמרי ביראה זו ולכן נקראת יראת הרוממות שמתרוממת על האדם. אבל תִּירָאו הוא יראת העונש כנ"ל. וז"ש לבעבור נסות אתכם בא פי' לרומם אתכם בהנהגה שלמעלה מהטבע:

גם נראה טעם אמירת בני ישראל דבר אתה עמנו בהיותם יודעין כי נבראו בעוה"ז לתקן כל הנבראים ולא להיות ממש כמלאכים. שהרי יצאה נשמתן. ופן נמות ולא יהי' נגמר התיקון בעולם ונאמר על זה הטיבו כו' אשר דברו מי יתן והי' לבבם כו' וכתיב התם מי יתן טהור מטמא. והוא רמז שגם כאן הכוונה כדי להוציא יקר מזולל וזהו לבבם כמ"ש חז"ל על בכל לבבך ב' יצריך. גם הבינו בנ"י כי לא יכלו לקבל כל הדברות ויראו שעל ידי ריבוי האור יפלו ח"ו [ויש להרחיב בזה הדיבור כי קבלת התורה הי' בדרך מעשה בראשית אלא שסוד ה' ליראיו והמשכיל יתבונן במאמר חז"ל ע"פ (וישבר אותם) [*אשר שברת] יישר כוחך ששברת ואח"כ ניתקן בלוחות אחרונות ואם היו מקבלין כל הדברות מהשי"ת בעצמו הי' יותר קלקול על ידי החטא] לכן הטיבו כו' אשר דברו כנ"ל:

בפסוק לא תשא כו' שם ה' אלקיך לשוא. הוא כח הפועל בנפעל. כי נפשות בני ישראל נמשכין ממקור הקדושה וחל עליהם שם השי"ת וצריך אדם לשמור כח נשמתו שלא לישא אותו לשוא ח"ו. וע"ז נאמר אשר לא נשא לשוא נפשו. כי לא ינקה ה' כו' פי' שא"א להיות נקי ובר לבב בלי סיוע עליון כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ומי שמתקן בכחו בכל אשר תמצא ידו אז השי"ת מסייע לו יותר. אבל הנושא נפשו לשוא ח"ו אין מוסיפין לו כח מלמעלה. וז"ש כי לא ינקה כו' אשר ישא כו' שמו לשוא:

בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא העולם בשמים כו' והעבירן לג"ע כו'. ומ"מ נשאר רשימה מכל אלו הריחות. וכפי מה שמקבל אדם אלה השיריים בעוה"ז. כך יכול לקרב לעיקרן של הבשמים בגן עדן ולכן נאמר עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. ואלו הרשימות הם מקיימים העולם. ומובנים הדברים למשכילים:

כל אשר דיבר ה' נעשה. פי' עשי' לשון תיקון כי בנ"י צריכין לתקן דברי תורה. והקב"ה נתן כ"ב אותיות התורה ובהם בנ"י בונין ומצרפין לעשות מהם תיבות ובנינים כדמיון מאמר חז"ל על בצלאל יודע הי' לצרף אותיות כו' וזהו עושי דברו. ובמד' נמשלו בנ"י לתולעת שאורגת משי בפי' כך כחן של ישראל בפה. וכתיב דרשה צמר כו' ותעש בחפץ כפי' כי הוא מוטל על האשה להיות טווה הצמר ובנ"י מוסיפין עוד למשוך מהקב"ה אותיות אלו ולהגות בהם וזהו תורה שבעל פה פי' מי שמושל על פיו וכחו בפיו לארוג אותיות התורה:

ימצאהו בארץ מדבר כו'. יצרנהו כאישון עינו. כי קודם קבלת התורה נק' ב' אלפים תוהו. וקבלת התורה הוא ציור העולם. יסובבנהו יבוננהו הוא מלבר ומלגאו. יצרנהו לשון צורה כאישון עינו הוא השגחת השי"ת שהוא מלבר דכל עלמין ומלגאו דכל עלמין. כמו כן צר צורת בני ישראל להיות הם הצורה של החומר שהוא כלל הבריאה. ואיתא באברהם לך לך להודיע טבעך בעולם פרשנו שם שהוא הצורה כמו הציור של המטבע כו'. וז"ש ז"ל צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ והבן ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו: עוד פי' וחיי עולם על עוה"ב כי עוה"ז נק' חיי שעה. וכמ"ש חז"ל כי מעבירות הרשעים נעשה הגיהנם כמו כן ממצות ומעש"ט של הצדיקים נעשה הגן עדן ועוה"ב: יפתח לבנו בתורתו. פי' שהתורה הוא המפתח לפתוח בו לבות בנ"י והשי"ת יפתח לבנו בזה המפתח:

בשבועות יש ב' מיני התקרבות. לבות בני ישראל להשי"ת והתקרבות המקום ב"ה לבנ"י וזה שתי הלחם. ובנ"י מתפארין יום מתן תורתינו. והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לבות בנ"י דכתיב ביום הביכורים כו':



תרל"ז

ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה כו' כדר"ל תנאי התנה כו'. וקשה דא"כ היראה הי' כל הדורות שלא ניתנה התורה ובקרא כתיב משמים השמעת דין ארץ יראה כו'. אך הדורות שמקודם היו ניזונין בחסדו של מקום ב"ה כדאיתא בגמ' כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שבב' אלפים תוהו כו'. אך בעת נתינת התורה והמצות נמסר אז כל הנהגת העולם ביד בנ"י. בעשותם מצות התורה מתקיים הבריאה. ולכן אז יראה כיון שנמסרה ביד בו"ד:

וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל:

זכור ושמור בדיבור אחד. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי זכור נאמר לאנשים גדולי הערך אשר בהזכירם את יום השבת מוסיפין לו קדושה כמ"ש לקדשו. וזה הי' עפ"י מדריגה גבוה שהי' לבנ"י בקבלת התורה. עכ"ז גם ע"י השמירה ששומר עצמו אדם כדי שלא יפגום ח"ו בקדושת שבת עי"ז יש לו שייכות גם בזכירה. ועיקר הפי' זכור את יום השבת לקדשו הוא באמת זכירת מתן תורה שאז נתקדשו בנ"י כמ"ש וקדשתם היום ומחר. ואיתא לכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום כו'. ופי' שהקב"ה נתן התורה ביום השבת בעבור כי גלוי לפניו ית' כי גם אחר החטא ישאר להם קדושת השבת כאשר חכמים הגידו כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע לכן נתן להם התורה בשבת כדי שיתקיים להם הקדושה ולכן נאמר זכור כו' יום השבת לקדשו בקדושת התורה כנ"ל:

פנים בפנים דיבר ה' עמכם בפסיקתא יש שהרב מלמד והתלמיד אינו רוצה התלמיד רוצה והרב אינו רוצה ברם הכא שניהם רוצין כו'. פי' שמלבד מה שנתן לנו השי"ת התורה נתן ג"כ כח והכנה בנפשות בני ישראל להיות מקבלים התורה. ועל ב' אלו הבחי' מברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא הכנת בנ"י כנ"ל. וע"ז משבחין על שקרבנו לפני הר סיני לבד נתינת התורה דיינו. וזה ענין שתי הלחם על ב' מיני התקרבות הנ"ל. וחיי עולם נטע כו' כי כל חיות הבריאה הוא בתורה ובעת עשרת הדברות נמסר לבנ"י כל הנהגת הבריאה. ולכן נק' יום הביכורים כי עי"ז התיקון שנעשה אז שניתקן כל הבריאה בכח תורה ומצות שנתן השי"ת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מל"ת שהוא עצות ותקונים בפרט על כל דבר. ועי"ז ניתקן כל העולם והכל תלוי באדם שהוא כולל כל הבריאה. ובתיקון עצמו מתקן כל הבריאה. ואיתא בעצרת יש ביטול יצה"ר לכן שתי לחם של חמץ. והענין הוא כי ודאי כמו שהוא עיקר בריאת אדם אם כי יש בו כח יצה"ר ג"כ מ"מ הוא נברא במעט כח באופן שמתבטל הוא לכחות הקדושה כמ"ש עשה האלקים כו' האדם ישר כו'. ונמצא ביום זה שנתבררו בנ"י והעמידו עצמם לפני הר סיני בלב ברור כמ"ש שיצאה נשמתן ע"י שהכירו באמת כח הבורא ית' כמ"ש אנכי ה' אלקיך שגילה להם כח אלקותו ית' והכיר כל אחד כח אלקות שנמצא בו וז"ש במדרש קול ה' בכחו לא נאמר רק בכח של כל אחד. ולכן נאמר בלשון יחיד שכל אחד הכיר כח אלקי ממעל שיש בו וממילא יש בו ביטול יצה"ר. וזה וחיי עולם נטע בתוכנו שכל החיות שבעולם תלוי בנפשות בני ישראל בכח התורה כנ"ל. ולכן נקרא יום הביכורים שנתחדש העולם ע"י התורה. כמ"ש בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית ופי' הרב מפרשיסחא ז"ל בטובו זו התורה שעל ידי התורה יש התחדשות בעולם. בפרט בעת נתינת התורה נתחדש וניתקן כל הבריאה בכח התורה לכן נקרא יום הביכורים כנ"ל. ואלה הדברים יש להעמיק בהם והמשכיל יבין:



תרל"ח

ב"ה לשבועות איתא בגמ' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה. פי' העולם כולו קיבל חיות פנימיות בעת קבלת התורה לכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו. וזה עצמו הי' הסיבה שלבסוף שקטה כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה והוא ע"י ההכנעה באמת כנ"ל:

התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. פי' בהירות התורה הוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ומקודם צריכין להיות במדריגת השחרות אחר כך זוכין לאש לבנה שהיא המנוחה:

וביום הביכורים. כי תכלית בריאת שמים וארץ הי' בעבור התורה כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן ביום זה נגמר עיקר המכוון שהוציא הבריאה הפנימיות מכח אל הפועל. וממילא כשניתקן העיקר ניתוסף כח והתחדשות בכל. כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. וכתוב בספרים בטובו זו התורה שבכח התורה הקב"ה מחדש בכל יום הבריאה. ומכש"כ ביום זה שניתנה בו תורה. ולכן צריך להיות מקודם טהרה ימי הספירה שהם לטהרה עפ"י מ"ש לב טהור ברא לי כו' אחר כך ורוח נכון חדש בקרבי:

הכל מודים בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. פי' דעיקר קבלת התורה הוא שנתקרבו נפשות בנ"י למקומם ושורשם כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכ"כ אנכי ה' אלקיך שראו והשיגו כל אחד כח אלקות שנתן הבורא ית' בכל נפש שבישראל. והוא באמת בחי' השבת קודש שהוא המנוחה והשביתה שכל דבר חוזר למקומו ושורשו זאת נקרא שבת. וכתיב זכור כו' יום השבת ולא שייך זכירה רק בדבר שכבר השיגו פעם אחת. ולכן כיון שבעת קבלת התורה הי' בהתגלות בחי' השבת צוה אותם לזכור זאת תמיד. ובאמת עיקר השבת ניתן מקודם במרה. אבל עתה השיגו בנפשותם קבלת קדושת שבת. והוא באמת ענין נשמה יתירה שניתוסף לכל איש ישראל בש"ק. והוא על ידי דמתאחדין ברזא דאחד בשבת דכתיב מורשה קהלת יעקב:

זכור את יום השבת לקדשו. הגם כי בודאי קדושת השבת גדלה מאוד ואיך מצוון אנחנו לקדש השבת. אבל באמת קדושת השבת תלוי בקדושת בני ישראל דאיתא קוב"ה וישראל ושבת מעידין זה על זה. וכפי הבירור שבנ"י מבררין דכתיב אתם עדי כמו כן מבורר עדות זה בשבת. והכלל כי מאחר שהש"ק מיוחד לבנ"י קדושים. ממילא כפי קדושתינו מקבל השבת קדושה ביותר. כי כפי קבלת המקבל כך נתרבה כח המשפיע. ולכן צריך האדם לזכור תמיד לקדש את עצמו כדי שיוכל לקבל השבת כראוי ומכש"כ שלא יפגום בו ח"ו כנ"ל. [והענין מרומז בברכת אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך כו'. כידוע למשכילים] וזה ג"כ רמז תנופת שתי הלחם שמרמזין לתורה שבכתב ושבע"פ וכביכול יש עלי' והתרוממות להם בעבור בנ"י. והלא מצינו ג"כ אלקי אתה ארוממך וכדומה ללשונות כאלו. הכל עפ"י ענין הנ"ל שכפי התרוממות נעשות בנ"י ממילא כביכול מתרומם כבוד מלכותו יתברך:

דבר אתה עמנו כו' פן נמות כו'. וקשה כי בנ"י מסרו נפשם בעבור התורה ומאי פן נמות. אבל באמת מתחילה לא האמינו כל כך להיות התורה תלוי בהם ממש והיו שפלים בעיניהם וכאשר קיבלו התורה נתקרבו נפשותם למקור שורשם ואחיזתם בתורה וראו עין בעין כי אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. ולכן חששו פן נמות ויתבטל ח"ו התורה כאשר חכמים הגידו כי התורה ביקשה עליהם כו':

ה' עוז לעמו יתן. זה תורה שבכתב. שאף שנעלמה מעיני כל חי אעפ"כ היא עוז ועץ חיים למחזיקים בה. ה' יברך כו' עמו בשלום היא תורה שבע"פ שהוא מצד השגת בנ"י מעצמותם כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו והוא השלימות שנק' בנ"י השולמית ע"ש שהם גומרין השלימות. אם כי השלימות רק מהקב"ה שהוא שלומו של עולם שהשלום שלו. אבל בעוה"ז נמשך השלימות ע"י בנ"י. לכן נקראו בנ"י תמכין דאורייתא שנאמר עליהם ותומכי' מאושר שהם הרגלים והיסוד שהתורה תהיה נגלית בעוה"ז על ידיהם כנ"ל:



תרל"ט

בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עלי' בליליא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה כמ"ש אמרות ה' כו' טהורות כו' אתה ה' תשמרם כו' ע"ש ובמדרש אמור פרשנו תשמרם לאמרות באמצעיות טהרת לבות בנ"י ממילא התורה שבהם נשמרת ג"כ. והכנה זו הי' כל ימי הספירה. אכן בימי הספירה הוא לברר הפרשת מ"ט פנים טהור בין מ"ט פנים טמא. אמנם בשבועות הוא שער הנ' ושם הכל טהור. כי לא יש רק מ"ט פנים טמא וטהור. והיינו המשכת כח שיש בפנים טמא ג"כ כי פנים הוא הפנימיות. אבל קודם התפשטותן למ"ט פנים שם הכל אחדות אחד. לכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכן שתי הלחם מחמץ להראות כי בשורש הכל אחדות אחד וטהור. לכן נק' יום הבכורים שבשורש יש תמיד התחדשות ולא יוכל להתיישן כלל זה היום:

בפסוק דבר אתה עמנו כו' והוטב להשי"ת דבריהם. פירשנו זה עפ"י מאמר הזוהר הקדוש בשה"ש ע"פ הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך ע"ש. והענין הוא כי בודאי בשעת קבלת התורה היו דביקין בשורש התורה שהיא נעלמה מעיני כל חי. עד שיצאה נשמתן כו'. והוא למעלה מעצם התורה דאורייתא סתים וגליא וכמ"ש חז"ל הביאני כו' חדריו חדרי ג"ע מעין עוה"ב ממש. אבל באמת מרע"ה הוריד התורה למטה לקיים ע"י התורה כל תרי"ג מצות מעשיות כמו שמתלבשין הסיפורים של התורה בעוה"ז. והוא באמצעיות מרע"ה שהוא הדעת והתורה של בנ"י וז"ש נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא כלל הנהגת העולם עפ"י אותיות התורה. [וכתיב הביאני אל בית היין דרשו בפ' נשא למרתף גדול של סיני כו'. הביאני אל בית היין ר"ת אהב"ה. והוא בחי' אהבה רבה שורש התורה. אעפ"כ ודגלו עלי אהבה היא אהבה זוטא שנק' אהבת עולם שמתקיים גם בעוה"ז כמ"ש מו"ז ז"ל ע"פ תורה צוה לנו משה לכן היא מורשה לעולם כי כשהיו שומעין מפי הבורא ית' היו למעלה מן הטבע לגמרי ולא הי' דבר של קיימא כו' ע"ש.] וכן איתא משה קיבל תורה מסיני כו' ממי שנגלה בסיני. היינו שורש התורה כמו שהיא בבחי' סתים ובנ"י בחרו בחי' גליא. וכוונו בני ישראל למאמר המשנה יפה שעה א' (בתורה) [*בתשובה] ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. אף כי בודאי עוה"ב למעלה הרבה מ"מ יש יותר תפארת להבורא ית' מהנהגת התורה בעוה"ז כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. והבן כ"ז:

כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. כי הפנימיות שבכל דבר טוב הוא רק שנתערב טו"ר ע"י החטא. ובשעת קבלת התורה שהי' חירות לגמרי נתברר הטוב הגנוז דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים. וגם דכ' טוב ה' לכל אל הכלל כמ"ש הקהל לי את העם כו' ונק' יום הקהל ויחן שם כאיש אחד כו' לכן נתגלה הפנימיות שנק' טוב כנ"ל. ותורה שנק' טוב. כמו כן פנימיות בנ"י הוא הוא טוב והוא תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכנו. וזה בעצמו פי' אנכי ה' אלקיך הוא חלק אלקי ממעל שנגנז בכל איש ישראל. וכ' ה' עוזי ומעוזי והתורה נק' עוז. לכן גם כח תורה שבע"פ נקרא עוז ונקרא מעוזי שהשי"ת נתן עוז בעצם נפשות בנ"י. ולבד זה מוסיף תוקף ועוז לבנ"י תמיד. וזה פי' עוזי ומעוזי כלומר שעוז שיש בי ג"כ ממנו. וזה רמז שתי הלחם שמניפין אותן להראות שגם חלק בנ"י בבחי' תורה שבע"פ הוא מאתו ית'. וכ' וכל העם רואים את הקולות כו' ההר עשן וירא העם כו'. וקשה וירא השני מיותר. אכן י"ל שראו במאורות הללו שנתגלה להם (ראו) את עצמותם כמ"ש חז"ל פנים בפנים כו' כאספקלריא שכ"א רואה שם צורה שלו ע"ש. והוא פי' כמים הפנים לפנים כו'. כמו שמתגלה פנימיות האדם אל התורה כן מתגלה אליו פנימיות חלקו בתורה דיש לכל נפש ישראל חלק בתורה לכן נדמה התורה למים. ולכן יצאה נשמתן ע"י שראו כל אחד ברוה"ק את עצם נפשו למעלה. לכן וינועו שנתפעלו מאוד איך הם בעולם השפל וצורתם חקוקה למעלה. ובנ"י בקבלת התורה היו כמו נשמה היורדת בעוה"ז דמשביעין אותה תהי צדיק כן מושבעין ועומדין מהר סיני. וכמו שבע"כ הנשמה יורדת לעוה"ז כן התורה החזירה נשמתן בע"כ כי הם נתדבקו מרוב אהבה כמ"ש נפשי יצאה בדברו:

בנוסח הבקשה הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. עפ"י הגמ' וי מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל החכמה והתורה רק פתח לכנוס ליראת ה' היא אוצרו. וע"י שנפתח לבות בנ"י מכח התורה יכולין אח"כ לקבל היראה והאהבה. וכ' הן יראת ה' היא חכמה ואיתא הן יחידי הוא בלשון יוני הן אחת כו'. עפ"י הגמ' אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא'. ופי' המפרשים שיהי' דבוק באחדות. והוא כשהלימוד עם יראת שמים כדאיתא המקדים יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת. כעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל שתקנו מגילת רות בשבועות כמאמר העולם כי העיקר תורה ותפלה. ותפלה הוא בחי' דוד המע"ה כו'. והוא ג"כ בחי' יראה ולהודיע כי אם אין יראה אין חכמה כנ"ל:

איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. פי' שהבורא ית' שילם להם כמדתם כמו שקבלו עליהם יותר מכחם כמו כן נתן להם שיוכלו לקבל הארות גבוהים ורמים שלמעלה מהשגתם. והוא אור שורה ומקיף על בנ"י מה שאין הכלי יכול לקבל וזה ענין קשירת כתרים. והוא ענין נשמה יתירה שבשבת מחזיר לנו מרע"ה אלה הכתרים. ולכן בשעת קבלת התורה הי' באמת דביקות בנ"י למעלה מכח השגתם ובנ"י הבינו זאת לכן אמרו קרב אתה ושמע כו' כי לב יודע מרת נפשו ולבם הגיד להם כי לא ישארו במדריגה זו. ולכן יראו כי ח"ו לא יהי' להם עצה לחזור למדריגה זו. והי' עצתם למסור כחם למרע"ה והוא ישאר במדריגה זו לעולם. ומכח זה יוכלו גם המה להתקיים לעתים מתוקנים במדריגה הראשונה וכוונו אל האמת. וזה הלשון קרב אתה ושמע כי במסרם כל כחם אליו נתעלה ביותר זאת. ובאמת מזה יראו כי אפשר יהי' ח"ו פחיתות למעלת מרע"ה על ידיהם. כאשר ראינו שבאמת נתעלה אח"כ ביותר כמ"ש ואתה פה עמוד וכ' בזוהר דאתפרש עתה לגמרי מעוה"ז יותר ממקודם. והיינו דכתיב ושמחת עולם על ראשם ודרשו עולם על ראשם למעלה מהשגתם. וגם מרע"ה נק' ראש בנ"י וזהו על ראשם:



תר"מ

ב"ה בקצור ראשי דברים הלימוד בליל שבועות עפ"י אומרם ז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש. לכן צריכין לקבל בלילה זו התורה שלמדנו עד עתה. וזה הכנה להחדש:

איתא במדרשות כי בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר הענין הוא דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים שתורה נק' טוב דכ' לקח טוב. הענין הוא דכתיב וירא כו' את האור כי טוב ויבדל שגנזו שאין העולם כדאי להשתמש בו כו'. ומסתמא בשעת קבלת התורה נתגלה זה האור דכ' טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. פי' כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד כו' ויברך כו'. פי' שכשנעשה כל הבריאה אגודה אחת אז נתגלה וחל עלי' השגחת הבורא ית' לטוב. ואז גם היצה"ר נתבטל. ודרשו חז"ל טוב מאוד על יצה"ר. ולכן כשנתגלה זה הטוב הגנוז אז ורחמיו על כל מעשיו. וזה נתקיים במתן תורה שנתגלה פנימיות כל הבריאה. ז"ש וידבר אלקים כו' כל הדברים האלה לאמר. פי' שהשי"ת גילה הנהגה שלו כי בעוה"ז נסתר זאת ויש כופרים בהבורא ית'. אבל במתן תורה נתגלה הנהגת הבורא. ז"ש וידבר. ובזוה"ק לאכרזא מילין. כל הדברים פי' כל מה שנמצא בעולם וכל הדיבורים וכל צרופי אתוין שבמעשה בראשית. וכבר כתבתי מזה במ"א. לכן נק' יום הביכורים שמתגלה בו כח הראשית והשורש שבכל דבר. ולכן נקרא התורה ראשית שהיא ראשית ושורש כל הברואים:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו' וירא העם וינועו כו'. ויל"ד דהל"ל ראו את הקולות. וגם וירא העם הוא לשון כפול. וכ' במ"א כי קאי גם על דורות אחרונים כדאיתא במד' שכל הנביאים קבלו אז נבואתן ממילא כל נעשות בנ"י העתידין לבוא כ"א כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז. וי"ל דעי"ז עצמו נתרחקו בנ"י ע"י שראו זאת והבינו מה שנאמר בפסוק וכל העם רואים פי' גם על דורות אחרונים. לכן נתרחקו שאין דורות השפלים יכולין לקבל יותר. ויש רמז לזה במדרשות שדרשו שיצאה נשמתן של ישראל דכתיב נפשי יצאה בדברו. ויש לתמוה כי זאת נאמר בדורות אחרונים דודי חמק עבר נעשי יצאה כו'. אכן לדברינו ניחא כי ע"י שפלות דורות אחרונים לכן הי' מזה הרגשה לאבותינו שעמדו על הר סיני ולכן נתרחקו. ולכן צריכין אנחנו לשוב ולתקן את כל זה:

בנוסח הבקשה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו מפורש בעליל מאמר רבותינו ז"ל חבל למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל התורה רק הכנה לפתוח הלב לקבל אהבה ויראה. כי תכלית התורה תקון הנפש הבא בכח התורה. ולכן קבעו מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש עיקר רק המעשה וע"י עסק התורה נתקן נפש האדם ויכול לתקן אח"כ כל מעשיו לטוב ודברי תורה הם אור זרוע לצדיק וצריך האדם לעבוד בזה האור עד שיוציא מכח אל הפועל תיקון מעשיו לטוב והוא התולדה והפרי. וזה הרמז חיים הם למוצאיהם. מי שמוציא כח דברי תורה אל הפועל:

במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה כו'. פי' כמש"ל שהקב"ה נותן מתנותיו בעין יפה ולבד גוף המתנה שנתן לנו התורה נתן לנו ג"כ התקשרות ודביקות לקבל התורה. וי"ל הרמז נודעת להם הוא המועד של חג השבועות שעשה זכר למתן תורה ביום זה לעולם כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. ובימים הטובים מתעורר דביקות ודעת בלבות בנ"י להשי"ת. וי"ל כי כל הג' חיבות שנזכרו במשנה רמזו על הג' מועדות. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ונודעת להם הוא מועד של פסח שנגאלנו מבית עבדים וכ' בני בכורי ישראל. וחביב אדם שנברא בצלם ונודעת להם הוא חג הסוכות שהוא הצל והגנה שיש לאדם בכח שנברא בצלם אלקים וזה עיקר ההגנה. ולכן רמזו ונקטו כאן אדם ולא ישראל. כי יש אחיזה לכל הע' אומות בקרבנות החג. וע"ש בס' מדרש שמואל:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות. פרשנו כל העם היינו כל האדם. שהרגישו בנ"י בכל אבריהם הארת התורה. כאשר חכמים הגידו כי רמ"ח מ"ע ומל"ת נגד איברי וגידי האדם. והמצות הם כניצוצות מאור המאיר כמו נרות לגבי אור דכתיב נר מצוה ותורה אור. לכן כתיב את הקולות שהוא התפשטות הקולות. והכ' מרמז לחיבור ב' התורות כאחד שבשעת קבלת התורה נתנו גם בנ"י את פרים כמ"ש פנים בפנים שהי' הנותן והמקבל בהסכמה אחת:



תרמ"א

לחג השבועות איתא בזוה"ק אמור דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה. דכמו שהי' בשעת מתן תורה מקודם פרישה כדכתיב לך כו' וקדשתם כו' כן בכל שנה. וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים אח"כ ורוח נכון חדש זה התורה. ואיתא אש שחורה על גבי אש לבנה והוא טהרת הלב כמ"ש וכבסו שמלותם ויחורון לבושיהון כי הלב הוא כלי ולבוש לקבל הפנימיות וכפי טהרת הלב כן נרשם חקיקת התורה כמ"ש הלומד ילד כדיו כתוב על נייר חדש כו':

בענין תנופת שתי הלחם בשבועות. דכתיב כאשר ירים משה ידו כו' וכפי מה שגוברין על עמלק זוכין לתורה כן כתיב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כו'. כאשר חכמים הגידו כי כל החטא שנכשלו בעגל הי' ע"י עמלק הרשע. והנה כ' הקול קול יעקב והוא בחי' מרע"ה שר התורה. אכן לפי שעמלק עירבב את בנ"י ממדריגה זו והוצרכו אח"כ לתקן העשי' וזה עצמו הקדמת נעשה לנשמע שהבינו בנ"י כי הם תחת העשי' וצריכין לתקן זאת מקודם ומדרגת משה רבינו ע"ה הי' למעלה מזה. וכן היו מוכנים להיות כל בנ"י לולי אותו רשע שעירבב אותנו. ולכן סילק עצמו מרע"ה ממלחמה זו. והי' תיקון בחי' היד ששם יש הסתרת עמלק. ולכן אח"כ לא [* היו] יכולין לזכות לאותו הקול רק ע"י מס"נ והוצרכו לכפית ההר כגיגית משא"כ מקודם היו מוכנים בעצם להתורה כמדריגת מרע"ה אספקלריא המאירה. פי' בכ"מ שהולך. האור עמו. וז"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש שבכל עת שיש מחיית עמלק זוכין לתורה כנ"ל. ואיתא בזוה"ק ואתחנן משה שירותא הוי ומלכא משיחא סיומא ע"ש בפסוק אתה החלות. וזה הרמז שתי הלחם וקריאת רות לתיקון הכולל שיהי' בביאת משיח שיהי' נמחה כל זרעו של עמלק ויתגדל כבוד שמו ית' כמ"ש וקרבתנו כו' לשמך הגדול שמרמז לב' הזכירות קבלת התורה ומחיית עמלק יד על כס יה. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ובודאי הואיל ונשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל צד התגדלות שמו ית' צריך להיות מקודם מחיית עמלק ימ"ש. ועתה ביום הביכורים שהיא התורה שנקראת ראשית. פי' שכל הדברים השורש והראשית שלהם בתורה ונקשרים כל הדברים בשורש התורה ע"י בנ"י ועי"ז הראשית מתרומם הכל. ועי"ז יכולין למחות שם עמלק. וכמ"ש במ"א במאמר ותרומת ידך הוא ביכורים. וכ' והי' בהניח כו' ובחג הזה שמתעורר השורש הוא עיקר המנוחה והוא הזמן למחות שם עמלק. ובאמת בזמן המקדש הי' תיקון העשי' וכן במשכן והקרבנות הם התיקונים במעשה ממש וכיון שקלקלנו נעשה נחרב המקדש. ואין לנו שיור רק התורה שהיא בחי' נשמע. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. ואיתא מפני היד שנשתלחה במקדשך והוא בחי' נעשה כנ"ל:

בעשרת הדברות פרש"י כל הדברים בדיבור אחד אח"כ חזר ופירש כל דיבור בפ"ע. הענין הוא כמ"ש בבריאת עולם בראשית נמי מאמר הוא והוא הכלל שהכל נברא בראשון כמ"ש רש"י רק בכל יום נגמר הדבר בפרט. וע"ז אמרו במשנה במאמר אחד יכול להבראות רק להפרע וליתן שכר כו'. כן בדברות יש כלל ופרט. וכאן הוא רק מדה טובה בלבד כמ"ש למען צדקו יגדיל תורה כמ"ש חז"ל רצה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו'. וזה ענין תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה להתפשט במעשה זו כח התורה ונשמע הוא בחי' הכלל. וכ"כ וידבר אלקים כו' אח"כ אנכי ה' כמ"ש רש"י בבראשית עלה במחשבה במדה"ד ואח"כ שיתף מדה"ר כו'. וכן בכל יום יש ענין זה בק"ש ה' אחד הוא להיבטל אליו ית' בכלל בחי' נשמע. אח"כ ואהבת והי' אם שמוע הוא בפרטות. ושם יש בכל לבבך ב' לבבות והוא בחי' נעשה לתקן כל דברי הגוף ועוה"ז כנ"ל:

איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. הענין הוא כמו שיש שבת ונשמה יתירה בפרט. כן בכלל בריאת העולם הי' מקודם עשרה מאמרות בחי' המעשה כמ"ש ששת ימים עשה כו' בחי' נפש. אח"כ בקבלת התורה קיבל העולם הפנימיות בחי' נשמה יתירה היינו הארה מלמעלה מהטבע והוא עצמו בחי' שבת:

איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. הענין הוא בחי' התפילין של יד בחי' נעשה ושל ראש בחי' נשמע. ומה שממשיכין עתה ע"י התפילין הי' אז מורגש בנפש כל איש ישראל אותן הארות ומוחין הבאין מלמעלה. כי כל כתר הוא המשכת כח מלמעלה מהשגת האדם והוא בחי' נשמה יתירה כמ"ש במ"א. לכן בשבת אין צריכין תפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות שבשבת מחזירין לבנ"י אותן הכתרים ויכולין להרגיש מעצמם אותן ההארות שזוכין ע"י התפילין בחול:



תרמ"ב

עוד ליו"ט הנ"ל בקיצור בענין המנהג ללמוד בליל שבועות. לפי הפשוט עפ"י מ"ש חז"ל משתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. והאמת כי בימות הפסח וימי הספירה נתקן בחי' הדיבור כמ"ש בזוה"ק. וע"ז כתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. לכן צריכין מקודם לעסוק בתורה. ואז יהיב חכמה לחכימין וניתן בהתחדשות התורה:

וביום הביכורים. כי יום זה הוא שעלה במחשבה מקודם כמ"ש בשביל בני ישראל שנקראו ראשית כמו כן בזמן זה עלה יום זה לפניו ובעבורו נברא העולם לכן נתעורר בו התחדשות ונק' תמיד יום הביכורים שדבוק בו הראשית לכן תקריבו מנחה חדשה. והוא הטוב הגנוז שבו מתקיים העולם ובכל יום מחדש בטובו מעשה בראשית רק שהוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וביום זה נתגלה אור הצפון בפועל כמ"ש בזוה"ק שמות בפסוק ותצפנהו ג' ירחים ע"ש. וכ' ולא יכלה עוד הצפינו כענין שכתוב ולא יכול יוסף להתאפק שגברו כחן של בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע מול כן גם השי"ת עשה לפנים משורת הדין ונתגלה מה שהי' צריך להיות נסתר:

קריאת רות בחג השבועות. עפ"י הפסוק והי' כו' אם יגאלך טוב כו' כמ"ש בעתה אחישנה. ורצון הבורא ית' שיהיה גאולה העתידה בכח התורה ומצות לא בחנם. ואם יהי' כן יהי' שמחה יתירה. לכן כתיב והי' לשון שמחה. לכן צריכין בחג הזה להתעורר להתחזק בהתורה לזכות לגאולה ע"י התורה שנק' טוב. כי יום זה הקב"ה זוכר בנו. ממשמע שצוה לנו שלא לשכוח זה היום כדכתיב פן תשכח כו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. כענין שכ' בזוה"ק ע"פ חי ה' אשר עמדתי לפניו באליהו הנביא ופי' בזוה"ק אשר עמדתי לפניו קודם שנשתלחה נשמתו לעוה"ז ע"ש. כמו כן כללות ישראל שעלה לפניו במחשבה בזכות מה שהיו עתידין ביום הזה לקבל התורה לכן צריכין לזכור בכל יום מתן תורה מכש"כ שנזכר לפניו במרום זה היום. והאמת כפי הזכירה למטה כן מתעורר ביותר הזכירה לפניו ית'. לכן יש לנו לקוות ביום הזה להיות נברא בו אורו של משיח הקדוש שיבוא במהרה בימינו אמן כי"ר:

יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני והוא ע"י שהי' לבנ"י מסירת נפש באמת כמ"ש שיצאה נשמתן של ישראל כמ"ש לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון קודם שאדם נברא משביעין אותו וכמו כן כשמסתלק מהעולם רואה השכינה כביכול ונתבטל אליו ית' והוא השבועה. כמו כן הי' התגלות אנכי ה' אלקיך בהר סיני ולכך יצאה נשמתן ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי. וכבר כתבנו במ"א כי חג הפסח והשבועות הם בחי' תפילין של יד ותש"ר. קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחי' תפילין ש"י לשעבד הכח. ובשבועות תפילין ש"ר כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זהו תפילין ש"ר הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית'. כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלימה אח"כ זוכין לדעת שהיא התורה ותכלית הג' מועדות עפ"י סדר שאמרו חז"ל יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזה מלכות שמים שלימה. וכן הענין בכלל בג' מועדות ושמ"ע שהוא בחי' תפלה. לכן בשבועות שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תש"י וש"ר בחי' אדם ובהמה תושיע ה' כי תפילין של יד הוא בחי' תורה שבע"פ התעוררות האדם וזוכה אח"כ להשפעת הדעת מן השמים בחי' תורה שבכתב:

איתא בעצרת על פירות האילן. הענין הוא שבחי' קבלת התורה. הי' הדעת שנכנס בעוה"ז להיות מוכנים לעשות פירות כי קודם שמקבלין דעת א"א להוליד תולדות. ומקודם הי' ב' אלפים תוהו וכ' לא תהו. בראה לשבת יצרה ועיקר הבריאה הי' שיתפשט לעשות תולדות כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. ובקבלת התורה נתקיים זאת לכן כ' וידבר כו' הדברים האלה לאמר. פי' שיתפשט כח המאמרות. וזה עיקר התורה שניתן לבנ"י כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר שרצה להיות הזכות ע"י בנ"י שהם ימשיכו כח התורה לכל המעשים ע"י המצות. וזה נעשה ביום הזה לכן יש לכל אחיזה בזה היום לכן יש בו גם ביטול יצה"ר שכל הטבע ג"כ מבטל עצמו ביום הזה ע"י שהתורה היא קיום כל הברואים לכן כתיב חמץ תאפינה כמ"ש בזוה"ק אמור. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים:



תרמ"ג

בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר. מסתמא יורד קדושה משמים לבנ"י בכל שנה ושנה. כמ"ש בשבועות זמן מתן תורתנו כן הכנה קודם החג מתקיים בכל שנה כמ"ש ביום הזה באו כמו שהיום עומד לפניו ית"ש בשמים תמיד. ובזה פרשנו ענין הנאמר בגמרא יום אחד הוסיף משה דרש היום כמחר לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא לה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. וקשה סוף סוף איך נאמר היום ומחר אי הכוונה על מחר ויום שאחריו. ע"כ נראה כי באמת היום ומחר הם זמנים אלו שיורד בהם קדושה בכל שנה ושנה להכנה לתורה. ומאמר השי"ת הוא לדורות כי הוה ועתיד הכל שוה לפניו ית'. רק בעבור כי לא נגלה לבנ"י זה רק ביום ע"כ הוצרכו עוד ב' ימים. ויש לרמוז פי' זה בלשונם ז"ל תרי יומי לבר מהאידנא ר"ל בכל שנה הוא באמת רק תרי יומי לבר מהאידנא בשנה זאת שלא נודע לבנ"י צריך להיות ג' ימי פרישה. הכלל העולה מזה כי בכל שנה גם מלילה מתחיל קדושת היום ומחר. ובזה יש לישב קושית המפרשים שאומרים זמן מתן תורתנו וקיי"ל בז' בחודש ניתנה תורה. ולפמ"ש יתכן לומר כי בכל שנה שמתקיים היום ומחר כפשוטו לילו עמו שפיר י"ל שזמן מתן תורה בששי בחודש כמ"ש. כי באמת פנימית בנ"י מוכנים בכל עת לקבלת התורה רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף. ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמ"ש וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף. ובמד' נשא בפ' וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף כו' ע"ש. מחנה הוא הרמ"ח איברים שבאדם עצמו ג"כ שכפי בירור הסיגים כך ה' אלקיך מתהלך כו' וכמו שהוא בכלל ע"י התאספות בנ"י כאחד ונק' מחנה אז בכחם לשלח כל צרוע וזב כו'. וכן הוא בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד כו' מתעברין מינה כל הסט"א. וכן הי' הכנה בהר סיני כאיש אחד כו'. וכמו כן באדם עצמו כשמאסף עצמו לרצון אחד להשי"ת זוכה לטהרה:

בפסוק וישב משה את דברי העם אל ה' וכ' רש"י ממכילתא וכי צריך הי' משה להשיב אלא ללמדך ד"א ממשה רבינו ע"ה כו'. ואין מובן כי הקושיא במקומה עומדת. וביאור הענין עפ"י מאמרם ז"ל ד"א קודמת לתורה לכן הוצרך ללמדנו דרך ארץ קודם קבלת התורה. והענין הוא כי דרך ארץ הוא הכנת האדם מכח הדעת שבו. וזה ענין תיקון המדות בימי הספירה קודם קבלת התורה וכמו שנזדככו בנ"י מיציאת מצרים עד שבאו להר סיני והקדימו נעשה לנשמע וזה אות על רוממות הדעת שהי' להם ומרע"ה רצה שיהי' מתן תורה עפ"י הקדמת אתערותא דלתתא ואז נשאר דבר של קיימא וזה הקדמת ד"א לתורה:

בפסוק עושי דברו לשמוע בקול דברו. דאיתא במד' בפסוק כתפוח בעצי היער שאין לו צל לכן ברחו כל האומות ובנ"י בצלו חמדתי כו' וקשה הא אין לו צל. אבל התירוץ הוא כי לכן נאמר בין הבנים שבעוה"ז נתן הקב"ה ההנהגה עפ"י הטבע והשרים שלמעלה. וכמ"ש חז"ל מי כמכה באלים באלמים. אכן אם התחתונים מבינים ומשתוקקים להתגלות הנהגה עליונה מהשי"ת אז מגלה האמת וכל זה הענין נעשה על ידי בנ"י שזכו להמשיך התורה ועשרת הדברות שהוא הנהגה עליונה אש דת כו'. ולכן כתי' בצלו ולא לצלו. כי בנ"י האמינו כי לעולם הנהגת העולם בצל כנפיו ית' רק שהי' בדרך אמונה והשתוקקו שיתגלה לעין כל וזכו להוציא הדבר מכח אל הפועל. וזהו עושי דברו שרצו להיות נדברים מאתו ולהיות כל הנהגה עפ"י מצות המלך ב"ה וב"ש ולכן זכו לשמוע בקול דברו. וכתיב ה' צלך דייקא ולא כל הרוצה ליטול השם נוטל רק כפי האמונה כנ"ל. וכ"כ בשם הבעש"ט ה' צלך כמו הצל שהוא לפי תנועת האדם. כך מתגלה הצל שלמעלה כפי תנועת עבודת התחתונים. וכן הוא בכלל בזכותן של בנ"י כמ"ש:

בענין קריאת רות בשבועות שמעתי ממו"ז ז"ל כי הוא לחבר תורה ותפלה כו' כי דוד המע"ה כתיב בי' ואני תפלה. ולהוסיף ביאור כי הם בחי' נעשה ונשמע. כי תפלה הוא בחי' עושי דברו דכתיב הקול קול יעקב פרשנו קול תורה ותפלה. וע"ז כתיב שמע ה' קול יהודה כי ממנו יצא נעים זמירות ישראל כו'. ותפלה הוא מלה דקיימא בעובדא כמ"ש בזוה"ק שצריכין הכנת מעשים לתפלה ציצית ותפילין כו'. וכן מעשה הצדקה דאיתא בזוה"ק סוף הקדמת בראשית כי נעשה הוא צדקה כמ"ש שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ע"ש וכ"כ והי' מעשה הצדקה שלום. וכ' עושה צדקה בכל עת כי היא מצוה בידים ולכן איתא שצריכין ליתן צדקה קודם התפלה וכל זה בחי' דוד המע"ה דכתיב בי' ויעש דוד שם כו'. וע"י שקלקלנו נעשה צריכין עתה ביום הזה שהוא נשמע לשוב ע"ז ולהתפלל ולתקן ג"כ שורש העשי'. ועיין מ"ש לקמן עוד מזה. ולכן נראה שנענש אלימלך הגם שעשה עפ"י דין שלא יצא מארץ ישראל עד שהי' רעב גדול כדאיתא בגמ' ומד'. אך ע"י שכל עיקר שבטו של יהודה ומלכות בית דוד הי' בחי' הצדקה דלית לי' מגרמי' כלום לכן נענשו עד כחוט השערה. וכ"כ במד' כי כל מגילת רות להודיע כח גמילות חסדים שהוא מעשה הצדקה כנ"ל וזכה בועז ויצא ממנו עובד שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכן פי' התרגום עבודה שבלב ע"ש:

וכ' וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. שיום הזה הוא שורש כל המתנות שניתן לבנ"י לכן מצוה לזכור תמיד מעמד הר סיני ומתחדשים ביום זה כל הענפים היוצאים מן התורה. ולכן איתא בעצרת על פירות האילן שדנין כל א' כפי האחיזה שיש לו כל השנה בהתורה ובודאי כפי הזכירה של מתן תורה בכל הימים כך מתגלה לכל אחד ביום הזה. וכן ע"י תשובה נתקן הכל ועיקר התשובה להתורה כמ"ש השיבנו כו' לתורתך לכן כ' ועתה אם שמוע הוא בכל עת ע"י תשובה ותפלה כמ"ש במדרשות כי ועתה הוא תשובה פי' העת שמשיגין על ידי תשובה ותפלה. ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה כמ"ש העשוי' בהר סיני. לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו. וכמו כן תפלות שבמקום תמידין תקנו. וכ' קרוב ה' כו' לכל אשר יקראהו באמת ואין אמת אלא תורה שכל תפלה הבאה מתוך דברי תורה מתקבלת כמ"ש בגמ' לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה. ומכש"כ בזה היום שהוא כולו תורה הוא עת רצון לעבודה שבלב זה תפלה לכן הרמז במגילת רות בלידת דוד המלך ע"ה שורש התפלה כמ"ש לעיל:

בנוסח התפלה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ולכאורה קשה דהא תנן כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. אבל התירוץ הוא כי כל הבריאה בכלל בודאי לכבודו ברא כמ"ש שהכל ברא לכבודו וכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אבל בנ"י נבראו בפרטות לכבודו. ובאמת עי"ז שנבררו בנ"י נתקן כל הבריאה להתגלות כבוד שמו ית' בעולם. וכ' זכור ימות עולם כו' כי מקודם הי' כל הלשונות נכללין בלשון הקודש כמ"ש שפה אחת אם כי עתה אין יכולין להבין זאת. אח"כ מרדו. ורק בנ"י נשארו בהאחדות וכן איתא בדברות שנתחלקו לשבעים לשונות כי לכולם יש שורש בלשון הקודש ואיתא כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הענין בבני ישראל שנבררו מכלל השבעים לשונות הי' ללמד על הכלל כולו ונמצא שהכל לכבודו ברא על ידי זה שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כנ"ל:



תרמ"ד

ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה דכתיב לב טהור ברא לי אח"כ רוח נכון חדש. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה ולכן איתא שבאה רוח טהרה בלבות ישראל בלילה זו ועיקר הטהרה ע"י התורה כמ"ש אמרות ה' אמרות טהורות. והם מטהרין לאדם. כדכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים הוא ע"י השפעה מי הדעת בלב ישראל שכשזוכה להאיר לבו בהבנת דבר חדש בתורה זוכה לטהרת הלב והתורה נק' מים. לכן צריך כ"א לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה. והנה גם זה נכלל במתן תורה שהקב"ה נותן גם הכלים להיות מוכן לקבל התורה והוא טהרת הלב. ואא"ז ז"ל אמר במד' ויקחו לי תרומה הה"ד לקח טוב נתתי לכם. פי' כי גם הלקיחה אל התורה ולהקב"ה גם זאת מתת אלקים היא. וז"ש לקח טוב נתתי ויקחו לי כו' עכ"ד. ולכן נק' מתנת התורה לקח טוב שנכלל בזו המתנה הכנה איך ליקח ולקבל את המתנה:

וביום הביכורים כו' דאיתא נ' שערי בינה נבראו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט כו'. פי' שאין באפשרות האדם להשיג למעלה בשער הנ' אך אחר כלות השגת האדם ניתן במתנה הארה גם משער הנ' והוא מתן תורה בחג הזה. והענין יתכן לפרש עפ"י מ"ש האר"י ז"ל כי ביציאת מצרים הי' עד מ"ט שערי טומאה והקב"ה וב"ש הקדים להצילנו קודם שנכנסנו למעלה. א"כ מובן כי אין בכח האדם להיות בנסיון יותר ממ"ט שערי טומאה. וזה לעומת זה עשה. כי באמת כח שיש לאדם להשיג בשערי קדושה הוא ע"י התגברות על שערי טומאה. וכפי שהיינו בגלות מצרים ויצאנו מאלה השערי טומאה כך זכינו מדה במדה למ"ט שערי בינה. אך כתיב אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. אעלך על מ"ט שערים כנ"ל מדה במדה. גם עלה הוא תוספות לשער הנ' שהוא מתנה. ולכן זה השער נקרא ביכורים שהוא בהתחדשות תמיד. דשם אין הסתר והתנגדות כנגדו. כיון שאין כח האדם לבוא לנסיון במקום גבוה כזה וכל הסתרות הם רק כדי ליתן שכר לצדיקים כו'. ולכן המצוה שתי הלחם חמץ תאפינה כיון ששם הכל טוב ושם יש ביטול יצה"ר. וכ' כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' אחר מדריגה הראשונה רק כשבא הארה למטה אז צריך בירור מזוקק שבעתים והם ימי הספירה. אבל למעלה בשער הנ' נק' אמרות טהורות שא"צ שם בירור כנ"ל:

איתא בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה בו תורה לישראל הוא. דבודאי כל המחלוקת דתנאים ואמוראים המה נמי בשמים כדאיתא אלו ואלו דברי אלקים חיים. פי' שיש כמה מיני הנהגות למעלה ויש עולמות ומלאכים שתלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה חציו לה' וחציו לכם. ויש עולמות ומלאכים שאין תלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה כולו לה' כו'. אבל בעצרת שניתן בו התורה ואיתא הכל נעשין אוהבין למרע"ה ומסרו לו מתנות. הגם דאותן שקטרגו מקודם א"כ הם מאלה המדריגות שאינם צריכין למעשה התחתונים. אעפ"כ הודו שהתורה צריכה אל בנ"י וז"ש הכל מודים בעצרת כו':

איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב הכא זכור כו' יום השבת כו' וכ' התם זכור את היום כו' אשר יצאתם כו' בעצומו של יום כו'. א"כ נראה כי עצומו של יום מתן תורה הוא יום השבת. כי במה שהי' במקרה ביום שבת לא שייך לומר זכור בעצומו של יום. והענין הוא עפ"י מ"ש ז"ל בפסוק יום הששי למה הוסיף ה' תנאי התנה הקב"ה אם מקבלין ישראל התורה כו'. וכ' מקודם וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד וזה החן קיים כל העולם ומזה נעשה השבת שהוא הנייחא שיש להקב"ה וב"ש מהבריאה במה שראה שעתידין בנ"י לקבל התורה שנקרא טוב. נמצא כמ"ש בשבת הטעם כי בו שבת וזה הי' השלמת העולם כמ"ש רש"י מה הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה. כן הי' ביום מתן תורה שזה השלמת העולם ממש והוא עיקר המנוחה והנייחא לפניו ית' וזה גמר הבריאה. וכמו כן מצד התחתונים יום השבת הוא קיום ומנוחה של בנ"י שהוא החזרת הדברים לשורשם וזה עיקר הנייחא. וזה הטעם השני של השבת דכתיב וזכרת כי עבד היית כו' פי' שהוציאנו לחירות להיות במקום מנוחה ושורשו זה הוא השבת שיש ממנוחה וחירות זה חלק בש"ק לכל איש ישראל לכן הוא מעין עוה"ב. ועיקר מנוחה זו ג"כ נתקיים ביום מתן תורה שאז הי' התדבקות כל נפש ישראל בשורש השייך לו וזה עיקר המנוחה כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך כו':

במדרש רות שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. פי' כשבנ"י מוכנים לשמוע לעולם הקב"ה משפיע להם דברי תורה. וזה כל זכותן של ישראל שהם היו כלים לקבל דבר ה' וכל העולם לא היו יכולין לקבל דברות קדשו. ולכן איתא שמקודם הי' כביכול הדיבור בגלות כי לא הי' הכנה בעולם לקבל הדברות עד שבאו ישראל וקיבלום. ובמצרים כתיב ולא שמעו אל משה שלא היו עדיין מתוקנים. ולכן נקראו בני ישראל עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק שבהכנתם התעוררו דברות קדשו בשמים. אלקים אלקיך אנכי אעפ"י שאלוה אני על כל העולם לא יחדתי הדיבור רק עליכם ע"ש במד' יתרו. פי' שקבלת אלקותו ית' על כל העולם באה באמצעיות בנ"י שבקבלתם עול מלכותו ואחדותו ית' עליהם נמשך הארות אלקות גם לכל הבריאה כענין שכתבו חז"ל בפסוק ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכי אותה בלבד דורש אלא בזכות אותה דרישה דורש כל הארצות ע"ש. וכן הוא בענין בנ"י והאומות. וז"ש ישראל ואעידה בך כמ"ש אתם עדי ואני אל שכפי העדות שבנ"י מבררין בעולם עליו ית'. כך מתברר ומתגלה אלקותו על כל הבריאה:

בענין מגילת רות בשבועות להודיע כח השותפות שיש לבנ"י בתורת ה' איך שממעשה בני אדם נעשה ספר ומגילה בתורת ה'. ובמד' אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומות הי' נותן לה. פי' מו"ז ז"ל אם הי' יודע שכל כך מעשיו מגיעין עד הקב"ה ממש כענין שכתבו כל מעשיך בספר נכתבין עכ"ד. והיינו נמי שכל מעשיהם נעשה מהם תורה ותיקון ולימוד לכל הדורות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך פרשנו במ"א כי בני ישראל פעלו במעשיהם שהמשיכו כביכול אלקותו ית' להלביש כביכול אורו ית' באותיות התורה. וזהו את ה' האמרת וכמו כן ה' האמירך להיות מכל מעשה בני ישראל נעשה חקיקה ורשימה בכל העולמות להיות מזה מאמר וספר. וזה ענין התורה שנק' ספר הברית ועדות. ואיתא במד' כביכול הקב"ה אחז ב' טפחים בלוחות ומרע"ה ב' טפחים. פי' שהתורה היא הברית שיש לבנ"י התקשרות ע"י התורה בו ית' ממש. וזהו רמז תנופת שתי הלחם. לכו לחמו בלחמי. תורה שבכתב ושבע"פ כנ"ל:



תרמ"ה

בענין הלימוד בליל החג הוא על פי דברי הינוקא בפ' בלק בפי' עושי דברו ע"ש ולכן ע"י עסק התורה בלילה כביכול מוסיפין כח כדכ' תנו עוז כו' והוא עצמו מ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דנקראו פועלי צדק. וזוכין ביום לשמוע בקול דברו. וע"י התחברות באסיפות חברים כדכ' בזוה"ק לית מאן דידע לקשוטי כחבריא וכדכ' ברוב עם הדרת מלך. ובכל ימי הספירה הוא ג"כ הכנה להחג בבחי' עושי דברו:

איתא במס' ראש השנה בעצרת על פירות האילן הביאו לפני שתי הלחם בעצרת שיתברכו לכם פירות האילן ע"ש דאיתא גדולה התורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו שניתנה תורה לבנ"י להמשיך הארת התורה לכל הבריאה גם בעוה"ז. ועי"ז ממשיכין חיות מהתורה מחדש בכל עת. ולא לחנם אמרה תורה להניף שתי הלחם רק שיש בכח בני ישראל להעלות ולהרים כל העולם להדביקם בעץ החיים שהוא התורה. ואמרו מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. שמעלין הכל להשורש. ועי"ז לעצור טללים רעים כו'. וזהו נק' פירות האילן כי הקרן קיימת לעוה"ב ועיקר התורה כתיב בה ונעלמה מעיני כל. רק מהפירות יכולין להרגיש גם בעוה"ז. ואמרו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. כי יום זה מיוחד להתקשרות התחתונים בעליונים. ועליו נאמר יום אחד יודע לה' כמ"ש בזוה"ק אמור. דכתיב ואהי' אצלו אמון דרשו חז"ל אומן שבתורה ברא הקב"ה העולם ובקבלת התורה נתברר זה. וכן בכל שנה בשבועות. ולכן נקרא יום הביכורים שמתחדש שורש הבריאה. לכן כתיב ואהיה לשון עתיד הגם שגם בכל יום יש מזה כמ"ש במ"א. אבל ביום זה הוא בהתגלות. וכתיב ימים יצרו ולו אחד בהם י"ל על יום השבועות שנק' אחד. ואהי' שעשועים יום יום הוא יום זה שניתן בו תורה ויום שמיני עצרת שהוא שמחת התורה. ושניהם נקראו עצרת ובתורה שבכתב נק' שמ"ע עצרת. ובתורה שבע"פ נק' זה החג עצרת. והענין (אחד) הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק את ה' האמרת עשינו אותו חטיבה אחת. וה' האמירך עשה אותנו חטיבה אחת. והקב"ה מסר האחדות בזה העולם לבנ"י ומבטל כל הברואים אל בנ"י כמ"ש והייתם לי סגולה וז"ש עצרת תהי' לכם כדכ' בזוה"ק אמור ע"ש היטב. ובשבועות נק' עצרת בתורה שבע"פ שבני ישראל מעידין כי הקב"ה אחד בשמים כמ"ש אתה הראת לדעת שפתח להם הרקיע כו'. וזזהו את ה' האמרת. ועמ"ש באבן עזרא שגרמת שיאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובמ"א הארכנו בזה. ובנ"י מעידין בשמים אין כאל. ולכן קראוהו עצרת ליום מתן תורה לומר שהכל בטל להקב"ה בכח התורה. וזהו תנופת ב' הלחם על ב' התורות כמ"ש חז"ל ע"ש לכו לחמו בלחמי:

במדרש וידבר אלקים כו' לאמר. שכל הנביאים וחכמים קבלו שלהם מסיני ע"ש דכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא. וזהו עיקר בריאת האדם שנקרא מדבר כמ"ש ואשים דברי בפיך כו'. ועל זה נברא כל העולם. כדדרשו חז"ל כל פעל כו' למענהו. לעדותו. להעיד עליו וזה נשאר אצל בנ"י כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואחר שקלקלו הרשעים וניטל כח הזה מהם כמ"ש ונבלה כו' שפתם כו'. ובקבלת התורה נמסר זה הכח לבנ"י [כמ"ש שם בפ' נח בשם מו"ז ז"ל פי' הן עם אחד ושפה אחת שמרמז על בנ"י שנשאר אצלם האחדות. וע"ש על פסוק בהנחל עליון כו']. ולכן אמרו חז"ל שיצאה נשמתן של בני ישראל שנתחדש עיקר החיות דכ' נר ה' נשמת אדם. ובהתגלות אור התורה ונאחז האור באלה הנרות מתבטלין הנרות אל האור וזהו נק' שיצאתה נשמתן כענין שרגא בטיהרא מה מהני. ובגמ' פ"ק דפסחים דרשו בפסוק קרנים מידו כו' ושם חביון עוזו למה הצדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני אבוקה. פי' שבקבלת התורה שהי' התגלות השכינה נתבטלו נשמות בנ"י ממציאות. אך הקב"ה וב"ש כביכול הטמין וצמצם אורו כדי שיהי' יד ומקום מציאות לנשמות בנ"י. וז"ש ושם חביון עוזו. ואיתא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. פי' עפ"י המד' בפ' תשא בפסוק ויתן אל משה על הפסוק ה' יתן חכמה הוא התורה. מפיו דעת ותבונה קאי על הדיברות ששמענו מהשי"ת בעצמו. לכן ע"ז אמרו נודעת להם שנתקשרו בחיות פנימיות של התורה ועל זה מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כדאיתא במד' שה"ש. ונקרא חיבה יתירה כמו נשמה יתירה שהי' למעלה מהשגת אנושי כדכתי' נפשי יצאה מרוב הדביקות כמו הצדיקים שנפטרין בנשיקה:

בענין קריאת מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. והקב"ה נתן לנו התורה כדי להמשיך כל המעשים עפ"י התורה. וזהו ענין חיי עולם נטע בתוכנו שע"י התורה נשתנו מעשי בנ"י למעליותא ומכוונים במעשיהם לעשות רצונו יתברך כמו שהי' במעשה בועז. ובמד' יתרו ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי ע"י התורה מוציאין בנ"י הניצוצות קדושות הנמצאים בין האומות ובבחי' מתן תורה שבכתב נתקרב יתרו. ומרע"ה שורש התורה נתגדל ע"י יתרו. ובבחי' תורה שבע"פ נתקרבה רות ודהמע"ה שהוא שורש התורה שבע"פ נולד ע"י רות. ועוזי ומעוזי הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במ"א. והמה עדים על בנ"י כמו שבנ"י המה נבראו להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי כן האומות שמתקרבים בכח מעשה הצדיקים המה עדים על בנ"י כמ"ש חז"ל בפסוק יתנו עדיהם ויצדקו יבוא בלדד השוחי כו':

כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו'. א"כ נראה שעתה בהר סיני נשלם יציאת מצרים כדאיתא בזוה"ק בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. חמשין זמנין אידכר יצ"מ כו'. והיינו שבנ' ימים אלו יצאו בפרטות מכל המ"ט שערי טומאה. ועתה שחתם הקב"ה שמו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך אז נגמר החירות לגמרי והתורה הוא השטר שחרור. לכן איתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וכמ"ש רש"י בפסוק עבדי הם שטרי קודם:

איתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כדי ליתן שכר כו'. וכמו כן יתכן לומר כי בודאי גם עשרת הדיברות בדיבור אחד הי' יכול לכלול הכל וכמ"ש רש"י שהי' בכלל ואח"כ בפרט רק שגם בתורה נשאר מדריגות ליתן שכר לעוסקים לשמה ולהפרע מעוסקים לקנתר כו' וכמ"ש סמא דחיי למיימינים בה כו':



תרמ"ו

ב"ה מחג השבועות בענין תספרו חמשים יום. דיש מ"ט פנים טמא. א"כ משמע דפן הנ' אין בו תערובות כי בשורש מבורר האחדות. ולכן במ"ט ימים צריכין ספירה ובירור וביום הנ' הכל אחד. וזה ענין מי יתן טהור מטמא לא אחד. ועיין בזוה"ק בפסוק ונטמתם בלא א'. וכבר כתבנו שם מזה כי אות הא' בטמא הוא רומז על השורש שמצד זה יכולין לטהר מהטומאה. ולכן ביום הנ' שתי הלחם חמץ כדאיתא דאית בי' ביטול יצה"ר ונק' יום הביכורים ע"ש שורש הראשית. וכ' בתיקוני זוהר בפסוק ראשית בכורי אדמתך כו' לא תבשל גדי בחלב אמו כי כשהראשית מבורר אין מתערב אח"כ פסולת. ומכש"כ בביכורים של כל הציבור נעשה מזה שמירה על כל השנה. ואפשר שזה הרמז של מאכלי חלב בשבועות להבדיל בין חלב לבשר כנ"ל:

איתא בגמ' למה נמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע. והקשו בתוס' דהפסוק מדמה להקב"ה כתפוח כדמסיים כן דודי בין הבנים. ונראה דהענין הוא דהאיך שייך לדמות למעלה לאיזה דמיון פרטי רק הקב"ה מתגלה לכל א' כפי ערכו. וכיון שהמשילו בנ"י את הקב"ה ני. ממילא נמצא זה המציאות אצלם. ופי' נמשלו בנ"י לתפוח שהקב"ה מתנהג עמהם באופן זה כמו עם המלאכים. והם הם שהוציאו זאת ההנהגה כדמסיים בפסוק בצלו חמדתי כו'. שע"י חמדה ורצון שהי' להם לדמות למלאכי השרת הוציאו זאת מכח אל הפועל והתנהג עמהם הקב"ה בזו המדריגה כנ"ל. וכן איתא בזוה"ק פ' וירא נודע בשערים כל אחד לפי מה דמשער בליבי' ע"ש:

איתא במדרש וברש"י הביאו מ"ש אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד ליתן פתחון פה למרע"ה כו'. פי' הענין כמ"ש צדיק יסוד עולם כאשר ראינו שמשה רבינו ע"ה בכחו תיקן כל בנ"י ולעולם יש בישראל צדיק אחד עכ"פ אשר בכחו לקבל הדברות. כי הנה אנכי ה' אלקיך הוא לשון גזירה כמו יהי רקיע ואינו מצוה בלבד. א"כ לעולם אין לזה ביטול לכן יש תמיד צדיקים מיוחדים בתוך בני ישראל:

ענין קריאת רות בשבועות. דהנה כתיב אדם ובהמה תושיע. והוא בחי' עבד ובן. דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. היינו מקודם בחי' בהמה כמ"ש עבדי אתה. אח"כ אדם אתם. אשר בך אתפאר. וכן הי' הענין מיצ"מ עד קבלת התורה. וכן מפסח עד שבועות. מקודם מנחת שעורים מאכל בהמה עד שזוכין לבחי' אדם מנחת חטים. ומ"מ צריכין לאחוז במדריגת עבד ג"כ להיות אדם ובהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך כו' וכן הי' בחי' דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום:



תרמ"ז - ;תרמ"ח - ;תרמ"ט

ב"ה מחג השבועות ויסעו מרפידים כו'. דרשו חז"ל שרפו ידיהם מן התורה. ויש להבין כי עדיין לא קיבלו התורה. אכן הענין הוא שמיציאת מצרים עד קבלת התורה הי' הכנה לקבלת התורה והוא ענין ספירת החמשים יום. כי האדם צריך להכין מקום בלב לקבל התורה. וזה נק' יד כמ"ש בפ' שמיני בענין שבעת ימים ימלא את ידכם. היינו שמקודם צריך האדם לתקן עצמו כענין שכתוב אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו'. ואח"כ יורד הסיוע מן השמים למעלה מהטבע בחי' שמיני ע"ש שכתבנו שזה ענין תפילין של יד ותש"ר. כמו כן באלה ז' שבועות שהם תיקון המדות היינו הכלים כי התורה ארוכה מארץ מדה אבל המדות הם כלים לקבל בהם התורה כ"א כפי הכנת כחו. וע"ז איתא התקן עצמך ללמוד תורה. ובזו ההכנה הוא המלחמה עם עמלק. כמ"ש במ"א פי' והידים ידי עשו כי בפנימיות התורה אין לו אחיזה רק בתיקון הגוף שהוא בחי' הידים בזה הוצרכו ללחום. וכתיב כאשר ירים משה ידו כו'. וכשנסעו מרפידים והכינו לבם בבחי' מילוי ידים ניתן להם בשבועות התורה מן השמים שהיא בחי' שמיני למעלה מהז' מדות כנ"ל:

בענין קריאת מגילת רות בשבועות שנולד בו דוד המע"ה. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי שתי הלחם רמוזים לבחי' תורה ותפלה עכ"ד. ולכן יש לחבר בחי' תפלה שהוא בחי' דהמע"ה לבחי' התורה. דהנה כתיב בהוציאך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. שנק' קבלת התורה עבודה. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ממילא כשזוכין לדעת באים ממילא לעבודה האמיתית שהיא תפלה עבודה שבלב. וכיון שהשיגו דעת שלימה בקבלת התורה נשתעבדו אליו בלב שלם. וכמו כן לעולם יש להתפלל מתוך דברי תורה כדאיתא בגמ' וכ' קרוב ה' כו' יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. וי"ל דזה פי' הפסוק וירא העם כו' ויעמדו מרחוק. ואין עמידה אלא תפלה והוא בחי' מרחוק מכלל שנאמר קרוב ה' לכל כו' משמע שתפלה הוא בחי' מרחוק רק שצריכין לסמוך גאולה לתפלה. שאין עיקר התפלה בעת צרה רק בעת התגלות צריכין להכין לימי הרעה. כענין שנאמר ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה. ואפשר שגם זה נכלל בפי' ויעמדו מרחוק שהכינו מיד בתפלתם עצה גם על דורות הרחוקים כמוני היום כנ"ל:

בפסוק מי יתן והי' לבבם זה כו'. דהנה כתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ועל ב' אלו נרמזין היצר טוב ויצה"ר כמ"ש חז"ל בכל לבבך בב' יצריך. א"כ האדם נברא לעבוד ה' גם ביצירה של עוה"ז. ובאמת בשעת קבלת התורה כוונו בנ"י להכוונה האמיתית איך לעבוד ה' גם בציור של עוה"ז. ועיין בזוה"ק ואתחנן כי היצה"ר כברזל וכשבא לאש התורה מתהפך להיות כולו אש ע"ש. ולכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכ"ע בעינן לכם. וזהו עיקר הפי' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. אכן מרע"ה לא היה בו מיצה"ר כלום כדכתי' כי טוב הוא והוא איש אלקים. אבל הקב"ה אמר הטיבו כו' אשר דברו ודרשו חז"ל כהטבת הנרות הקטורת ע"ש שזה הרמז שבנ"י הבינו שצריכין לתקן גם העוה"ז. וז"ש והי' לבבם זה כמו ברי לבב שיהי' ביטול יצה"ר כזה כל הימים. ובאופן זה נעלה עבודת בני אדם מהמלאכים:

בפסוק וביום הביכורים כו'. דהנה פירשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ונגמר ביום הזה עיקר בריאות העולם דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב פי' במ"א על החלק שנמצא בתורה מכל יום מימי בראשית. ובששי כ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. שבו עיקר קבלת התורה כמ"ש חז"ל תנאי התנה כו'. וגם דרשו מאוד זה אדם והוא נקרא כל אשר עשה שהוא כלל הבריאה ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם וכ' וידבר אלקים כו' לאמר ואיתא בזוה"ק כי במצרים הי' הדיבור בגלות כו'. פי' שלא הי' מתגלה הנהגתו ית' את העולם רק ע"י ישראל שקיבלו התורה. ואמרו במד' כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך שמעו כל הברואים וכל אחד אמר לי מדבר עד שסיים אשר הוצאתיך כו' ע"ש. הענין הוא כמ"ש הים ראה כו' ההרים רקדו מה לך הים כו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. פי' שבאמת ע"י שקיבלו בנ"י מלכותו ית'. כל הבריאה נשלמת. ואנכי ה' אלקיך הוא לכל הבריאה באמצעות בנ"י כמ"ש אתם עדי ואני אל כו'. שהקב"ה מסר בחי' הדיבור והנהגתו ית' ביד בנ"י. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. לכן נק' יום הביכורים שבזה היום נגמר הבריאה כאלו נתחדש העולם. ומצות תנופת שתי הלחם ואיתא שהוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ והענין כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך דכתיב כי לא דבר רק הוא מכם דרשו חז"ל אם רק הוא מכם שאין אתם יגיעין בה. והיינו כי פיהם של בנ"י הם כלים למצוא אורות הגנוזים בדברי תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר. פרש"י שהיו עונין על הן כו'. פי' שהקב"ה נתן דיבורו בפיהם של ישראל שיוכלו להוציא מעינות מים חיים מן התורה. וזהו ענין תורה שבע"פ ה' האמירך וע"ז כתיב דברי אשר שמתי בפיך כי שימה הוא סידור שבפי איש ישראל מתיישבין הדברי'. ומכש"כ החכמים ז"ל שהם פירשו לנו כל סדר התורה ומוסיפין וגורעין ודורשין. ודרשו חז"ל מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו וע"י שבנ"י זכו שיתן להם השי"ת התורה וזהו את ה' האמרת כמ"ש באבן עזרא שם עשית שיאמר אנכי ה' אלקיך. ולכן ה' האמירך ג"כ שנתן לנו כח וחלק בתורתו. וזהו תנופת שתי הלחם שמתגלה ביום זה כחן של בנ"י מקבלי התורה ונתינת התורה שהם ב' בחי' הנ"ל האמרת והאמירך:

כתיב הקהל לי את העם כו'. כי עיקר הכנה לקבלת התורה הוא האחדות בבנ"י. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הכנה לקבלת התורה הי' ויחן שם כאיש אחד בלב אחד. ופי' הקהל לי להיות כנסי' לשם שמים ולכן סופה להתקיים. דאיתא במד' כל מקום דכ' לי הוא לדורות. והטעם כנ"ל דפי' לי לשמי וממילא סופה להתקיים. ולאשר בנ"י בקבלת התורה כינסו עצמם לשם שמים נעשה מקוים לעולם כדכתי' אל כל קהלכם. פרשנו בכל עת שבנ"י מתאספין כאחד מסייע להם זה הכח של יום הקהל שהי' בקבלת התורה וזהו אל כל קהלכם לדורות וכ"כ מורשה קהלת יעקב ודו"ק:

איתא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. הגם דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. אך אדרבה זה עצמו הפי' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם בלבד לא בדברים אחרים כאשר קיימו אבותינו בהר סיני שיצאה נשמתן וניתן להם חיות חדש ונעשו כברי' חדשה ותרי"ג מצות נתנו להם חיות לרמ"ח איברים ושס"ה גידין ולכן נתקיים התורה בבנ"י כיון שהמיתו עצמן עלי':

היו"ט שבועות הוא החביב מכל הי"ט דאיתא אמצעי משובח וע"ד הרמז כמ"ש במד' יקרה מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שהוא הראשון ואין לפנים אלא תחלה ע"ש. וחג הפסח הוא התחלת גדלות בנ"י בני בכורי ישראל. וחג הסוכות הוא בחי' אהרן הכהן הביאני המלך חדריו. עכ"ז נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא יקר מהכל וכולל הכל כדאיתא הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה תורה לישראל:

בענין מגילת רות בשבועות שהיא מצות גמילת חסדים י"ל על פי מ"ש בסוכה [מ"ט ב'] ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד אלא הלומד תורה לשמה זו תורה של חסד ע"ש. והענין הוא כי באמת התורה נקראת אש דת. אך בפיהן של ישראל היא מתמתקת כמ"ש במד' כתפוח כו'. ופריו מתוק לחכי לחכי הי' מתוק כו'. והיינו מטעם שכתב שם במד' שתפוח אין לו צל וכולם ברחו רק בנ"י נמשכו לקבל התורה לשמה הגם שלא הרגישו שיהי' להם טובה לכן זכו למתיקות של התורה. וזהו השבח של בנ"י שתורת חסד על לשונה שבפיהן של ישראל שלומדין לשמה זוכין להפיק רצון ולמתק הדברים להיות תורת חסד [וזהו טעם מנהג ישראל לאכול חלב בשבועות]:

עוד בענין מגילת רות בשבועות להראות אם כי הקב"ה בחר בנו ונתן לנו התורה מ"מ אנו מוכנים לקרב כל מי שבא להתגייר כמ"ש ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. נראה לפרש כי הגר נקרא על זה שהי' עד עתה מגורש ומעורב בסט"א שבודאי כשנתגייר מוכן הוא להיות בכלל ישראל רק שהי' עד עתה מובלע במ"א. וע"ז נאמר ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנשמות שהם מובלעים בסט"א. וכן הי' כלל ישראל במצרים שהוציאו משם הנשמות שהיו מובלעים ת"י הסט"א. ואיתא ג' מציאות מצא הקב"ה מצאת את לבבו נאמן שהוא אברהם אע"ה ראשון לגרים. כענבים במדבר מצאתי ישראל הם עיקר הגירות שזכו להיות נבחרים להשי"ת לעם נחלה. מצאתי דוד עבדי הוא מלך המשיח שהוא סוף הגרים שבימי משיח אין מקבלין עוד גרים. והטעם כי כבר יהי' מתוקן ונבדלין כל נשמות הראוין להתדבק בקדושה:

בענין חג השבועות. דאיתא מושבעין ועומדין מהר סיני. ובמד' שלשה שתקף עליהם יצרן ונשבעו חי ה' כו'. דכתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וזה בועז שנתדבק בו ית' שנקרא עוז. ואורייתא כולא שמהן דקוב"ה. ויכולין להתחזק בשמו ית' ולהנצל עי"ז מיצה"ר ולהתדבק בו ית' ע"י התורה שנק' עוז. וע"ז נאמר אשרי אדם עוז לו בך כדכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה. אך לא בכל עת יכולין לישבע בשמו כדאיתא במד' עד שיהי' בך כל המדות הללו ה' אלקיך תירא כו'. ובמ"א פרשנו כי כן הי' הסדר בבנ"י ה' אלקיך תירא הוא במצרים שהיו בגלות והיו מתחזקים רק ביראת ה'. אח"כ אותו תעבוד שנבחרו להיות עבדי ה'. ובו תדבק תיקון המדות בימי הספירה כדאיתא הדבק במדותיו. אח"כ בשמו תשבע הוא חג השבועות. שמתדבקין ע"י התורה ולכן יש ביטול יצה"ר. וכמו דאיתא שמשביעין הנשמה קודם שיורדת לעולם. היינו שאז נדבקת בכל כחה בשורשה. כמו כן בשבועותיכם הוא שבאין אל השורש ביום הבכורים ולכן הוא מנחה חדשה:

עוד בענין מגילת רות בשבועות. כי הנה במתן תורה היו בנ"י בחי' בנים. ואיש ישראל צריך לעבוד השי"ת בב' הבחי' בנים ועבדים כדאיתא בזוה"ק. ולכן סומכין לידת דוד המע"ה שנקרא עבד. ועתיד לעמוד ממנו מלך המשיח שכתוב עליו ישכיל עבדי ירום ונשא כו'. דע"י בחי' עבדות שלו יהי' נגמר כל התיקון ובמשה רבינו ע"ה כתיב אתה החלות להראות וכ' שם בזוה"ק דאיהו שירותא וסיומא יהי' מלכא משיחא. וכתיב אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. ובודאי יתקיים לעתיד מאמרו ית"ש בני עליון כולכם. ועל זה כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו לכן ביום זה שנק' יום הביכורים צריכין לזכור בחי' האחרית דבר:

בענין הלימוד בליל שבועות. דצריכין להכין עצמו לקבלת התורה כדאיתא התקן עצמך ללמוד תורה ובשעת מתן תורה שהי' לנו משה רבינו ע"ה לסרסור וכתיב ויוצא משה כו' העם לקראת האלקים. ועתה נשאר כחו של מרע"ה בתורה דכ' תורה צוה כו' משה מורשה. שבחי' משה עצמו ג"כ מורשה בתורה. ועל ידי יגיעה בתורה נמצא לנו כחו של מרע"ה ומקרב אותנו לאבינו שבשמים:



תר"נ

בעזה"י מחג השבועות וביום הביכורים כו'. שביום הזה מתחדשין בנ"י כי בודאי בשעת קבלת התורה ניתן לבנ"י חיות חדש כמ"ש מי כל בשר כו' קול אלקים כו' מדבר כו' ויחי. היינו שקבלו חיות מחדש במאמר אנכי ה' אלקיך. וכאשר חכמים הגידו גר שנתגייר כקטן שנולד שניתן בו נפש קדושה. מכש"כ בקבלת התורה שנעשו כולנו גרים וכמו שמברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא ענין תורה שבע"פ פי' שבנ"י נעשין בעצמם תורה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. והענין רמזו חז"ל במנחות יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. פי' שכל זה נתקיים בקבלת התורה. וע"ז נק' השי"ת טוב ומטיב הוא טוב האמיתי והטביע הטוב בתורה ובישראל ובמשה רבינו ע"ה. וכמ"ש ז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. ומסיים אלקיך. א"כ נעשין בנ"י עצמן טובים. וכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. כי נתגלה לבנ"י ציור הפנימי. כי האדם נברא בצלם אלקים והוא רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. וזה ציור הפנימי נתגלה בשבועות ולכן איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר. ושתי הלחם הם חמץ מה"ט כדאיתא בזוה"ק אמור. והוא כנ"ל כי בודאי בציור הפנימי יש ג"כ שורש ליצה"ר ושם הוא טוב ונהפך לטוב ומתבטל במיעוטו. וזה שרמזו חז"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. לכן בעצרת שמתגלה דרך התורה והפנימיות מתבטל היצה"ר. וזה רמז שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי שבנ"י עצמן נעשין בני תורה כנ"ל. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שהם בחי' תורה ותפלה. והוא כח הפה שניתן לבנ"י דכ' אני כו' מלמדך להועיל ומי יוכל ללמד דעת כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו כמ"ש במדרש תשא בפסוק מפיו דעת ותבונה שנותן לבנו מתוך פיו ע"ש. וכח פיהן של ישראל בתפלה כדאיתא במד' אין לך תפלה מתקבלת שאין בה מבנ"י. וזה זכו בקבלת התורה. לכן כתיב מי גוי גדול אשר כו' אלהים קרובים אליו כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו' צדיקים ככל התורה הזאת לומר שזה תלוי בזה. וכ"כ מסיר אזנו משמוע תורה כו' תפלתו תועבה. א"כ בנ"י שהטו אזנם לתורה ואמרו נעשה ונשמע זכו לכח התפלה. לכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה:

בפסיקתא ארשב"י אין אנכי אלא לשון ניחומים אנכי אנכי כו' מנחמכם. לולי תורתך שעשועי כו'. ע"ש. כי הנה בתחילת ירידה למצרים כתיב אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך. וגם משה רבינו ע"ה שאל מי אנכי והשיב לו הקב"ה זה לך האות כי אנכי שלחתיך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. וע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. פי' זה האלקות שנתן השי"ת בבנ"י זה הי' לנו למושיע ויהי' לנו למושיע בכל הצרות. כי מצרים שם כולל על כל מיצר. וכ"כ עמו אנכי בצרה. ועתה אין לנו שיור רק התורה הזאת. ואיתא אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה והתורה נותנת חירות לפניה ולאחרי'. כאשר תחילת יצ"מ הי' בכח זה תעבדון את האלקים מכש"כ שנותנת חירות להבא. ובאמת הפי' שאין לך בן חורין כו' הוא מיוחד לבנ"י שכן ניתן להם בקבלת התורה שלא יהי' לנו עזר ומושיע וגאולה בשום כח אחר רק בכח התורה. וכפי מה שבנ"י מאמינים מזה ואין סומכין על שום הצלה רק בכח התורה אז החירות בא בכח התורה. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך שאין לנו גואל אלא ה' אחד. וכ"כ ואנכי ה"א מארץ מצרים ואלהי' זולתי לא תדע. [בענין שתי הלחם יתכן לפרש לפ"ד מו"ז ז"ל בפסוק קרבני לחמי אך אין כאן מקום להאריך]:

בפסוק וידבר אלקים כו' לאמר. כי בעשרת הדברות נתן השי"ת הכח בבחי' דיבור ומילולא כמו שהי' בעשרה מאמרות הכח במעשה בראשית. וכמו שיש דיבור מעשה ומחשבה בפרט. כן בכלל העולם מתחלה הי' במעשה ואח"כ בקבלת התורה בדיבור. ובחי' זו מיוחדת לבנ"י וניתן להם התורה וכח עשרה מאמרות שבמעשה נתוסף ג"כ לבנ"י. וע"ז אמרו חז"ל כח מעשיו הגיד לעמו שלא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. התורה ומצות שמיוחדין לבנ"י. רק שזכו בנ"י לקבל גם חלק האומות לתת להם נחלת גוים. וזה הוא בכח הגלות שסובלין בין האומות כמ"ש בפ' בהר מזה. וזה רמז הג' מועדים. זמן חירותנו תיקון בחי' מעשה בראשית כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה אשר עשה כו' בשינוי הטבע כמו שנתבאר שם בס"ד. זמן מתן תורתנו בדבור. שמחתנו רמז מעין תקון המחשבה שלעתיד. והוא בחי' נפש רוח נשמה כמ"ש במ"א מזה:

במדרש רות אם הי' ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו למען הציל. על כתפו הי' מוליכו. אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומות הי' מאכילה להגיד שבחן של הצדיקים הללו כי בודאי מאחר שזכו שנעשה ממעשיהם פרשה בתורה והקב"ה כתב מעשיהם בספר בודאי הי' להם כוונות רבות ונשגבות מאד. ועכ"ז ראינו שלא עלה על דעתם שהקב"ה יכתוב דבריהם שאל"כ על כתפו הי' מוליכו ועגלות הי' מאכילה. וזה לאות כי לא עלה על דעתם להיות מעשיהם נזכרים לפניו ית"ש להיפוך מדורות השפלים כי מי שנדמה לו שעשה קצת עבודה מגבי' לבו עד לשמים. והוא סימן דלא ידע כלום שבוחי. וצא ולמד ממדתן של הראשונים הנ"ל:



תרנ"א

לחג השבועות איתא הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שבו ניתנה תורה לישראל. דאיתא גדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי הנפש מלמעלה היפוך כל מעשה עוה"ז והגוף. לכן הנפש והגוף נלחמים זה עם זה ואיתא במד' ויקרא וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדנים אינו יוצא ידי חובתו כמו כן הנפש לא תשבע ממצות ומעש"ט שהיא מלמעלה ע"ש. אכן התורה נותנת דרך שיתקיים הנפש בגוף לכן היא משיבת נפש. וכ"כ נפשי ישובב כו' במעגלי צדק כו'. שהתורה מורה דרך איך להשיב את הנפש בגוף לכן איתא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם כו'. פי' שבלי תורה אין הנפש מתיישב לעשות פעולות הראויות לה. ולכן הקדושים שהיו קודם התורה הי' במס"נ שלא עפ"י הטבע כלל. אבל כשניתנה תורה יכול כל איש ישראל למצוא לו קיום עפ"י מצות התורה להתיישב הנפש בגוף. ולכן אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שמשבית המלחמה שבין הנפש והגוף לכן הוא בן חורין:

קריאת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכ"כ אשרי אדם עוז לו בך שיהי' התורה נבלעת בדמו. מסילות בלבבם לעשות חקיקה ורשימות בלב. וכן הי' מעשה בועז ורות תורה. ולכן נקרא בועז בו עוז שהיא התורה. ובנ"י הבינו זאת לכן הקדימו נעשה לנשמע לומר שהעיקר המעשה. ולכן אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע כו'. כי הרגישו שלא נמשכו לגמרי אחר דבר ה' דכ' וינועו ויעמדו מרחוק. ויראו שלא יהי' חכמתם מרובה ממעשיהם. ועל כזה נאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב. פי' יוסיף שהחכמה מרובה ממעשיו. וזה הי' חטא הראשון שהביא המיתה באכילת עץ הדעת. וז"ש אם יוספים כו' ומתנו. וכ"כ דע אלקי אביך ועבדהו שעיקר הדעת שמביא לידי עבדות ה'. וזהו דעת התורה שע"ז מברכין אתה חוננתנו כו' ותלמדנו לעשות חוקי רצונך שיבוא לידי מעשה הטוב שזה העיקר:

בענין שתי הלחם. יובן עפ"י מה ששמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. ופי' כי הקב"ה משפיע שפע פרנסה וקיום לכל בריותיו. אבל יש השפעה מיוחדת שניתוספת על ידי העלאת ריח ניחוח מבנ"י ושפע זאת היא תוספות מרובה על העיקר. וז"ש לחמי לאשי תראו שיהי' ע"י ריח ניחוח כו' ודפח"ח. נמצא שיש ב' מיני לחם. וע"ז כתיב לכו לחמו בלחמי לחם מן השמים ומן הארץ. פי' מן הארץ מה שנשפע ע"י עבודת התחתונים. ובאמת זה נתחדש בקבלת התורה. לכן כתיב העשוי' בהר סיני. וכמ"ש חז"ל שלכן יש כ"ו פעמים כל"ח בהלל הגדול שכ"ו דורות קודם שניתנה התורה היו ניזונין בחסדו של מקום בלבד. ולכן כתיב בעשרת הדברות וידבר אלקים. שהתחיל להיות הנהגה שיזכו התחתונים עפ"י דין להשפיע להם משמים בכח העלאת ריח ניחוח כנ"ל:

וביום הביכורים. כמו שיש ביכורים ליחיד ובכחם הי' בא התחדשות אל האדם כמ"ש שם היום הזה ה' כו' מצוך לעשות כו' ע"ש פ' תבוא. כמו כן בשתי הלחם היו מביאין התחדשות אל הציבור. דהנה בפ' שמע כתיב אשר אנכי מצוך היום. ובפ' והי' אם שמוע אנכי מצוה אתכם היום. ואיתא בספרי אזהרה ליחיד אזהרה לציבור. פי' שבכל יום מתחדש התעוררות משמים לכל פרט ולכלל ישראל. וכפי עבודת היחיד והציבור זוכין להתדבק בהתחדשות הנעשה בכל יום. והכלל צריך לפרט ופרט לכלל. וכפי מה שאדם בפרט מקבל בפ' ראשונה זוכה בפ' שני' לקבל מהתחדשות הכלל. ולכן יש ביכורים ליחיד ולציבור. וזה ההתחדשות הבא מלמעלה צריך האדם לייגע עצמו בתורה ומצות שיוכל להתדבק בו. וע"ז נאמר שתה מים מבורך ועי"ז ונוזלים מתוך בארך. ולכן איתא דבליל החג עוסקין בתורה כדי לזכות לנוזלים מתוך בארך. שהוא התחדשות המעין. וב' אלו הם בור סיד ומעין המתגבר:



תרנ"ב

לחג השבועות בפסוק ארץ יראה ושקטה איתא במדרש תחלה יראה ואח"כ שקטה שאמרה אדם הראשון על מצוה אחת נצטוה וחטא כו'. והענין הוא עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שצריך האדם להקדים היראה פן יבוא לחטוא ע"י החכמה כמ"ש ברוב חכמה רב כעס. מה רוב חכמה. הוא שלא להיות חכמתו מרובה ממעשיו. ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבואו ע"י החכמה לחטוא. ולכן שקטה ונתקיים החכמה כמ"ש בגמ' יראת ה' כו' אוצרו שהיא הכלי שמתקבל החכמה בה להיות דבר של קיימא. ולכן מדמי לה בגמ' לקב חומטין ע"ש. אכן אמרו שם עוד וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. וזה צריך ביאור דלכאורה נראה דכל החכמה רק כדי לבוא ליראה א"כ מה חכמתו מתקיימת דמשמע דהעיקר החכמה. אך הפי' הוא דודאי תכלית האדם להיות ירא ה' והאלקים עשה שיראו מלפניו. אכן התורה מלמדת לאדם. שערים הפנימים שיש ביראת ה'. וכל הלימוד וחכמה להתחכם ביראת ה'. כי יש הרבה מדריגות ביראת ה'. והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה' כי החכמה היא כולל הכל וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו והירא מתחכם ביראתו וזהו העיקר:

בענין שתי הלחם דכתיב לכו לחמו בלחמי. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר. ואיתא שהיו עונין על הן הן כו'. ויובן עפ"י מ"ש במ"א פי' אמרם ז"ל זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו דכ' ע"ז זאת התורה אדם כזה נעשה בעצם תורה. וע"ש במד' תנחומא פ' תבוא על ר"ע שדרשו עליו חלקם בחיים שיש לו חלק בעצם התורה שנק' עץ חיים. וכמו כן בקבלת התורה שהי' במס"נ כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונעשו בנ"י בעצמם תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר שנבלע בעצמותן עצם התורה. וזהו שהיו עונין כו'. ועל בחי' זו מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. וע' בזו"ח מה שדרש בלשון פיהו. ואמרו חז"ל כי טובים דודיך חביבין דברי סופרים מדברי תורה. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין שנא' והי' כעץ כו' יובל ישלח שרשיו ע"ש. והנה לעיל מיני' כתיב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי איך יתכן להיות מעשה מרובה מחכמה רק בכח ה' דכתיב בטח בה' ועשה טוב כי בנ"י יש להם חלק ושורש בתורה. וע"י הבטחון ומס"נ לשמו ית' מתדבק בכח שורש חלקו שיש לו בתורה. ועיין במד' דברים שדורש על פסוק והי' ה' מבטחו מה הבוטח בע"ז כתיב כמוהם יהיו עושיהם ק"ו הבוטח בה' כו' שעי"ז נתוסף לו הויה חדשה ומקבל כח אלקותו ית"ש. ובשמיני עצרת הארכנו ע"ש. וזה ענין מגילת רות בעצרת דכתיב אשרי אדם עוז לו בך פי' עיקר קבלת התורה שנק' עוז כשמקבל האדם דברי תורה להיות מסילות בלבבו שישאר אצלו רשימות וחקיקות בתורה. וזהו נקרא עוז לו בך כמ"ש לעיל שנעשה בעצם בן תורה וכל מעשיו תורה. וכן הי' בבועז. וסיום הפסוק עוברי בעמק הבכא הוא כמ"ש במ"א צדיקים כאלו בכל מקום שעוברין אפילו במקומות המסוכנים ומרוחקים מן הקדושה בכח שתורת ה' בלבם מוציאין שם מעין נובע וז"ש מעין ישיתוהו. וכן אלימלך שהי' אדם גדול בתורה וכפי הנראה היה במעמד הר סיני לכן אעפ"י שחטא ביציאתו לחוץ לארץ מ"מ הי' סיבה להוליד משיח צדקנו. ומכל מעשיהם נעשה תורה. וכ"נ מלשון המד' רות שאמר כ"פ שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית נראה שבכח מעשיהם נתחדש הלכה זו. וזהו עוז לו בך כמ"ש במד' מצורע לאילין דשבילין דאורייתא כבישין בליבהון. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה' אלקיך. שנתן הקב"ה כח אלקותו ית' בתורה ובכח בנ"י המוציאים בפיהם דברי תורה. כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. פי' בכח בנ"י להמשיך אלקות בכח דברי תורה. וכ' עוז התאזר. ואיתא התאז"ר גי' תרי"ג. שכל מצוה הוא דרך להמשיך התורה בתרי"ג אורחין וכן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. שבכח תרי"ג מצות יכולין למשוך אלקותו ית"ש. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש אמרתי אלקים אתם:

בפסוק וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. דכתיב אין כל חדש תחת השמש. והתורה אשר היא למעלה מהשמש יש בה התחדשות תדיר ואינה יכולה להתיישן. כמו כן יום מתן תורה מתחדש בכל שנה ונקרא יום הביכורים. ובמד' לכל זמן ועת לכל חפץ דורש זמן הי' לנח ולאברהם כו' ועת לכל חפץ שינתן התורה לעולם ע"ש בקהלת. כי זמן ועת הם ב' בחי' דיש זמן למטה בטבע. ועת הוא השורש של הזמן למעלה כמ"ש בספרים שיש הנהגת הטבע. ויש הנהגה תוריות. הדרך שהתורה נותנת בכל דבר ודבר כפי משפט ההנהגה עליונה. וזה הדרך מתחדש במתן תורה. ומיוחד רק לבנ"י. ובנ"י צריכין לדבק הזמן שלמטה בשורש העתים הנ"ל. וע"ז כתיב והי' אמונת עתך חוסן ישועות מה שמעלין כל הדברים אל העתים העליונים. וז"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם יתכן לפרש על יום הביכורים כמ"ש בזוה"ק אמור שעל יום זה נאמר יום אחד כו' יודע לה' ע"ש. וחג השבועות כולל כל המועדות והוא בריח התיכון מבריח מקצה אל הקצה מדת יעקב אע"ה. והרמז לזה דפסח ב' ימים סוכות ב' ימים שבועות יום אחד, כמו חמשה בריחים ובריח התיכון. כמ"ש בזוה"ק תרומה אצבעא דארמא משה ע"ש. לכן יש בו תנופה לכל הרוחות שהוא כולל הכל:

בענין שתי הלחם בשבועות. דכתיב יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים. ופי' בתדב"א על התחדשות דברי תורה למטה דאיתא בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה כפום מה דמשער בלבא ע"ש פ' וירא. דכפי פתיחות לבות בנ"י למטה כך נפתחים שערי בינה למעלה. כי התורה אין לה חקר ותכלית. אבל כפי הכנת התחתונים כך מתפשטת התורה ונפתחו השערים. וזהו שאו שערים ראשיכם ובאמת שתי הלחם הם בחי' משה ואהרן והם פתחי עולם כמ"ש מזה לעיל פ' במדבר. ולכן בקבלת התורה שנתקנו אלה שני עמודים למטה נעשה תקונים גם למעלה אז לחם שערים הוא מה שהתורה מתפשטת להיות השפע יורדת בשערים וצמצומים. שיוכלו התחתונים לקבל. וכ"כ בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. כמ"ש במד' בהעלותך ספינות קשורות ע"ש. כי התחתונים הם עמודים שכל הבנין עומד עליהם. כי מלמעלה לעולם מוכן השפע לירד רק שיהי' כלי למטה לקבל. וכ' או יחזק במעוזי כו' שלום יעשה לי. היא נקודה שלימות שצריכה תיקון. ואז יעשה שלום לי שמתחדש מלמעלה שלימות מחדש וכמ"ש חז"ל ע"ז הפ' העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה:

בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים. דכתיב תורה צוה לנו משה כו' קהלת יעקב. וכך הוא בימי הספירה נעשין בנ"י קהלה אחת וזוכין אח"כ לתורה בשבועות כאשר אמר אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא ע"ש קיבוץ כללות בנ"י וזה הי' מתקיים בהקרבת העומר וכשהיו בנ"י בשלימות הראוי. אבל עתה שאנו במדריגה פחותה צריכין עכ"פ לקבל זה ההתכללות ע"י התורה כי גם נכלל בפסוק שע"י התורה מורשה קהלת יעקב. ועצרת הוא כנופיא לכן קראוהו חז"ל עצרת כנ"ל:



תרנ"ג

ב"ה מחג השבועות אנכי ה' אלקיך. עלינו יחד שמו ביותר ע"ש במד' רות. דאורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד. וז"ש אתה אחד ושמך אחד כי התורה שמותיו של הקב"ה. ומי כעמך ישראל גוי אחד. ולזה האחדות זוכין בני ישראל על ידי התורה ולכן כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהתורה נקראת קהלת יעקב שעל ידה באין אל האחדות. ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך לשון יחיד שנתדבקו במתן תורה לשורש האחדות. והנה פירוש אחד הוא שייך רק באחד המיוחד ב"ה וב"ש שהוא בלי ראשית ובלי תכלית ובלי מדה ומנין וגבול וקצבה כמו שביאר היטב בס' חובת הלבבות ע"ש. אכן בני ישראל הם כלים להתדבק ג"כ בזה האחדות ולכן כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים לצאת מן המצרים והגבולים ולהיות בני תורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה זה החירות כשאין משתעבדין לשום דבר בלי מדה וגבול. וזה עלינו ייחד שמו ביותר שאין לשום בריה חלק בזה האחדות רק בנ"י שהוציאנו מארץ מצרים כמ"ש:

איתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. דהנה כתיב פתחו לי שערי צדק. וכתיב פתחי לי אחותי. דיש מפתחות חיצוניות ופנימיות. כי עולם הזה יש לו הסתר וצריכין בני ישראל לפתוח להיות כלים הראוים לקבל. ובקרבן העומר נפתח זה הפתיחה ונעשין בני חורין ממאסר הגוף. ואח"כ נפתחין שערים עליונים כמו שירד תורה מן השמים בשבועות והיא פתיחת שער הפנימי. וז"ש ז"ל פתחו לי כחודה של מחט שער המדינה ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם והוא שער המקדש:

וכתיב שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור. ולכן נברא העולם בב' שהוא סתום מג' רוחות לרמוז כי הי' הבריאה בהתלבשות הטבע. וביום החודש יפתח רומז לפתח דיציאת מצרים. שהתחיל בהחודש הזה לכם. והוא פתיחת שער בנפשות בנ"י. אח"כ ביום הביכורים הוא בחי' יום השבת יפתח יום מתן תורה. ויצ"מ ומתן תורה הכל אחד כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון. וכ' אנכי כו' אשר הוצאתיך לומר כי שורש הגאולה הי' בכח התורה וכשניתנה תורה לישראל נגמר החירות שניתן להם שורש החירות וסוד הגאולה. וזה שרמזו חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שהגם שפסח זמן חירותנו אבל שורש החירות הוא בשבועות. וע"ז נאמר וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם כו' ודרשו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא אפיקת יתכון ע"ש. והוא התורה. וזה ג"כ הרמז עומר מתיר במדינה גאולה שלמטה, ושתי הלחם במקדש שורש הגאולה:

איתא בים נראה להם כבחור איש מלחמה ובסיני כזקן ז"ש אנכי על הים ובסיני כמ"ש רש"י ז"ל. והענין הוא שזה עצמו פי' אנכי ה' אלקיך שגילוי אלקותו ית' בעולם כפי עמידת בני ישראל. ולכן נגלה על הים בבחי' מלחמה ובסיני כזקן:

בענין קריאת רות בעצרת דאיתא בס' אוה"ח בפסוק אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה. כי יכולין לקבץ ניצוצי קדושה המפוזרים בכח התורה ואין צריך להיות ע"י פיזור הגלות ע"ש. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך. כי בכח התורה יכולין לבוא לגאולה. וכמ"ש לעיל פי' אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ולכן סומכין גאולת בן דוד העתידה ליום מתן תורה. שרוצין שיהי' הגאולה בכח התורה וכמ"ש במ"א פי' אם יגאלך טוב שהוא בכח התורה שנק' לקח טוב. ונראה שלכן נחשב אל אלימלך לחטא מה שהלך לחוץ לארץ הגם שנבנה מזה מלכות בית דוד ומלך המשיח. אך שהי' צריך לתקן כל זה ע"י התורה ולא ע"י הליכה בגלות ואז הי' התיקון בשלימות יותר כדברי האוה"ח הנ"ל:



תרנ"ה

לחג השבועות איתא בזוה"ק דבעי למלעי באורייתא דבע"פ בההוא ליליא. והענין היא דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך וע"ש בפי' האבן עזרא בשם ר"י הלוי ז"ל פי' האמרת פעלת המעש"ט שעשית עד שאמר אנכי ה' אלקיך כו'. וע"ז כתיב תנו עוז לאלקים. וכ' ה' עוז לעמו יתן. כי בנ"י צריכין לעורר נתינת התורה וע"י זה ה' עוז יתן. וכ"כ ומשה עלה אל האלקים שהי' התעוררות מלמטה אח"כ ויקרא אליו ה' מן ההר. ויש בזה סוד שגרם משה רבינו ע"ה בזה יחוד עליון כמבואר כעין זה בזוה"ק כמה פעמים. וע"ז איתא בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו:

חג השבועות הוא בחי' מושבע ועומד מהר סיני והוא שבועות העדות כמ"ש במד' ושמעה קול אלה כו' ראה או ידע כמ"ש אתה הראת לדעת. שבנ"י נעשין עדים בקבלת התורה כמ"ש שמע עמי ואעידה בך הוא פועל יוצא כמ"ש מו"ז ז"ל בפי' הפסוק ואעידה בם את השמים כו' שע"י ישראל נודע שמו ית' במעשה בראשית כו'. ואיתא במד' רות שמעה עמי כו' אין מעידין אלא בשומע כו' כמ"ש במ"א מזה כי הקב"ה נתן התורה לכל העולם ע"י שמיעת בנ"י שהם כלים לקבל הדברות. וז"ש במדרש שבשעה שאמר אנכי ה' אלקיך נזדעזעו הרים וגבעות כו' זה אמר אני נקראתי כו' עד ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' ע"ש. פי' שכל העולם הוא במאסר הטבע ואינם יכולים לקבל הדברות רק בנ"י שנעשו בני חורין ביצ"מ ולכן יכולין לקבל אלקותו ית' בעולם. וממילא הרגישו כל הברואים ריח תורה כדאיתא שנתמלא העולם כולו בשמים פי' אפילו מי שלא הי' יכול לקבל עיקר תורה ריח טוב קלט כדאיתא הנכנס לחנותו של בושם כו'. כמו כן כשירד הקב"ה ליתן תורה לישראל קבלו כולם ריח תורה. גם פירוש שמע עמי מלשון אסיפה כמ"ש וישמע שאול את העם. כי בני ישראל יש להם בחי' האחדות ויכולין לקבל אלקותו ית' כמ"ש אתה אחד ושמך אחד זו התורה שהיא שמותיו של הקב"ה ועמך ישראל גוי אחד. וז"ש אלקים אלקיך אנכי אלוק אני על כל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא עליך. כי באמת אלקותו ית' חל על כל הבריאה כל אחד כפי כח הקבלה. ולכן נקרא אלקים בלשון רבים. אבל בני ישראל יש להם חלק בבחי' האחדות ולכן מיחדין שמו ית' פעמים בכל יום. וז"ש אנכי ה' אלקיך והבן. ועל זה כתיב אשרי העם שה' אלקיו. שבבחי' שמו הגדול חל אלקותו על בנ"י:

בפסוק אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים כו' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. דאיתא בשם הבעש"ט ז"ל כי יראת העונש בא לעורר לבוא ליראת הרוממות. ובנ"י היה להם יראת העונש כמ"ש פן נמות. וכתיב בפרשת ואתחנן כי יראתם מפני האש. וכמ"ש מזה שם שהי' יראתם מפני האש. ולא עליתם בהר כו'. ונבאר יותר עפ"י מה ששמעתי ממו"ז ז"ל למה הי' עשן במתן תורה לנקר עיני אנשים שאין ראוים למראה הגדול הזה כו'. ונפרש לפי דרכנו כי זה עצמו ענין הכתוב והר סיני עשן כו' ירד עליו ה' באש. פי' שהיה הפנימיות נסתר והי' נגלה בחי' האש שהיא יראה תחתונה כדאיתא בזוה"ק אית יראה ואית יראה ע"ש בהקדמת בראשית. וגם איתא בזוה"ק המשל לחכם שמסבב החבית שבו טוב הגנוז בסמים ממיתין כדי להבריח מליגע באור הגנוז ובזה נדחו האומות מלקבל התורה ע"ש פ' בלק. ולכן הי' מבחוץ בחי' האש ובנ"י נתייראו מזה פן נמות. אבל משה רבינו ע"ה הגיד להם כי בעבור נסות אותם בא שיבואו מזה ליראת ה' לחיים. יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היא יראה גדולה מגוף החטא לא מעונש:

ענין שתי הלחם לחם מן השמים ולחם מן הארץ. והם בחי' נעשה ונשמע בחי' משה ואהרן כדאיתא שלכן היו ב' לוחות בחי' משה ואהרן. נשמע הוא בחי' משה תורה שבכתב. ונעשה בחי' עובדא עושי דברו ולזה מיוחד אהרן הכהן. ולפי שחטאנו בנעשה. ונשמע נשאר קיים לעולם. לכן כתיב תורה צוה כו' משה מורשה כי בחי' משה נשאר קיים לדורות. ובחי' הקרבנות הוא התעוררות התחתונים להתקרב למעלה לימשך עי"ז שפע ברכה משמים זה בחי' לחם מן הארץ. וזהו שכתוב העשוי' בהר סיני. כי זכו בני ישראל אז לגרום נחת רוח לפניו עד שהוריד להם תורה מן השמים. ובחי' נעשה והקרבנות נמסרו לבני אהרן כנ"ל:



תרנ"ו

ב"ה מחג השבועות איתא בעצרת על פירות האילן. כי הנה נקרא יום הביכורים שהוא גמר הפרי שתכלית העולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. והוא שורש התחדשות שנמצא בעולם דאין כל חדש תחת השמש רק התחדשות הבא מלמעלה מהשמש בכח התורה. והנה העליונים נקראו עומדים כי כלם כאשר נבראו כך הם בלי השתנות. אבל התחתונים מתחדשים בכל עת והאילן שהוא אילנא דחיי עץ החיים שמחיה הכל וכמו שהאילן מוציא פירות חדשים בכל שנה כך עץ החיים מחדש נפשות בני ישראל. ולכן בעצרת על פירות האילן. ולכן ניתן התורה לתחתונים בעבור התחדשות שנמצא בהם. ולכן שתי הלחם חמץ שחמץ בחי' השתנות כי מצה פשוט. והתחתונים בעבור היצה"ר שנמצא בהם ויש בהם שנוים מצד הרכבות היסודות לכן שייך להם בחי' התחדשות ונק' פירות כנ"ל. וכמ"ש בס' תפארת ישראל שלכן שתי הלחם חמץ שמצד זה ניתן לנו התורה כמ"ש מרע"ה למלאכי השרת כלום יצה"ר יש בכם ע"ש והוא כעין מ"ש:

איתא בגמ' מ"ד כתפוח למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו כך הקדימו בנ"י נעשה לנשמע ובתוס' הקשו דהקב"ה נמשל בפסוק לתפוח. ונראה דהענין אחד הוא דענין פריו קודם לעליו הוא כעין דאיתא בשם הבעש"ט לראות בכל מעשה לעשות עבדות הבורא ית' תיכף ולא לשם הכנה הגם דיש דברים שהם כמו הכנה שאוכל כדי שיהי' לו כח לעבודת הבורא מ"מ הצדיק צריך לעשות באכילה עצמה עבודה ותיקון בהעלאת ניצוצות כו' ע"ש בס' כתר ש"ט. והענין הוא כי הגם שיש דברים שהם הכנה כמו עלה הכנה לפרי וכן בכל מעשה העולם זה הכנה לזה כמו דומם לצומח וצומח כו' למדבר כו'. מ"מ כל זה בדרך התלבשות הטבע אבל מצד כח הפועל אמת שפעולתו אמת יש אלקות בכל דבר מצד אמיתות הבורא ית"ש המהוה כל. וזה פי' אמת בלי זמן ידוע ובלי גבול ידוע. וזהו דרך התורה שנקראת תורת אמת. ותורת ה' תמימה זהו בחי' השלימות שאין לך אות בתורה שאין בה כל התורה מצד האחדות האמת. וע"ז רמזו חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה שבכל אות יש הכל. וזה פי' תמימה. לכן מיוחד הנהגת הקב"ה כתפוח פריו קודם לעליו. ובנ"י שהם מיוחדים לדרך התורה הקדימו נעשה לנשמע שבאמת השמיעה עצמה הגם שהיא כדי לידע האיך לקיים מצות ה' מ"מ מצד עצמה היא עצמה מעשה שאילו היו אומרים נשמע ונעשה הי' משמע שכל השמיעה רק משום הכנה לעשי'. אבל באמת השמיעה עצמה עשי'. וזה עסק בתורה לשמה שיהי' גוף העסק בתורה עשיות עבדות הבורא ית"ש. ולכן השיב רבא לאותו מין אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שיש לנו דביקות בתורת ה' תמימה וכמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך לכן נמשכין בנ"י אחר בחי' השלימות ותמימות להיות פריו קודם לעליו כמ"ש:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו'. כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך. ולכן התורה מלשון אורה ומלשון יראה דכתיב יראת ה' היא חכמה. כי עיקר היראה כשרואין האמת ע"י התורה איך הקב"ה מנהיג ומשגיח על הכל ומחיה ומהוה כל ממילא חל יראה אמיתית מרוממות אל. וזהו יראה השלימה. ולכן אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והלא כתיב הן יראת ה' היא חכמה. אבל אית יראה ואית יראה. יראת חטא היא מכח החסרון ושפלות האדם. אבל ע"י החכמה זוכין ליראת הרוממות והיא יראה מתוך השלימות ולא מתוך החסרון כדכתיב אין מחסור ליריאיו דייקא. וזו היראה היתה בירושלים וביהמ"ק דכתיב ג' פעמים בשנה יראה יראה שע"י הראי' חל היראה. ולכן נק' ירושלים על שם היראה מתוך השלימות כנ"ל. וזה תכלית התורה לידע כי אנכי ה' אלקיך ואין זוכין ליראה זו רק בהתפשטות הגשמיות ועל זה כ' צאינה וראינה כו' צאינה יציאה מהטבע ואז יכולין לראות במלך שלמה. וזה נתקיים בקבלת התורה כדכתיב נפשי יצאה וכ' ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. ולכן זכו כמ"ש וירא העם וינועו זו יראת הרוממות ולכן אמר להם אל תיראו ואין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. פי' לאמיתו בחי' יראת הרוממות ע"י שרואה האמת השגחת אחד האמת בעולם ואין זו היראה יכולה להשתנות. ולכן יכולין לומר לו אל תירא לאפוקי אי ירא מחמת איזה חסרון ועונש אם יאמרו לו אל תירא יסיר המורא מאתו. ולכן דרשו חז"ל לכל המורא הגדול על קבלת התורה. וז"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים פרש"י כדאי הוצאה שתהיו משועבדים לי. פי' בכח יציאת מצרים אתם מוכנים לקבל אלקותי וכ"כ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה לעולם כפי התפשטות מן הגשמיות יכולין לקבל אלקותו ית"ש:

וענין קריאת רות בשבועות כי מצות יבום הוא חסד שעושין עם המת והוא בכח התורה שנקראת עץ חיים ויש בה טל של תחיה כמ"ש חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה להחיות מתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש. ולכן איתא חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת. הרמז שזה החסד אי אפשר לעשות רק בכח התורה שנקראת אמת. וע"ז אומרים באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים ואהבת חסד. והעוסק בתורה לשמה ואוהב חסד יש בו כח להחיות מתים ונתקיים במעשה בועז שעשה חסד עם המת ונברא מזה מלך המשיח. וזה הי' בכח התורה. כדאיתא בו עז. עוז של התורה. ולכן במתן תורה יצאה נשמתן של ישראל והתורה החזירתן להם להודיע שיש בתורה להחיות מתים. ולכן ניתנה התורה לתחתונים כמ"ש לא תמצא בארץ החיים רק בעוה"ז השפל שיש בו מיתה ניתן התורה להחיות ישיני עפר. והמשכיל יבין יותר:

ואיתא במד' אילו הי' יודע בועז שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומים הי' נותן לה וכן בראובן על כתפו הי' מוליכו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כו' ע"ש. ונראה שאלה האנשים אשר עשו מצוה בשלימות שנתקבל לפניו ית"ש אם היו מתחזקים ביותר הי' מיד גאולה שלימה. וראובן היו מספיקין בידו להשיבו אל אביו ולא היה שוב גלות. וכמו כן בבועז אם הי' מתחזק בחסד זה ביותר הי' משיח בא מיד. כי בכל מצוה נכלל כל התורה ותחה"מ כמ"ש לעיל:



תרנ"ז

איתא בגמ' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאתה בת קול מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב עושי דברו והדר לשמוע כו'. פי' הענין דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים וכל היוצא מפיו של הקב"ה הוא קיים לעד. ולכן כשאדם מקיים מצוה כראוי מתעורר אותו הקול השייך לזו המצוה ונמצא ע"י עשיות המצוה שומע דבר ה' ומתדבק בשורש המצוה. וע"ז אמרו שכר מצוה מצוה. ואמרו ועשיתם אותם מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם כי מתחדש זה הדיבור והציווי ע"י העשי' כראוי לשמה. וע"ז כתיב ברכו ה' כו' עושי דברו שהוא התעוררות שורש המצוה כי שם צוה ה' את הברכה. וזה מה שרמזו חז"ל כי מכל מצוה נברא מלאך הם המלאכים שנבראו בדבר ה' של כל מצוה ומצוה:

איתא באבות בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו' אשה יפה וסרת טעם. ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. זהו הבת קול הוא מכח קול התורה שכתיב קול גדול ולא יסף ולא פסיק שבכל יום ויום יש התגלות מזה הקול. וע"ז כתיב אשר אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות. שהי' מוכן באלה הדיברות קול מיוחד לכל יום ויום. וכמו שמעשה בראשית מתחדש בכל יום. ומכח הטבע נמצא ג"כ הסתר בכל יום שע"ז אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולכן יש ג"כ גאולה וחירות בכל יום ויום וע"י העסק בתורה נעשה בן חורין כמ"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואז זוכה לקבל קול תורה המתחדש בכל יום. ולכן מי שאינו עוסק נקרא נזוף הואיל והתורה מוכנת בכל יום לגלות טעמים חדשים תמיד כמ"ש דדיה ירווך בכל עת. ומזה בא בת קול הנ"ל:

חז"ל קראו לזה החג עצרת. ובתורה נקרא יום הקהל. כי בקבלת התורה הי' לבנ"י לב אחד כמ"ש הקהל לי את העם והיינו כניסי' לשם שמים וסופה להתקיים שנשאר מזה כח בכל חג השבועות להתאסף בכלל ובפרט נפשות בנ"י. ובאמת גם בכל יום מתעורר כח מתן תורה והוא ק"ש שמע ישראל שהוא התאספות כלל ישראל. כי עצרת ג"כ מלשון מלכות כמו זה יעצור בעמי שע"י שמקבלין מצות המלך נעשין אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש שזה הי' בקבלת התורה קבלת עוז מלכות שמים ועול מצות ובזה נעשין בנ"י אחדות אחד זהו שמע ישראל:



תרנ"ח

לחג השבועות בענין וספרתם לכם כו' תספרו חמשים יום. דאיתא בגמ' מי יתן טהור מטמא ר"מ אומר דם נעכר ונעשה חלב. וחכמ"א ש"ז טמא ונולד ממנו אדם טהור. והנה ב' אלו הדברים נעשין כאחד כאשר נגמר בירור הטיפה ונולד האדם כמו כן הדם נעכר ונעשה החלב. וכן הוא בפנימיות כפי הבירור בנפשות בנ"י כך מתברר להם למעלה ונמתק להם הגבורות והוכן להם התורה וכן הי' ביציאת מצרים שנזדככו בנ"י כעובר במעי האם ואח"כ ניתן להם התורה. וכן הוא בכל פרט כפי הזיכוך שלו נמשך לו חלק מהתורה השייך אליו. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז כו' מסילות בלבבם. אין אדם אלא ישראל וכפי המסילות בלבותם כך נתעורר להם ונפתח להם שער התורה. וז"ש תנו עוז לאלקים. אין עוז אלא תורה וז"ש אשרי מי שע"י מסילות כו' עוז להם בך. וז"ש עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק. והבן. והנה הספירה הוא מ"ט יום. ובעצרת יורד הארה משער הנ' הוא עלמא דחירות. ואיתא בשם האר"י ז"ל במאמר שלא הספיק בצקם של בנ"י להחמיץ כו' כי היו במצרים במ"ט שערי טומאה ואלו ח"ו היו נשקעים בשער הנ' לא היו יכולין ליגאל ע"ש. ולעומת זה כשנכנסו בשערי קדושה כיון שנפתח להם שער הנ' שבקדושה שוב א"י לחזור להשתעבד לסט"א לכן היא עלמא דחירות. דבמ"ט שערים כיון דגם בשערי טומאה יש בהם ניצוץ קדושה לכן יכולין לחזור וליטהר כמ"ש מי יתן כו' לא אחד. ואלה המ"ט שערים צריכים להתברר ע"י בנ"י כמ"ש וספרתם לכם. אבל שער הנ' שבקדושה אין שם כלל מגע טומאה לכן שתי הלחם חמץ כיון דסט"א אינה יכולה להתדבק בהתגלות שער הנ'. ולהבדיל בסט"א בשער הנ' אין שם שום ניצוץ קדוש. וז"ש בזוה"ק ונטמתם בלא א' ע"ש ס"פ שמיני. ובשבועות נתגלה שער הנ' לכן כתיב בשבועות בעצם היום הזה וכמו כן ביוה"כ שזה היום טהור ואין שום תערובות ונקרא עצם היום הזה. וכמו כן במילה כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם. כי גם הוא בשמיני בעלמא דחירות כנ"ל:

ענין מגילת רות בשבועות. לבקש הגאולה בכח התורה. דכתיב בעתה אחישנה זכו אחישנה והוא כשיהי' הגאולה בכח התורה דכ' תוחלת ממושכה מחלה לב פי' בזוה"ק כשהשפע יורד על פי מדריגת הטבע ע"ש פ' מקץ ועץ חיים תאוה באה כשמתדבקין בעץ החיים כראוי יכולין ליגאל בכל רגע כי התורה למעלה מן הזמן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. זהו אם יגאלך טוב בכח התורה שנקראת טוב. ואם לא יחפוץ כו' שכבי עד הבוקר הוא הגאולה בעתה. לכן בעצרת צריכין לבקש על הגאולה בכח התורה. גם בכל התפלות איתא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אז תאוה באה. ומכש"כ בחג הזה צריכין לסמוך תפלה לתורה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל רמז שתי הלחם לתורה ותפלה:



תרנ"ט

לחג השבועות אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. עיקר גמר יציאת מצרים הי' בקבלת התורה וכמ"ש בזוה"ק חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא. ולכן בכל ימי הספירה נגמר פרטי יציאת מצרים אבל ביום החמשים יצאו לגמרי מארץ מצרים הוא התפשטות הגשמיות בשלימות שנעשו כמלאכים. וע"ז נאמר צאינה וראינה כו' במלך שלמה. צאינה הוא לצאת ממלבוש הגופני כמ"ש ויוצא משה את העם כו' מן המחנה. וכ"כ נפשי יצאה בדברו. וע"י זה וראינה כמ"ש וכל העם רואים כו' ויתיצבו בתחתית ההר הוא התלבשות ברוה"ק כמ"ש ותתצב אחותו במדרש על רוה"ק וכ"כ ויתיצבו כמו לבוש שנתלבשו בלבוש רוחני וזהו תכלית יציאת מצרים. ולכן בשבת ויו"ט אומרים זכר ליציאת מצרים. ומה שייך זכר ליצ"מ הלא רואין אנחנו שיצאנו ממצרים ומה צריך זכר. ואם הפירוש לזכור הגלות מצרים לא שייך הלשון זכר ליציאת מצרים. לגלות מצרים הוא. אבל הפי' כנ"ל שעיקר יציאת מצרים הי' רק שעה אחת שעמדו בנ"י על הר סיני ויצאו לגמרי ממיצר הגוף מה שא"י להשיג בזמן אחר. אבל הקב"ה זכר עשה לנפלאותיו בשבתות וימים טובים וכן בכל המצות שהם זכר ליצ"מ כגון תפילין וציצית שכתוב בהם יציאת מצרים ע"י אלה המצות נתעורר הארה וזכר מיצ"מ שהי' אז ויכולין לצאת ממאסר הגוף. וכפי הכנת האדם בקיום המצות האלה כך זוכה ליציאת מצרים. לכן נק' יום הביכורים שנעשו בנ"י כברי' חדשה בקבלת התורה. ופירוש מבית עבדים דידוע שכל העולם נברא בכ"ב אותיות וכל מיני צירופי אותיות בונים בתים. ובנין הטבע נק' בית עבדים. אבל הקב"ה נתן לנו התורה וכל הצירופים שבתורה אשר שם משה הם בתים מלאים כל טוב והוא תורת אמת. ואיתא בזוה"ק בעצרת על פירות האילן כי באמת כל הנבראים בכח התורה רק שהם כמו עלין וקליפין כי באילן יש פרחים ועלין וקליפות. אבל בנ"י אחוזין בעיקר האילן והם פירות האילן. ושאר הדברים שהם לצורך האילן ואינם עיקר הפרי נקרא בית עבדים כמ"ש:

בפסוק לבעבור נסות אתכם כו'. כי בודאי היו נסיונות גדולות לבנ"י שנתקרבו להר סיני. ותוס' כתבו שהוצרך לכוף עליהם ההר כגיגית אע"פ שהקדימו נעשה לנשמע מ"מ כשראו האש הגדולה היו חוזרין. ודבריהם אמת כי בכל מדריגה שנתעלה האדם יש נסיונות רבות כמ"ש וסביביו נשערה מאוד. ואיתא בזוה"ק במה שהחזיר הקב"ה התורה לאומות וברחו משום שנסמו עיניהם והביא המשל מפקח שיש לו חבית מלא טוב ושם על פי החבית סם המות ע"ש. ואין זה ענין ערמה כלפי מעלה רק שכן הוא המדה. ולכן זה עצמו הי' העדות שבנ"י מוכנים אל התורה ולא האומות. ולכן הי' לבנ"י נסיון גדול והוצרך מרע"ה להאיר עיניהם להראות להם כי זה רק נסיון. ז"ש לבעבור נסות אתכם כו'. וכן איתא בגמרא וזאת התורה אשר שם משה זכה סם חיים לא זכה סם המות. וכן אמרו פן נמות ומרע"ה שם וסידר לפניהם דרך החיים וכ"כ החיים והמות נתתי לפניכם:

איתא במד' כשרצה הקב"ה לומר אנכי צוה למרע"ה לירד שלא יאמרו בני ישראל שהוא דברי משה ע"ש. מוכח מזה כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה דאל"כ הרי יבחנו בטביעות עינא דקלא. רק שבאמת הי' זה הקול כקולו של משה. ולכן כתיב וגם בך יאמינו לעולם כי מאלה הדיברות ראו כי נבואת מרע"ה הוא מפי הקב"ה. וכ"כ בעבור ישמע העם בדברי עמך:

בענין מגילת רות שתקנו בשבועות. כבר כתבתי עפ"י מ"ש באוה"ח בפסוק והייתם לי סגולה כי בנ"י נבראו להוציא הניצוצות קדושות מכל העולם וכשזוכין יכולין להוציאם בכח התורה ואם לאו צריך להיות ע"י פיזור הגלות. וכ"כ ה' עוזי כו' ומנוסי ביום צרה. וע"י ב' אלו אליך גוים יבואו. והנה זה הי' באלימלך שהוצרך לצאת לחו"ל להוציא נשמת דוד ומשיח. ולבועז באה מעצמה לביתו בכח עוז התורה שהי' בו כמ"ש בו עז. ואפשר זה רמזו במדרש אשר באת כתיב. פי' שעיקר השבח שבאת רות מעצמותה להתקרב. ולכן תהי משכורתך שלימה כענין שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכשהניצוצות הקדושות מתקרבים מעצמם יש להם עלי' ביותר. [ואפשר זה הרמז שהי' חמץ בשתי הלחם לרמוז שבכח התורה יש עלי' לכל הבריאה. וכעין זה כתב בזוה"ק ע"ש]:



תר"ס

לחג השבועות הטעם שנקרא במשנה עצרת כמ"ש בעצרת על פירות האילן. נראה עפמ"ש חז"ל שהחזיר הקב"ה התורה לכל האומות עד שבא אל בני ישראל כמ"ש וזרח משעיר כו' הופיע מהר פארן כו'. וכל זה שנעשה אז מתקיים בכל שנה שיש בכל שנה בחי' יציאת מצרים ובחירת השי"ת בישראל ונתינת התורה. לכן בימי הספירה היא הבירור ונפתח פתח של גאולה בניסן הגם שהוא מיוחד לבנ"י משום שבאמת הם נשארים בזה אבל שערי הגאולה נפתח לכל באי העולם. ולכן מבקשים גם בנ"י יודוך עמים כולם ישמחו וירננו לאומים. ואותן הניצוצות קדושות שזוכין להתקרב מתחברין אל בנ"י כמו שהיה אז עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכן כל בירור רות הי' מקציר שעורים עד קציר חטים. דאיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. והם ב' שערים עומר מאכל בהמה והוא שער הראשון הנפתח לכל הבא להתקרב שהם בהמה המה להם. אבל ישראל זוכין לשער הפנימי שתי הלחם של חטים מאכל אדם אתם קרוין אדם. וכמו שנעשה זה הסדר אחר ר"ה שהוא הנהגה חדשה על כל השנה ומבקשים על כל הברואים ומקריבין ע' פרים בחג. ולבסוף שמיני עצרת הוא לכם מיוחד רק לבנ"י. מעין זה הוא בשבעה שבועות ואח"כ שבועות עצרת מיוחד רק לבנ"י לכן נקרא עצרת. ואיתא בגמרא על פסוק ה' יתן אמר המבשרות צבא רב כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות כו'. וסיום הפסוק ע"ז מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. פי' שהי' הכנה במתן תורה לקרב כל הלשונות. אבל לא זכו לזה. רק לבנ"י נמסר כל הפתחים כמ"ש וירש זרעך כו' שער שונאיו. ולכן נקרא עצרת שנאסף הכל רק לבנ"י:

ענין קריאת מגילת רות בשבועות. דאיתא במד' אנכי לשון תנחומין כמ"ש אנכי אנכי הוא מנחמכם דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו שזכו בנ"י לקבלת התורה ע"י גלות וגאולת מצרים כמו כן בימי הגאולה נזכה לשלימות מתן תורה. ולא עוד דכתיב ב"פ אנכי כמ"ש במד' שיאמרו לעתיד ב' פעמים אלקינו זה קוינו לו כו' זה ה' כו'. דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו' א"כ עדיין לא הי' הקבלה בשלימות כפי רצונו ית"ש. וכ"כ אנכי עומד כו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר כו'. אבל לעתיד יתקיים בשלימות. וזהו רמז הפסוק לא תגע בו יד כו' במשוך היובל המה יעלו בהר. שלעתיד שיהי' הגאולה בשלימות כמ"ש כי לא בחפזון תצאו כו' אז יעלו בהר כמדריגת משה רבינו ע"ה דכתיב ומשה עלה כו' והי' ללמד על הכלל כולו. וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו משה רבינו ע"ה כתיב בי' וירא ראשית לו ומשיח הוא בחי' אחרית. ב' הגאולות בכח התורה שהיא ראשית ואחרית הכל. וכ"כ גאלתי אתכם אחרית כראשית:

כתיב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה דתורה בחינת אש כמ"ש כה דברי כאש. ודרך האש כשבא עליו מים ואינו נכבה. מתגדל עוד ביותר כח והתלהבות. וכ"כ ולאום מלאום יאמץ. ומזה המלחמה של עמלק באו לקבלת התורה:

הלימוד בליל שבועות להראות חביבות התורה כי כל חמדת עוה"ז בא מתוך הרעבון. ולפי רוב הרגילות מתמעט האהבה והמרעיב עצמו אוכל לתיאבון. והתורה כל מה שעוסקים בה ביותר מתרבה אהבה וחמדת התורה וע"י עסק התורה בליל שבועות נתרבה הצמאון אל התורה. וכ' כל צמא לכו למים. כמ"ש במד' שנמשלו לדגי הים שגדלים במים ופותחים פיהם לכל טיפה של מים כאלו לא טעמו טעם מים. כן בנ"י העוסקים תמיד בתורה חביב עליהם כל אות מהתורה כאלו לא טעמו דברי תורה מעולם:

בענין זכור ושמור שמור הוא הקדושה שיורדת בשבת וצריכין לשמור שלא לחלל הקדושה ולכן כתיב בה כאשר צוך ה' אלקיך. לשמור מצות השבת. אבל זכור הוא הקדושה שצריכין בני ישראל להמשיך בשבת תוספות קדושה ע"י חידוש היום ותפלת שבת והוא מדריגה שלמעלה. אבל אחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' שמירה זוכין למדריגת זכור:

בעזה"י. לחג השבועות


תרס"א

המנהג לעסוק בתורה בליל החג. דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וקשה דכתיב מורשה קהלת יעקב. אך התורה נקראת עץ חיים. וכמו שאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה כמו כן התורה מתחדשת פירותי' בכל שנה. ולכן בעצרת על פירות האילן היינו התחדשות התורה שנק' עץ חיים. וכן איתא בספרים. ולכן נק' יום הביכורים. וכמו דאיתא במד' שכל הנביאים וחכמים קיבלו בהר סיני חלקם בתורה רק שנתפרשו דבריהם כל אחד בשעתו. כמו כן בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו מקבלין בנ"י חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה ואח"כ מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו. וזה ההתחדשות תלוי כפי הכנת כל אחד. ועל זה רמזו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שיכין כל א' את עצמו לקבל חלק מתורה המתחדשת בכל שנה שאינה ירושה רק מתחדשת בכל עת. ויום זה שורש התורה של כל השנה. ולכן שתי הלחם בא חמץ כמ"ש בזוה"ק דאית בי' ביטול יצה"ר. והוא ע"ד שאמרו בגמ' אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולפי שזה היום שורש התורה הוא ביטול היצה"ר שהתורה תבלין כנגד היצה"ר. וב' הענינים אבן וברזל. הם מול בחי' מ"ע ומל"ת. אבן הוא מה שמטמטם הלב כאבן שלא יקבל אור המצות. ומול זה נקראת התורה מים והאבן נימוח בו כמ"ש אבנים שחקו מים ומרכך לב האדם לקבל אור המצות. ברזל הוא הקלקול במל"ת ומול זה נקראת התורה אש כה דברי כאש כו' וכפטיש יפוצץ סלע. שהאש מבער ושורף הפסולת ומתקן הפגם כמ"ש משיבת נפש. והרמז לזה אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזה כפי העסק בתורה שאז נקראים בנים ואין המחיצה מפסקת כנ"ל:

בפסוק וכל העם רואים את הקולות פירש מו"ז ז"ל כעין דאיתא בגמ' דאיכא טביעות עינא דקלא. ופירוש הדברים שהכירו והבינו שהם דברי אלקים חיים. כי נפשות בנ"י הם חלק אלוה ממעל. וכשנתלבשו בעולם הטבע נכבה כח האלקות. וכשעמדו על הר סיני ושמעו הדיברות הרגישו בנפשותם התקשרות הנפשות אל הבורא. וזה פי' הכיר את בוראו שנאמר באברהם אע"ה וכ"א במד' איזה דעת זה המכיר את בוראו ומי שזוכה להכרה זו א"י לשכוח את הבורא כי הוא דבקות בעצם הנפש. וז"ש שיצאה נשמתן. והקב"ה כשאמר אנכי ה' אלקיך חקק בנפשות בנ"י אלה השמות שאינן נמחקין. כדאיתא שיש שמות שאינם נמחקין. פי' הגם שכל התורה שמותיו של הקב"ה. אבל יש שמות שאינם נמחקין והם רשימות וחקיקות לעולם. וזה עצמו שכ' מיד לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ומלבד שהוא אזהרה הוא ג"כ גזירה שאין יכול שום שעבוד וכוחות סט"א לשלוט באיש ישראל לפי שחקוק בנו שמו ית'. וכמ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שטרי קודם. ואפילו גם עתה שאנחנו בגלות מ"מ כתיב עמו אנכי בצרה. וכמו שהראה הקב"ה ליחזקאל הי' הי' דבר ה' לנחם את בנ"י בגלות. והוא עדות על כל הגלות אפי' שאין לנו עוד נביא. כי יחזקאל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ולכן קורין מרכבת יחזקאל בחג הזה לומר כי כח אנכי לעולם בישראל כמ"ש ואנכי לא אשכחך. וזהו ענין הטביעות עין להכיר את הבורא מיוחד רק לבני ישראל. כעין דאיתא אין מחזירין אבידה לע"ה רק בסימנים ולת"ח בטביעות עין. הרמז כי באמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו. למענהו. לעדותו להעיד עליו. אבל הכל בסימנים ורמזים על כח אלקות. ובסימנים יש חילוקים יש מובהקים ושאינם מובהקים ויוכלו להתדמות בשקר. אבל בנ"י שניתן להם התורה מכירין את הבורא בטביעות עין ממש. ולזה אין הכחשה בעולם. לכן הם עדים מיוחדים על הבורא. וכ"כ אתה הראת לדעת כדי שיוכלו להעיד על הבורא. וגם בשבת דהוא סהדותא חל על בנ"י נשמה יתירה שיוכלו להכיר ולהעיד על הבורא ית"ש. ועל שבת אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן נק' התורה חמדה גנוזה:

איתא בגמ' הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שהוא יום שניתנה תורה לישראל. כי הורדת התורה מן השמים הוא התפשטות אור התורה למטה. וכמו כן בבנ"י בעצמם הארת הנשמה בגוף. כי האדם כולל שמים וארץ. נשמ"ה גי' השמי"ם. ועיקר נשמה יתירה קיבלו בנ"י במתן תורה אנכי ה' אלקיך. ולכן אז נתבטל הגוף אל הנשמה. וז"ש נמי לכם שאז הלכם מתבטל אל השורש ומעין זה בכל שבת קודש נשמה יתירה שבו מתנוצץ הארה מקבלת התורה כמ"ש זכור כו' יום השבת בעצומו של יום שניתן בו התורה ולכן מצוה לענג בו גם הגוף:



תרס"ב

בפסוק ומשה עלה ובמד' כל עלויך הי' מן המרום. עלית למרום דאיתא במדרש תשא בפסוק ככלתו מה כלה זו מצנעת עצמה ומגלית עצמה בשעת חופתה כן צריך להיות ת"ח צנוע במעשיו ומפורסם במעש"ט. וכן הי' במרע"ה עניו מאוד. וכאן עלה אל האלקים. וכן מצינו בר' יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא ובעצרת אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דבאמת כפי הענוה שנמצא בגוף כך מתעלה ומתרומם הנפש. וזה הרמז חמץ בשתי הלחם. כי חמץ רומז על התנשאות. ובעצרת מתרומם נפשות בנ"י הנפש שליט על הגוף דהתורה נקראת אש ונק' מים שירדו למקום נמוך רומז על גוף השפל ואז חל עליו התלהבות התורה שנק' אש ומתעלה למעלה. שכן צריך להיות הנשמה ממעל צריך להתרומם למעלה. והגוף מעפר צריך להיות שפל עד לעפר. ומרע"ה נק' איש האלקים מחצה איש ומחצה אלקים כמ"ש במד' וזאת הברכה. והחלק איש שבו הי' עניו מאוד וחלק אלקים נתעלה יותר מן המלאכים. לכן כתיב עניו מכל כו' אשר על כו' האדמה. אבל למעלה נתעלה מכל. ורמז במקום שאין אנשים השתדל להיות איש היינו במרום. כמ"ש עיר גבורים עלה חכם:

שתי הלחם רומז למ"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ולעוה"ב. לחם מן השמים ומן הארץ הכל תלוי בתורה דכתיב לקח טוב נתתי לכם במד' יש לך מקח יש בו כסף כו' והתורה יש בה כסף זהב שדות וכרמים כי הכל נברא בתורה מכש"כ שקיום הכל על ידי התורה. וכתיב ה' עוז לעמו כו' ה' יברך את עמו בשלום. וכמו דאיתא בשבת דלא אשתכח בי' מנא ומ"מ כתיב ויברך דכל ברכאין בי' תליין. לכן לחם הפנים נערך בשבת. כמו כן בשבועות יום שניתנה בו תורה כולהו ברכאין בי' תליין לכן שתי הלחם בעצרת. ושתי הלחם הוא עוד למעלה שהם שורש הי"ב לחם שבלחם הפנים:

חז"ל קראו לזה החג עצרת. היא כנופיא דכתיב מורשה קהלת יעקב שע"י התורה באים לאחדות. שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. ומטעם זה הנפשות קרובים מצד אחדות השורש כמ"ש ז"ל דכתיב שבעים נפש ביעקב שהם כנפש אחד. ולכן התורה משיבת נפש שהיא שורש נפשות בנ"י. ואיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שכפי האחדות הנמצא בישראל זהו אות לאור תורה שמאיר בהם. דכתיב אתה אחד ושמך אחד וישראל גוי אחד בארץ וז"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. שאין האחדות בעולם רק הקב"ה אחד והתורה שמותיו של הקב"ה אחד וישראל גוי אחד. וזהו הרמז בההוא גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. ואמר לי' הלל הזקן דסני לך לחברך לא תעביד. כי האדם יש בו שינוים. תמיד וא"א להיות על רגל אחד תמיד. רק בכלל ישראל יש זה האחדות דכתיב אני ה' לא שניתי. והוא אחד האמת. פי' אחד כשאין בו השתנות לעולם. ובכלל ישראל נמצא מזה האחדות כדמסיים הפסוק ואתם בנ"י לא כליתם. ולכן כפי מה שמבטל אדם את עצמו אל כלל ישראל יכול להיות עומד על רגל אחד. כי בנ"י בכלל אין להם השתנות מצד הדביקות באחד האמת:



תרס"ג

איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא דמטי עלי' בההיא ליליא. דאיתא הבא לטהר מסייעין אותו. ובימי הספירה מבקשין בנ"י הטהרה. ומ"ט ימי טהרה הוא בכח התחתונים בכח ספירתם וספרתם לכם. וטהרת ליל החג מלמעלה מה שאין בכח האדם. וטהרה היא הכנה לקבלת התורה. דאיתא וטהר לבנו לעבדך באמת אין אמת אלא תורה כי הכל עובדין את המלך ית"ש. אבל עבודת אמת הוא מצות התורה שהם תקונים בכל העולמות. אמת כולל מראש ועד סוף עבר ועתיד. וצריך אדם לבקש הטהרה כדי שיוכל לעבוד להשי"ת באמת:

איתא העולם נברא בב' בראשית מה ב' סתומה מכל צד ופתוח מצד אחד כך לא תהרהר מה למעלה מה לפנים כו'. א"כ התורה שהתחילה בא' אנכי והא' פתוחה לכל הד' קצוות ולמעלה ולמטה לפי שהתורה קדמה לעולם וע"י התורה יכולין בנ"י להכיר את הבורא ית"ש כמ"ש אנכי ה' אלקיך ביחוד שלא ע"י אמצעיות מעשה בראשית. ולכן לא כתיב אשר בראתיך רק אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהתורה היא נחלה בלי מצרים וגבולים. וכ"כ שאל נא לימים כו' ולמקצה השמים כו' הנהי' כדבר הגדול הזה כו'. א"כ התורה חוץ מכל הבריאה וכל הקצוות והיא בחי' אמת שכולל ראש תוך סוף:

כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כו'. שתכלית התורה לבוא ליראה אמיתית כדאיתא בגמ' וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה פתח ליכנוס ליראת שמים ז"ש אשר ילמדון ליראה אותי שהלימוד יהי' כדי לקבל היראה בשלימות. וז"ש מרע"ה לבנ"י שאמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות והשיב להם אל תיראו כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וכבר אמרו חז"ל אין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. א"כ הי' דברי בנ"י בשביל היראה. וכן אמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם כו' ליראה אותי כו'. והפי' שחששו בנ"י שע"י שיתקרבו יותר מדאי יתחלש אצלם היראה ויפלו ממדריגת היראה. פן נמות כי ירידה ממדריגה ושפלות נק' מיתה. ומרע"ה השיב להם אדרבא כפי מה שיתקרבו ביותר יפול עליהם יראת הרוממות כי התורה מביא היראה. והעד. מרע"ה שהי' שר התורה הי' עניו מכל אדם. וענוה למעלה מיראה וכמ"ש וסביביו נשערה מאוד וכ"כ לכל המורא הגדול פי' חז"ל על קבלת התורה שאז הי' בחי' יראת הרוממות:

שבועות הוא ע"ש השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני. וכולל ב' השבועות. שנשבעו בנ"י לעבוד את ה' כמ"ש ב"פ אשר דיבר ה' נעשה והן הן שבועה. וכן הקב"ה נשבע לבנ"י כמ"ש ב"פ אנכי ה' אלקיך בעשרת הדיברות והוא שבועה. וכ"כ הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם הואיל פי' שבועה. ושבועות אלו מתעוררין בחג השבועות ולשון חז"ל מושבע ועומד מהר סיני ששבועה זו קיימת לעד בכל איש ישראל ואין לה התרה עולמית:

איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר וזהו שאמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה חירות מן יצה"ר כמו שהי' בשעת קבלת התורה דכתיב מי יתן והי' לבבם זה להם כו' ב' יצרים. וכן אומרים ותלמדם חקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם הוא ב' לבבות כן תחננו ותלמדנו. ובכח קבלת התורה שמתעורר בכל יום יש להתחזק נגד היצה"ר כמ"ש חז"ל משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח. וע"ז כתיב והיו הדברים כו' מצוך היום על לבבך ב' לבבות. ובכל יום יהיו בעיניך כאלו היום ניתנו. ומכש"כ בחג השבועות אנכי מצוך היום ממש יכולין לבטל גם היצה"ר אל עבודת הבורא וזה הטעם חמץ בשתי הלחם. וכ' וידעת היום והשבות אל לבבך כי דעת במוח והעבודה היא בלב כמ"ש חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. וע"י הדעת צריכין להמשיך הלב. ולכן ק"ש קודם תפלה ואין עומדין להתפלל אלא מתוך דברי תורה. וכ"כ לכל אשר יקראהו באמת אין אמת אלא תורה. וגם בקבלת התורה כתיב תעבדון את האלקים על ההר הזה. וכ"כ וירא העם כו' ויעמדו מרחוק ואמרו חז"ל עמידה זו תפלה:

ושם עצרת ע"ש הכנופיא דכ' הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. לי לשמי. והוא כניסי' לשם שמים שמתאספין בני ישראל לשם שמים כדי שירד להם התורה מן השמים כדכתיב הבונה בשמים מעלותיו כשאגודתו על ארץ. וכמו שהי' אז בפועל ממש שירד להם התורה מן השמים והוא ללמד על כל הדורות כשהכניסי' לשם שמים. וזה הכינוס שנעשה אז בזה היום נשאר לדורות מורשה קהלת יעקב לכן נקרא עצרת:

איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דאיתא אמרה שבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג השיב לה כנס"י יהי' בן זוגך הה"ד זכור אשר אמרתי כנס"י יהי' בן זוגך ע"ש בפסיקתא. והענין הוא דאיתא שבת יעשה כולו תורה הגם כי כל מעשה בראשית בכח התורה כדאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית. אבל כל הששה ימים הי' כח התורה בהשתתפות המעשה כדכתיב ששת ימים עשה. ולכן יש בתחתונים דרך לקבל זו ההארה המתלבשת בכל מעשה בראשית. אבל בשבת כתיב וינפש ולא הי' בו מעשה והיא כולה תורה לכן אין בתחתונים מי שיוכל לקבל זו ההארה של השבת רק כנס"י יהי' בן זוגך שהם עתידין להיות למעלה מן העשיה ושיהי' כולו תורה ונתקיים במעמד הר סיני ונשאר מזה זכר בכל ש"ק שמבטלין בנ"י כל המעשים והוא יום שביתה והוא עדות על ישראל שהם מיוחדים לתורה למעלה מעשי':



תרס"ד

מחג השבועות תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים כי בנ"י נקראו ראשית תבואתו שהיא הפרי שבשבילה נברא הכל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית פי' ראשית היא התחלה והעיקר הפנימיות כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' לכן נק' יום הביכורים שנגמר הפרי. אבל בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמו שיהי' לעתיד אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. ואז יהי' טוב אחרית דבר מראשיתו. ובאמת כפי מה שמעלין בנ"י גם מן האומות מתרוממים הם ביותר. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע. כי בנ"י הבינו זאת שנבחרו כדי לקרב הכל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. כתיב הכא נעשה וכתיב התם נעשה אדם. כמ"ש את הנפש אשר עשו ותרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא ועי"ז נשמע. כמו שהוא בפרט כפי תיקון המעשים לקרב כל מעשה הגוף אל הנפש אז מאיר הנשמה באדם. כמו כן בכלל כפי תיקון כלל ישראל לקרב מן האומות כך מאיר בהם התורה. וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי בנ"י הם באמת חלק ה' ותורתו. אבל גם זאת ממדת האמת לעשות חסד לקרב גם את הרחוקים הבאים לשם שמים. אמת ליעקב התורה. חסד לאברהם שנתקרב גם מזרע לוט רות המואביה:

כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ואיתא בפסיקתא יש שמלמד רוצה ואין התלמיד רוצה ויש תלמיד רוצה ואין הרב רוצה ברם הכא פנים בפנים דיבר. פי' פנים כמ"ש ופניתי אליכם דרשו חז"ל פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. וכמו כן פנו בני ישראל מכל עסקיהם ועוסקים בתורה. ולהבין פי' פונה אני מכל עסקי אצל הקב"ה. רק הרמז שכל תהלוכות העולמות למעלה למעלה הכל הוא לפי הנהגות בני ישראל שכל פינות שהוא פונה כולם הם בכם. וכמו כן בנ"י למטה כך צריך להיות שכל המכוון מכל הפינות שהם פונים יהי' רק לשמו ית'. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש נפשי יצאה בדברו. ובזמן המקדש שהיו עולין ג"פ בשנה הי' מתחדש זה הדביקות בכל רגל כמ"ש יראה כל זכורך כו' פני ה' אלקיך היא בחי' פנים בפנים כמ"ש ז"ל כשם שהוא בא לראות כך בא להראות. שהרי פנו בנ"י כל איש ואיש מכל עסקיו והלך להיראות פני ה' וכ"כ בזוה"ק בקשו פני אילין מועדיא:

איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא עילאה דמטי עלי' בההיא ליליא דשבועות ע"ש. דכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש בקרבי. ולכן יש מקודם ימי הספירה לזכות לטהרה והוא על ידי הכנת האדם כמ"ש וספרתם לכם והבא לטהר מסייעין אותו שהיא גמר הטהרה שבא מהשמים כמ"ש וספרה לה כו' ואחר תטהר. ואחר הטהרה רוח נכון חדש הוא יום הביכורים. וכתיב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. ובימי הספירה בחי' מערכי לב לבנ"י שנקראו אדם ומה' מענה לשון התורה מן השמים. ואיתא בזוה"ק כי חודש סיון שנקרא תאומים רומז על פה ולשון ע"ש פרשת יתרו. דמתחברים כחדא. ועל ב' אלו נאמר כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע. והפה נתקן בחג הפסח פה סח. והוא תיקון הראשון שהיא בהשתתפות הגוף. לכן כתיב לך יודה. הודאה הוא מצד דבר המתנגד. כי הגוף מלמטה נעשה כפוף (על) [*אל] הנפש וזה החירות בפסח. אח"כ כל לשון לך תשבע בשבועות שהוא דביקות הנפש בשורש. וזה השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני שעל שם זה נקרא שבועות: