ביאור:המפקד בימי דוד א

שמואל ב כד א: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל; ויסת את דוד בהם לאמור: 'לך מנה את ישראל ואת יהודה'." דוד שלח את יואב למנות את העם, וכתוצאה מכך היתה מגפה גדולה בעם.

אם דוד חטא בכך שמנה את העם - אז למה העם נענש?

ולמה דוד עצמו - באופן אישי - לא נענש?

התשובה לשאלות היא, שבניגוד לגישה המקובלת - אין בתורה שום איסור למנות את עם ישראל! הדבר היחיד שכתוב בתורה בנושא זה הוא (שמות ל יב): "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם; ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" . כלומר: מותר לפקוד (למנות) את בני ישראל, אבל בכל פעם שפוקדים אותם - הם צריכים לתת כופר-נפש (מחצית השקל) לה' (לבית-המקדש). אם לא יתנו כופר-נפש - עלול להיות בהם נגף (מגפה).

לפי זה, דוד בכלל לא חטא בכך שמנה את העם! העם הוא זה שחטא בכך שלא נתן כופר-נפש, ולכן - כמו שכתוב בתורה - היה נגף בעם.

מסקנות לימינו

בימינו מתקיים מפקד אוכלוסיה בערך פעם בעשר שנים (המפקד האחרון היה בסוף ה'תשנ"ו). כדי שלא יהיה נגף, כל הנפקדים צריכים לתת כופר נפש לבניין המקדש. פניתי בעניין זה לרבנים, והנה תגובותיהם:

• אין צורך / הרב יעקב אריאל -> שו"ת בית אל
• יש דרך הלכתית להשתתף במפקד בלי כופר, אבל הרעיון חשוב / הרב יובל שרלו -> שו"ת מורשת
• ההערה חשובה, אבל פוסקי הדור התירו להשתתף במפקד / הרב משה עמיאל -> שו"ת מוריה

התשובה הזאת מעוררת בעיות אחרות:

ע"פ שמואל ב כד ג נראה שיואב התנגד למפקד: "ויאמר יואב אל המלך: ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני המלך רואות; ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה?!"

ע"פ שמואל ב כד י נראה שגם דוד התחרט על מה שעשה: "ויך לב דוד אותו, אחרי כן ספר את העם; ויאמר דוד אל ה': 'חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך, כי נסכלתי מאד" .

גם בהמשך (שמואל ב כד יז): "ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם, ויאמר: 'הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן מה עשו?! תהי נא ידך בי ובבית אבי" .

אפשר להסביר את כל אלה בפשטות: בנ"י באותו זמן לא היו צדיקים גדולים ולא קיימו כל פרט בתורה. ייתכן גם שאחרי הרעב שהיה בארץ (ע' שמ"ב כא) הם היו מאד עניים, וכל חצי שקל היה חשוב להם מאד. משתי הסיבות האלה, ואולי גם מסיבות אחרות, הם לא נתנו את מחצית השקל שהיו חייבים לתת. יואב מראש חשש שזה מה שיקרה, ולכן ניסה לשכנע את דוד שלא יפקוד את העם. אבל דוד לא ויתר, וכשהעם חטא ונענש - דוד הרגיש שהוא אחראי לכך; הוא גרם להם לחטוא. הוא עבר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

דוד לימד זכות על העם, והמשיל ל"צאן", כלומר מתנהגים כמו עדר, לא חושבים בצורה עצמאית, ולכן לא צריך להאשים אותם על כך שהם חוטאים, אלא האחריות מוטלת על המנהיג. לכן הוא ביקש מה' שיעניש רק אותו ( זו דרכם של הצדיקים - הם מלמדים זכות על הזולת ולוקחים את האחריות על עצמם גם כאשר הם לא אשמים; אני מכיר מישהי שנוהגת כך גם בחיי היומיום)

אבל עם כל הכבוד לדוד - לא הוא זה שחטא בפועל, אלא העם. ולכן ה' לא קיבל את טענתו של דוד, והעניש את העם כולו.

העם חטאו בכך שלא שילמו מחצית השקל לבניית המקדש; ואכן, המגיפה נעצרה אחרי שדוד קנה את גורן ארוונה ובנה בו מזבח, שהיה השלב הראשון בבניית המקדש.

פירושים נוספים

1. על-פי רבי אלעזר (תלמוד בבלי, ברכות סב:), החטא הוא של דוד, שלא לקח כופר, ולא של העם " "אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקב"ה לדוד: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב (שמות ל) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' מיד (דברי הימים א כא) ויעמוד שטן על ישראל וכתיב (שמואל ב כד) ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל , וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב (שמואל ב כד) ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. מאי עת מועד? אמר שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא: משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו; רבי יוחנן אמר עד חצות ממש..." "

2. ורמב"ן, בפירושו על במדבר טז כא, הסביר שגם דוד וגם העם חטאו באותה מידה - דוד חטא בכך שמנה את העם בלי לקחת כופר, והעם חטא בכך שלא נתנו את הכופר מעצמם, או בכך שעוד לפני כן התעצלו מבניית המקדש:

" "...וכן אמר דוד:"

(שמואל ב כד יז): "ויאמר דוד אל ה' בראתו את המלאך המכה בעם, ויאמר: הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי".

"והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו. כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא."  

ועוד, כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (שמואל ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם . וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה , עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (שמואל ב ז א-ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה . והנה, דוד, מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני , ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה, היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (שמואל ב ז ו-ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים . הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום."

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

תגובות

מאת: מוטי אהרוני

ובכל זאת לא ברור. נאמר שדוד ידע שכל אדם צריך לתת חצי שקל לפוקדים, האם רק לאחר שנפקדו מיליון ושלוש מאות אלף (ואלה רק "איש חיל שולף חרב" והיו בוודאי עוד), התברר "לפתע" שאף אחד לא שילם את חצי השקל האמור? ועדיין לא מובן מדוע חרה אף ה' בישראל, וכמו שרש"י כותב: "לא ידעתי על מה".

מאת: מוטי אהרוני

נוסף לאמור כאן. אלו הוראות קיבלו הפוקדים? וכי לא נאמר להם שהמפקד נעשה בדרך של גביית חצי שקל מכל אדם? אם לא - לא ברור מדוע העם צריך להיענש, ואם כן - הרי שהפוקדים מעלו בתפקידם ועליהם ורק עליהם לשאת בעונש.

מאת: אראל

מקובל לפרש שמחצית השקל היא בסה"כ אמצעי למניין - סופרים חצאי-שקלים במקום לספור אנשים; אבל ע"פ פשט הפסוקים בפרשת "כי תשא", לא מדובר באמצעי למניין אלא בכופר נפש. כלומר, למלך מותר לספור את העם בכל דרך שהוא רוצה, אבל העם שסופרים אותו צריך לתת מחצית השקל לבניין בית המקדש, בתור כופר נפש.

מאת: אראל

לגבי השאלה הראשונה - באמת לא ברור לי.

לגבי השאלה השניה - לפי אחת הדעות, אפשר ללמוד מסוף הסיפור - המגפה נעצרה כשהתחילו לעסוק בבניין המקדש, ולכן ייתכן שהסיבה לחרון האף היתה שבני ישראל הזניחו את עניין המקדש.

לפי דעה שניה, המפורטת במאמר זה http://www.tora.us.fm/tnk1/nvir/jmuelb/jb-24_adina.html , החטא העמוק יותר הוא חוסר אחדות בעם, המתבטא גם במרד שבע בן בכרי, וגם בחוסר הדרישה לבנין הבית כמרכז רוחני לעם.

מאת: דוד אקסלרוד (axeldavid @ 012.net.il)

שמות ל (יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:"

רש"י: "כי תשא - לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם" :

אונקלוס: "ארי תקביל ית חושבן בני ישראל למניניהון ויתנון גבר פורקן נפשיה קדם יי כד תמני יתהון ולא יהי בהון מותא כד תמני יתהון" :

"כתרגומו" כותב רש"י, אך חורג מהתרגום: " ארי " הארמי, כמו כן " כי " העברי לעתים, משמש במשמעות "הנה", "כש...", "כאשר", מכאן משמעות התרגום הוא: "כשתדע מספרם של בני ישראל, גבה מהם מחצית השקל השתתפות בקרבנות לכפר על עצמם כדי שלא יהיה בהם נגף, וכך גם הבנת הפסוק במסורת ישראל - הוא לא הנחיה כיצד להעביר מפקד לאומי, אלא מצווה גביית מחצית השקל.

רש"י מוסיף רק מילה אחת שמשנה את משמעותו באפן מהותי: " "כשתחפוץ לקבל" " במקום "כשתקבל". מילה זו "תחפוץ" הופכת פסוק ממצווה גבית מחצית השקל להנחיה כיצד עושים מפקד, ומכאן ממילא עולה שאלה למה לעשות מפקד בצורה מסוימת דווקא. שאלה הדורשת הסבר.

רש"י: "ולא יהיה בהם נגף - שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" :

היינו - יש כוח מה בעולם הנקרא "עין הרע", אשר פועל על כל מי שלא נזהר, והקדוש ברוך הוא מחלק עצות כיצד להיזהר: " "אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל" ". כמו: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". מבנה הפסוקים זהה:

• "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ"- "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם",
• "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ"- "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַידֹוָד בִּפְקֹד אֹתָם",
• "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ"- "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".

אלא שניתן לציין שני הבדלים:

• האחד: לפסוק "כי תבנה..." יש סיומת המסבירה מטרתו- "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ". בפסוק השני- אין, רש"י מקנה לו אותו הסבר למעשה: " "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם , כמו שמצינו בימי דוד" ".
• הבדל שני הוא- לכוח משיכה יש תפקידים נוספים בעולם, ובלעדיו העולם בלתי אפשרי במתכנתו הנוכחית, וכוח "עין הרע"- למה קיים?

ומה היה בימי דוד?סיפור הדברים מופיע בשתי מקמות: שמואל ב פ' כד ודברי הימים א פ' כא, הבה ננסה לעמוד על משמעות הדברים תוך הצלבת מקורות אלה.

שמואל ב פרק כד (א) "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" :

רש"י " "ויסף אף ה' לחרות בישראל - לא ידעתי על מה:" "

רש"י לא ידע למה חרון אף זה, אך ברור שמפקד אשר יזם דוד הוא כדי לגלגל איזו עלילת דברים, וממילא אינו סיבה לשום דבר, אלא תירוץ לכל היותר.

(ב) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם:"

מה שמוזר בסיפור זה הוא, למה יואב הוצרך "לשוט בכל שבטי ישראל", למה לא ניגש לכוהן הממונה על שקלים עם שאלה פשוטה: "כמה מחציות השקל ניגבה בפעם אחרונה?". שמא לא נגבה? או לא נגבה מכולם? שמא זו היא סיבה לחרי האף?

דברי הימים א פרק כא (ו) "וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב" :

ובכן לוי ובנימין לא נפקדו, לא היה בהם מניין, ממילא לא שלט בהם "עין הרע", ומן הסתם פסח עליהם הדבר?!

שמואל ב פרק כד (טו) "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" :

"מדן ועד באר שבע"- ביטוי כללני, אין שום סיבה לחשוב כי דבר פסח על לוי או\ו בנימין. הגם בהם שלט "עין הרע"?

שמואל ב פרק כד (יז) "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי" :

דוד, מסתבר, חושב כי הוא, ויזמתו למנות בעם, סיבה לדבר, ושואל, בצדק, " אני חטאתי ואלה הצאן מה עשו? ". ובאמת מה? ה' עושה עוול? על כל פנים תשובה אין. או שלבורא העולם אכן אין תשבה, חלילה, או שאינו רוצה שנדע על מה נענשנו, או שכל השאלה לא לעניין כלל, לא המפקד הוא הסיבה, אלא, כפי שראינו, דבר מה שקדם למפקד.

דברי הימים א פרק כא (יח) "וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי"

תשובה ישירה אין, אך שמא מהשתלשלות הדברים נוכל להבין דבר מה. ובכן, במקום תשובה הוראה להקים מזבח לה'.

שמואל ב פרק כד (כא-כד) "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ ס וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹקיךָ יִרְצֶךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹקי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים:"

דוד נצטווה רק להקים מזבח, למה לו לסרב להצעתו הנדיבה של ארונה? מאין העיקרון הזה "לא אעלה לה' אלקי עלות חנם"? אין זה כי כאן התשובה. ישראל זלזלו במידת מה או לא מספיק הקפידו בגבית מחצית השקל. זה הסיבה לחרון אף ראשוני. ה' הסית את דוד למנות את ישראל כדי לרמוז על כך, לכן לא היה אפשר לקבל מספרם המדויק מידיעת כמות מחצית השקל שנגבה לאחרונה, ולכן הדבר היה גם בין אלה שלא נפקדו, כי מפקד זה רק תזכורת לחטא, לא החטא גופו. לכן גם לא ענה ה' " ...ואלה הצאן מה עשו? ", כי שאלה לא לעניין היא. וכשהבין דוד, סירב ל"עולות חנם"- כי זה החטא - העדר מחצית השקל - עולות חינם הם.

ילקוט שמעוני תהילים רמז תשעד

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - תלמידיו של בלעם הרשע."

"עין רעה"- במושגי חז"ל תכונת נפש- יחס עוין לסביבה. "עין טובה"- יחס אוהד לסביבה.

בראשית פרק מב (ה) "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" :

רש"י: "בתוך הבאים - מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים" :

אף על פי שהכתוב מביא סיבה "כי היה הרעב בארץ כנען"- היינו לא רק הם נזקקו לבוא, רבים נזקקו והם ביניהם, רש"י דובק בשיטתו- "מטמנין עצמן" מפני "עין הרע", זאת אומרת, היה זה תרגיל הטעיה, תכסיס, כדי לצור רושם שהם לא מה שהם. בעיני מי? בעיני כולם. הרי לא ידוע מי הוא "בעל עין הרע", לכן כל באי העולם חשודים כ"בעלי עין הרע". מכאן התנהגות קבועה שמצריכה תרגילי הטעיה כלפי כל הזרים. מכאן, מושג "עין הרע" של רש"י מחנך להתייחס בחשדנות לכל הסביבה, יחס עוין לסביבה. "עין הרע" של רש"י מחנך לנהוג לפי "עין הרע" במושגי חז"ל.

ע"ע:

• עין רעה לעומת קנאה
• הביטוי "עין רעה" בתנ"ך

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvir/jmuelb/hmfqd_bymy_dwd