רמב"ם על מעשר שני ה

<< · רמב"ם · על מעשר שני · ה

מעשר שני פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה מעשר שני ה רמבם

משנה א

מציינין - מגזרת "ציון", והוא כמו סימן.

ואמר, כי כרם רבעי עושין לו תלוליות מן האדמה, כדי שידעו בני אדם שהוא כרם רבעי, ולא יאכלו ממנו כלל לפי שהוא קדש, כמו שאמר השם יתברך "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו"(ויקרא יט, כד) וגו'. ודינו שיאכלוהו בעליו בירושלים כמו מעשר שני, כמו שנתבאר.

ושל ערלה בחרסית - הוא הטיט השרוף, לפי שאיסור הערלה יותר חמור מאיסור כרם רבעי, לפי שכרם רבעי ניתן לאכילה וערלה אסורה בהנאה כמו שיתבאר, ולפיכך אין רושמין אותו בקוזזות אדמה, שמא יתפרך ויתפזר ויאבד אותו הציון, ולא ימצאו אותם בני אדם שום רושם, ויאכלו ממנה ויבואו לידי מכשול.

ושל קברות בסיד' - עניינו כי ציון הקברות צריך שיהיה בסיד. היו ממחין הסיד בחמין כלומר מערבין הכל, ושופכין אותו אל מקום הקבר, כדי שידעו שאותו המקום טמא ויפרשו ממנו הכהנים, וזהו עניין אמרם ממחה ושופך.

ואומר רבן שמעון בן גמליאל, שאינו צריך לבני אדם לציין ולרשום כרם רבעי ושל ערלה, שלא יאכלו מהם בני אדם, אלא בשנת השמטה שהיא הפקר ויד כל אדם שווה בגנות ובכרמים, אבל שלא בשנת השמיטה אין צריך לרשום, לפי שאין רשות בני אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם, ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, לפי שעוון הגזלנות יותר גדול. וכל זה דבר אמתי.

והצנועים מניחין את המעות וכו' - עניינו בשנת השמיטה הם עושין זה, כשיהיה ברשותם כרם רבעי שדינו שיפדה, כאשר בארנו (כלאים פרק ט, משנה ה).

וכבר פירשנו כי צנועים נקראים אותם בני אדם שהם מדקדקים על עצמם בדת:

משנה ב

מה שנתחייב להעלות מכרם רבעי לירושלים, הוא מה שהוא קרוב לירושלים מהלך יום או פחות, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כמו שאמרו חכמים.

וכאשר רבו הפירות בירושלים, התקינו שיוכלו לפדותו אפילו סמוך לחומה.

והתנו בעיקר זו התקנה שלא תהיה עולמית, אלא אימתי שירצו, שיחזור הדבר לכמות שהיה, מפני שנחוש שמא ימעטו הפירות ונצטרך להעלותן.

ואמר רבי יוסי, כי אחר החורבן היה זה התנאי, ולאחר חורבן הבית והיותו ביד האויבים, לא נחוש ולא נקפיד על הפירות בין רב למעט.

ומכל מקום לא נצריך היום שיעלה לירושלים, בין שהיתה זו התקנה כשיהיו פירות מרובות קודם החורבן, או שהיתה אחר החורבן:

משנה ג

אמר השם יתברך בכרם רבעי "קדש הלולים לה'"(ויקרא יט, כד), ואמר במעשר "קדש לה'"(ויקרא כז, ל).

בית הלל דרשו "קדש" "קדש" ואומרים, כמו שמי שפדה מעשר שני שלו יוסיף חומש וחייב בביעור, כמו שיתבאר בזה הפרק, כמו כן הדין בכרם רבעי.

ובית שמאי לא דרשי "קדש" "קדש", אבל אומרים כיון שלא נתבאר בתורה זה הדין, לא נחייב אותו בו.

וכמו כן אומרים בית הלל, מעשר ממון גבוה הוא כמו שבארנו, והם אומרים נלמד כרם רבעי מן המעשר בכל דיניו, ולפיכך אינו חייב בפרט ולא בעוללות לפי שהוא ממון גבוה, אבל דורכים אותו כולו, וזהו מאמרם כולו לגת.

ובית שמאי אומרים שהוא ממון בעלים, וחייב בפרט ובעוללות.

וכבר קדמה לשון זו ההלכה במסכת פאה (פרק ז, משנה ו):

משנה ד

על מנת להוציא יציאות מביתו - פירוש היציאות הראויות לעבודת הכרם, ושמירתה מן הגנבים, ועבודת האילנות, ושאר הצריך בעבודה:

משנה ה

בשויו - כלומר בערכו. ולא אמר "להוציא יציאות" לפי שאין בשנה שביעית יציאות, לפי שהארץ אינה נעבדת ואינה צריכה שימור.

ואמר ואם היה הכל מופקר - עניינו שאם היה אותו הכרם הפקר, שהוא חייב לפדותו בשויו, ולא יפחות מן הדמים אלא שכר לקיטה בלבד. כיצד כגון שיהיה סל בסלע ושכר לקיטתו איסר, וכשלקט סל של ענבים מכרם רבעי הפקר, פודה אותו בסלע פחות איסר, ולא נעשה כן בשנת השמיטה לפי שכל אחד מלקט לעצמו.

ואמר ומוסיף עליו חומש - הוא דעת בית הלל שמחייבים לכרם רבעי חומש כאשר קדם. ולא תתקיים מתנה בכרם רבעי אלא אם נתנו הפירות קודם שיבאו לעונת המעשרות, לפי שכבר בארנו שהוא ממון גבוה, ולא תתקיים בו מתנה:

משנה ו

כבר בארנו פעמים (פרק ד, משנה ג דדמאי) במה שקדם, כי בשנה השלישית והששית מן השבוע, שיוציא מעשר עני במקום מעשר שני.

ואמר השם יתברך "מקצה שלש שנים"(דברים יד, כח), ואמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה בחג הסכות"(דברים לא, י), ואמרו מה "קץ" האמור להלן "רגל", אף "קץ" האמור כאן "רגל", יכול חג הסכות? תלמוד לומר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך"(דברים כו, יב), רגל שכל המעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח, לפי שלא יחול פסח מן השנה הרביעית אלא אחר שנגמרה כל מה שצמח בשנה השלישית ממה שהוא חייב מעשר עני, וכמו כן כל מה שצמח בשישית שהיא גם כן שנת המעשר.

ועניין מתבערים - שיתבערו ויאבדו אותן הפירות עד שלא ימצא מהם אצלו וברשותו כלל, לפי שנאמר "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג).

ואמר רבי שמעון, כי הבכורים אם נשאר מהם כלל, שיתנם לכהן כמו שנותנין לו התרומה, ואינו חייב להשליכם או לשורפם.

ועניין ה"בעור" בכאן, שיתן מכל הצמחים כל המתנות שנתחייב לתתן, ושיתן כל מתנה לבעליו, ומה שהוא חייב לאכלו כגון מעשר שני ונטע רבעי, ומאבד מה שנשאר.

ואם היה אצלו תבשיל ממעשר שני, אומרים בית הלל הרי הוא כמבוער, לפי שאם ישאר וישהה יפסד.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ז

בזמן הזה - עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים.

אומרים בית שמאי, "וצרת הכסף בידך"(דברים יד, כה), הכסף בלבד מעלין.

ובית הלל אומרים, כי הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו, אבל בזמן הזה שאין שם מקדש, הדין הוא שיבער הפירות:

משנה ח

התקינו פירותיכם - עניינו כשיהיו עושין בהם כל הראוי כדי להגיען בירושלים בעונת המעשרות הנזכר במסכת מעשרות, ושיוציאו מהם המתנות הראויות ויעשו בהם מה שזכר.

ודברי רבי עקיבא אמת:

משנה ט

רבי עקיבא היה פרנס לעניים, ורבי יהושע לוי היה, ורבי אלעזר בן עזריה כהן עשירי לעזרא.

והעיקר המפורסם אצלנו, קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וכבר זכרנו זה (פרק ג, משנה ו דפאה), ועוד יתבאר במקומו בקידושין (פרק א, משנה ה). ועוד יש עיקר אצלנו, כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, כך שכירות קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. ומכלל הכוח שנקנין בו המטלטלין, הוא שכירות המקום שהם בו אותם המטלטלים, לפי שאותו הקרקע תחשב כאילו הוא רשות השוכר, והמטלטלים שבו כאילו הוא משכן ונתנן ברשותו, ועוד יתברר זה בבבא בתרא.

על כן כל אחד מאלו השכיר לחברו מקום המעשר בכסף, וחברו קנה המעשר שהיה באותו המקום וכאילו הגיע ברשותו. ורבן גמליאל עשה זה מפני שהגיע שעת הביעור, והיה חייב כמו שבארנו להגיע ליד בעליו כל חוק וחוק מן המעשרות והתרומה מאחר שנגמר פירותיו. ואילו לא היה רבן גמליאל עם אלו הנזכרים, שהיה אפשר לו להגיע לידם החוקים על הדרך שאמרנו, היה מספיק לו לקרוא שם בלבד למעשרות וליחד להם מקום בצפון או בדרום כמו שנתבאר במה שקדם.

וזהו עניין אמרם בתחילת זו ההלכה צריך לקרוא להם שם, רוצה לומר כי כשהגיע שעת הביעור והפירות רחוקות ממנו, שאינו יכול להוציא מהם החוקים, שצריך על כל פנים לקרוא להם שם:

משנה י

כבר בארנו כי בכל מקום מעשר שני ונטע רבעי קודש.

ומעשר לוי - הוא מעשר ראשון.

ואמרו "וגם נתתיו ללוי" - יורה על מעלה שניה קדמה לו, לפי שמלת "וגם" אצלם תוספת כמו הנוסף עליו.

ומעשר עני ולקט ושכחה ופאה - הם חוקי גר יתום ואלמנה.

מן הבית - זו חלה לפי שאין שם חוק, יהיה במה שבבית בלבד אלא החלה החייבת בעיסה:

משנה יא

כבר נתבאר זה במה שקדם, וזכרנו הראיות והאסמכתות על כל מאמר מהם:

משנה יב

כבר זכרנו במה שקדם (דמאי פרק א, משנה ב), כי מזה הכתוב למדנו שמעשר שני אסור לאונן.

וזכרנו עוד שהאונן נקרא האדם שימות לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם יום הקבורה מדרבנן, אבל מדאורייתא יום המיתה בלבד הוא אונן. והקרובים שאדם חייב להתאבל עליהם הם אביו ואמו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו ואשתו:

משנה יג

שתתן טעם בפירות - עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם.

וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה, אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי, אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה. אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה, כמו שנתנה על ידי הנביא. וזה מבואר מאד:

משנה יד

לפי שלשון פרשת הוידוי הוא "אשר נתתה לנו", ראוי שלא יתוודה גר ולא עבד משוחרר כמו שזכר.

והלכה כרבי יוסי:

משנה טו

העביר הודיית המעשר - לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן "ככל מצותך אשר צויתני", לפי שהשם יתברך אמר לתת מעשר ראשון ללוים, והם היו נותנין אותו באותו הזמן לכהנים. וזה היה בגזירת בית דינו של עזרא הסופר, לפי שכשעלה עזרא לא הלך עמו לוי, כמו שבאר בכתוב ואמר "ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם"(עזרא ח, טו), קנס הלוים שלא יתנו להם מעשר, ושינתן לכהנים.

ומעוררים - הם הלוים שהיו אומרים בכל יום בשעת קריאת השיר על הקרבן "עורה למה תישן ה'"(תהלים מד, כ). והוא שתקם מזה וצוה שלא לאמרו עוד, לפי שהם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתברך, והיו צועקים אליו בזה הפסוק, וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי השם יתברך.

ונוקפין - הם בני אדם שהיו שורטים שריטות לשורים שהיו מקריבים על המזבח, כדי שיפול הדם בעיניהם ולא יראו, ויוכלו לכופתן ולשוחטן. ו"נוקף" - העושה הפצע. ובתלמוד (חולין ז:) "אין אדם נוקף באצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". והוא מגזרת "כנוקף זית"(ישעיה יז, ו), לפי שנוקף זית מכתת אותה כשמנענעה בחוזק. וזה הנזכר הסיר זה המעשה, לפי שהיה נראה אותו השור הקרב כאילו היה בעל מום. ונתן שלשלאות של ברזל תקועות בארץ, והיו מכניסין בהן רגלי הקרבן ויהיו יכולין לשוחטו, כמו שיתבאר במסכת מידות.

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים - רוצה בזה כלומר בחולו של מועד. והוא הסיר זה המעשה, ומנע אותן שהיו מכין בפטיש, שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד.

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי - מפני טעם אגידנו לך, והוא כי בימיו היו בני אדם מקילין בחוק השם יתברך, ולא היו מוציאין מן הזרעים אלא תרומה גדולה בלבד, והיו אוכלים השאר. ומי שהיה מדקדק על עצמו, היו שואלין וחוקרים אם היה מעשר אם לאו, או מעשר דמאי. וכשהיה יודע שהיה דמאי, היה מניחו ולא היה לוקחו, מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות. ומי שלא היה מדקדק היה אוכלו דמאי, לפי שהיה די לו בהוצאת תרומה גדולה בלבד.

וזה הכהן אמר לאנשי דורו, כשם שתרומה גדולה עוון מיתה, כן תרומת מעשר וטבל עוון מיתה, אבל נתקן לכם דבר שיהיה קל לכם לסבלו, ובני אדם יוכלו לעמוד בו ותנצלו מעוון מיתה. ואמר כי הדמאי אין מוציאין ממנו אלא תרומת מעשר ומעשר שני, תרומת מעשר תנתן לכהן, ומעשר שני יאכלו אותו בעליו בירושלים. אבל מעשר ראשון, ומעשר עני באותן השנים שמוציאין בהן מעשר עני, אינו חייב להוציאו מן הדמאי, אבל אומר ללוי או לעני, הבא ראיה שהוא טבל וטול החוק והזכות שלך, על העיקר שהוא אצלנו "המוציא מחברו עליו הראיה". וכאשר התקינו זה התיקון, היו בני אדם כל מי שלקח פירות מעם הארץ, לא היה שואל אותו כלל אם היה טבל אם לאו, אבל היה מוציא מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל השאר, כיון שפירות עם הארץ דמאי. וכבר נתבאר כל זה במסכת דמאי, ונשנו כל העיקרים האלו:

משנה מעשר שני, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב