מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ט

ט. דוקטרינות וריאליזם כגורמים מגדירים

בעוד שהגורמים המגדירים שנידונו עד כאן מבחינת הטכסיס יש לתת אותם ענין לעמדת כל המפלגה המדינית, מפני שכל מפלגה עוברת בעל כרחה דרך תקופה זו או אחרת של התפתחותה הביאולוגית ויש בה הרכב סוציאלי זה או אחר ויש לה עמדה זו או אחרת במנגנון של הנהלת המדינה, הרי עלינו להגדיר כעת את גורמי הטכסיס המפלגתי שאינם נוגעים במידה שוה בכל המפלגות, אלא מפרידים ביניהן בבחינה גיאוגרפית, היסטורית ולאומית. אולם על אף צמצום זה אין ההגדרה הבאה חשובה פחות, ובכל אופן אין האינטרס העיוני שבה קטן. המדובר הוא על ניגוד בשיטה הפסיכולוגית והאידיאולוגית של מפלגות מדיניות, שנגדיר אותו לפי שעה בתורת נסיון במונחים דוקטרינריזם מול ריאליזם^[1]. אף ניגוד זה אין לו שום שיכות לתוכן הפרוגרמתי ויכול הוא לגעת גם במפלגות שמרניות וגם בליברליות, גם נסוגות וגם מהפכניות^[2]. ביסוד הניגוד הזה מונח ההבדל היסודי בטיב העיקרונים הרשמיים, שעליהם בנויה תכנית המפלגה. תכניתה של כל מפגה, בין הריאליסטית בין הדוקטרינריסטית, מקורה בעיקרון אחד מסוים או בעיקרונות אחדים מסוימים. ואף על פי כן שונה הטיב הפנימי של העיקרונים היסודיים הללו מן הקצה אל הקצה. המדרגה והאופי של שינוי זה ניתנו להצטייר על ידי הקבלה. ננתח את ההבדל בין חוק-המנהג "הריאליסטי" שבאנגליה ובין החוק הנפוליאוני הדוקטרינרי. שני סוגי מפשט אלה נובעים בלי ספק מעיקרונים יסודיים מסוימים של מסור טבעי ומשפט מסורתי, ואף על פי כן הם שונים זה מזה ביסודם, בטבעם ובמבנם. כיוצא בזה העיקרון היסודי של המפלגה המדינית הדוקטרינרית הוא עיקרון של שורש, כביכול, ואילו העיקרון היסודי של המפלגה הריאליסטית הוא עיקרון של כיוון. זאת אומרת, שהמפלגות הדוקטרינריות מנסות לגזור משורש של עיקרון מופשט תורה שלימה בדרך הלימוד מן הכלל על הפרט, וכך נפתר גם התפקיד של קביעת אופן ההתנהגות במקרים הממשיים המרובים שבחיי המפלגה. יסוד ושורש כזה הוא הפרינציפ של מלחמת המעמדות במפלגות המרכסיסטיות, או הפרינציפ של סמכות ולגיטימיות בקצת מפלגות שמרניות. על הבסיס של העיקרון השרשי נבנית לעתים שיטה מורכבת מאד של עיקרים מחוקקים, המהווה בתורת חטיבה שלימה שולחן ערוך טכסיסי מדיני מלא. בהשואה לזאת מתייחס הפרינציפ העיקרי של המפלגה הריאליסטית כמגדל אור לגבי סימן השורש שבמתימתיקה. ודאי נותן הוא את הכיוון הכללי, שבו תחתור סירת המפלגה בגלים הסוערים של החיים המדיניים, אבל מתוך הפרינציפ של כיוון קשה לגזור את אופן ההתנהגות למקרה ממשי. כיצד לסור מאלף הסלעים והכפים, כיצד לעבור את הנחשול – את זאת יש להכריע בכל פעם ופעם למעשה בשיטת הלימוד מן הפרט על הכלל. על בסיס הפרינציפ של כיוון הולך ונבנה ברבות הימים בנין של הכרעות פעילות, רובן ארגוניות וטכניות, שקשה להבחין ביניהם כל קשר של עקיביות ואחדות הגיונית, כי אינן אלא קובץ נסיונות ותקנות לשעתן. שיטת המפלגה הריאליסטית היא שיטת הנסיון הושגיאה, הנסיון הזיגזגי. השיטה של המפלגה הדוקטרינרית היא שיטת השימוש בכללים קבועים למקרה ממשי. אין לך דוגמא יותר נאה להתנהגותן של מפלגות דיקטרינריות מן התיאור הסטירי של הפוליטיקה הצרפתית בספרו של דושון סטוארט מיל: "שיטת ההגיון" (ספר ששי, פרק י"א): "השיגרות של הפוליטיקה בצרפת הן כללים סתמיים שעל פיהם מסיקים בני האדם הולכות לשימוש ממשי, וזהו לדעתם הגיון ועקביות. למשל, אומרם הם תמיד, שתקנה פלונית יש לקבל מפני שהיא מסקנה מן העיקרון שעליו בנויה צורת השלטון; עיקרון הלגיטימיות או שלטון העם, למשל, מוכרח להיות בסיס נכון לממשלה, מפני שממשלה הבנויה בדרך זו נוטה להביא תועלת. אולם מכיון ששום ממשלה אינה מביאה את כל התועלתיות האפשרויות ובכולן יש פחות או יותר ליקויים, ומכין שאין להלחם בהן על ידי אמצעים הלקוחים מן הסיבות שגרמו להן, כדאי לפעמים הלשתמש בתקנה מעשית, שאינה נובעת מן העיקרון הכללי של הממשלה". כיוצא בזה היא "דעת הקהל וממשלה עממית" על חיי המפלגות ביבשת אירופה כדברים הללו: "המפלגות מבוססות בעיקרן לא על חילוקי הדעות בשאלות ציבוריות העומדות על הפרק, אלא בעניני מסורת מדיניים, פילוסופיים, דתיים או סוציאליים... ריבוי המפלגות מביע את רוח האומה ביתר דיוק מאשר חלוקת כל האזרחים בין שני מחנות לוחמים, אולם כשרון השלטון הוא אמנות מעשית".

נשוה לנוכח השיטה הצרפתית המדינית המתוארת למעלה את דעתו של ר. מקדולנד על הגשמת הסוציאליזם, לפי נאומו המפורסם באולם אלברט בשני לינואר 1924: "אנחנו מלפגה של אידיאלים. דבר זה נכון. אבל אנחנו לא נוצרנו לקפוץ, אלא ללכת. אנחנו עולי רגל. הולכי דרך אנחנו. פסיעה אחת מספיקה לי. כן, חברי, פסיעה אחת, ובלבד שתגרור אחריה פסיעה שניה". שתי הציטטות נותנות תמונה בהירה בדבר ההבדל היסודי שאנו דנים בו.

ברור כי ודאי באיזה מובן על הבדל גיאוגרפי, היסטורי ולאומי בין המפלגות המכונות כאן דוקטרינריות וריאליסטיות. המפלגות המכונות דוקטרינריות הן על פי רוב נחלת העמים ביבשת אירופה. ודאי יש גם ביניהן הבדלים בולטים, במידה שהתורות הסוציאליות המונחות ביסוד התכניות המפלגתיות מוגדרות בחוג האומות הלטיניות בעיקרונים הגיוניים, בחוג התרבות הגרמנית בעיקרונים מיתפיזיים ובחוג הגזע הסלאווי בעיקרונים מוסריים. אבל לגבי הבדלים אלה אין לקבוע, ראשית, תחום מדויק, והראיה – ההתפשטות העצומה של המרסיזם מגרמניה לאירופה המזרחית או התפשטות המיתפיזיקה המדינית הגרמנית הרומנטית של ימי הביניים באיטליה בצורת הפאשיזם. שנית אין גם הבדלים אלה יכולים להסיח את דעתונ מן העובדה, שדוקא כאן הוא מקום המולדת לתורות הגדולות של המפלגות המדיניות, וכי את ארצות המולדת של המפלגות המכונות ריאליסטיות יש לבקש בשטחים הטפוסיים של החוג התרבותי האנגלוסכסי: אנגליה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, זילנדיה החדשה ואפריקה הדרומית. דוגמה למופת, שמעטות כמותה, לתנועה מפלגתית ריאליסטית מחוץ לחוג התרבותי האנגלו-סכסוני, תנועה שאין לה זיקה להתפתחות האנגלית ויש בה אף על פי כן הקבלות מפתיעות ומתמיהות מבחינה פסיכולוגית – יש למצוא במפלגת הפועלים היהודים בארץ-ישראל "הפועל הצעיר". התאבקותה בת יותר מעשרים וחמש שנים כלפי דוגמתיות תכניתית – בין בציוניות בין בסוציאליזם – הוא פרק פסיכולוגי מענין בדברי ימי הפרובלימה שלנו. אמנם מצויים היו כאן גורמים מיוחדים שפעלו באותו כיוון, כגון הריאקציה האידיאולוגית במחשבה תחילה כלפי הפלפול והתורניות של המסורת המפלגתית הרוסית וריקאציה פסיכולוגית, אף היא במחשבה תחילה, כלפי חיבת היהודים לניצוח, וכמו כן ההכרח לעבוד בארץ של ישוב חדש, בתנאים שהיו חסרים דוגמאות למופת וכללים עיוניים (עי' שלמה שילר, עיקרי ציוניות העבודה).

ההגיון אומר, כי השפעותיו של גורם זה על העמדה הטכסיסית של המפלגה הולכות בכיוון הבא: המגמה לדוקטרינריות במפלגה בעלת מגמה קיצונית מקבילה למגמה ריאליסטית במפלגה בעלת מגמה טכסיסית פשרנית. לכאורה מובן הדבר מאליו. מכיון שנגזרו פעם, מתוך נקודת המבט של עיקרון דוגמתי, שיטה מסוימת ועמדה מסוימת, הרי קשה מאד לשנות את הכיוון הטכסיסי המבוסס בדוקטרינה, ואפילו לשנות אותו במקצת. הדבר דורש התגברות על ניגודים פנימיים, המביאים לפעמים עד לידי התפלגות המפלגה. ואולי איזן זו הפרזה להגיד, שהתפלגויות של מפלגות אירועו יותר בגלל חילוקי דעות טכסיסיים כאלה, שיש להם ביסוס עיוני, מאשר בגלל חילוקי דעות בתכנית עצמה. מצד שני ברור, כי מפלגה היכולה לקבוע את עמדתה לפי התועלת הממשית שלפניה, בלי סבל תורה – היא גמישה ומסוגלת לתנועה יותר. ברם בשעה שאחותה תופשת התורה עומדת על תהום הזיקה לגבי הכתב, הקפואה והבטלה במציאות – הרי רובצת לפניה תהום הפשרנות, שאין עמה עמדה ואופי ומטרה בטוחה. זוהי קיצוניות אחרת, הנגמרת על ידי חוסר כל קשר בין עיקרון ושיטה.

על ידי דוגמה היסטורית מיוחדת במינה אפשר ליחד, כביכול, את הגורם המגדיר הנידון כאן ולהראות אותו בטהרה נסיונית. יש שהמפלגות המדיניות – מבלי לשנות את מקומן, את הרקע ההיסטורי שלהן ואת זיקתן הלאומית – עוברות לאט לאט, תוך כדי התפתחותן, ממחנה אחד למשנהו ונעשות ממלגות בנות הטפוס האחד לבנות הטפוס השני. דוגמת המפלגות האלה נותנת איפוא את האפשרות להבליט את ההקבלה המצויה לפי דברינו בין טופס התנועה הטכסיסית של המפלגה ובין האופי של שיטתה. המקרה שאנו מתכוונים אליו הוא מקרה שתי המפלגות האנגליות המופתיות, הויגים והטוריים, שנעשו במרוצת ההתפתחות לשמרנים ולליברלים. בשעה שדברנו על הריאליזם של המפלגות האנגלו-סכסיות – אי פאשר היה להשתמש בהגדרה זו בפשטות לכל תקופות המלגות ההן. בשום אופן אין הגדרה זו חלה על ראשית הויגים והטוריים הישנים. אם להתבונן לאותה תקופה, שבה נעשו לאט לאט שתי הקבוצות הללו, ובראשן שתי סיעות מתנגדות של אצילים, למפלגות מדיניות – נכיר, ששתיהן נקטו שתי שיטות של תורות מתנגדות זו לזו. תורות אלו היו סוציאליות, מדיניות ואפילו דתיות. בזמן המדובר, בשנם האחרונות למלכות טשארלס השני, היו הטוריים מצדדים קיצונים לתורת המשפט האלהי של המלך וכל המסתעף ממנה. חוץ מזה היו נושאי תורת הכנסיה הגבוהה וכל המסתעף ממנה. עמדת הויגים הראשונים מבוססת על התורות ההפוכות. מתוך כך היה הקו הטכסיסי של המפלגות האלה מוצק בכל השאלות העיקריות, ולא עוד אלא שגם השייכות האישית לאחת המפלגות היה בה פחות או יותר גם משום שייכות לדת או לכנסיה. "בימים ההם – כותב היסטוריון אחד – לא החליף איש על נקלה את הפוליטיקה שלו, מפני שעל ידי כך היה מחליף את רוב דעותיו העיקריות בדת ובפוליטיקה, והאנגלי הבינוני ראה את ההבדל בין הויגים והטוריים כדרך הטבע שאין לשנותו". אם נשווה לכך את ההתפתחות המאוחרת – ובכלל זה גם את התוצאות שהתפתחות זו גרמה בעל כרחה לעמדה הטכסיסית של המפלגות – קל יהיה לנו לראות מה רחוקה הדרך מן הקצה האחד של ההתפתחות הזאת עד לקצה השני. במרוצה המאה התשע-עשרה התכוננה השיטה הקלסית של "שתי המפלגות" מבחינה טכנית ממש על גבי ההנחה, שמבחירות לבחירות עובר ההמון הגדול, או בכל אופון המון הבוחרים העומד על גבולות המפלגות, ממפלגה אחת לחברתה – כדי לקיים את המנגנון של חילופי ממשלות והתהוות האופוזיציה. לכך מתאימה גם התנועה המטוטלתית של הטכסיס, המגיעה לידי גובהה מצד אחד במרד המסחר החפשי ותיקוני הבחירות והריפורמה הסוציאלית של המפלגה הליברלית. נשוה נא לזה את הניגוד רב המרירות, האוטם אזנו לקראת כל נימוק, שבו נתקלה הריפורמה של זכות הבחירות בפרוסיה מצד השמרנים הגרמנים. ביסמרק כבר הכיר מתוך החוש המדיני העז שלו את סכנת השמרנות הדוקטרינרית בפרוסיה ובגרמניה – בשעה שאמר בהזדמנות אחת לשמרנים, שהם מחויבים סוף סוף להבין, כי התפקידים בזמן הזה אינם כתפקידי הזמנים הקודמים ושעליהם להיות מפלגת ההתקדמות השמרנית ולהרפות מתפקיד הסד המעכב.

אותה תנועה טכסיסית לכאן ולכאן כתנועת המטוטלת, הקפיצה הגמישה קדימה שיש בה לספוג את התנועה המתנגדת של האויב – מוציאים אנו בכל מקום דוקא בעמדה הטכסיסית של המפלגות הבלתי דוקטרינריות. נקח למשל את ארצות הברית. בנאום גדול של קטרוג כלפי המפלגה הדימוקרטית מציין בורובס, מי שהיה סינטור במיטשיגאן, את הקו הטכסיסי של אותה מפלגה בדברים האלה: "זהו אחד מסימניה המובהקים של הדימוקרטיה המודרנית, שהעיקרונים שהודתה בהם אתמול היא משליחה אחרי גוה היום. מה שהבטיחה כיום תעזוב מחר, ויש לשאול אם יש לה בתורת מפלגה בכלל דעות קבועות וקיימות. דברי ימיה בעשרים וחמש השנים האחרונות הם דברי מי היסוס, אי-בטחון ואולת. בשנת 1872 דרשה שיבה תכופה לתשלום במזומנים, בשנת 1978 גינתה חוק זה ודרשה את ביטולו. בשנת 1868 דרשה ביטול כל האמצעים הנועדים להבטיח יתרון לכושים. בשנת 1972 הכריזה על השויון של בני האדם, מכל גזע וצבע, לפני החוק. משנת 1860 עד 1865 הקדישה את כוחה להתנגד להמשכת המלחמה; בשנת 1882 הכירזה על עמה כעל המכשיר העיקרי המקיים את תוצאותיה המוצלחות של מלחמה זו. בשנת 1868 הביעה בפומבי תודה לאנדריו דזשונסון על שהשתמש בזכות הוטו שלו והתנגד לשליטה יתרה של הקונגרס; בשנת 1880 הכריזה על עצמה כעל ידית האדם העובד". לנואם דימוקרטי לא היה קשה לחבר רשימה כיוצא בזו, אולי בשינוי מספרי השנים, הכוללת את חטאי המפלגה הריפובליקנית. כמה פעמים, למשל, הכריזו הריפובליקנים, בשעה שהדבר היה נוח להם, על התורה בדבר זכות השליטה של המדינה הבודדת, שהיתה בתחילתה התורה העיקרית של הדימוקרטיה? מה עשו לתוספות הי"ד וט"ו של הקונסטיטוציה, שבגללן ערכו כביכול את מלחמת האזרחים? מה הסבר יש למלחמתו של רוזבלט כלפי המונופולין והזכויות היתרות, בשעה שכל ימי המשטר הריפובליקני מגרנט ועד הובר היו האינטרסים המיוחדים כרבב בחיים האמריקנים המדיניים והכלכליים? מה היה כל הפלפול – המכוון כלפי הפוליטיקה האירופית של ווילסון, – עד דברחבר הלאומים בה"א הידיעה – אם מצא את סופו העראי בפוליטיקה של קילוג? הוא הדבר, שקו טכסיסי גמיש כזה שייך לאופי הסוציולוגי של מפלגות מטפוס המפלגה האמריקנית.

לעומת זאת יש לקחת את הדוגמאות הטובות ביותר למקרה ההפוך, – לעקשנות ולנקשות, לשנאת הפשרנות ולקיצוניות בטכסיס המפלגות הדוקטרינריות – מדברי ימי החבורות המרכסיסטיות. אין לך כמעט שום סוג מפלגות אחר שהתקין שיטה מורכבת כל כך של תורות, המפותחת עד למסקנות האחרונות של המשמעת המפלגתית. המפלגה המרכסיסטית החדשה – בצורתה שלפני המלחמה: הסוציאלדמוקרטיה ובצורתו לכנסיה תקיפה בעלת אמונות ודעות, אבות וקדושים, חרמות ונידויים, סנהדרין וכיתות. הפרובלימות הטכסיסיות הרציניות ומורכבות ביותר נדמות כאן ממש כתוצאות הנדסיות הנובעות משורש מופשט. מכין שהם נגזרות מעיקרים ראשונים ואחרונים, הרי כל סטיה היא בגידה בעיקרים אלה ונחשבת ונענשת ככפירה בעיקר. בקונטרס אחד מימי הרייכסטג הגרמני הצפוני מאת וליהלם ליבקנכט – נאמר בנוסח מופתי: "אסור לה לסוציאל-דמוקרטיה בשום בחינה ובשום מקצוע לשאת ולתת עם מתנגדיה. לשאת ולתת אפשר רק במקום שיש בסיס משותף. לשאת ולתת עם מתנגדים עיקרוניים הרי זאת אומרת להפקיר את העיקרון. עיקרונים לא ניתנו להתחלק, או ששומרים אותם כולם או שמפקירים אותם כולם. פשרה עיקרונית קלה מבטלת את הפרינציפ. מי שמדבר עם השונאים הרי הוא נושא ונותן, מי שנושא ונותן עושה פשרה". ראוי להתבונן לאותה פרובלימה טכסיסית, שמאחרי המלחמה ואילך היתה חשובה ביותר בעיני המפלגות המרכסיסטיות האורתודוקסיות באירופה המערבית, לאמור המפלגות הקומוניסטיות: עמדן לפרלמנטריזם. מן העיקרון של הדיקטטורה המעמדית, שהיא יסוד ושורש צורתן, הסיקו כידוע דחית הדימוקרטיה הפורמלית, ומדחית הדימוקרטיה הפורמלית את דחית הפרלמנטריזם. בהתאם לכך עברו במרוצת השנים שלאחר המלחמה – דרך ויכוחים נלהבים, התפלגויות וגירושים – כמה דרגות של טכסיס. דרגה ראשונה: סטיה ראשונה מן הקיצוניות בת מאה אחוז לגבי הפרלמנט – להתקוממות; דרגה שניה: סטיה ראשונה מן הקיצוניות בת מאה אחוז לגבי הפרלמנט; השתתפות בבחירות ובפרלמנט מתוך הדגשת ערכם כבמה לתעמולה מהפכנית. זוהי מהדורה חדשה, התחדשות תורה טכסיסית מראשית ימי המרכסיזם, ימי מרכס, אנגלס ווילהלם ליבקנכט. דרגה שלישית: הכנסה אטית של הסיעה הפרלמנטרית הקומוניסטית לתוך השיטה הפרלמנטרית. ואשר לזמן שלפני המלחמה – הרי היו לסוציאל-דימוקרטיה שתי פרובלימות טכסיסיות הטעונות פתרון: יחסה לתקציב ויחסה לקואליציה. הניגוד בין שני הטיפוסים של מפלגות מדיניות, שדברנו עליו כאן, ימצא פירוש מסביר, אם נשווה, למשל, את תכניותיה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית באנגליה לתכנית של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית מבחינת הנוסחאות. השואה כזו בלבד כוחה יפה כספרים שלמים. מה נאמר, למשל, בדברי הפתיחה לתכנית של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית? בתכנית של גוטה משנת 1875 נאמר: "העבודה היא מקור כל עושר וכל תרבות, ומכיון שעבודה המביאה תועלת לכלל אפשרית רק על ידי החברה, הרי שכל תוצרת העבודה שייכת לחברה, לאמר לכל אנשיה, בתנאי שכל אחד מחויב לעובד וכל אחד הוא בעל זכות שוה, כל אחד לפי צרכיו שהכל מחייב אותם... מתוך עיקרים אלה שואפת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בגרמניה..."

בפתיחת התכנית הארפורטית בשנת 1891 נאמר:

"ההתפתחות הכללית של החברה האזרחית גוררת אחריה בעל כרחה את חורבן העסק הקטן, שבסיסו הוא הקנין הפרטי של העובד באמצעי תוצרתו. התפתחות זו מפרידה בין העובד ואמצעי תוצרתו והופכת אותו לפרולטרי בן בלי אמצעים, בפני שאמצעי התוצרת נעשים מונופולין של מספר קיטן לערך של בעלי אחוזות גדולות ובעלי הון".

לאחר שבע פרשיות כאלה באה המסקנה האחרונה:

"זוהי תעודת הפלגה הסוציאל-דימוקרטית".

לעומת זה נאמר בפרשיות המקבילות של תכנית מפלגת העבודה באנגליה כדברים האלה:

1. בחינה לאומית –
   • לארגן ולהחזיק בפרלמנט ובארץ מלגת עבודה מדינית ולהבטיח יסוד מפלגת-עבודה מקומית בכל מועצה מחוזית ועירונית עם סניפים בעיירות.
   • להשתתף בעבודת הועדה הפרלמנטית של ועידת האגודות המקצועיות, או ארגונים אחרים ממין זה, מתוך פעולה פוליטית או אחרת והרמוניה לגבי משטר המפלגה והחלטותיה.
   • להוציא אל הפועל מה שאפשר יהיה מן הכללים שיאושרו מזמן לזמן ע"יועידת המפלגה.
   • להבטיח לעובדי היד או המוח את כל תוצרת עבודתם ואת החלוקה השוה ביותר ככל האפשר על בסיס הקנין המשותף של אמצעי התוצרת והשיטה המובחרת של שלטון העם ופיקוח התעשיה והשירות.
   • בדרך כלל – לסייע לשחרור המדיני החברתי והכלכלי של העם, וביחוד של התלויים ממש ביגיע כפם או מוחם לפרנסת חייהם".

בקרב שני הטפוסים האמורים של הסתדרויות מדיניות שוכנות מגמות המעוררות בהן ועלולות להעשות לסכנה מבחינת הישגים טכסיסיים. הסכנה האורבת למפלגות דוקטרינריות היא התאבנות דוגמתית, המביאה לידי קפאון וחוסר תנועה ומניחה בלי שמוש הרבה סיכויים לחיי המפלגה, שגשוגה ויצירתה. הסכנה האורבת למפלגה הריאליסטית היא פשרנות בלי גבול, המביאה לידי חוסר תקיפות ורדיפת הצלחה מקיאבליסטית וחותרת מתחת לאימון ברצון היצירה של המפלגה. אין לבטל סכנות אלה על ידי הבאת דוגמאות אישיות של אופי, אמנות המדינאות וראית הנולד, שמנעו את הסכנה. ודאי היו דוגמאות כאלה. די להראות מצד אחד על קיצוניותו של מקדולנד ומנהיגי מפלגת העבודה במלחמה העולם, ומן הצד השני על המפנה הפרשני של לנין וסיעתו בפוליטיקה הכלכלית החדשה. אולם במידה שדוגמאות אלה כרוכות תמיד בקיום אישיות כאלה ובהצלחה ממשית של אישיות אלה להשפיע במחציתם הקרובה לפחות, ובמידה שכל זה תלוי בכל סוגי מקרים – אי אפשר לראות אותן כגורמים רגילים של ההתפתחות, בעוד שמגמות הסכנה הן גורמים מצויים. אלא שספק הוא אם למעשה גדול מקור הסכנה לשני טיפוסי המפלגות המדיניות במדה שוה. נדמה, שהמציאות המדינית גופה יש בה משום תריס בפני השיתוק הטכסיסי הנגרם על ידי הסתיידות דוגמתית האורבת למפלגה הדוקטרינרית. תריס זה מונח בעצם המציאות המדינית, זו שבמשך התפתחות ממושכת מביאה לעט לאט לידי גלוי, אפילו במפלגה הדוקטרינרית ביותר, את הרצון לפשרה ואת הנטיה להגשים את התכנית במידה מצומצמת, לפחות, מקהה את העוקצים-החדים ביותר של תעמולת הנעורים ומבליטות בהדרגה את האינטרסים הממשיים של החבורות. למפלגה הריאליסטית לא ניתן תריס דומה לזה שיגן עליה בפני סכנת התנודה חסרת התקיפות והרדיפה אחרי הצלחה (מפני שהמציאות, להפך, מלאה נסיונות ופיתויים בכיוון זה). ביחוד נכון הדבר באותן המפלגות, שבין כלליהן העיקריים נמנה גם כלל החירות. למשל הליברליזם בכל מקום, וביחוד באנגליה. סגולת המגן שנתגלתה בפעולת המפלגות הריאליסטיות, ודאי לא מתוך בדיקת הסיבות במחשבה תחילה, ראויה שיקראו לה בשם "מוצא-הצלה דרך הענין האחד". מכיון שהמפלגה אינה יכולה להגדיר את טכסיסה על סמך קו קבוע מראש, הרי היא מרכזת את תנועותיה מסביב לפרובלימה המנוסחת לשעתה ומשמשת לשעתה מרכז כובד, וכעין סמל לכל התכנית כולה. תנועת הבחירות, שבקרב המפלגות הדוקטרינריות היא נעשית על נקלה להצבעה על השלט המופשט של שם המפלגה, נעשית כאן למשאל עם על פרובלימה ממשית ומזעזעת את חיי האומה. המפלגות, ביחוד בארצות בעלות שתי מפלגות, נעשות לקוטבים של הכרעה חיובית או שלילית בנוגע לפרובלימה שהועמדה במרכז. מובן מימלא שאין הלבין אותו "ענין אחד" כפשוטו. תמיד כרוכים במקרים כאלה גם כמה ענינים שניים ושלישיים, המלווים – כלבנות את כוכב הלכת – את סלע המחלוקת המרכזי, אולם הדבר המציין ביותר הוא, שאף חרוזי פנינים אלה של ענינים שניים ושלישיים אינם חרוזים כלל – או רק לעתים רחוקות – בחוט של נימוקים הגיוניים, אלא קיימים זה בצד זה בלי קשר עיוני, כפי שהטיל אותן הצירוף הטכסיסי. כמעט כל תנועה טכסיסית חשובה של אחת המפלגות הריאליסטיות הגדולות ניתנה להתבאר על ידי כך. יהיה הענין המרכזי במקרה אחד הריפורמה החקלאית ובמקרה אחר ביטול בית הלורדים (כגון במפלגה הליברלית האנגלית), פעם מגן לתעשיה ופעם יתרון הקיסרות ופעם שלישית "הסכנה האדומה" (כמו במקרה הטוריים), פעם מס הרכוש ופעם הלאמת המכרותת (כמו במקרה מפלגת העבודה באנגליה) – התוצאה מנקודת המבט של תורת הטכסיס שוה היא. והוא הדין בתנועות הטכסיסיות של המפלגות המדיניות הגדולות בדומיניונים האנגליים, וביחוד בארצות הברית, ששם המפלגות מרוכזות בעיקרן מסביב לבחירת הנשיא. לגבי כל תקופת בחירות כזאת אפשר לסמן את הענין המרכזי ואת הענינים הצדדים המועטים הבאים לידי הכרעה על ידי תוצאת הבחירות, והם הם שגם מכריעים בתוצאת הבחירות. במקרה לינקולן – שאלת העבדות, במקרה קרנט – ענין התקונים, במקרה גרפילד וקלויולנד (בחירה ראשונה9 שלטון נקי, במקרה הריסון, קליולנד (בחירה שניה9 ומק-קילניי – בעד וכנגד התעריפים, במקרה רוזבלט – התנועה כנגד הטרוסטים, במקרה וילסון – דחית הפוליטיקה של וילסון וביחוד חוזה השלום בחבר הלאומים, וכיוצא בזה. ובנוגע לבחירות האחרונות, ודאי לא נשגה אם נראה את ענינם המרכזי בביטול איסור היין ועניני הצדדים החשובים בשאלת הריפורמות החקלאיות, פיתוח כוחות המים ושאלת חוק הסבלנות בחוקה. בעוד שמצד אחד נעשו המפלגות המדיניות הראשיות, המתנגדות זו לזו, לקוטבים חשמליים שבהם מתגבשות העמדות המתנגדות לגבי הענין המרכזי והענינים הצדדיים, ניטלת מהם מן הצד השני אותה הסתמיות והטשטוש בתנועת הטכסיס, שהיתה עלולה להחריב את המפלגות הלקויות בחוסר תכנית מעובדת ובנויה מבנה הגיוני. מבחינה זו הרי "מוצא הענין האחד" היא מין רפואה קודמת למכה, שבה משתמששות המפלגות הבלתי דוקטרינריות כתריס בפני סכנת הרפיון וחוסר הכיוון בטכסיסן.

1. רעיונות אלה מרומזים מתוך כוונה אחרת בספרו של ד"ר אליהו הורביץ לתקנת המחשבה המדינית.
2. אין זה פרדוכס אלא עובדה מוכחת, שהמהפכנות הדוקטרינרית היא בפנימיותה שמרנית ממש כדוקטרינריות של הנסוגים הקיצונים, שניהם מסרבים בקשיות עורף להודות בהתפתחות המתנגדת לפרינציפ שלהם (אדוארד ברנשטיין, תורת החורבן והפוליטיקה הישבנית).