מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

טו:[עריכה]

ברש"י בד"ה וראשה פרוע שערה על כתיפה וכו' . כי הינומא היא מכסה על הראש ומשרבב על עיניה. או ר"ל ראשה פרוע לא שערה פרוע רק הראש בעצמו פרוע ע"י שהשערות תלויין לכאן ולכאן ודו"ק:

טז.[עריכה]

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה וכו' . אע"ג דהכא ברי טוב והתם הברי דידה גרוע שיודעת שאין הבעל יכול להכחיש וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה ר"ה ור"י מ"מ עדיף מדהכא כי ברי טוב משמא טוב עכ"פ. גם א"ל דלעיל הוי ס"ס דשמא ברצון [ושמא אינו תחתיו] ואפ"ה היא מהימנא וכו' [דהא עיקר הקושיא היא ממ"ע דליכא טעמא דמגו רק חזקה כמ"ש המחבר לקמן וא"כ י"ל מיד שמא מ"ע ול"ש באת"ל מ"ע] וק"ל:

גמ' מכדי האי מגו וכו' . יש לראות לרב אסי בנסתרה ואמרה נבעלה נאמנת במגו א"כ תקשי ליה בלא"ה מכדי האי מגו וכו' מ"ש מגו דלא נבעלתי ממגו דמשארסתני דהא הך קושית הגמ' קיימא לרב אסי ודאי בשינויא דהכא נמי מיושב הך דנסתרה הוי אין שור שחוט אע"ג דלזעירי ודאי צ"ל דמקרי שור שחוט כיון שאומרים לה מה טיבו של איש זה ומטעם דאין אפוטרופוס ולא מחשבינן מגו [דהוי כתובעו לפירש"י] או משום מעלה עשו ביוחסין [וכפי' המחבר לעיל] מ"מ לרב אסי מקרי אין שור שחוט אבל המקשה הו"ל לאקשויי כן [דהא מדברי המקשה הוכיחו התוס' לעיל בד"ה ואין אוסרין על היחוד דזעירי מודה באומרת לא נבעלתי ובאומרת נבעלתי פליגי] ולפירוש התוס' בשור שחוט תקשי לזעירי אמאי לא מהימנא במגו דלא נבעלתי שהיתה נאמנת ולפי מ"ש לעיל בחילוקי ניחא וצ"ל לזעירי מטעם דאין אפוטרופוס כו' [לא חשוב מגו דיראה לומר לא נבעלתי וכ"כ התוס' להדיא לעיל דף י"ג ע"ב ד"ה השבתנו] גם אמאי לא תני ומודה ר"י בזה האופן דמודה בהך מגו אי לזעירי בלא ראוה מדברת רק היא אומרת נתיחדתי ונבעלתי לכשר במגו דאי בעי שתקה ולרב אסי אף ביש עדים שנסתרה והיא אומרת נבעלתי וכו' ואם יש עדים שנבעלה אינה נאמנת וכו' ויש ליישב כ"ז ועיין:

ברש"י בד"ה הבעל מהימן ול"א הואיל וכו' גבי משארסתני נאנסתי וכו'. בהא י"ל דטעמא משום מגו דאי בעי אמרה מ"ע אבל סמך אבבא דהיא אומרת מ"ע וכו' ולר"י דאמר במאתים ומנה:

בתד"ה דאי ר"ג וכו'. אע"ג דאף למ"ד דלא מצי לטעון פרעתי מ"מ איכא מגו דאי בעי אמר אין את אשתי במקום שאין מכירין כמ"ש התוס' לקמן ע"ב [ודקאמר אם יש עדים שיצאה בהינומא היינו שיודעין שזאת האשה יצתה בהינומא ביום הנשואין שאומר שנשאה אבל אין מכירין אם הוא בעלה של זו] מ"מ סתמא דמתני' איירי במקום שמכירין ודו"ק:

בתד"ה ה"נ מסתברא. א"ל יניח התוס' פירש"י וכיש ליישב שכתבו מאי קשה דלא הול"ל אמגו קאי לזה יפרשו דהמקשה סבר דקאי אברי ושמא ומ"מ הה"נ מסתברא קאי דמתני' אתיא כר"ג וכמ"ש אי אמרת בשלמא איירי ר' גמליאל במודה וכו' דזה הבל דא"כ אכתי לא הול"ל אמגו קאי דלמא אף הה"נ מסתברא מפרש אמגו רק סבר דוקא אי איירי רישא במודה שייך למתני תו ומודה וק"ל. בשלמא לפי' התוס' ניחא דאף להמקשה לא משום דאיירי רישא במודה רק משום כי היכי דליהוי מענין א' וק"ל. וא"ל לפירוש התוס' אכתי למ"ל למתרץ לומר אמגו קאי יהיה קאי אברי ושמא לא הול"ל רק אפירקא קמא קאי היינו משום דאכתי הוי שייך למימר ה"נ מסתברא כי היכי שיהיה רישא וסיפא בענין א' ושניהם בברי ושמא כיון דסיפא בהכרח איירי בברי ושמא דמש"ה מודה ר"י מסתברא לאוקמי רישא נמי בברי ושמא ולז"א דאדרבה סיפא איירי בברי וברי וק"ל. גם קשה לפי' התוס' לסברת המקשה [דאיירי באינו תובעו] וכפי' הקונטרס האיך הבין אם יש עדים וכקושית התוס' לעיל בד"ה ומודה ר"י לפירש הקונטרס דז"א דודאי עתה בה"א לסברת המקשה דמודה ר"י מטעם ברי ושמא קתני סיפא רבותא אף בטוען שמא אם יש עדים וכו' ופשיטא ברי וברי אבל לפי' הקונטרס הקשו שפיר לפי האמת דטעמא משום מגו א"כ מאי קמ"ל אם יש עדים דהשתא ליכא מגו טפי הול"ל אף באין עדים דאכתי איכא מגו אפ"ה בהלה תובעו אינו נאמן כיון דשור שחוט לפניך וק"ל:

בתד"ה כיון דרוב נשים כו' לרב פריך וכו'. אף שי"ל דרב ס"ל כמ"ד דיכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד דהשתא בליכא עדים יש לבעל מגו וכמש"ל מ"מ מקשה לרב ולאותו מ"ד דאית ליה לא אמר כלום ואין סברא לומר דאיירי במקום שאין מכירין דוקא וכמש"ל וכן הוא הניחא לר"א וכו' אלא לר"י וכו' אע"ג דמצינו למימר דר"י אית ליה כזעירי וכן רב אסי כר' אלעזר וק"ל:

ובמאור כתב דלכ"ע פריך מטעם דהוי הכא חזקה ורובא נגד חזקה דממונא מידי דהוי אאומרת משארסתני נאנסתי דמהימנא משום האי טעמא דאיכא תרתי גבי דידה ברי וחזקה דגופה וגבי דידיה חדא חזקת ממון ושמא [והרמב"ן השיג עליו] דליכא הכא חזקה דבשלמא כונס נערה שלא נישאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זינתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדת אבל במשנתינו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין אשה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם ואין לך בה אלא רוב אבל בחזקת שלא זינתה עומדת עכ"ל. אבל רש"י פירש לעיל חזקה כדמקשה לימא תנן סתמא דלא כר"ג וכו' ודו"ק. [ובאמת מוכרח רש"י לפרש כן דאל"כ מאי פריך מר"ג דהתם איכא מגו או חזקה וכ"ה בפ"י]:

טז:[עריכה]

גמ' פיסקא דאם יש עדים וכו' צ"ל אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו'. ותופס במתני' [וליחוש דלמא מפקא עידי הינומא כו']:

גמ' במקום דלא אפשר ודאי כתבי' שובר. כ"ז אזיל לר"פ כמ"ש רש"י וק"ל:

גמ' אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה כו' . ודעת רב אדא בר אהבה דמ"מ הסי' מורה שבתולה היתה ולכך מעבירין עתה לפניה כוס של בשורה שעתה נתבשר הדבר שראויה לאכול בתרומה שהרי בתולה שלימה היתה אבל אילו אלמנה היתה היאך תלוי הסימן עתה כאן מה נודע היום יותר מקודם לכן דשמא טמאה היתה וק"ל ומ"מ מקשה דאין זה קאי מסימן זו דהסימן אינו מורה רק על הראויה לאכול בתרומה ואלמנה מי לא אכלה נמי בתרומה ודו"ק:

גמ' זימנין דתפסה כו' ואמרה איתניסא כו'. אע"ג דהשתא אכתי נמי זימנין דאיתניס ולא עברו לפניה חבית פחותה והיא אלמנה ותפסה מאתים ואמרה בתולה אני והאי דלא עברה איתניסי וכו' מ"מ מה שבידם לתקן תקנו דודאי אונס באמת לא שכיח רק חששא הוא זימנין דתפסה וכו' אף היכא שבאמת לא היה אונס וכל אלמנה [שתתפוס] תטעון אונס הוי אף שאינו משא"כ השתא בכל אלמנות מעבירין לפניה פתוחה ואי איתניס ולא העביר הוא לא שכיח ואיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל להעביר לפניה משא"כ אם היה סימן באלמנה שלא להעביר מה הו"ל למיעבד וק"ל:

גמ' כיצד מרקדין. הגמ' מפרש קודם העבירו לפניה כוס של בשורה ואח"כ כיצד מרקדין דקאי ארקדו לפניה שנזכר מקודם בברייתא:

בתד"ה זאת אומרת וכו' דאיכא למיחש דלמא תשרוף וכו'. ודאי מהא דלמא תיגבה כתובתה ותחזיר הכתובה לבעל ותחזור ותגבה בעידי הינומא מהא לא מוכח דהכא הוי לא אפשר דמ"מ דייק שפיר זאת אומרת כותבין שובר מדיכלה לגבות בעידי הינומא בלא כתובה והול"ל שלא תגבה אלא בכתובה דוקא וא"כ לא תוכל לחזור ולגבות בעידי הינומא דאף למ"ד הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום ואף במקום שכותבין כתובה מ"מ ס"ל דיכולה לתבוע כתובתה בלא כתובה ולא מצי למיטען פרעתי [וא"כ בכה"ג ודאי כותבין שובר דלא אפשר לתקן בחזרת הכתובה דאף דתחזיר הכתובה מ"מ יכולה לתבוע בעידי הינומא בלא כתובה ול"ד לשטר דיכול לטעון החזר לי שטרי דוקא דאז בלא שטר לא תוכל לתובעני משא"כ בכתובה דהטוען אחר מב"ד ל"א כלום וא"ל דהיא גופא נתקן שלא תוכל לגבות כ"א בכתובה כדי שלא תגבה כמה פעמים דתקנה כי האי לא מצינו רק היכא דאפשר בחזרת השטר אמרינן דיחזור לו השטר דוקא אבל לבטל כח מב"ד שהוא כמאן דנקיט שטרא זה לא אמרינן אם לא היכא שיוכל לומר החזיר לי שטרי כדי שלא יהיה לי הפסד ע"י מה שתחזיק השטר] וכמ"ש התוס' בדבור הקודם וליחוש דלמא מפקא וכו' כיון שיכול לבא לידי הפסד במה שנשארה הכתובה ת"י וכו'. דקשה להו אלא מאי אם תגבה בכתובתה בתחלה מ"מ למ"ד לא אמר כלום תוכל לחזור ולגבות ומה נ"מ אם גובית בעידי הינומא בתחלה או בכתובתה לזה כתב דמ"מ מפסיד במה שהכתובה ת"י וכו' ומש"ה דייק שפיר זאת אומרת כותבין שובר מדיכלה לגבות בעידי הינומא הא יכול הבעל לבא לידי הפסד ע"י כתובה במקום שאין מכירין או בדליכא עידי הינומא וא"כ היה לנו לומר מחמת חששא זאת שיכול הבעל לפעמים לבא לידי הפסד ע"י הכתובה לא תגבה לעולם במקום שכותבין כתובה אלא דוקא שתחזיר הכתובה דהשתא לא יבא הבעל לעולם לידי הפסד דבלא כתובה לא מצי לגבות והזאת אומרת קאי אע"ג דלא יוכל לטעון אחר מעשה ב"ד פרעתי והיינו במקום שאין כותבין או אף שכותבין ויש עדים שנשרפה הכתובה אף דבשאר שטר יכול לומר פרעתיך בכתובה דהוי מעשה ב"ד לא מצי למיטען פרעתי אבל היכא שיכול להיות שהכתובה בידה לא הו"ל לבעל לפרוע לה רק לעכב המעות בידו עד שתחזיר לו כתובתה כיון שיוכל לבא לידי הפסד במה שתעכב בידה אלא אמרינן שתכתוב לו שובר דהשתא לא יוכל לבא לידי הפסד וש"מ דכותבין שובר וצריך הבעל לשמור שוברו מן העכברים דאם יפסיד שוברו תוכל היא לתבוע הכתובה אף במקום שאין מכירין אף בלא עידי הינומא ע"י הכתובה משא"כ אם נאמר שתחזיר הכתובה א"צ הבעל לשמור הכתובה מן העכברים דאף שיאבד הכתובה ג"כ כיון שהכתובה אינה ת"י לא יוכל לבא לידי הפסד [כ"ז פירוש דברי התוס' ד"ה וליחוש. ולכך לא הקשו תוס' כפשוטו דהוי לא אפשר בלא שריפת הכתובה דאף אם תחזיר הכתובה תגבה בעידי הינומא דכיון דנאמר דע"י שיוכל לבא לידי הפסד צריכה להחזיר הכתובה דוקא א"כ לא תוכל לחזור ולגבות בעידי הינומא כנ"ל] אבל הקשו דהכא לא אפשר אף אם נאמר שלא הי"ל לגבות אלא בכתובה מטעם הנ"ל מ"מ אם רוצה לעשות ערמה תיזל ותשרוף הכתובה בעדים דהשתא ע"כ גביא בעידי הינומא ותחזור ותגבה וכו' אבל לעולם בשטרי הלואה דליכא למיחש לכך דאם ישרוף בעדים כשירצה לגבות בפעם שנית יוכל הלוה לומר פרעתיך שאינו מעשה ב"ד אין כותבין שובר לזה כתבו דמ"מ דייק שפיר וכו' דאף באם תשרוף תוכל לגבות הרבה פעמים מ"מ כ"ז שלא תשרוף יש לו הפסד יותר במה שהכתובה בידה דהיינו במקום שאין מכירין וכו' ובדליכא עידי הינומא ודו"ק:

בתד"ה ותו איבדה למ"ל וכו' הוי פי' דנאבדה וכו' אע"ג דזה דוחק הוא דהא מפסיק בהטמינה מ"מ לא ניחא להו לפרש דה"פ למאי דמשני איבדה באור א"כ היינו נשרפה בעצמו. ותו ר"ל א"ת דאיבדה אין פי' באור רק במים או בדבר אחר מ"מ איבדה למ"ל מה לי באור או בדבר אחר דא"כ לא הו"ל איבדה ל"ל אלא ותו נשרפה למ"ל כאשר הוא קושיא ראשונה א"ה היינו נשרפה ולמ"ל תו נשרפה וכן א"ת איבדה היינו בדבר אחר מ"מ אכתי למ"ל נשרפה ולכך פי' התוס' דהאי ותו היינו אם נפרש דנשרפה הוי פי' דאיבדה דהשתא ליכא לאקשויי למ"ל נשרפה דא"כ לא הייתי מפרש איבדה באור רק כפשטיה וק"ל:

יז.[עריכה]

גמ' כלה נאה וחסודה. אפ"ל מלשון חסידה וכמ"ש המ"כ על בת כ' כבת ז' ליופי אעפ"כ בת ק' כבת כ' לחטא שתרוייהו יחד הוא מעלה ועד"ז שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל בהחן והיופי ואף לפירש"י חסודה מלשון חוט של חסד דהיינו מעלת חן אפ"ל כענין שאמרו סוף לולב וערבה כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו' ועד"ז שקר החן וגו' מצד עצמה רק עי"כ נמשך ממנה שאשה יראת ה' היא תתהלל כי כל שיש עליה חן בידוע וכו':

גמ' אהני ליה שוטיתיה כו' . כי ג' דברים עשה מסתמא כמו ר"י בר אילעאי שנזכר מקודם נגד בד של הדס אמר שוטיתיה שוט של הדס וכפירש"י נגד הב' ומרקד אמרי ליה שטותיה דהוי דרך שטות נגד הג' ואומר כלה נאה וחסודה אמר שיטתיה שתפס שיטת ב"ה:

גמ' שתהא אימתו עליך. רש"י מפרש משימות הרבה קדריש. והיה נ"ל לפרש מלת עליך קדריש דהול"ל שום תשים לך מלך עליך משמע שתהא אימתו עליך ודו"ק:

בתד"ה כמות שהיא וכו' ישתוקו כו'. לפי"ז ה"ל לסיומי ב"ה אלא מי שלקח מקח רע ישבחנו או ישתוק יגננו מאן דכר שמיה וצ"ל דגם ע"י שתיקה כאן בכלה הוי כגנאי כיון דשאר כלות משבחין ואומרים לפניה ודו"ק:

בתד"ה מבטלין וכו' לאו משום ביטול תורה וכו'. המ"ל משום ביטול תורה כיון שהיה יכול לקוברו במקומו נמצא שטלטול ד' מילין היה שלא לצורך ולא הו"ל לבטל ת"ת אבל הוצאת המת כדי להוליכו לקוברו שפיר מבטלין ת"ת אבל קושטא משני כדאיתא במסכת שמחות העובר על דברי חכמים כו' ודו"ק:

בתד"ה להוצאת המת וכו'. עיין באשר"י ובר"ן דיש מפרשים דהכי פרושו הרשות בידו ולה"ק אמרו עליו על ר"י בר אילעאי שהיה מבטל ונהג כעין חובה וכיון דבשאר מתים שקולין ממילא מ"מ עדיף חובה לבטל ולפי"ז הא דמסיים בד"א וכו' אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין היינו אינו רשאי לבטל:

בא"ד והא דאמרי' במ"ק כו' . יש לקשר זה דבל"ז הייתי אומר ששניהם שקולין ול"ק מהא דמותרין בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דה"נ מותר בת"ת וכי היכי דאינו מחויב לבטל ממלאכה לת"ת נמי אינו מחויב לבטל להוצאת המת דת"ת ומת שקולין אך עתה דהביאו התוס' מה דקאמר התם מ"מ עדיף ומביא ראיה מהכא מבטלין ש"מ דמבטלין ר"ל חובה לבטל מת"ת דהוצאת המת עדיף א"כ ה"נ חייב לבטל ממלאכה דלא עדיפא מת"ת ודו"ק:

יז:[עריכה]

גמ' משום דקבעי למיתני סיפא. א"ל עדיין לאשמועי' בדידיה שירד לתוכה בקטנותו והחזיק בה עד לאחר שהגדיל ואמר מעצמו או בתובעו לפי' התוס' שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך אחר שהגדלת נאמן במגו ואם יש עדים אינו נאמן כיון שירד לתוכו בקטנותו אין מחזיקין וכו' דאפשר אף דליכא עדים ריון שירד לתוכו מתחלה בגזילה אין לו חזקה וק"ל:

ברש"י בד"ה בשעת חירום שנו דיכול לומר לא נגלית לי מחאה שאשמור וכו' . פי' וא"כ אף אם מיחה הא יכול זה שכנגדו לומר לא נגלית וא"כ המחאה אינו מחאה וכיון שהמחאה אינו מחאה החזקה לא הוי חזקה ודו"ק.

בתד"ה וליתני כו' דהוי ברי וברי. אע"ג דהשתא איירי נמי בברי וברי וכמ"ש התוס' לעיל מ"מ על טענת לקחתיו ממנו לא יכול להכחישו בברי רק תובע בברי שהשדה היה פעם אחד של אביו ולזה אין שטר משא"כ בדידיה יכול להכחישו שלא לקח ממנו וכ"ה קו' וליתני ומודה ר"י באומר לויתי ממך וכו' אבל לכאורה אין צורך בזה דשפיר מקשה וכפי' רש"י למ"ל לאשמועי' באביו טפי הו"ל לאשמועי' בדידיה רק עדיפא קמ"ל לפירושם משא"כ לפי' רש"י דאיירי עכ"פ בלא תובעו ודו"ק:

יח.[עריכה]

גמ' וליתני ומודה כו' והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים וכו'. י"ל דבלאו סיפא לא הוי מ"ל ומודה ר"י דאמגו קאי וכדלעיל הא הכא לאו משום מגו הוא רק שאין צריך לפורעו בעדים אף שיש עדים על ההלואה דהשתא ליכא מגו ואף השור שחוט נמי וכ"ש לפי מ"ש התוס' דהומ"ל בסיפא אם יש עדים וא"ל אל תפרעני רק דלא היה רוצה להאריך וכו' טפי הו"ל לשנויי הכי מרישא כנ"ל ואפ"ל דברישא י"ל דקאי ומודה ר"י לכל התנאים בין למאן דס"ל צריך לפורעו בעדים או לא מודה ר"י אם אמר מנה לויתי ממך בעדים ופרעתיו דנאמן. למ"ד א"צ לפורעו בעדים נאמן בפשיטות. ואף למ"ד צריך לפורעו בעדים מ"מ נאמן במגו כיון שאין העדים קמן רק הוא טוען כן אבל אם יש עדים כו' לזה תי' דהסיפא אין לה מקום רק דוקא למ"ד צריך לפורעו בעדים אבל למ"ד א"צ נאמן אף ביש עדים וק"ל ועי':

גמ' וליתני ומודה ר"י כו' מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכו'. לפי המסקנא [דאיירי ר"א ב"י בתובעו] א"ל [לפי' רש"י דר"י מיירי בלא תובעו] ליתני עדיין מנה לאביך וכו' דלראב"י דוקא בשור שחוט דהיינו בתובעו קטן [לפי' רש"י] או גדול [לפי' תוס'] מחויב שבועה שאינו מעיז אבל בהודאת עצמו בלא תובעו כלל הוי שפיר משיב אבידה ופטור משבועה דא"ל דלמא ר"י ס"ל כרבנן ופטור אפי' בתובעו מטעם מגו דהוי משיב אבידה כ"ש ליתני מודה הכא אפילו בשור שחוט אלא ע"כ צ"ל דכיון דשמעי' לר"י דל"ל מגו במשארסתני כיון דהוי שור שחוט ש"מ דס"ל כראב"י וא"כ קשה וליתני ומודה בכה"ג ואף לכ"ע קשה ליתני בדידיה בלא תובעו ואומר מעצמו מנה לך בידי והאכלתיו פרס נאמן בלא שבועה דאורייתא אף לרבנן דהא ראב"י ס"ל ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז ואפ"ה דוקא בתובעו הוא דאינו מעיז אבל בלא תובעו הוי משיב אבידה ונאמן במגו א"כ ליתני בדידיה בלא תובעו אף לרבנן דהא לרבנן הוי טפי משיב אבידה מלר"א מיהו בזה יש לישב קצת דבדידיה כיון דידע מסתמא לעולם מודה מקצת ואינו יכול להעיז ולכפור הכל אבל בבנו דוקא בתובעו דראינו בו שידע במילי דאבוה בהך מלתא א"כ אינו מעיז אבל מסתמא בלא תובעו מהיכא תיתי שידע בו ושפיר יכול להעיז [קשה לראב"י ליתני באינו תובעו באומר מנה לאביך כו'] אבל הנראה בכל זה דאינו קושיא דסיפא דואם היה עדים אין לו מקום וכמ"ש התוס' לשיטתם בתחלה אי אליבא דרבנן וכו' דלא מצי לפרושי כפי' רש"י כיון דאין חילוק בין תובעו או לא לפירושם רק רש"י לפי שיטתו מפרש קושית הגמרא אי כרבנן הא אמרי משיב אבידה כו' טפי בפשיטות בלא סיפא דואם יש עדים ודו"ק:

ומ"ש רש"י אי אליבא דרבנן מאי אשמועי' אין שור שחוט וכו' א"ל מ"מ ליתני רבותא טפי אפילו בשור שחוט רזה לא ס"ל לר"י כדשמעינן ליה במשארסתני נאנסתי וכ"ת ס"ס נקשי [בל"ז] ר"י כמאן ס"ל י"ל כר"א וכ"ת הא ראב"י ס"ל אפילו באין שור שחוט אינו נאמן ודאי לפי המסקנא ניחא דטעמא דראב"י משום דליכא מגו התם כיון שאין יכול להעיז ועוד כיון דאיירי בטוענו קטן היינו שור שחוט אבל בעלמא דאיכא מגו [ואין שור שחוט] מודה ואדרבא אפילו משמע קצת מיניה דבעלמא היכא דאיכא מגו אף בשור שחוט ס"ל דאמרי' מגו דטעמיה הכא דאיכא שור שחוט דהיינו בטוענו קטן משום דליכא מגו שא"י להעיז ולכפור הכל אבל לס"ד דהשתא דע"כ רש"י כתב זה לס"ד דלמסקנא מודה ר"א באינו תובעו דפטור [ק']. וי"ל דס"ל כר"א ולענין לאפטורי משבועה לא ס"ל מגו דהא המקשה מחשב זה לרבותא דמקשה וליתני כו' והאכלתיו פרס קשה מ"ש זה ומודה מן מודה דבמתני' כיון דהכל איירי באביו ולא בדידיה לכן פירש רש"י [בד"ה וניתני כו' ואשמעי' רבותא כו'] דהוי רבותא לפטור משבועה א"כ י"ל דס"ל כראב"י ולא ס"ל הך מגו לפוטרו משבועה במודה מקצת. וק"ק לפי"ז מאי מקשה וראב"י ל"ל משיב אבידה וכו' ופירשו התוס' מכח מגו פריך דלמא לא ס"ל מגו לפטור משבועה ואין זה קושיא דהא רבה קאמר נמי מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע ופירש התוס' יהא נאמן במגו וכו' דבשבועה מן התורה סבירא להו דאמרינן מגו לפטור משבועה [ועיין בחידושי ב"מ]:

והייתי רוצה לפרש לרש"י דה"ק אי כרבנן כו' מאי אשמעי' ר"י כו' לשון זה משמע קצת דמצי ר"י למיסבר כן רק מאי אשמועי' כו' וכ"ת היא גופא קשה ליתני באמת רבותא י"ל דהכא הוי טעמא אחרינא משום דהוי משיב אבידה שמחזיר לו מעות מכיסו שהיה יכול לכפור כי מעיז ומעיז לרבנן משא"כ במגו דבמתניתין וכן כל שאר מגו לא מיקרי משיב אבידה דלאיזה טענה שטוען אין מחזיר לו מאומה ותנא דמתני' בא לאשמועי' דומיא דמגו דל"ל לר"י במשארסתני דהיינו בשור שחוט באותו מגו בעצמו מודה באין שור שחוט דהיינו באומר לחבירו שדה זו וכו' ולקחתיה וכו' אבל לדינא מצי סבר כרבנן וכן במסקנא נמי ס"ל כרבנן ולק"מ ואף אם ס"ל כר"א מ"מ לא תני הך ומודה דפשיטא בלא תובעו דאיכא מגו והוי משיב אבידה ודאי דנאמן וכן בדידיה בלא תובעו נמי כה"ג ודו"ק:

בתד"ה אלא הכא בדרבה וכו' דעיקר התירוץ חסר מן הספר כו'. לכאורה גם הא דקאמר בדרבה קמיפלגי אין בו צורך למתרץ דהול"ל לעולם בטוענו קטן מאי קושיא הא אין נשבעין וכו' בבא בטענת אביו והוי כשאר מודה במקצת דאי לפרושי טעמא דרבנן היאך הבין בלא"ה מ"ט דהא ע"כ בתובעו נמי פטרי כדתנן בשבועות וא"ל דהוי מפרש בטוענו קטן ובטענת עצמו דלית ביה מששא ולהכי פריך וראב"י ל"ל משיב אבידה כו' דהא קאמר מנה לאבא בידך דהיינו בא בטענת אביו וצ"ל דס"ד דס"ל דאין חילוק בין בא בטענת אביו או לא לעולם אין בו מששא אבל השתא דע"כ צ"ל בראב"י הך סברא דיש חילוק אין סברא דליפלגו רבנן עליה בהא ולפי"ז הו"ל לתוס' למימר דאין סברא לומר דפליגי בבא בטענת אביו אבל לא דסברי וכו':

בא"ד וה"ה דמהאי קרא ממעט נתנו כו' . אין זה קושיא כ"כ דבקרא לא כתיב רק כי יתן איש דבשעת נתינה בעי איש אבל לא כתיב תבעו רק הגמ' סיים דבעי' תביעה ונתינה שוין בגדולים דסתמא דמלתא הכי הוא ועיקר קושיא דלא הו"ל להזכיר תביעה והל"ל עד שתהא נתינה בגדול [משמע דאף התביעה בעי בגדול דהיינו טוענו קטן בטענת אביו]:

בא"ד וקשה קצת כו' . ע"ש בגמרא ור"ל דהול"ל כדמשני בבא בטענת אביו דאיירי בגדול ואמאי קרי ליה קטן משום וכו' הניחא לפירש"י נשאר לפי האמת דאיירי בקטן ממש וכ"ת ס"ס המקשה דמקשה אח"כ ארב אמאי קרי ליה קטן כו' אמאי לא מקשה אמתני' י"ל דאותו הסוגיא נלמד מקודם בבית המדרש כדאיתא הכא ובהניזקין רק תלמודא משני הא מני ראב"י הוא כו' דתניא וכו' והוינן וכו' ומסיק בדרבה ובטוענו קטן וה"נ מתני' איירי בטוענו קטן אבל לפירש התוס' שפירשו המסקנא בטוענו גדול הול"ל נמי אמתני' בגדול ובא בטענת אביו ואמאי כו' וק"ל:

בתד"ה מפני מה כו' דאמאי לא מהימן בלא שבועה במגו כו'. וכ"ת גזירת הכתוב הוא דלא אמרינן בהא מגו לז"א או נילף וכו' ומנ"ל לעשות גזירת הכתוב נלמוד מהכא:

בא"ד אלמא בכופר בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי וכו' . וקשה דמ"מ שפיר קאמר דודאי אי אמרינן מעיז לכפור באמת הו"ל מגו לכפור הכל אבל אין אדם מעיז ברצון רק אשתמוטי ולהכי אמרינן דאין לו מגו דדלמא יש לו מעות כפי מה שמודה ומה שכופר אשתמוטי עד דהו"ל ואח"כ משלם וס"ס אין לפוטרו עתה משבועה במגו דאי בעי כפר דלא מצי למיכפר וק"ל דאין זה קושיא וק"ל:

בא"ד אבל אין לפרש כו' . ומ"מ אף לפי"ז רבה נותן טעם אמודה מקצת נמי דמסיים ובכולה בעי דלודי ודו"ק:

בא"ד וא"ת מנ"ל דכופר הכל כו' . בל"ז הייתי אומר דרבה באמת נותן טעם למה כופר הכל פטור מטעם דאין אדם מעיז אך עתה קשה במקום שיכול להעיז מנ"ל דפטור. אבל לפי"ז הו"ל לסתור הוליכא למימר כן דאצטריך עד א' לחייב במקום שאינו יכול להעיז כמ"ש בחדושי ב"מ ע"ש ואפשר לפרש אך עתה שהפי' מפני מה וכו' להימן במגו ש"מ דכופר הכל יש לו טעם אחר שהוא פטור דהא השתא לא ידע אכתי הטעם דאינו מעיז א"כ מנ"ל כופר הכל פטור אף במקום שאינו יכול להעיז:

בא"ד אלא י"ל דגזירת הכתוב הוא וכו' . ואע"ג דחיובא דכי הוא זה הוא במקום שאינו יכול להעיז וקאי הדיוק הא בכופר הכל ואיני יכול להעיז פטור אבל במקום שיכול להעיז לא נשמע מ"מ גזירת הכתוב סתם הוא דליכא חיובא דשבועה אלא בכי הוא זה:

בא"ד ועוד מודה מקצת יש להשביעו. ר"ל הסברא להשביעו במודה במקצת כיון שחייב לו הממון שהודה וא"כ יש לו חיובא דממון גביה וע"י כן שחייב לו ממון מגלגל עליו חווב שבועה וכו' ודו"ק:

בתד"ה חזקה וכו' אלא אר"ת וכו'. ול"ג אליביה אבל בפקדון מעיז ע"ש בתוס':

יח:[עריכה]

גמ' למימרא ראשונה דרמי בר חמא ל"ק מברייתא דלקמן בשנים החתומים על השטר ומתו וכו' אבל אם כ"י יוצא וכו'. אינם נאמנים ואמאי להימנו בתראי דהכא במתני' בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים באנוסים היינו מחמת נפשות ואף באונס מחמת ממון ה"ט דאינן נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע אבל לקמן לא שייך ה"ט דז"א דלמימרא קמייתא דרמב"ח היה ס"ל דבשטר חוזר ומגיד ויכול לעקור עדות הראשון לחזור ממנו ולכן במתני' אף שכ"י יוצא ממקום אחר נאמנים לפסול השטר כי חוזרין מעדות הראשונה ואזלינן בתר בתרא ולא אמרי' אנן סהדי כיון שחוזרין ויכולין לחזור כמו לפי האמת ברישא דהיכא שיכולין לחזור לא אמרינן אנן סהדי ועיין משא"כ לקמן הראשונים נשארו בעדותם שהשטר כשר מסתמא רק אחרים הכחישום והוי תרי ותרי דלא מגבינן ולא קרעי' וכו' ודו"ק:

גמ' אלא ר"מ מ"ט וכו' . דא"ל דס"ל כר"י דלעיל דלא אמרי' מגו אלא באין שור שחוט דה"נ אין שור שחוט שבאים מעצמן ואומרים כת"י הוא זה ונראה דומודה ר"י קאי נמי אהך מתני' וכן קאי אמתני' שאחרי אלו דבכולהו מודה. ועיין לקמן דף כ"ג סוף ע"ב דקעביד צריכא בדררא דממונא וכו' ולא מסתבר להגמ' לומר דה"ט דר"מ לפי האמת דלא אמרי' בדליכא דררא דממונא הפה שאסר:

בתד"ה ובכולה בעי דלודי לי' כו' דהא אמרי' בפ"ק דב"מ דלא אמרי' וכו'. ואפילו היכא דל"ש לומר אשתמוטי ובכל שבועה דאורייתא כגון ע"א וכה"ג י"ל אשתמוטי וכן בשבועות שומרים דנאנסה י"ל שנגנבה וטוען נאנסה לאישתמוטי וכן כל שבועות ע"א חוץ מכגון נסכא דר"א דאין שייך בה אשתמוטי וק"ל ועיין בחידושי ב"מ:

בא"ד וא"ל וכו' . ומן התורה בכל דבר אמרי' מגו דחשוד וכו' פי' אי חשדינן ליה אממונא חשיד נמי אשבועה אלא לא חשדינן לי' אף אממונא ולא מחויב לשבע כלל מן התורה דמה תועלת יהיה בשבועה דבאותו ה"א דמחזקי' לי' בגנב לגזול משתבע לשיקרא נמי אלא נאמן מן התורה בלא שבועה אלא במקום די"ל אשתמוטי אזי מחויב לישבע מן התורה אבל רבנן ראו שחמירא להם שבועה התקינו לישבע אף במקום דל"ש אשתמוטי וחשיד אממונא לפי טענת התובע מ"מ תועלת ישנו בשבועה שע"י שבועה יפרוש יותר אבל בגזלן ידוע שמן התורה פסול לישבע ולא מהימן בשבועה לא רצו לתקן וכו':

בא"ד ונראה דאתי לפרש דלא תיקשי וכו' ובקצרה לא הו"ל לרבה למימר ע"ש מ"ש בב"מ [בתוס' ד"ה ובכולה בעי דלודי בדבור וי"ל דמ"מ העזה יש כו'. ע"ש]:

ומה שהאריכו התוס' וכיון דמחייבו שבועה א"כ מחשבו עזות פנים כו' כדי שלא תימא גזירת הכתוב הוא לכך אינו נאמן לכן פי' וכיון וכו' ונילף מהכא דלא אמרי' מגו וכו' ודו"ק:

בתד"ה הרי אלו כו' תרי ותרי נינהו כו'. דהיינו מחשבים השנים מסתמא כתרי לענין כשרות ואף שיש שנים שמעידין אנוסים היו ולא פסלינן השטר לגמרי ובמתני' קאמר הרי אלו נאמנים דמשמע נאמנים לגמרי לפסול השטר דהא לקמן קרי לה לתרי ותרי אינן נאמנים בעדות האחרון ומתני' קאמר נאמנים בעדות האחרון וה"ה דלקמן בהך ברייתא גופא נמי הו"מ להקשות ברישא אמאי נאמנים הא הוי מגו במקום עדים ודו"ק:

בתד"ה אינן נאמנים וכו' הוי מגו במקום עדים. ולפי"ז הוי תרי ותרי ולא מגבי' בי' ולא קרעי' ליה בסיפא דמתניתין ולפי הועוד והוא האמת לא הוי כתרי ותרי במתני' דאיירי באינהו עדים גופייהו ואינם נאמנים לגמרי דהוי חוזר ומגיד משא"כ בברייתא דאף בכת"י מקוים הוי תרי ותרי ודו"ק:

בתד"ה ל"ש וכו' וקטנים וכו'. היינו לס"ד השתא דלא ידע שאינו חוזר ומגיד:

בתוס' בד"ה מחמת נפשות וכו' במגו דאמרי אנוסים וכו'. והוא הדין במגו דפרוע כי עיקר כוונתם השתא דליכא לתרוצי בהך מימרא דרמי בר חמא ב' תירוצים שכתבו מקודם דלא ס"ל בשטר דהוי חוזר ומגיד גם לא הוי מגו במקום עדים דהא באמרו אנוסים מחמת נפשות נאמנים אף דהוי במקום עדים דאנן סהדי שחתמוהו בהכשר בלא אונס אלא ע"כ כיון שיכלו לחזור ולהגיד לא הוי במקום עדים [וכמ"ש לעיל בגמ' בד"ה למימרא הראשונה]:

ומ"ש דהא ברישא דאיכא מגו וכו'. של"ת כיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהני אף מגו לז"א דהא ברישא וכו' משא"כ לעיל בד"ה אינן נאמנים ל"צ להביא מרישא דמהיכא תיתי שלא נאמר מגו וק"ל:

בתד"ה קטנים נמי וכו' טעמא דר"ל נמי משום דמלוה גופיה כו'. לישנא זוטא נקטי דר"ל איירי בלוקח ומוכר וק"ל ואפשר דמפרשי אא"כ נעשה בגדול הלוה גדול והלוקח גדול דמלוה ומוכר דייקו ודו"ק:

יט.[עריכה]

גמ' אילימא דקאמר לוה פשיטא כו' . ולא מפליג בין כת"י יוצא ממקום אחר או לא כדבסמוך גבי עדים כתב הר"ן דהוי מצי לפלוגי נמי רק כיון דמתני' נקט החילוק לגבי עדים מפרש לה גבי עדים ודוחק. גם מלשון רש"י בתי' כדרב הונא וכו' ואשמעינן ר"י כו' משמע קצת כאילו היתה קשה פשיטא מאי אשמעינן וקושית פשיטא לא היתה כן [לפי הר"ן] רק באי כת"י יוצא ממקום אחר אבל לפי התי' לעולם דקאמר לוה ר"ל ואין כת"י יוצא ממקום אחר ודקשה אמאי לא מהימן ה"ט כדרב הונא. וראיתי כתוב שהמקשה מקשה פשיטא אף באין כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ מודה בשטר שכתבו לכ"ע א"צ לקיימו ובעדים הוא דפליגי ומיהו כפי מה שהבינו התוס' בד"ה טעמא פירש"י אין מקום לזה ועוד דר"נ פליג באמת ויותר נ"ל לפי דרך זה לומר פשיטא הא קאמר רב מקודם חדא זימנא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ומשני לעולם וכו' וכדרב הונא וכו' רק הוא אמר לענין פרוע ואשמועי' ר"י לענין שטר אמנה אע"ג דלא שייך שטרך בידי מאי בעי שהרי האמינו מ"מ אינו נאמן מטעם דלא עביד לוה דכתב ומסר בלא הלואה ודוחק דעיקר חסר. גם רש"י פי' פשיטא דיתקיים השטר בחותמיו ודו"ק:

גמ' כדרב כהנא. הומ"ל כדרב נחמן בסמוך דאמנה אין נאמנים וניחא ליה למנקט הך טעמא משום דנקיט אמנה לחודא [ולא מודעא נמי] גם שמעי' לרב דאית ליה הך סברא כדאמרי במערבא משמיה דרב אם און וכו' ודו"ק:

בתד"ה חזקה וכו' צ"ע וכו'. אפ"ל דמגו מבעי ליה אבל הכא עדיפא ממגו דאי בעי שתקי שעדים אמרו מעצמם כת"י הוא זה אבל אנוסים וכו' דהא מגו לא אמרי' בעדים ואי בעי שתקי אמרי' וכ"ת לעולם אי בעי שתקי הוי כמו שאר מגו באחריני רק בעדים לא אמרי' משום שאין אחד יודע מה בלב חבירו וכדבסמוך דהא מ"מ עדיפא דלר"י לא אמרינן מגו והפה שאסר אמרינן דהוי אין שור שחוט שאין אדם תובע רק העדים עצמן אומרים כת"י הוא זה ואף לפי' התוס' דאין חילוק בין תובעו או לא מ"מ הא מודה ר"י בכה"ג וכמ"ש לעיל ותדע דאי לא"ה לימא ר"מ ס"ל כר"י וא"כ [לפירש"י] עדיף כאן ממגו דעלמא. מיהו לפי' התוס' הוי מגו דפרעתיך לאחר זמן כמו [אין] שור שחוט ועיין. מיהו י"ל כמ"ש לקמן בצריכותא דאי אשמעי' בעדים ה"א משום דלעלמא אמרי' הפה שאסר כו' ולהכי יותר מהני כאן מגו וק"ל:

בתד"ה דאמר מר וכו'. דהכא הוי בצינעא דאין שייך לאנוס בפרהסיא ע"ש בתוספות דפרק רבי ישמעאל ודו"ק:

בתד"ה טעמא דר"מ וכו'. התוס' הבינו ברש"י במ"ש במודה לוה דבלא מודה הלוה לדברי הכל כיון דאעדים סמכינן ואינהו מקיימי לשטרא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובמודה לוה פליגי דר"מ ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"כ א"צ לעדים הואיל ולאו אפומייהו וכו' ואינן נאמנים ורבנן סברי צריכי לעדים וכו' ולהכי הקשו שפיר כיון דלכ"ע אם צריכי לעדים נאמנים ואם אין צורך בהן אינן נאמנים ולא פליגי אלא אם יש בהן צורך או לא וא"כ הו"ל לפלוגי בפשיטות במודה לוה בלא עדים. דמר סבר צריך לקיימו ומר סבר א"צ לקיימו דא"ל אף לרבנן בלא עדים ס"ל דא"צ לקיימו רק אי אתו סהדי אילימי לאורועי שטרא דהא פי' בהדיא ורבנן סברי צריך לקיימו כפי מה שהביאו רש"י ועוד דכיון דא"צ לקיימו אם הלוה מודה מה יתנו ומה יוסיפו אחר כך העדים לאורועי. ועוד דבפרק מי שמת כו'. ופי' דפליגי בעדים בלא מודה הלוה אי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ור"מ ס"ל דמיד שקיימו העדים השטר תו לא מהימני לפוסלו כמו גבי לוה שמודה שכתבו ורבנן סברי אף דבלוה אמרי' כיון שמודה תו לא מהימן לפוסלו אבל בעדים בלא מודה הלוה לא אמרי' כן דאלימי סהדי לאורועי כיון שהקיום על פיהם אבל אם מודה הלוה דברי הכל א"צ לקיימו וא"כ אף אם באו עדים אח"כ לא יתן ולא יוסיף ור"נ ס"ל בסמוך דאין לחלק בין לוה לעדים וכי היכי דפליגי בעדים כשהקיום על פיהם ה"נ פליגי בלא עדים ומודה הלוה וחדא מנייהו נקיט דמה לי בעדים בלא מודה הלוה או במודה הלוה בלא עדים משא"כ לפירש"י דאיירי במודה הלוה א"כ ליפלגי במודה הלוה כפשוטו ועוד דלפי' התוס' י"ל דלרבותא נקיט עדים דאע"ג דאלימי ס"ל לר"מ דאינן נאמנים אע"פ שהקיום על פיהם אבל לפרש"י דמיירי שמודה הלוה וא"כ כיון דס"ל לר"מ א"צ לקיימו לא שייך אלימי סהדי דאף ר"מ מצי סבר אלימי סהדי היכא שאין הלוה מודה והקיום אפומא דעדים ואף רבנן סברי היכא שהקיום בלא עדים לא אלימי לאורועי אבל בפירוש הרשב"ם בפרק מי שמת משמע דפליגי במודה הלוה ובלא מודה לדברי הכל הפה שאסר הוא שהתיר וכדקמקשה מ"ט דר"מ וכן במודה הלוה בלא עדים יכול להיות לדברי הכל א"צ לקיימו אבל באתו סהדי לדברי הלוה ס"ל לרבנן דאלימי עדים להאמין לדברי הלוה אע"פ שהודה בשטר שכתבו ור"מ ס"ל כיון שהודה פעם אחד א"כ תו לא צריך לסהדי ולא אפומייהו מתקיים לכן אינן נאמנים וכן יש להבין מפי' רש"י דהכא ונסתלקה קושיות התוס'. וצ"ל לפי"ז הא דבמתני' ברישא נאמנים ובסיפא אינן נאמנים אע"ג דבתרוייהו השטר מקוים זולת העדים דמודה בשטר שכתב א"צ לקיימו מ"מ ברישא כיון שהקיום ע"פ דברי הלוה והוא גופא קאמר אף שהשטר אינו מזוייף מ"מ אנוסים קטנים פסולים היו או שאר טענות והעדים מסייעים לאורועי נאמנים אבל בסיפא שהשטר מקוים בלא ריעותא אינן נאמנים דהוי חוזר ומגיד אבל ברישא לא הוי חוזר ומגיד וק"ל:

בתד"ה מודה וכו' דהא כי טען נמי אמנה הוא וכו'. אע"ג דלר"נ במודעה ואמנה אינן נאמנים אפילו העדים וכ"ש הלוה מטעם אחרינא דלמיעקר סהדותא קאתי ולא אתי ע"פ ומרע לה לשטרא אבל פרוע נאמנים העדים וכן הלוה כדבסמוך בתוס' בד"ה אר"נ ובגמ' קיימו שטרייכו כו' וא"כ י"ל דבמודעה ואמנה ס"ל כר"נ ואף בפרוע אית ליה דאינו נאמן אע"ג דמלתא אחריתא הוא ולא מיעקר סהדותא מטעמא דשטרא בידך מה בעי ואדרבה טעמא דפי' הקונט' במקום אחר ודאי דלא ס"ל לר"נ מדמחלק בין טענת אמנה ומודעה לטענת פרוע ואי משום דמייתי בסמוך הא דרב הונא אאומר שטר אמנה היינו משום דסתמא קאמר ודו"ק:

יט:[עריכה]

גמ' מתקיף לה ר"ה וכו' אי הכי וכו'. דלא מיסתבר ליה למימר דהוי מלתא אחריתא לגמרי כמו פרוע ולהכי ע"א אינו נאמן וב' נאמנים וכמ"ש התוס':

בתד"ה אם און כו'. ואפ"ל דמשמעות אל תשכן וכו' משמע שא"צ להרחיקו מיד שמתפיסו בהיתר משום פשיטי דספרא הזהיר אל תשכן כו' שאל יעשה שכונה גבך שתשכח ויניח גבך אף אחר הפרעון [אפשיטי דספרא] משא"כ אם און הרחיקהו הרחקה יתירא לא זו שאל ישכן באהליך אלא הרחיקו כי תחלתו באיסור ודו"ק:

בתד"ה זימנין וכו'. מכאן שטר של מנה שנפרע בו נ' אינו עובר על אל תשכן דהא אף אפשיטי דספרא יכול לתפוס שטר המוחזק כמה אלפים ואף למ"ד דעובר משום דמישתלי היינו בפשיטי דספרא שייך זה שאף שיפרע לו אינו מסיק אדעתיה בהך שטרא משא"כ כשתופס בשביל שחייב לו בשטר הזה וכ"ה בהר"ן ודו"ק:

בתד"ה אמר ר"נ כו'. עיין בר"ן באורך. הפוסקים מוקי לה בכת"י יוצא ע"ש:

בא"ד משום דלא ניתן ליכתב וכו' . וה"ה דהו"מ למידק כפשוטו ממודעא דנאמנים משום דניתן ליכתב רק ניחא להו למידק מאמנה דקא פריך עליה לעיל פשיטא ועיין בר"ן ובמאור פשטים אחרים בהא דלא ניתן ליכתוב:

בא"ד והא דאית ליה לר"נ וכו' במגו דמזוייף וכו'. היינו בלוה דבעדים בלא מגו נאמנים לומר פרוע אף בכת"י יוצא ממ"א:

אין נראה שקושית התוס' מעיקרא היה עיקר מדנאמן אטענת פרוע דא"כ אף אי איירי הכא בכת"י יוצא ממ"א אפ"ה היה קשה מ"ש מפרוע דנאמנים ועיקר קושיא היה מדנאמנים לר"נ אף באנוסים היינו דס"ל כרבנן אע"פ דממ"ש דמהימן לומר פרוע וכו' וכ"ש עדים דאלימי וכו' משמע דאפרוע שמעי' ליה דנאמנים במכ"ש מלוה אפ"ה סמכו עצמם אסוגיא דלעיל דמשמע בהדיא דס"ל כרבנן באומרים אנוסים כדקאמר גנובי גנובי למ"ל ומר היכי ס"ל כו' כי אתו לקמן וכו' וק"ל:

בתד"ה ואם כת"י וכו' להימני במגו וכו'. וא"ל דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסין ופסולין ודוחק לומר שלא נאמר אנן סהדי וכו' כיון דאילו היו אומרים שעדיין פסולין הם היו נאמנים דמ"מ כיון שלא אמרו שעדיין פסולים ועתה כשרים אנן סהדי שגם באותו פעם לא היו פסולים. ויש לראות בזה דלא מקרי אנן סהדי דלמה נעיד דכשרים היו ולא נאמין לעדים דפסולים היו דהא אי בעי בע"כ נאמנים דפסולים היו אם היו אומרים דעדיין פסולים. ועוד אפ"ל דתי' זה דבשני עדים ל"א מגו צ"ל ע"כ לעיל ברמב"ח דל"ש לשנויי שם אנן סהדי [וכמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מחמת נפשות] ואליביה צ"ל בהכרח הך תי' דבשנים לא אמרי' מגו וברישא אי בעי שתקי ואף שאין אחד יודע מה בלב חבירו מ"מ אי שתק לא היה השטר מקוים ודו"ק:

בתד"ה א"ר ששת וכו' כדאמרי' הלך אחר השטר שמודה הלוה וכו'. אבל מאומר אמנה הוא אין ראיה דדלמא מ"מ לא מקוים השטר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וא"ל בקושיתם דשאני הכא דהכחשה תחלת הזמה היא שיוכל לבא לידי הזמה לאח"כ הואיל שנתקיים חתימתן הכא בעדים משא"כ התם דמודה הלוה מ"מ לא יבא הזמה עי"כ דלאו כל כמיניה דלוה להפסיד סהדי בהודאתו ועוד בר מן דין אף שיבאו עדים אח"כ לקיים חתימתן ויוזמו אח"כ מ"מ כיון שמודה הלוה שכדין נכתב רק אמנה הוא אינו נראה שיזומו מ"מ ה"נ בשמעתין הא שנים חתומים על השטר ומתו קתני דודאי לא יבאו לידי הזמה שישלמו:

כ.[עריכה]

גמ' השתא דליתנייהו דאילו הוי קמן כו' . אף שאין בהודאתן מעלה ומוריד דאין חוזרין ומגידין מ"מ עדיף השתא מאיתנהו קמן ומכחישי להו ודו"ק:

בתד"ה ואוקי ממונא כו' וא"ת בחזקת הבתים וכו'. בל"ז ע"כ דלא כרבנן דלרבנן כשיחזיק בה א' בידו ס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ודאי מתחלה אין כאן מוחזק אבל תיכף שבא ליד א' אין חבירו יכול להוציא ממנו אלא בראיה משא"כ כל דאלים גבר אם תפס אח"כ השני מיד המוחזק לא מפקינן מניה ודו"ק:

בא"ד ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר עיין בהג"א:

בתד"ה אלא אמר ר"נ וכו' או קרובים משנולדו וכו'. ולפ"ז הא דמקשה תרי ותרי נינהו אף די"ל שאמרו פסולי עדות לאחר שנולדו רק בשעת חתימתן ואנוסין מחמת ממון רק הקושיא הוא מקטנים ויש לראות דלמא בקטנים נמי חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול כדלעיל וחילוק דק יש לחלק בין הך חזקה לחזקה דכשרות כשנולדו ודו"ק:

בתד"ה ור"י כו' ומפרש בגמ' מאי קיומו. ע"ש דיש ליתן טעם למה הביאו הגמ':

בא"ד וא"ת והכא אפילו אין זוכרה כלל וכו' יביא שטר וכו'. ר"ל פ' ד' אחין מתיישב שלא תקשה מהא דג"פ ומהגוזל קמא אבל הכא עדיין קשה יביא כו' וה"ה דה"מ להקשות יבא ויעיד שכך ראה בשטר רק הך עדיף דהתם בג"פ ובהגוזל א"א רק להעיד דנשרף או נמחק ובסמוך דכתבו ומ"מ נהי דע"א כו' לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו וכו' הומ"ל לענין שלא יביאו השטר לב"ד גם עתה כתבו דחשבינן להו כעד מפי עד ואי הוי נקטי לענין שלא יביאו השטר הוי כתבו דהוי עדות מפי כתב וכתיב מפיהם ולא מפי כתבם ועיין:

בא"ד אלא זכרון דברים בעלמא. וכיון דלא כתוב כתיקון השטר אף שהוא זוכר העדות עי"כ [היינו לרב הונא] מ"מ לא עדיף כשטר שמעיד שראה עדות שנמחק בב"ד ודו"ק:

כ:[עריכה]

ברש"י בד"ה חדשות טהורות ובד"ה ישנות טמאות כו' . צריך להתישב דעת רש"י היאך מפרש ולבית הקברות אזלא [לישב ב' קושיות התוס'] גם ברבי יהודה שאין קרובה הימנה והוי כרחוקה וחדשה טהורה וכו' אבל ישנות טמאות אף שיש קרובה אמאי ואי משום דדלמא באותו פעם לא היה כאן תל הקרוב א"כ היינו סברת התוס' ואף בישינות טמאות לר"מ נימא הכי ועוד יש לראות דקאמר בשלמא דרך בית הקברות וכו' וזה ניחא ליה לכאורה בלא טעמא דעד חמשים אזלא וכו' דהא לא מפרש זה עד לבסוף ועוד דכאן דמיירי במת שלם הרבה נושאין וידוע הדבר וחדשות אמאי טמאות בקרובות וישינות אמאי טמאות ברחוקות ובזה י"ל כפירוש התוס' דדלמא מקודם היה הדרך סמוך לשם ולפירש"י צריך להתיישב. ואפ"ל דעיקר קושית הגמ' ומי מחזקינן טומאה וכו' הוא בתלוליות הנעשין מחדש והוא בחזקת טהרה שהרי עתה נעשה תל למה נחזיק טומאה כיון שלא ידעינן ריעותא שנטמא אבל בישינות כיון דלא הו"ל חזקת טהרה ואדרבא סתם תלוליות דרך בני אדם לקבור בתל מטמאין מספק דהא אף לפירוש התוס' נמי צ"ל ישינות אמאי טמאות ברחוקות לחוש חששא רחוקה שהיה העיר אצלה ונחרבה ומי מחזקינן טומאה וק"ל ולזה אמר מאי עיר וכו' מי מחזקינן בחדשות וכו' בשלמא דרך בית הקברות זימנין וכו' ואיכא ריעותא טובא דכי היכי שדרך לקבור בבית הקברות כן דרך לקבור בדרך בית הקברות בערב שבת בין השמשות דאין שהות לילך לבית הקברות וכיון דאיכא ריעותא מחזקינן אף בחדשות אף שאין אנו יודעין אבל רחוקים מדרך בית הקברות דליכא ריעותא לא מחזקינן טומאה בחדשות אבל עיר הסמוכה לבית הקברות כולהו לבית הקברות אזלי וא"כ ליכא ריעותא בעולם כיון דכולהו לבית הקברות אזלי ומהי תיתי שיקבור בסמוכה לעיר כיון דבית הקברות בעצמה סמוכה וחדשות אמאי טמאות ומשני ר"ח מתוך שהנשים וכו' ואם כן הוי ריעותא כמו בדרך בית הקברות דמיתרמי בע"ש בין השמשות וכ"ת מ"ש קרוב או רחוק דהא בית הקברות נמי קרוב ואפ"ה אמרת שאין דרכה לילך לשם א"כ ברחוק נמי בשלמא בדרך בית הקברות משום ע"ש בין השמשות ניחא לזה אמר עד נ' אמה אזלא היא לחודא ולהיות אשה ומוכה שחין יראים ללכת לחודא לבית הקברות מקברים שם אבל ברחוק מר' אמה לא אזלי לחודא וכי דברא אינש בהדה אזלא לבית הקברות וא"כ ליכא ריעותא כלל ברחוקות ולכן חדשות טהורות דמהי תיתי להחזיק טומאה כיון דליכא ריעותא ולא שמעי' שום דבר משא"כ בישינות כמו לפי' התוס' ודו"ק. וכל שאין קרובה הימנה לר"י אבל יש קרובה הימנה דליכא ריעותא חדשות טהורות וישינות טמאות דבישינות מחזיקין טומאה וק"ל:

כא.[עריכה]

גמ' ונ"מ היכא דמית וכו' . לא עביד נ"מ בקיום שובר דאי מספקא ליה עבדינן התם לחומרא שלא להוציא ממון אף בקיום ע"א משום דלמא על גוף העדות הן מעידין לא על כת"י וכדלעיל [דף כ' בתוס' ד"ה דאוקי ממונא כו'] לפירוש הרשב"א ששנים החתומים על השטר ואפ"ל דניחא למינקט הך דאר"י א"ר ועוד דהכא לחומרא ר"ל ולעולם בעינן הרבה לקיום היכא דחי מעיד בעצמו צריך שנים לקיום מטעמא דאכתב ידם מעידים והיכא דמית צריכין ג"כ שנים מן השוק ולא סגי בהאי ועוד אחד מן השוק מספק דלמא על מנה שבשטר מעידין. ועוד אפשר דלא שייך אמנה שבשטר לגבי שובר:

גמ' והא האי שטרא דנפיק מב"ד דמר שמואל וכו' . קשה דלמא התם לא היו זוכרין המלוה אפילו ע"י השטר דאפילו רבנן מודו דצריכין לצירוף וכמ"ש התוס' לעיל מהירושלמי וכ"כ האשר"י ודו"ק. וא"ל דלמא מתני' איירי בשובר ולרבנן מספקא להו אי על כת"י אי על מנה וזיל הכא לחומרא ודו"ק:

גמ' עד ודיין מצטרפין וכו' . מפרש רש"י וא' מן הדיינים וכו' אע"ג דאף לרבנן דנאמן העד לומר זה כת"י היינו משום דעל מנה שבשטר מעיד. י"ל בדיין כיון שמעיד על שני חתימות העדים א"כ ברור לו שהלואה אמת והוי כמעיד על מנה שבשטר משא"כ כשמתו העדים ואחרים מקיימין חתימתן לא מהימן חד סהדי לקיים חת"י א' וק"ל. ולכן פסק הרא"ש בשם הרר"י דאם ב' דייני קיום כ"א מעיד אכתיבת ידן מצטרפים והשטר כשר רק בעד ודיין מקשה מה דקמסהיד וכו' דמ"מ הם תרי ענינים שזה מעיד בפני הלוה וזה מעיד בפני נתקיים ול"ד למת אחד מהעדים דהחי מעיד על כתיבת ידו ושנים מן השוק על חתימת המת [דלכאורה זה מעיד אמנה וכו'] דהתם נתקיימו שני העדים וכולו העדות קאי אקיום זה אומר זה כתב ידי ונתקיימה חתימתו של ע"א ושני' מקיימין העד השני אבל הכא [אם נאמר דחד ענינא הוא דקאי אקיום] דהעד מקיים חתימתו ונתקיים חתימתו והדיין מקיים חתימת העד השני א"כ לא הוי אלא עד אחד אעד השני ואף אם שנים מעידים על חתימת דיין הקיום שמכירין חתימת הדיין מ"מ הדיין לא הוי אלא ע"א אחתימת העד רק מ"מ מהימנינן ליה מטעם שמעיד שכל השטר נתקיים לפניו ולכן אם ב' דייני קיום מעידין כן סגי דהרי יש לנו ב' עדים שהשטר מקוים אבל ל"ש לאיצטרופי עדות של בפני נתקיים לעדות העד שאומר זה כת"י [וא"כ מה דקמסהיד האי לא מסהיד האי] וק"ל ועיין באשר"י שצריך לכאורה ליתן טעם לפירושו למה דס"ד דעד ודיין מצטרפין דצריך עוד עד אחד עם הדיין על חתימתו ולמסקנא פסק בעצמו דב' דייני הקיום נאמנים כ"א על חתימתו לבדו וק"ל:

בתד"ה על כת"י וכו'. וה"נ הו"מ להוכיח קצת מדמקשה בסמוך ומי אמר שמואל הכי וכו' ודו"ק:

בתד"ה ודוקא אחספא כו' נראה דאתיא כר"א ולא כר"מ אבל הכא בשמעתין אתיא ככ"ע דאף לר"א כיון דע"מ כרתי א"כ הכא הא אף אם זייף על חספא מ"מ ל"ל עידי מסירה ועוד דבשטרי הלואה מודה ר"א וק"ל:

בתד"ה הוציא וכו' נאמן לומר פרעתי והכא חיישינן שמא יתבענו בעל פה וזה יאמר האמת להד"מ ואח"כ יוציא הלה הכת"י ותו לא מהימן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי וכו' ודו"ק:

כא:[עריכה]

גמ' עד שלא כתבו מעידין לפניו כו' . עיין במאור דרך אחר בכולה שמעתא והוא דחוק ועיין במלחמות:

כב.[עריכה]

גמ' צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי. עיקר דינא דר' זירא שבא להשמיענו במת א' מהן דהשתא לא הוי אלא ב' חתומים ויטעה הרואה לומר שקיום שטרות בשנים ולכן צריכין לכתוב במותב תלתא משא"כ כשהמה חיים א"צ לכתוב שהרי ג' חתומים וקיום דנפק מבי דינא דמר שמואל לעיל לא כתוב בי' במותב תלתא. מיהו רש"י פי' לעיל וחותם עמהם על מה שכותבין אשרנוהו וכו' במותב תלתא וכו' משום דהכי טפי שפיר דמי אבל אינו חובה רק וחד ליתוהי יכתוב לכתחלה [במת א' מהן] אף שאינו מעכב בדיעבד שלא יאמרו אחד מהתלתא קרוב או פסול היה ולכן לא חתם. אבל [מה שאמר] ואי כתוב ביה ב"ד תו ל"צ היינו משום דב"ד ודאי כשרים היו. עיין בר"ן ובתשובות הריב"ש בזה ובאשר"י. ולמאי דמסיק דכתוב ביה ואמר לנא רבנא אשי לפי"ז ל"צ למיכתב [לא בי דינא ולא חד ליתוהי וכן משמע בש"ך ועיין באורים ותומים]:

גמ' ואמר לנא רבנא אשי. ואף אם ר"א כשמואל ס"ל וכן ר"נ גופא [לשיטת רש"י בגיטין דהוא ר"נ בר יצחק] ס"ל כן. מ"מ כיון דב"ד חצוף מיהו הוי ודאי לתלתא אמר:

בתד"ה תרי וכו' ועוד לר"ח וכו'. יש בכאן להעמיק קצת ודו"ק ועיין בח"ש מ"ש בזה גם עיין באשר"י ורי"ף ור"ן באורך:

בתד"ה ודלמא רבנן וכו' ור"נ גופא. סבר דקיום שטרות בג' בפרק חזקת הבתים וכו'. אף דהכא גופא קאמר ר"נ אי כתוב ביה בי דינא תו ל"צ לא הוכיחו מכאן ואפ"ל שהוכיחו סתם ר"נ מסתם ר"נ שהוא ר"נ בר יעקב כדאיתא בתוס' פ"ב דגיטין בסופו ויש לישב בלא"ה [דקאמר ל"צ לדידך] ועיין ודו"ק:

בתד"ה מנין להפה שאסר וכו' נתתי לזה או לאיש הזה ביחד וכו'. מכח הכרח יתורא דקרא מוקמי' ומפרש לקרא בזה האופן בסותר את דבריו ומהימן בתכ"ד במגו. ולועוד אומר ר"י צריכא לאוקמי לענין אחר לגמרי לא לענין הך נידון דבת. וא"ל לפירוש ראשון מה מקשה בגמ' הזה למ"ל הא אצטריך דאי לאו הכי אם לא נכתב הזה הוי נאסרה אכ"ע אי הוי ילפינן מקרא אף שלא אמר תיכף הזה נאמן אח"כ ואפ"ל לאיש הזה למ"ל מקשה בגמ' לא ליכתב רק את בתי נתתי וכ"מ קצת מרש"י את בתי נתתי אלמא בדידי' וכו' ולא תפס לאיש הזה. מיהו בלאו הכי נמי אינו קושיא וק"ל:

כב:[עריכה]

גמ' א"ה אפי' לכתחלה נמי וכו' . לא רצה לפרש ע"א אומר מת ושנים אומרים לא מת וכן ע"א אומר נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהשתא שפיר לא תנשא לכתחלה ולא היה צריך להגיה בשניהם י"ל דא"כ תיקשי [אף דהוא כשנים] תרי ותרי נינהו הבא עליה כו' דא"ל שניסת לעד דכיון דעד אחד מעידה אסור לנושאה משום חשד כמ"ש התוס'. אבל א"צ לזה דודאי במקום שני עדים לא מהימן ע"א כדאיתא בהדיא שם בהאשה שלום עד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא ופריך פשיטא וכו' ודו"ק:

גמ' תרוייהו באשת איש קמסהדי וכו' . דבלא העדים היינו מחזיקים לה לפנויה כסתם הבאים לפנינו ולכן אם ע"א אומר נתגרשה ואין עד מכחישו היה נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואף שאין דבר שבערוה פחות משנים היינו אילו היתה ודאי אשת איש ודו"ק:

ברש"י בד"ה באומרת ברי לי וכו' . לא מפרש כפשוטו ידעתי שמת שראיתיו מת כמו בנתגרשה שצ"ל נמי ברי לי שקבלתי את הגט וכ"מ בסמוך מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו וכו' דלא הו"ל להזכיר הכחשה דידה רק מיתה דייקא דאם יבא יראה לעין שעדים שקרנים. גירושין אף אם יבא לא תצא כי תסמוך על העדים שמעידים שגירשה והיא לא ידעה שסוברת שגט שקיבלה ע"י שליח גט מעליא הוי כמו שהעידו העדים והשתא לא קשה ומי חציפא כולי האי אע"כ באומרת ברי לי ר"ל ידעתי בודאי ודו"ק. ואי משום הלשון דהול"ל באומרת מת ז"א דאנתגרשה נמי קאי ועיין בר"ן מה שכתב בזה ודו"ק:

בתד"ה וחזרה וכו' מועיל אמתלא וכו'. דשמא דוקא לעיל מועיל משום דאיכא חזקה ואמרי' דל דיבורא שסותר זה את זה מהכא ואוקמי אחזקה קמייתא דהוי מחזקינן לה בחזקת פנויה קודם שאמרה א"א אני משא"כ הכא דליכא חזקת טהרה באשה כ"כ ויתכן יותר כמ"ש הר"ן דלעיל ודאי מועיל שלא לעגנה שאין בידה לתקנה ומה לה לעשות אבל הכא נימא הא מיא בנהרא זיל טבול דבידה לתקן:

בא"ד אם צריכא אמתלא וכו'. דנהימנה במגו דאי בעי אמרה אתמול טמאה ויומא דין טהורה ר"ל שטבלתי היום ואינה סותרת דיבורה הראשון משא"כ לעיל אף באמרה עכשיו נתגרשתי לא היתה נאמנת כדבמתני' ותיכף שאמרה א"א אני הוחזקה בא"א וכי חזרה ואמרה לאחר כ"ד נתגרשתי אינה נאמנת ודו"ק:

בתד"ה ואפ"ה וכו' ר"ת הביא כו'. אפ"ל שהביאו הירושלמי להורות דאף בזה האופן דאיכא מגו אפ"ה לא עביד שמואל דהיינו בב' ימים דאיכא למימר היום כלו ימי נדה וכ"ש כשהכל ביום אחד דליכא מגו. מיהו י"ל אף ביום [אחד שייך מגו דאי בעי אמרה] טמאה שלא טבלתי ועכשיו טהורה שטבלתי ודו"ק:

בתד"ה הבא עליה כו' דבחטאת קאי. בשוגג שלא ידע מאומה מן העדים וסבור פנויה היא ועכשיו נודע שא"א היא [אבל עד] בחנק קאי דמסתמא העד יודע מן העדים שמכחישין אותו והוי מזיד עיין ודו"ק:

בתד"ה כגון שניסת כו' וכן מוכח נמי כו'. לא מייתי בקצרה מהא דתנן העדים שחתמו על השדה וכו' אפ"ל שלא לחלק בין עדי חתימה לעדים המעידין בע"פ בפני ב"ד או י"ל התם כשחתומים שלשה שאף שא' נוגע נשארו שני עדים כשרים אבל מהא דמפני שהוא ב"ד [דמקשה מהא דעדים] הוכיחו שפיר דכשאין האחד נוגע ג"כ כשרים. וסברא זו תמצא בר"ן עיין שם ודו"ק:

בא"ד אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה. ורק אחד הוא שעומד ומעיד לפני ב"ד אני וחבירי אשר איננו פה הרגנוהו יחד ודו"ק:

בתד"ה אי הכי וכו' בבת אחת אפילו אם ניסת תצא. ר"ל המקשה דפריך א"ה וכו' לא רצה להקשות אמתני' שם משום דיש לאוקמי בב"א ואה"נ דאם נשאת בדיעבד תצא ואף דבמתני' לא אמר רק לא תנשא ולא מסיים ואם ניסת תצא ה"נ לא מסיים אם ניסת לא תצא אבל כאן דקאמר בהדיא אם ניסת לא תצא א"כ ע"כ איירי בזה אחר זה וכיון דמוקמינן לה בע"א פריך א"ה וכו':

בא"ד וצ"ע בפ' מי שקינא וכו' . כיון שהוכיחו שיש חילוק מהאי רישא דיבמות אבל מהא דלא מקשה אמתני' דיבמות אינו אלא ס"ד לסברת המקשה למאי דלא ידע לזות שפתים מיישב ומחלק כן מכח קושית דלכתחלה נמי אבל בתר דמשני לה הכא משום דרב אסי קושטא היא דביבמות מצי לאוקמי נמי בזה אחר זה ולא תנשא משום לזות ואם ניסת לא תצא ודו"ק:

בא"ד עד אומר נטמאת. ואז אינה שותה דמים מאררים לברר הספק בא וזו בדוקה ועומדת דע"א נאמן. וע"א אומר לא נטמאת פי' באותה שעה שאומר העד הראשון נטמאת יודע זה בודאי שבאותו פעם מיהת לא נטמאת [דאל"כ לשניהם אינה שותת]:

בא"ד משום דמשמע ליה דמיירי בזא"ז כו' . לשון התוס' ביבמות דאיירי נמי בזה אחר זה ור"ל [במלת נמי] כי היכי דעולא איירי בזא"ז ה"נ מתני' מיירי בזא"ז אבל ודאי א"ל דאיירי בבת אחת נמי דא"כ אמאי לא היתה שותת. ומ"מ לא נתברר משמעותא דאיירי בזא"ז יותר מהך מתני' דיבמות עד אומר מת ועד אומר לא מת ה"ז לא תנשא דאיירי לסברת המקשה בב"א ודו"ק:

כג.[עריכה]

גמ' רב אשי וכו' . לא משני כדלעיל [דהיינו עכשיו נתקדשה וכו' לנוסחת הספרים דגרסי לעיל רב אשי אמר כגון דאמרי עדים עכשיו מת] עיין בח"ש ואפ"ל דלא ניחא ליה לאוקמי הברייתא בכה"ג דא"כ הו"ל לאשמעינן ברישא רבותא במת דהוי בחזקת א"א ואפ"ה לא תצא ואי משום לאשמעי' דאף בקדושין דהוי בחזקת פנויה לא תנשא לכתחלה עדיפא מני' שמעינן אף בע"א נגד שנים לא תנשא וכדלעיל [לתי' דאביי דהאי דקאמר מת הו"ל תרי כו' ואין דבריו של אחד במקום שנים ואפ"ה לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי ומסתמא רב אשי לא פליג אגופא דדינא רק דלא בעי להגיה הברייתא דקתני שנים] משא"כ לאביי [דתרגמה בע"א אומר נתקדשה] י"ל דקמ"ל לא תצא דהוי בקידושין רבותא טפי דלעיל במת הוי כאילו ישנו ב' עדים על שמת והיא עכשיו פנויה דכל מקום שהאמינה התורה וכו' משא"כ כאן ליכא ב' עדים שהיא עכשיו פנויה ואי משום דכאן חזקה דפנויה הא ע"כ איירי בזרק לה קידושין וכו' [כמו שכתבו תוס' בד"ה תרוייהו ור"י נקיט מת לרבותא דלא תנשא] ודו"ק:

גמ' רב אשי אמר כו' מהו דתימא וכו' מהו דתימא וכו'. הקושיא מפורסמת [דמרישא משמע דאי הוי תרי ותרי לא תצא כרבנן ומסיפא משמע דאי הוי תרי ותרי תצא] ונ"ל דלתי' דרב אשי שנויה הך ברייתא אליבא דכ"ע וכ"ע מודים בזה ולית ביה פלוגתא ברישא תני אף לרבנן תצא מ"ד הוי הכחשה והוי כתרי ותרי דאמרי' לרבנן לא תצא קמ"ל ובסיפא אף לרבי מנחם בר' יוסי לא תצא מ"ד הוי הכחשה ולר' מנחם בר' יוסי תצא קמ"ל דעבידי אינשי וכו' וליכא הכחשה כלל. או אפ"ל מ"ד אם איתא דנתקדשה וכו' והוי תרי ותרי וכיון דיש לה חזקת פנויה הו"ל תרי ותרי וספיקא דרבנן ומדאורייתא מיהו לא תצא ולא הוי ממזר דאורייתא קמ"ל דלא הוי הכחשה כלל ותצא מדאורייתא ובסיפא מ"ד אם איתא דנתגרשה וכו' ותצא מיהת מדרבנן או אפילו אף מדאורייתא דכיון דל"ל חזקת פנויה עכ"פ ואף אם יניח דל"ל חזקת א"א משום דחזקה דאשה דייקא מ"מ נשאר תרי ותרי ספיקא דאורייתא אפי' וק"ל:

ובר"ן מתרץ וז"ל קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא הא לא"ה אם ניסת לאחד מעידיה לא תצא וכרבנן דלעיל ובסיפא אמרינן עבדי אינשי דמגרשי בצינעא הא לא"ה אם ניסת לאחד מן השוק תצא וכו' וזה נכון ודו"ק:

ברש"י בד"ה ארישא וכו' . באשת איש מפרש בשניסת ממש ובסיפא מפרש התירוה להנשא וכו' דבשבויה נסתיים מאבוה דשמואל ובסמוך מייתי אבוה דשמואל אשבויה אבל בא"א לא נסתיים ודו"ק:

בתד"ה מ"ש וכו' רישא בחזקת פנויה כו'. ואף שכתבו בסמוך בד"ה תרוייהו שאנו יודעין שזרק וכו' דליכא חזקה מ"מ מנ"ל להמקשה להקשות דלמא איירי כפשטא בדאיכא חזקה. ולא תנשא לכתחלה כיון דתרי ותרי נינהו משום לזות. אבל למאי דמשני בעד אחד כתבו לי"ל דאיירי בכי ה"ג דזרק לה כדי לישב הברייתא אמאי לא תנשא לכתחלה דהו"ל לאוקמי אחזקה כיון דאיירי בעד א' ואין דבר שבערוה פחות משנים וכו' א"כ נוקמה אחזקה דהשתא ליכא לזות כו' וסיפא בחזקת אשת איש ואתיא ברייתא כר' מנחם בר' יוסי כפשטה דס"ל תצא ואע"ג דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לה להך חזקה דאשת איש היינו דלא נוקמא אחזקת אשת איש ודאי אבל מ"מ בחזקת פנויה מיהת לא הוי. גם אפ"ל דלר' מנחם בר' יוסי לית ליה הך סברא כלל דחזקה דאשה דייקא מרעא ואפ"ה אם משנישאת באו עדים לא תצא אבל לרבנן הא ס"ל לא תצא בניסת לאחד מעידיה אף בספיקא דאורייתא [וכמו שתי' התוס' ליש מפרשים]:

בא"ד והול"ל תצא מדרבנן. כי היכי דבסיפא תצא מדאורייתא ואף בניסת לאחד מעידיה לר' מנחם בר' יוסי ה"נ תצא ברישא מדרבנן אף בניסת לאחד מעידיה. ובשינויא דרב אשי מוקמי כרבנן ולהכי אי לאו דעבידי דמקדשי בצינעא הוי תרי ותרי ולא תצא בניסת לאחד מעידיה אף מדרבנן כי היכי דבגירושין לא תצא מדאורייתא לרבנן כנ"ל:

בא"ד וי"מ כיון דלא מפליג וכו' . דבשלמא בדברי רבי יוחנן לעיל לשינויא דרבא לא הוי רק פוסק וראה דברי כו' וסמך עצמו אברייתא דלעיל דעלה קאי משא"כ בברייתא דלא סמכה עצמה אברייתא דלעיל. ולהך יש מפרשים לא תליא הקושיא מרישא רק בסיפא מני' ובי' כיון דלא מחלק ש"מ רבנן הוא והא ס"ל לעיל לא תצא:

ויש לראות ומאי קושיא לימא דאתיא כרבנן ותצא בניסת לאחד מן השוק דהבא עליה באשם תלוי קאי וברישא לא תצא דאוקמי בחזקה פנויה מאי אמרת תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי ותצא בשנישאת לאחד מן השוק מדרבנן אף לרבנן ולהכי פריך נמי שפיר מרישא דבסיפא גופיה לא קשה מידי דתצא בניסת לאחד מן השוק א"כ היינו תירוץ ראשון דתוס' ולמה להו הך דלאו ר' מנחם כו' ודוחק לומר דלרבנן לא הו"ל למיתני דתצא בניסת לאחד מן השוק דחידושא אליבא דרבנן הוא שלא תצא בניסת לא' מעידיה ולאפוקי מר' מנחם בר' יוסי ודו"ק:

בתד"ה תרוייהו כו' לא הוי צריך כו'. אבל בנתגרשה ניחא דאי לאו תרוייהו באשת איש קמסהדי הוי בחזקת פנויה מסתמא ועד אחד שאמר אשת איש ונתגרשה מהימנינן ליה דהפה שאסר כו' וכעד שאמר פלוני חייב לפלוני ופרעו. ועיין בר"ן: