מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה

ס:

גמרא ותסברא דאיכא נשך וכו' ותו תרבית כו'. א"ל אם הלוהו שידור בחצירו והוא גברא דעביד למיגר ולא קיימא לאגרא או קיימא לאגרא ולא עביד גברא למיגר דיש נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ועיין:

גמ' ולא חלקן הכתוב וכו' נראה דרבא למסקנת הת"ר דבסמוך שיש גז"ש דלאו דקאי באוכל קאי אכסף ובכסף קאי אאוכל א"כ הו"ל לכללינהו בלאו אחד ובשלמא אי לאו דקאי באוכל לא קאי אכסף וכן בהיפך אינו קשה שהתורה יכלול כל שס"ה לאוין בלאו אחד גם קושית למה חלקן אינו תלוי במה דכתב לשון נשך ותרבית דאף אם בלשון אחד מ"מ למה חלקן בב' לאוין כמ"ש התוס' בד"ה למה חלקן ואף שלישנא דגמרא דבסמוך אלא אם אינו ענין לנשך כסף תנהו ענין לרבית ולא קאמר כפל נשך כסף מורה עוד לאו אחד משמע קצת דתלוי בשינוי לשון וכן משמעות רש"י דעובר על מפני שנושך ועל שמרבה ממונו מ"מ לא משמע שתלוי מידי בזה ולכך קאמר בסמוך אין לי אלא נשך כסף וכו'. דאי משום דחלקן אין בכך כלום דרצה התורה שבאוכל יעבור על לאו זה וצריך להתרות בו משום לאו דבתרבית וכו' רק אחר דילפינן גז"ש צ"ל הא דחלקן משום ב' לאוין ומ"מ אלו ישנו נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך [והגז"ש מורה דגם בכסף עובר משום תרבית בגוונא דליכא נשך וכן באוכל נשך היכא דליכא תרבית] לא היה קשה לערבינהו [כיון דשני מיני איסורים הם] ועיין:

ברש"י בד"ה לרבית דאורייתא וכו' כדכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית. פירש מהר"ם ז"ל דרש"י מפרש הון לשון כסף דוקא דלא שייך ביה ריבוי אלא דרך הלואה דלא שייך בה מקח ולכן מייתי הפסוק משלי סי' כ"ח ויותר נראה דראייתו מדכתיב מרבה הונו בנשך ונשך ע"כ בהלואה הוא כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכתיב ביה מרבית:

ויתורא דאל תקח מאתו נשך ותרבית עיין במ"ש בהלכה שאח"ז:

ברש"י בד"ה ת"ל לא תשיך וכו' . לשון מהר"ם ז"ל משמע מפירושו דהא דקאמר בברייתא אח"ז אין לי אלא בלוה במלוה מניין וכו' לא קאמר זה אלא בשביל רבית כסף אבל נשך באוכל שמעינן שפיר אפילו במלוה בלא גז"ש אלא מדכתיב נשך אוכל בלוה א"כ שמעינן דשייך לשון נשך באוכל א"כ ה"ה במלוה והיינו מ"ש רש"י ומיהו ש"מ וכו'. ר"ל כיון דשמעינן דשייך לשון נשך באוכל א"כ ה"ה דבמלוה הוי נמי נשך באוכל ודיוקא דרש"י מדהתחיל תנא דברייתא בקרא דכתיב גבי מלוה את כספך לא תתן לו בנשך וקאמר נשך באוכל מניין ר"ל גבי מלוה ומייתי קרא דנשך אוכל דכתיב גבי לוה ולא קאמר עלה אין לי אלא גבי לוה וכו' כדאמר בתר הכי גבי רבית בכסף א"כ משמע דמהאי קרא דנשך אוכל דגבי לוה שמעינן נמי גבי מלוה ע"כ. ואח"כ כתב בתוס' ד"ה אם אינו ענין כו' [בע"א וכאשר יעתיקנו בסמוך בדבור הנ"ל]:

בתוס' בד"ה למה חלקן כו' ובנשך לא תתן אכלך וי"ל וכו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה נשך באוכל וא"ת וכו' . לפי מ"ש בסמוך בד"ה אם אינו ענין וכו' אין כ"כ קושיא דתרוייהו [נשך בכסף ואוכל] מלא תשיך נלמד ונשך אוכל לגז"ש אתיא [לחייב גם במלוה] בין רבית [כסף] ובין נשך [אוכל] ורבית כסף בלוה גופיה מאוחר בפסוק וק"ל:

סא.

גמרא מה נשך האמור בלוה כו' . א"ל למה לי ובמרבית לא תתן במלוה נלמד מלוה וכן לא לכתוב נשך יתיר בלוה ונילף ממלוה וכן ברבינא בסמוך למה לי ב' נשך בלוה נלמוד הכל ממלוה דכ"ז נראה בעיני פשוט דלאו קושיא היא דאי לאו קאי בלוה לא יעשה הגז"ש שיעבור המלוה על אותו הלאו ולהמשיך ולגרור לאו מחד על אידך רק אהני גז"ש לפרש דלאו דוקא אוכל ה"ה כל דבר וכן לגלויי דלאו דנשך קאי אתרבית וכו' וכל לאו קאי על אידך:

גמ' רבינא אמר וכו' . דוחק דרבינא לפרש הברייתא באלו לא נאמר ואי משום סמיכות נשך ותרבית דלמא ס"ל כרבנן דריה"ג [שהביאו תוספות בד"ה קרי ביה] והתוס' מתרצו [דהכא אף רבנן לא פליגי] וראיתי בספר ת"ח שמדמהופך סוגיא דברייתא דהול"ל מקודם מניין לרבות כ"ד שנאמר כל דבר אשר ישך ואח"כ אין לי אלא בלוה וכו' דהא כל דבר אשר ישך בלוה כתיב וילפינן במלוה מהך גז"ש אלא ה"ק ת"ר את כספך כו' קשה ליה להתנא דהול"ל את כספך וכו' ואת אכלך וכו' [ולמה הפסיק באמצע וסמך בנשך ובמרבית] לז"א אלו אמר כן [הייתי אומר] אין לי וכו' והייתי צ"ל ת"ל נשך אוכל ורבית בכסף מנ"ל וכו' עד גז"ש אך עתה [דסמך בנשך ובמרבית באמצע] גז"ש לא צריך ומקשה [תנא דברייתא] א"כ השתא דאית לן קרא א"כ באמת גז"ש למה לי לז"א ומניין לרבות כל דבר וכו' [ת"ל נשך כל דבר כו' וזה בלוה כתיב ואצטריך גז"ש למילף במלוה]:

גמ' מה להנך שכן שלא מדעתו תאמר ברבית דמדעתו. אין פירושו שלא מדעת דבסמוך מה לאונאה שכן שלא מדעת [היינו הא דקאמר מה לאונאה שכן לא ידע] רבית תוכיח כו':

גמ' אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל כו' . אי ס"ל אין אונאה לפרוטות אצטריך לאו לפרוטות דלא יליף מאונאה דגזל קחשיב בה' פרוטות הן כו'. ובלא"ה פחות משתות הוי מחילה:

גמ' ותיתי מהנך. אמאי לא ילפינן גזל מעושק שכר שכיר:

בתוס' בד"ה אם אינו ענין וכו' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה וכו'. [לשון מהר"ם] משום דפשטא דסוגיא דשמעתין משמע דלא יליף מהני קרא דגבי לוה אלא נשך באוכל ורבית בכסף אבל רבית באוכל לא כתיב גבי לוה אלא ילפינן ממלוה א"כ מהו זה דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת בין באוכל כו' דמשמע דכל הדברים כתובים גבי לוה ואע"ג דרש"י הרגיש בדקדוק זה ולכך פירש דהשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף בין אוכל אייתר כו' דר"ל דנשך אוכל אתיא נמי לרבית אוכל וא"כ רבית אוכל כתיב נמי גבי לוה וא"כ גם לפירש"י א"ש מה לוה לא חילקת וכו' דהכל כתיב בלוה מ"מ יקשה לפירושו דהשתא נשך אוכל אתי לרבות אוכל וזה סותר רישא דברייתא נשך באוכל מניין ת"ל נשך אוכל דמוקי נשך אוכל לנשך באוכל ולא לרבות באוכל וצ"ל לפירש"י דהתנא חזר בו מזה בסוף דבריו ויליף תרוייהו נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ונשך אוכל ונשך כסף תרוייהו אתיא לחייב את הלוה אלאו דרבית וזה נראה דוחק לומר דהתנא חוזר ממה שאמר בתחלת דבריו לכן פירשו התוס' דלמסקנא של תנא יליף נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ויליף ג"כ ברבית בין בכסף ובאוכל מחד נשך באם אינו ענין ונשך דכתיב גבי אוכל לגז"ש והשתא רישא דברייתא דקאמר התנא נשך באוכל מניין ת"ל נשך אוכל י"ל דנשך בין בכסף ובאוכל ילפינן מלא תשיך בלוה ומנשך דכתיב גבי אוכל בלוה ילפינן מניה בגז"ש במלוה והא דקאמר ת"ל נשך אוכל אינו ר"ל דמניה ילפינן ליה [גבי לוה רק דר"ל ת"ל נשך לגז"ש] ועולה הכל כהוגן הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חילקת וכו' דמשמע דהכל כתיב גבי לוה וגם הא דקאמר לעיל ת"ל נשך אוכל הכל א"ש והיינו מה דסיימו התוס' והיינו דקאמר בסמוך וכו' דהכל כתיב בלוה וכי קאמר נשך אוכל כו' שר"ל כאלו אמרו לפירושם אתי הכל שפיר ע"כ ודבריו אלו סותרין דבריו הראשונים פירושו ברש"י וק"ל אבל דברים אלו יותר נכונים ממ"ש מהר"ש ברש"י וז"ל מהר"ש ברש"י בד"ה ת"ל לא תשיך וכו' הכי משמע ליה השתא דבלאו גז"ש דלקמן יליף הכא נשך באוכל מלוה מלוה דכיון דאשכחן דשייך נשך באוכל אית לן למימר נשך דכתיב במלוה ג"כ אאוכל משתעי אבל למאי דמסיק רבית בכסף מניין ת"ל וכו' אם אינו ענין וכו' מה"ט נשך אוכל נמי אתיא באם אינו ענין לרבית אוכל כפי' רש"י לקמן וא"כ ע"כ דלא גמרינן מלוה מלוה משום דשייך נשך באוכל דא"כ לא אצטריך למיכתב נמי נשך אוכל בלוה לרבית אוכל כיון דאשכחן לשון רבית באוכל במלוה ומש"ה הוצרך לומר דלא גמרינן לוה ממלוה ולא מלוה מלוה מלשון השייך רק מגז"ש דלא חילקת וכו' והכל כתיב בלוה וכמ"ש תוס' כיון דגז"ש מופנה משני צדדין וכולה גז"ש כתיב בלוה אצטריך הכל בלוה כמ"ש התוס' וכו' ודו"ק ע"כ:

ובספר ת"ח הקשה לפי' רש"י בד"ה תנהו ענין לרבית כסף לרבינא דבמלוה גופיה כתיב הכל א"כ נשך כסף ונשך אוכל דכתיב בלוה למה לי נילף לוה ממלוה בגז"ש מה מלוה לא חילקת וכתב לכן נראה כפי' התוס' דמנשך כסף לחודיה ילפינן רבית כסף ואוכל דנשך קמייתא אכולהו קאי אכסף ואוכל וכל דבר אשר ישך והשתא ניחא דנהי דלא איצטריכא ליה משום רבית כסף ואוכל דמצינו למילף ממלוה מ"מ איצטריכא ליה [גבי לוה] משום כל דבר אשר ישך לאשמעינן דבעצים ואבנים נמי עובר בב' לאוין ולא תימא דבכסף ואוכל לחודיה עובר בב' לאוין דכל דבר לא כתיב במלוה ע"כ ודבריו אינם בעיני כלל כמ"ש לעיל [בגמרא מה נשך כו' דאינו גורר הלאו ממלוה ללוה]:

בא"ד וא"ת כו' כסף ואוכל למה לי כו' וי"ל כו'. ולא מיושב שפיר למה לי כסף ואוכל גבי מלוה לכתוב לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן דע"כ לשאר דברים צריכין ללמוד מגז"ש [מלוה דכתיב ביה כל דבר ונילף הכל מלוה] ועיין:

בא"ד וכן משמע בפרק נערה. ע"ש בתוס' פרק נערה וכאן בר"ן:

בתוס' בד"ה קרי ביה כו' והא דאמר כו' ה' מקראות אין להם כו'. לכאורה אין זה קושיא די"ל הכא מדלא קאמר ואכלך לא תתן במרבית כמו שאמר את כספך וגו' וכן בכל הני ועיין:

בא"ד כיון דקאי ע"כ נשך אכספך אמרינן ה"ה רבית כצ"ל:

בא"ד אלא אונתן דלאחריו לא אולקח דלפניו ולת"ק כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה אלא לאו דגזל וכו' דהא דקרקע כו'. כצ"ל ועיין מ"ש מהר"ש יצ"ו שנשאל לו כאן איזה שאלה דבפרק הגוזל אמתני' דשטפה נהר ממעט קרקע מכלל ופרט כו' ע"ש:

וגם בתוס' בד"ה לעבור עליו כו' ישנו איזה דקדוקים חדא דגם כובש שכר שכיר ניתק לעשה באותו הקרא דוהשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק גם אי קאי אכובש שכר שכיר א"כ והשיב את הגזילה נמי קאי אכובש שכר שכיר וז"א [דוהשיב את הגזילה לגופיה אצטריך וכמ"ש מהרש"א] וק"ל גם הטור כתב וכן הרמב"ם דאין לוקין על לאו דרבית ואונאה ע"ש [ומאי פריך ולוקמה ברבית ואונאה] ומה שהשיב מהר"ש לכאורה שקר דהא ר"נ וראב"י פוטרין בסמוך ממלקות משום דניתק לעשה ולכאורה אפשר לפרש דבשלמא שילוח הקן מיקרי ניתק לעשה שלא יקח האם על בנים ואם לקח עדיין יש תיקון שלח תשלח וכו' וכן לא תגזול ואם גזל והשיב אבל כובש שכר שכיר לא תכבוש רק נתן תתן וכו' ודו"ק היטב ואם עבר איזה ימים ונותן אח"כ קעבר על לא תלין וצ"ע ומה שהטור פסק ברבית אין לוקין שניתק לעשה הוא למאי דקי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל בסמוך כר"י דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מיהו עיין בסמוך דף ס"ב ע"א בתוס' בד"ה לא מה קום ועשה כו' [דכתבו דלכ"ע הוי ניתק לעשה. מ"מ] אין משם קושיא דהכא קאי לרבא [דסבר דאינו יוצאה כר"י] ועוד מ"מ לאו דלא תשימון פליגי בה [ופריך ולוקמה ברבית היינו לאו דלא תשימון. ומ"מ לא מיושב שפיר דלא תשימון לאו משום גזל נגעו בה דנוקמה עלה לא תגזול באא"ע]. עיין לעיל דף ה' ע"ב בתוס' בד"ה בלא דמי משמע להו [שם כתבו דלא תחמוד דהוא ג"כ בלא דמי היינו לא תגזול ולעבור עליו בשני לאוין אף דהוי ניתק לעשה]:

עוד שם בד"ה לעבור עליו יש בו חסרון גדול בדפוס באסיליאה ונדפס בשאר גמרות:

בא"ד וא"ת והיכא ס"ד למימר דגזל עובד כוכבים אסור כו' ורבית ואונאה שריא בעובד כוכבים וכו'. דלא מסתבר להו לומר דבלאו מיעוטא הוי מוקמי לאו דגזל אגזל גופיה ואגזל עובד כוכבים דלא שמעינן מרבית ואונאה זה אין סברא ועיין:

סא:

גמרא לא תגנובו כו' . לישנא דקרא בלשון רבים מיושב בהכי דסתם גונב למיקט ולתשלומי כפל גונב בפני הבריות דמגיד לחביריו שלא יחשדוהו לגנב ממש כ"כ בת"ח. ומה שהקשו אמה שאמרו בפ"ק דב"ב ברכת אובד עלי תבא שהיה גוזל שדה וכו' אכתוב שם אי"ה:

גמ' לטומן משקלות וכו' . אבל אמשקל גדול ולעבור עליו משעת עשייה אפשר דהתם לא אהני מעשיו עדיין דמסתמא המוכר יראה ויבין אבל טומן הוא רמאות שאינו ניכר בכמותו ומטעה הבריות לכך עובר עליו משעת עשייה או אפשר דנכלל בלאו דלא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכו' דבפרשת כי תצא:

ברש"י בד"ה לא ימדוד וכו' המודד וכו'. ולא מפרש אאחד מן האחין דלישנא דגמרא הכי משמע דאל"כ הול"ל לאחד בימות החמה ולעצמו בימות הגשמים רק הגמרא גופיה אמאי לא מפרש הכי משום דנכלל בגזל אבל בלא תעשו עול במשפט לא נכלל:

בתוס' בד"ה שתולה קלא אילן כו' . כתב בספר חכמת שלמה רבתה התימה בדבור הזה כו' [כי מה בכך שעובר על מצות ציצית וכי משום זה לא יזהיר השי"ת שלא יעשה ערמה בדבר כי הוא היודע להבחין וכו'] ע"ש הדוחק שלשון תוספות אינו סובלו כלל ומהר"ם ז"ל האריך בזה בכפתור ופרח חוזר חלילה והעלה חרס בידו גם דברי מהר"ש יצ"ו דדוקא היכא שמכשיל חבירו כתב רחמנא אף שחברך לא ידע אני הוא שהבחנתי אבל ציצית שהוא בין אדם למקום לא שייך בזה אני ה' דבכל מצות לכתוב ג"כ יציאת מצרים אם עברו בסתר וע"ז כתבו דמ"מ אצטריך לעבור עליו וכו' ולהורות זה ע"ש ודלא כהרא"ש שכתב ולמוכרו לאחרים וגם זה דחוק והפשוט יותר מכל מה שכתבו הם נראה לומר דיציאת מצרים בכל אחד מורה על דבר וברבית אני הוא שהבחנתי וכו' עתיד ליפרע ממי שתולה מעות בעובד כוכבים אף שזה אין עבירה ועדיין לא עשה כלום עם כל זה אמר אני ה' הבוחן כליות ולב יודע מיד הכוונה ועתיד ליפרע וכן ממי שטומן משקלות דבכל זה עדיין לא עשה כלום אבל ממי שתולה קלא אילן בבגד שלו מיד עובר על מצות ציצית ולמה כתב יציאת מצרים בזה מ"מ אצטריך לעבור עליו משעת תליי' אף שלא לבשו. א"ל על פי' זה יציאת מצרים למה לי במשקלות מכח לאו גופיה במשקלות דמיותר נסתיים כדלעיל אפשר לומר אחר דכתיב יציאת מצרים מוקמי ליה ללאו אטומן דבלא"ה דלמא אמיקט וכו'. והר"ן מפרש כאן מכביד המשקל וקאי אלוקח ולעיל גורע [שהמלח שואב הלחלוחית ומיקל] ואמוכר מיהו לפי"ז לשון טומן לא מדוקדק שפיר וק"ל ולא ניחא להו פירוש האשר"י למוכרם וכו' דא"כ באונאה הו"ל למיכתב יציאת מצרים הניחא בשרצים דאי לאו דאסר ליה רחמנא קרבי דגים טמאים מ"ש קרבי טמאים מטהורים [ואין בו אונאה לולי האיסור] וק"ל. ועפ"י דעת האשר"י [יש לפרש דברי התוס'] כשבא למוכרו תולה בבגדו שיחזיקו העולם ציצית זה בתכלת ולכך תלאו בבגדו ואומר לכל תכל' הוא שיקנוהו ג"כ ממנו וע"ז כתבו ואע"ג דעובר וכו' ולמה לי ואומר תכלת הוא ורוצה להראות לעולם וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה רבא אמר וכו' . עיין מה שהעיר מהר"ש יצ"ו בדבור זה מהתם בגמ' ועיין במה שאכתוב לקמן דף ס"ה ע"א בגמרא:

סב.

גמרא חייך קודמין כו' . מילי מילי קאמר קרא אל תקח מאתו נשך וגו' ועוד תעשה וחי אחיך וגו' ויש מפרשים דכתיב אם כסף תלוה וגו' ואמרו חובה וכן כאן כתיב והחזקת וגו' ויאמר נא ישראל אם אין לי אלא פשוט אחד ואין בו כדי לי ולו וכו' לז"א עמך חייך קודמין ולפ"ז צ"ל הא דר"ע ממשיל משלים באופן אחר משום דבן פטורא נקיט למלתא הכי דלא יליף מקרא. ור"א דלעיל [דיליף מוחי אחיך לרבית קצוצה לא פליג אר"ע תנא רק מעמך דריש ליה [הא דר"ע] וכ"כ האשר"י. מה שמקשין העולם מעמך דעבד עברי [דאם אין לו אלא כר אחד יתנהו להעבד ולא אמרינן חייך קודמין אפשר לומר דהכא אם נותן לחבירו גם חבירו מצווה עליו לחזור וליתן לו לקיים וחי אחיך עמך א"כ אין לדבר סוף [ולהכי דריש עמך דחייך קודמין] אבל הכא האדון מצווה כי טוב לו עמך ולא העבד עוד י"ל עמך משמע לעולם בשוין והתם אם יש לו כר אחד משתמש הוא בו היום והעבד למחר וחוזר חלילה לקיים עמך ובאותה שעה שהעבד משמש בו מקרי קונה אדון לעצמו אבל הכא וכו' [דלא אפשר להיות שוין] וזה דוחה דלעבד (בכך) [כבן] פטורא עי"ל דהכא סברא חיצונה כבן פטורא השתא דכתיב עמך לאפוקי מסברא חיצונה דחייך קודמין אבל התם הסברא אדון קודם מורה עמך שניהם שוין ואם אין לו אלא כר אחד היכי ליעבד ישתמש האדון לא יהיה שוין לא ישתמש לא זה ולא זה הוא מדת סדום וכו' כדאיתא התם עי"ל הכא מצוה לחיות נפשו ג"כ התם אינו מצוה וכו'. (עיין היטב כי נמחקו כאן איזה תיבות מכתב המחבר):

גמ' מיתיבי הניח להם כו' . עיין בשלטי הגבורים דלמא כאן איירי כשאותן מעות של רבית בעצמו בעין [כדקתני הניח כו' מעות של רבית] ור"י איירי באינו בעין דתקשי בלא"ה לישני דאע"פ שיודעין שהם רבית [דקתני בברייתא מש"ה קתני ביתומים דוקא] אלא מקשה אר"א ומקשה מסיפא דבר מסוים חייבין להחזיר וכו' וידע הכל דע"כ צ"ל בעשה תשובה וא"כ קשה מאי בעי גביה כיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינים אליביה הניחא לר"י אבל לר"א קשה [וא"ל] אמאי לא מייתי הסיפא. [אי הוי מייתי הסיפא] ה"א דמקשה קושיא הפשוטה [מרישא לר"י] ומייתי הסיפא לתרץ קושיא הראשונה [דדלמא איירי כשאותו מעות בעין] דע"כ ליכא חילוק בין בעין דא"כ [אדמחלק בסיפא בין דבר מסוים] הו"ל לחלק מניה וביה באביו [בין כשהוא בעין] ובאמת זה אינו קושיא דמחלק בבנו מניה וביה [הכל בבעין] ולהכי לא מייתי הסיפא וה"ק אני מקשה מסיפא [אר"א] ואלו הייתי מביאו ה"א דמקשה מרישא קושיא הפשוטה הא אביהן חייב להחזיר [וא"ל] מה משיב. התרצן הבין קושיא הפשוטה [לר"י. וא"ל בבעין] מדקאמר של רבית רבית ב' פעמים יש לו הוכחה דהול"ל הניח להם אביהם מעות אע"פ שיודעין שהן של רבית כו' אלא להורות שהמעות רבית [דרישא אינו] בעין [וא"ל דלמא באמת] מקשן כתרצן ומקשה קושיא הפשוטה ז"א דא"כ קשה נירונבורגר עם המקשה שלאחריו [דהיאך הבין המקשן הראשון דמשמע ליה ברייתא כר"א והלא ברייתא שניה משמע כר"י וכדמקשה אח"כ אר"א וכמו שמבאר. דא"ל] אדרבה בפשטא דשמעתין ליכא נירונבורגר [דתרוייהו אר"י קא מקשי] ולפי דברי [דקושיא הראשונה אר"א] יש נירונבורגר ז"א ע"כ המקשה שלאחר זה מקשה אר"א דתיקשי למה זה הגזלנים ומאי ניהו מלוי ברבית גזלנים ופירושו למה לי או למה ליה להמקשה לפרש זה מקודם אלא הקושיא דוקא רבית דבע"כ דומיא דגזלנים שלא נתן לו מדעת חייב להחזיר אבל רבית דיהיב מדעתיה אינו חייב להחזיר וקשה לר"א בקצרה נירונבורגר י"ל הא דמברייתא דלעיל משמע דמחזירין היינו לצאת ידי שמים [ומקשה אר"י דפוטר אפילו לצי"ש] וברייתא [שניה] מצד הדין [בעי דוקא רבית בע"כ וקשה אר"א דסובר דאף רבית מדעתו חייב להחזיר מצד הדין] אך עתה שאמרתי דדיוקא שאין לחלק בין בעין הוא מדקאמר רבית רבית דלמא קמ"ל לצי"ש ומצד הדין וכו' [ע"כ דלא משמע ליה לחלק בלצי"ש וקשה נירונבורגר אע"כ דגם קושיא הראשונה הוא על ר"א] ומשני אשניהם שפיר תנאי היא וכן שינויא קמא [שלא הספיק] כו' ועיין דוחקים רבים ושיבושים הרבה:

גמ' מאי אע"פ שגבו איכא. לישנא דאע"פ לא יתכן אי גזול גזול וליכא אע"פ אי לא גזול וניחא אע"פ גזלנים קרית ליה:

בתוס' בד"ה אי עשה תשובה כו' ואפילו למ"ד אינו יוצאה וכו'. אזלי לשיטתייהו דבסמוך דלמ"ד אינו יוצאה בדיינים אף לצאת ידי שמים אין מחזירין [דאל"כ שפיר מקשה בפשיטות מאי בעי גביה הא בעי להחזיר לצי"ש] מדלא משני בסמוך אברייתא דגזלנים לצי"ש כדבסמוך ועיין בתוס':

בתוס' בד"ה לא מאי קום וכו' והיכא דלא גבה עדיין הרבית לת"ק וכו'. כתב מהר"ש אין לפרש דבריהם דדוקא בלא גבה עדיין הרבית דאז אי אפשר לתקן הלאו דליכא כאן השבה אבל אי גבה הרבית ע"י השבה שפיר נתקן גם הלאו של לא תשימון דהא אפילו לר"נ וראב"י כתבו דלאו דשימה מיתלי תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור משמע הא אם לא נקרע השטר קודם שיגבה חייב בלאו דשימה ולא נתקן בהשבה אלא משום דר"נ וראב"י נקטו התוס' היכא דלא גבה הרבית והיכא דגבה הרבית מודים דחייב משום לאו דלא תשימון ולא נתקן בהשבה אלא לאו דלא תקח ע"כ לפי' התוס' צ"ל דמ"מ קאי ה"נ מסתברא [דשימה מלתא היא] דאין סברא לומר בעדים שיתלה בהיכא דבא לידי גבוי ואז עברו הלאו ועיין:

בא"ד והמקשה לא הבין וכו' . בזה כתב מהר"ם ז"ל דלפירש"י י"ל דשפיר הבין המקשה דהמתרץ השיב לו דלעולם לכ"ע ס"ל דבגבה אין מחזירין ולא שייך בו קום ועשה וחייב מלקות ולא פליגי אלא כשעדיין לא גבה רק שנכתב השטר ופליגי אי קריעת השטר מיקרי קום ועשה או לאו אלא דפריך מאי קסבר וכו' ר"ל ממנ"פ אי כתיבת השטר הוי כגבוי א"כ הוי כאלו כבר קיבל וגבה הרבית ובגבה הא אמרת דכ"ע אין מחזירין וליכא קום ועשה א"כ אמאי פטרי ר"נ וראב"י ומדפטרי וס"ל דקריעת השטר הוי קום ועשה משום דחייב לקרוע שטרא מכלל דבגבוי כבר נמי מיחייב לאהדורי ופטרי ממלקות דמה לי קריעת שטר ומה לי השבת רבית דקריעת שטרא נמי הוי השבתו ואי כתיבת השטר לא הוי כגבוי א"כ לא עביד עדיין כלום וא"כ אמאי חייב לת"ק ומשני לעולם לאו וכו' ות"ק מחייב עליו משום דמיקרי שימה ועולה הכל כהוגן אבל לפירוש התוס' דהתרצן השיב דלכ"ע מחזירין דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כר"א ולכ"ע לאחר שגבה איכא קום ועשה ולא לקי והשתא מן הסברא הוא דאי לא לקי אפילו היכא דכבר גבה הרבית משום דאית בה קום ועשה כ"ש דליכא חיוב מלקות בכתיבת השטר דכ"ש דאית ביה קום ועשה אע"כ צ"ל דהמתרץ השיב דאה"נ דעל לאו דלא תקח לא אשכחן מלקות דלעולם אית ביה קום ועשה ולא פליגי אלא בלאו דלא תשימון אי מיחייב עלי' מלקות או לא וא"כ אי איתא דהמקשן הבין טעמו של המתרץ לא הוי שייך ליה למיפרך הא דפריך מאי קסבר אי כגבוי וכו' דקושיא זו אין לה טעם ע"כ:

בסה"ד וי"ל דהכי הלכה דפטור כו'. נראה דבזה מיושב נמי אמאי לא קאמר דפליגי בהא אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי או לא [ואי לאו כגבוי לכ"ע מיתלא תלי עד שיגבה רק דת"ק סבר שטר העומד לגבות כגבוי] דבעלמא פליגי בזה ב"ש וב"ה [אלא משום דהלכה דלאו כגבוי דמי]:

סב:

גמרא וכי אין לו יין מאי הוי אחר שיצא השער ליין כדפי' רש"י כתב הר"ן הכי משמע ליה דמתניתין ביצא השער ליין נמי איירי דאי לא פשיטא דהא תנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כו' ולפי"ז יש ליישב קצת הא דמייתי מתניתין ולא מקשה ממתני' דהכא דשרי גבי חטין דדלמא משום דיצא השער אבל ודאי הא א"ל כלל דאי לא יצא השער ליין אפילו יש לו אסור דז"א כדמוכח לקמן בהדיא [וכדקתני היה הוא תחלה לקוצרים כו'. ] וכן לעיל בתוס' בד"ה לספק סלתות:

גמ' אי דלא כאיסרו וכו' אפילו יש לו נמי. דלא מסתבר לומר לקושטא דמלתא מתני' כיון שבא מכח פיסוק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר שרי טפי מכאן שבא מכח הלואה [רק דרבותא הוי כמ"ש תוס' לפירוש רש"י]:

גמ' אי אית ליה חמרא כו' פירי יהיב ופירי שקיל. לשון הנ"י דאע"ג דלא יהיב ליה אלא דינר זהב ושקיל חמרא בל' הא יהיב ליה נמי חטין דשוה ל' וכיון דפירי יהיב ופירי שקיל לית לן בה ואע"ג דסוף סוף זה לא שקיל אלא דינר זהב וזה שקיל חמרא שוה ל' אלא דחשבינן הני זוזי כהעמיד מלוה ע"ג פירות והא הלכתא הוא דמותר והלכך מעמידין אותן ל' שעל פירות כשער שבשוק והוא דיש לו:

גמ' הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרים מעיקרא נמי כו' . ולא מקשה מעמדו בל' דינרין דזה אין ליישבו [ולהכי מסדר קושיתו מקודם מהיכא דאפשר ליישבו] ומקשה בסוף מוקדם [מבדינר זהב וכן השער] או דלמא עמדו בל' וכו' נמשך אדלעיל [ר"ל אשעה שלקח ממנו חטין בדינר זהב קאי דאז עמדו בל']:

ברש"י בד"ה מתני' בבא לחוב כו' שלא נתן לו זה המוכר וכו'. כאלו הבין המקשן שנתן המוכר ללוקח דמי החטין וכן משמע באמת מלשון המתרץ בבא לחוב בדמיהן עסקינן ובמקשן מפרש רש"י והוא חייב לו החטין או המעות הרי הוא כפוסק וכו' וכן משמע שהבין המקשן דאי ידע שיש חילוק [בין בא לחוב רק שהבין שנתן לו המוכר דמי החטין] אין כאן מקום קושיא דריהטא דמתני' משמע דביין פסק בחוב דמי החטין וקושיתו איין קאי לפירש"י גם מדהביא רבה כדתני' וכו' אלו הוי ידע [המקשה] שיש חילוק (כן) [רק רבה] מפרש מתני' דאיירי בבא לחוב לא הו"ל למייתי ראיה ע"ז ואפשר דכולהו איתנייהו ולא ידע כלל דלמא סיפא איירי נמי בכי ה"ג [שנתן לו דמי החטין] ואת"ל דבהקפת החטין מ"מ לא ידע חילוק או התרצן מסופק במקשן מאי דעתיה ומפרש לו תרוייהו. ולפי' התוס' לא מיושב שפיר למה מביא כדתניא לפי מ"ש וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' וגורע בהבאת הברייתא [דקתני אע"פ שיש לו]:

ברש"י בד"ה דלא כאיסרו כו' יקנה לו עכשיו בשוק במעות שקיבל כצ"ל. אבל הכא אע"פ שיש לו בביתו אסור:

ברש"י בד"ה מותר שהרי כו' ובד"ה הא בדינר זהב כו' מעיקרא אוקמיני' ברבית כו'. דאע"ג דטרשא שרי למכור סחורה בהמתנה יותר מדמים ובלבד שלא יפרש כדלקמן דף ס"ה מ"מ הכא דמתחלה היה [רוצה להיות] נושה כו' [דקאמר הלויני] אסור או בלא"ה היכא שיצא השער אסור דר"נ [דאמר טרשא שרי] איירי בדבר שאין שומתו ידוע כמו שכתבו התוס' בסמוך דף ס"ג ע"ב בד"ה דאמר ליה יהיבנא לך כו':

בתוס' בד"ה לקח וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק וכו'. אין נראה לפרש דמכח סברא בחוץ מקשו שהיא סברא פשוטה חדא דא"כ לפי פירושם לא הו"ל לרבה לסיים כדתניא וכו' ולא הול"ל רק לחוב בדמיהם עסקינן ועוד דלקמן דף ס"ג ע"ב איתיבי' ר"פ ור"ה לרבא כולם אם יש לו וכו' דש"מ דלא ידעו חילוק בין הלואה לזביני אלא כיון דידע היתר ברישא בחטין משום דנתן לו מעות האיך לא ידע לחלק ועוד למאי דלא ידע לחלק אמאי לא מקשה מ"ש רישא מ"ש סיפא וכו' ועיין וז"ש [בסמוך לפירושם] ועיקר קושיתם מכח חטין וכו' דמ"מ גם מיין מקשה וכן נקטו בלשונם וכי אין לו יין וגם חטין מאי הוי וכו' ומהר"ש כתב הכי פסיקא להו מדקאמר אע"פ שאין לזה למוכר יש לזה ויכול לקנות ממנו עכשיו בדמים דלא שייך למימר הכי בפוסק עמו בחוב שיש לו עליו [וגם עליו קשה כל מה שהקשה לעיל]:

בא"ד ומשני בבא לחוב כו' ומיד הו"ל למיפרך כו'. וא"ל למה באמת דוחקו לפרש בהלואתו נפרש אסור איין ולקח כפשוטו ונקיט רישא לרבותא דמשמע ליה פשטא דמתני' אסור קאי אכולהו:

הפשט ברי"ף כפי' התוס' ודילג מלת יין וכי אין לו מאי הוי כו' וגריס ומאי לקח וכו':

בא"ד וא"ת וכו' . למסקנת תירוצא דרבא הקשו אבל קודם המסקנא היינו קושית אביי מאי אריא אין לו כו'. דא"ל דמקשו למה תלי אביי קושיתו אברייתא אף זולת הברייתא קשה דאביי מקשה אף אחטין אפילו יש לו חטין ויין דע"כ צ"ל הכי [דקושית אביי אחטין] דאל"כ קושיא דאביי וכו'. (עיין כאן היטב כי חבל על דנמחק כאן איזה תיבות מהכתב המחבר):

בתוס' בד"ה אע"פ שאין לזה כו' דאע"ג דלא משך כו'. יותר הו"ל לתפוס ביש לו ועיין:

בתוס' בד"ה הרי שהיה נושה כו' שלא פטרו ממנה כו'. כתב מהר"ש וכדאקשינן מאי אריא אין לו כו' ליכא למימר דמתני' דהכא איירי שפטרו מהחוב דא"כ כיון דמעות קונות בכי ה"ג אפי' אין לו נמי מטעמא דאע"פ שאין לזה יש לזה ע"כ ויותר נ"ל דמאי דוחקיה דמתני' לאשמעינן דין של איזהו תרבית כשפטרו מהחוב ואין לו לוקמא כשלא פטרו ואף כשיש לו דומיא דברייתא ועיין:

סג.

גמרא מיתיבי כולן אם יש לו מותר. ויש לו ונתינת דמים כשיצא השער ואין לו אין סברא לחלק [ולומר דרב אוסר דוקא ביצא השער ואין לו אז חטין והכא כיון שיש לו חטין בשעה שפסק מותר לתת אח"כ דמיהן]:

גמ' כשמשך. ויש לו דקתני ר"ל אם משך וכן מתני' נמי ה"פ ויין אין לו שלא משך אף שיש לו ובספר ת"ח מקשה וא"ת ואמאי קתני אם אין לו אסור לפלוג וליתני בדידיה בד"א כשמשך וכו' וי"ל דמשום חטין קמייתא נקיט הכי דאם יש לו מותרות בלא משיכה דלא בעינן משיכה בחטין קמייתא אלא משום יין דבתר הכי אבל חטין גופייהו אם יש לו מותרות בלא משיכה דעושין אמנה בפירות לכך הוצרך למימר אם אין לו אסור וכן במתני' צ"ל הכי לרב משום חטין קמייתא נקיט אין לו [דיין אין לו פירושו יין וחטין אין לו דאסור גם החטין ולגבי חטין קמייתא דוקא אין לו]:

גמ' הא מני ר"י הוא. ואין מוכרח משום זה דמתני' כר"י דמלתא פסיקתא נקיט אין לו לכ"ע אסור. [וז"ל הנ"י] כתב הרמב"ן דלא בעי בהעמדת מלוה שיצא השער כיון דבעינן שיש לו אע"פ שלא יצא השער מעמידין דדוקא בנתינת מעות שפוסק בפירות אפילו אין לו הוא דבעינן יצא השער והא דכתב רש"י [הוא בד"ה מעמידין מלוה כו' ע"ג פירות כו'] כשער של עכשיו לאו דוקא:

והא דאמרינן והוא שיש לו כתב הרמב"ן כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליו כמה טיפין ונתן הרשב"א טעם משום דבלוה כל שיש לו טיפה ולוה עליו כמה טיפין רואין כאלו לוה טיפה נגד טיפה שיש לו וכשהם שתים [עם מה שלוה] לוה שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר ע"כ:

האשר"י מפרש ברב אושעיא אם אין לו חטין או מעות ולא הזכיר זה שום פוסק וכתב הב"י שאינו מלשון האשר"י ואולי הגהה הוא ושמא משום דפשוט הוא דמה לי הן וכו' או אפשר דכוון הרא"ש אין לו מעות ר"ל דבהלואה הוא [שלא נתן לו מתחלה מעות] ואין לו חטין ועיין בלשון רש"י:

בתוס' בד"ה דאמר ר' ינאי וכו' . עיין באשר"י שהסכים לפי' הרשב"ם דאי ס"ד דר' ינאי שרי אף למשקל דמי מנ"ל להגמרא דרב אסר למשקל אף פירי דפריך ליה מברייתא דרב אושעיא דלמא לא פליג עליה דר' ינאי אלא בזוזי דמחזי כרבית אבל בפירות אחרות מודה דשרי הלכך נראה דר' ינאי לא שרי אלא בפירי וכו' והא דאמר רב לטעמיה משום דרב מחמיר באמנה [ולא הוזכר בהדיא ברבי ינאי איסורא במעות] וק"ל. ויראה קצת ראיה לסברא זו שאינן שוין פירות אחריני להדמים לעיל באוקימתא דאביי אי אית ליה חמרא ללוה דיהיב ליה בשלשים דינרין פירי הוא דשקיל מיניה וכו' דש"מ טעמא דיין אין לו זוזי הוא דאסר אבל יין שרי:

בתוס' בד"ה כשמשך כו' ול"ד לסאה בסאה וכו'. אף דאף סאה בסאה שרי ביש לו הכא כשמשך הסאה ונותן לו אח"כ אין לו זולת מה שנותן לו:

בא"ד משיכה דהכא וכו' . ר"ל אף שמשך לא לקנות שיהיה כשנותן לו אח"כ כהלואה רק לענין היתר פסיקה וכו':

בתוס' בד"ה צד אחד וכו' דבהלואה נמי שרי וכו'. רש"י לא פי' כאן כן וכן לקמן ע"ש:

בתוס' בד"ה רבית ע"מ וכו' בתי ערי חומה וכו'. ומשכנתא בלא נכייתא דקרי לעיל אבק רבית היינו כרם והכא בית ע"ש בתוס' בערכין ולקמן בסמוך דף ס"ד ע"ב בד"ה ולא ישכור:

בא"ד וי"ל לרבא איירי התם וכו' על שדר בו. ובאמת רבא מוקי לה אף כרבנן [ומנכה לו קודם הפדיון] ודמשני התם כר"י היינו משום דנראה דחוק לאוקמי בכה"ג דהתנה עמו וכו' אבל לרבא בע"כ צ"ל הכי וק"ל:

סג:

גמרא מה לי הן וכו' מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן. הרשב"א מפרש באופן אחר וה"ק מה לי בדמיהן כשבא באיסרו לידו שפוסקין על שער שבשוק ומה לי הן כשנתן לו החטין בשויין ובא לפסוק באותן חטין יין מותר [ביצא השער על היין] כאלו נתן לו דמי החטין שהם המעות ולא תימא כי שרי לפסוק על שער שבשוק ה"מ כשבא במעות לידו דמצי למיזבן בהן בשוק אבל פירות לא דדלמא לא מזבני ליה הני פירות קמ"ל דכי היכי דפוסקין על שער שבשוק כשבא במעות לידו כך וכו' ודו"ק:

גמ' איתיביה ר"פ וכו' . ואמתני' [דיצא השער] ל"ק להו לכאורה היה נראה לומר דרבה ור"י דבסמוך מפרשי מתני' דאע"פ שאין לזה יש לזה ר"ל שאינו טובה ללוקח ושקלי טיבותא וכו' שלולי היה לזה היה לזה וא"כ י"ל דמתני' איירי ביש לו רק נותן טעם דהא מ"מ יש לזה הנאה וע"ז אמר אע"פ שאין לזה וכו' אבל ז"א דבהדיא תנן דאם יש לו מותר לפסוק אע"פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו וכו' והביא רש"י בסמוך ולכן מקשו רש"י ותוס' שפיר מאי קמ"ל וכו'. ובספר ת"ח מקשה קושיא זו וכתב וא"ל דאינהו הוי סבירי דיצא השער דמתני' בשער גדול באכלבי וארבי ורב אושעיא בשער דבשוק שהיא קטן קאמר דע"כ רב אושעיא אפילו בשער גדול קאמר מדפריך לעיל וכי אין לו מאי הוי והתנן יצא השער פוסקין ולא משני דהא דיצא השער פוסקין בשער גדול ומתני' דהכא בשער קטן איירי אלא צ"ל דס"ל דסתם יצא השער כי היכא דמתני' דלקמן בשער גדול ה"נ בשער גדול וא"כ כיון דמתני' דהכא איירי בשער גדול רב אושעיא נמי בשער גדול איירי דאי לא"ה היאך משני רבא דמתני' דהכא אתיא כרב אושעיא דאמר אין לו אסור דלמא רב אושעיא בשער קטן איירי וכו' ונכנס בדוחקים והאין לומר דכתב הוא הנכון דשער גדול מקרי יש לו (מעות):

מ"ט אמרו רבנן וכו'. והא מתני' קאמר טעמא אע"פ כו' ואי מ"מ קשה להו אף דהמוכר יכול לקנות מ"מ ללוקח יש הרווחה [ז"א] דכי היכי שהמוכר יכול לקנות תבואה ג"כ הלוקח יכול לקנות אבל מ"ט מקשו אאמרו רבנן על השער שבשוק ומתני' יצא השער סתמא תנן דאיכא לאוקמי באכלבי כמ"ש רש"י ומקרי יש לו אבל בשער קטן בדוחק יכולין לקנותו דאיכא רווחא ללוקח וכו' ולכן סמכו דבריהם אמלתא דרבא דדייק מדר' ינאי אשער שבשוק ולכן מקשו ע"ז הא בעי למיתב זוזי לספסרי וכו' אבל בשער גדול א"צ ספסרי. ובספר ת"ח כתב מדנקטי שער שבשוק ולא קאמרי סתמא מ"ט פוסקין על השער אע"פ שאין לו משמע דדוקא אמלתא דרבא קבעי דדייק מר' ינאי דפוסקין על שער קטן דהיינו שער שבשוק שהוא ע"י קצת חמרין שמביאין תבואה לשוק ותימה אמאי לא קבעי הכי אמתני' דלקמן דקתני בהדיא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה וי"ל דאמתני' פשיטא להו דאיכא למימר האי טעמא שקילא טיבותך דמאי אהני ליה וכו' אבל אהך מלתא דדייקינן דפוסקין על השער שבשוק שהוא שער קטן קבעי שפיר מ"ט פוסקין דלכאורה לא שייך האי טעמא [שקילא טיבותך] כיון שהלוקח יכול לפסוק אפילו על תבואה הרבה שיתן לו המוכר כל השנה כולה כשער הזה ולפעמים כל התבואה כולה שמביאין החמרין על השוק איננו כדי השיעור שפוסק הלוקח עם המוכר וא"כ לא שייך ה"ט אבל מתני' דאיירי בשער גדול כדורמס ואכלבי וארבא כיון שמביאין הרבה תבואה פשיטא דשייך שפיר ה"ט וקאמרי דאפילו בשער שבשוק שהוא קטן שייך נמי האי טעמא דנהי דלפעמים כל התבואות שמביאין שמה אינו כדי שיעור שפסק אפ"ה מצי למימר אלו הוי זוזאי בידי הוי מזבנינא בהיני ושילי בזולא כלומר נהי דבפומבדיתא גופיה מקום רבה ור"י ליכא תבואה הרבה כשיעור שפסק מ"מ. המקומות שהן סביבות פומבדיתא כגון היני ושילי התם נמי מייתי תבואה ביומא דשוקא וא"כ שייך שפיר למימר אילו הוי זוזאי בידי כו' והיינו דנקיט היני ושילי לפי שהיו סמוכין לפומבדיתא כדפירש"י ז"ל וחשיבא כולו כשער אחד ומצטרפין להדדי מיהו קשה קצת כיון דאמתניתין פשיטא לן דטעמא משום דמצי למימר אלו הוי זוזאי כו' א"כ אביי דפריך לר"י אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה טפי הו"ל לאקשויי הכי אמתני' וי"ל דאי לאו הא דרבה ור"י אמתני' לק"מ דאיכא למימר דלאו בלוקח תליא מלתא אי מהני ליה אי לאו אלא במוכר תליא מלתא דכיון דקיבל דמים מן הלוקח והוא יכול לקנות התבואה בדמים הללו שהרי יצא השער כאיתנייהו בידו דמי ואם לא קנה עתה בשער הזול ונותן לו לאחר זמן בשעת היוקר איהו דאפסיד אנפשיה לאפוקי גבי סאה בסאה דלית ליה ללוה לא שייך למימר הכי לכך כשפורע לו לאחר זמן בשעת היוקר מחזי כרבית אבל אדר"י פריך שפיר דתלי טעמא משום דלית ליה הנאה ללוקח א"כ סאה בסאה נמי כיון דלית ליה הנאה למלוה אמאי אסור עכ"ל:

בתוס' בד"ה ופוסקין כו' אפילו בשוק של אכלבאי וארבא. כתב מהר"ש אף דאפילו ר"י לא מוקי מתני' אלא כדורמס מ"מ ר' ינאי הו"מ לאוקמי באכלבי וארבא ע"כ:

ומ"ש אפילו בשוק של אכלבאי וכו' אף שלכאורה אדרבה בשיש הרבה חטין למכור מזדמן לו פחות למכור מ"מ הוא ע"ד למתא ירקא ירקא שקיל שמזדמן הרבה לוקחים:

בתוס' בד"ה מהו דתימא כו' כעד שיבא בני כו'. וה"ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ"ע אפילו סאה בסאתים כדלעיל בפרק הזהב דף מ"ו ע"א בברייתא דהיו חמריו ופועלין תובעין אותו מעות בשוק [לתירוצא דרב אשי כיון דאית ליה נעשה כו' וכמ"ש התוס' ד"ה נעשה]. ואינו קשה דהו"ל להביא משנה דפוסק על הגדיש וכמו התם דבמחוסר תיקון שרי לכ"ע חמש בחמש ה"נ הכא ביש לו מזומן אלא שמחוסר גוביינא שרי אפילו סאה בסאתים כו' [כי היכא דהשתא יהיב טעמא דנעשה כו' והיינו דמעלינן ליה דרגא דאפילו בסאתים שרי ה"נ מהך דפוסק על הגדיש שזה הבל וא"ל אמאי לא משמיענו רב נחמן דינא בחמשה בחמשה ולא יצא השער האי מאן דיהיב וכו' דכי איתנייהו גביה שרי ליתנייהו אסור אע"ג דבעד שיבא בני שרי במקח וממכר [לכ"ע] אשראי לא הוי כעד שיבא בני כיון דמחוסר גוביינא י"ל דלרבותא דאיתנייהו שרי אפילו ד' בה'. ובת"ח ראיתי שמתרץ כמ"ש התוס' דלא שרי לפסוק על הגדיש אלא בשער לקוטות אבל ה' בו' לא כיון דאכתי לית ליה שמחוסר תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כרבית כאגר נטר ה"נ היכא דאית ליה אשראי במתא לא אסרו אלא אי אזלי ד' וא"ל יהיבנא ה' דכיון דאכתי מחוסר גוביינא אי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כרבית אבל אם לא יצא השער יכול לפסוק עליו [ה' בה'] אי אית ליה אשראי במתא אע"ג דליתנייהו גביה ע"כ ודין זה אינו מוכרח די"ל לרבותא דאיתנייהו [נקיט יצא השער] כמ"ש כבר:

סד.

גמרא דלמא אינש אחרינא גזלי' וכו' . וה"ה יהיב ליה מתנה:

גמ' א"ד אמר רבא אפשר דלא פליג ארב דרבא מפרש לרב איתנייהו לקטנים שרי אף הגדולים דמני' קרבו ליתנייהו אף לקטנים וכו' :

ברש"י בד"ה עישורייתא וכו' טעה בעשיריות כדפי' כו'. ר"ל שהיו רגילין למנות בחמישיות א' פעם ה' ב' פעם ה' וכו' וטעה בין נ' פעם ה' למ' פעם ה' דהיינו נ' בדילוג אחד ובה' העודפין טעה בין ג' פעם ה' לד' פעם ה' דהיינו ה' בדילוג אחד ולפי"ז נראה שרש"י מפרש שהם היו רגילין למנות כן בחמשה וכמ"ש התוס' אבל לא בעשיריות שאין דרך למנות י' בבת אחת ופירוש בעשיריות טעות של עשיריות בין מ' ונ' אבל מ"ש אם עישורייתא נינהו טעה בין נ' למ' וכו' נראה שר"ל שרגילין היו למנות אחד אחד ג"כ וטעה בין חמשים לארבעים ולכך כתב אח"כ יש היו רגילין למנות ה' וכו' ולפי"ז יהיה דלא כתוס' שכתבו לדידן בכל ענין וכו' וה"ה דהומ"ל שטעה בב' חמישיות כמ"ש אח"כ בט"ו וכ"ה רק ניחא ליה למימר בטעות אחד בין נ' למ' וכה"ג ועיין. גם עיין בגליון הרי"ף החדשים:

בתוס' בד"ה מה שעיזי כו' לא קשיא לרב כו' בשביל המתנת יום או יומים כו'. דלא מסתבר להו לפרש כמשמעות הלשון ההולך לחלוב כו' ומוכר לו מה שישנו בעין ומחליב לו מיד וליכא אגר נטר מותר אבל כך וכך ופוסק לו שעכ"פ יהיה כך וכך ושמא לא יהיה כל כך וצריך להמתין לו עוד והוי כאגר נטר ליה ולהכי אסור [ובסמוך מבאר טעמא דלא מסתבר להו הכי]:

הא דביש לו סאה אחד לוה עליו כמה סאין וכו' כתבו הפוסקים דדוקא סאה בסאה התירו כה"ג כמ"ש הר"ן בשם הרשב"א מלתא בטעמא בשמעתא דוכי אין לו יין מאי הוי [דבמקח ויש לו צריך שיש לו כל מה שפסק והביאו הגאון לעיל בשמעתא הנ"ל בדבור והא דאמרינן] נראה לדייק כן מהכא דמה שעיזי חולבות וכו' וק"ל. וז"ל הגהות מרדכי ההולך לחלוב וכו' מותר דאימא לא ישוה החלב כשיעור הדמים שנתן אבל מה וכו' כך וכך מכור לך אסור כיון שהתנה ליתן שוה יותר מן הדמים שנתן לו ושמא לא יהיה חלב בעיזיו כ"כ ויצטרך להמתין עוד פעם אחרת והוי אגר נטר ליה עכ"ל ולפי"ז לא יהיה מקום לקושית התוס' דהכא שרי דהוי יש לו עתה ובפרדיסא אכתי ליכא פירי ושמא יהיה אח"כ הרבה ממה שנתן וא"צ למ"ש [והתוס'] לא רצו לפרש הכי דרישא פשיטא דשרי בכה"ג וסיפא לא קאמר אם אין לו אסור וכו' משמע דבכל ענין אסור אפילו היה שיעור החלב בכך וכך שפסק לו ודוחק הוא לומר דמ"מ הפסיקה היה באיסור דשמא לא יהיה לו עתה כשיעור הזה ויצטרך להשלים בפעם אחר והוי כאגר נטר אבל זה א"ל [אף אם נסכים לסברת הודוחק נסתר מכח זה] דהו"ל לאשמועינן חילוק בלא כך וכך רק דאף בין הרבה ובין מעט לזמן מרובה אסור דכך עדיפא ליה לאשמעינן דאסור אפילו יהיה החלב כשיעור הזה [וחולב מיד מ"מ אסור כיון שהפסיקה באיסור] לכן מפרשו שאמר לו מה שעיזי חולבות ביום או יומים מכור לך ועיין. ולפי הגהת מרדכי צ"ל מ"מ מדמה דינו של רב אע"ג דממילא קרבו אסור אף שאינו דומה דהכא קרי כזרתא בעולם אבל התם כשלוקח חלב הזה ליכא חלב בעולם דזה לא אסיק אכתי אדעתיה והוא חילוק דרבא באיכא דאמרי מניה קרבו ודוחק ועיין:

בא"ד דלא שכיחא הוא. ר"ל תחלה כתבו דהכא אין רגילות לזלזל כ"כ בשביל המתנת יום או יומיים והוי קרוב לזה ולזה שיכול להפסיד שלא ישוו הדמים כמו שיכול להרויח אבל בפרדיסא לא אמרינן שיכול להפסיד שלא יהיה כ"כ יין כדמים שנתן כיון דפסק הן רב או מעט דקמוזיל טובא וקרוב לשכר דאי משום תיוהא שיפסיד הכל הא לא שכיח. ומקשה מהר"ש לפי"ז למה אמר רב גרמידא דהוי כמו כך וכך אף כשפסק לו כשהן בני זרת הן רב או מועט יגיעך אסור כיון שהוא לזמן מרובה כפרדיסא ז"א דזה ידוע דרך הקישות שבלילה אחד יגדלו מאד וכשהן בני זרת יצמחו בליל אחד להיות גדולים גרמידים וליכא כאן אגר נטר כלל כמו בחלב משא"כ בפרדיסא שימשך הזמן חצי שנה בין בוסר לבישול:

ומ"ש במשכנתא דסוריא קונה קרקע לפירות מעכשיו במעות ושטר וכו':

בא"ד משום תיוהא שהיין יהיה רע כו' . הוצרכו לפרש תיוהא בענין אחר דכיון דמקבל עליו כך וכך הינין ליכא תיוהא ומ"ש מבקרי ועיזי:

בא"ד ולאיכא דאמרי נמי דשרי רבא כו' . קאי ג"כ אתירוץ ראשון דלא"ד אפילו כך וכך שרי בקרי דמוזיל גביה ודאי ולא תלוי בהמתנת יום או יומים:

בסה"ד כשלא יצא עדיין הפירי כלל. אבל בקצרה א"ל הכי [בעיקר קושיתם מפרדיסא] דהכא מה שעיזי חולבת שרי אע"ג דלא מניה קרבו [לא"ד. והוי מותר אינו בעולם] לכך הוצרכו לומר דאיירי בכך וכך דכה"ג בחלב אסור [או כתירוץ קמא] רק לאיכא דאמרי דבקרי שרי איירי התם כשעדיין לא יצא הפירי:

בתוס' בד"ה אי תקפה כו' אפילו הביאו הלוקח לביתו וכו'. מקשו אף אכשמשך וכיון דאפילו בלא מתנה הדין כן ודאי דשרי ומשמע להו דמסתמא הכא עדיין בחביתא דמוכר:

בא"ד תיפוק ליה דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי שרי להתנות. דרבנן [מיישב קושית מהרש"א דלמא רבנן לא התנו] יהבי זוזי אחמרא בתשרי לברור להן הטוב בטבת [והיינו התנו שלא יהיה חומץ] ונתן טעם מש"ה שרי לעשות כן דמעיקרא וכו' הא אפילו תקפה לא היו צריכין לקבל עלייהו [היכא דהתנה] כיון דמקבלי עלייהו יוקרא וזולא שנותנין מעות עלה וקיבלו עלייהו עכ"פ לקיים המקח. ועוד דבלא קיבלו עלייהו אסור שקרוב לשכר אם נתיקרו ורחוק להפסד דזילא הוא כדאמרי' הכא ועיין:

סד:

ברש"י בד"ה א"צ להעלות וכו' ואוקימנא בחצר דלא קיימא כו' אבל כו'. לפי זה מנ"ל להגמרא לומר דקמ"ל לאסור אף בתרתי לטיבותא ומהר"ש מתרץ דכיון דליכא תרבית בלא נשך ולא קיימא לאגרא ועביד למיגר לא אסרוה אלא משום הרואים מה"ט יש לאסור נמי לא עביד למיגר ולא קיימא לאגרא ותירוץ זה לא נהירא כלל. ואפשר לומר לפי ענ"ד שרש"י ז"ל מפרש לצדדין קאמר [או חצר כו' או גברא כו'] קמ"ל אפילו חדא לטיבותא וכן משמעות לשונו בד"ה אבל חצר וכו' וד"ה וגברא וכו' דחלקן לתרתי ולא כללינהו כדלעיל בד"ה א"צ ובד"ה בחצר וכו' גם דאל"כ לא קמשמע מידי באלו הדבורים אבל תרתי לטיבותא לא מסתבר ליה לאסור וכקושית התוס' בד"ה אבל חצר וכי אסור. לעשות שום טובה וכו' והלוהו ודר בחצירו צריך כו' הוא דומיא דדר בחצירו כו' א"צ להעלות כו' וע"כ לתירוץ שני של התוס' דמחלק במדעתו אסור דוקא בחצר דקיימא לאגרא ובלא מדעת אסור אף בחצר דלא קיימא לאגרא ולא אמרינן גזירת הרואים [במדעתו]. מיהו דקדק רש"י דמחזי כרבית [משמע קצת דמשום גזירת הרואים]:

ברש"י בד"ה אבל הלוהו לא ומתני' בדקציץ ליה כו' . ולא מוקי מתני' בחצר דקיימא לאגרא דחדא לריעותא אסור מתני' בהלוהו ובהלוני אף בתרתי לטיבותא אסור או לפי מ"ש [דלצדדין קאמר דומיא דהדר] בהלוני דומיא דהדר כו' שלא מדעתו בחד לטיבותא אסור ובהלוהו בתרתי לריעותא אסור כדלעיל אי ממתני' ה"א וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה האי קרוב וכו' כיון דאין הפירות שלקח בעין אין ניכר וכו'. כצ"ל:

בא"ד וכן משמע לקמן וכו' ורבנן דיהבי זוזי אחמרי כו'. מקשין מאי ראיה היא זו דכבר כתבו לעיל בד"ה אי תקפה דאצטריך טעמא דמעיקרא חלא וכו' ובתקפה לא אצטריך טעמא ובתחלת הדעת הייתי ר"ל דזה כתבו לפי סברת המקשן דמקשה האי קרוב לשכר וכו' וסבירא ליה אסור אם לא מקבל עליו תקפה [ולעיל כתבו כן למסקנא דאביי בעל כרחך צריך לומר כמו שכתוב לעיל] וזה אי אפשר לומר דמאי וכן משמע לקמן מדקאמר טעמא מעיקרא וכו' לפי סברת הה"א או מאי ראיה דלמא בתקפה לא אצטריך טעמא כמ"ש תוס' לעיל גם מ"ש ומיהו נראה דפוסק וכו' דומיא דפוסק על שער שבשוק וכו' ומ"מ לא קשה כו' מאי קשה על רב שרביא שיקשה על מתני' דלמא אינן שוין [ואינו דומיא דפוסק כו']. ויש מפרשים ממשמעות לישנא ואחלא הא לא יהבו דמיותר דהא על כל קלקול נמי לא יהבי ולא הול"ל רק (כיון) [אף] דחימוץ שכיחא הוא מעיקרא דחלא חלא וזהו דוחק:

ולי נראה שיעור דבריהם ופוסק עמו על הגדיש וברייתא וכו' דמיירי היתר פיסוק ביש לו שהפירות בעין והדרא קושיא לדוכתיה עז"א שבאמת היתר פיסוק דיש לו ואין לו ביצא השער אינן דומיא ואם מתקלקל וכו' וכן משמע לקמן אף לפי האמת דהיכא דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה אפ"ה חינו דומיא וצריך לקבל עליו קצת הפסד דהיינו הפסד דשכיח מדצריך בחלא לטעמא דמעיקרא חלא וכו' וכמ"ש התוס' לעיל דהיזק דשכיחא אף דמקבל עליו יוקרא וזולא הוי רחוק להפסד [וביצא השער ואין לו אינו מקבל שום הפסד ולא הוי דומיא] וע"ז כתבו ומיהו נראה וכו' בשום ענין אף בהיזק דשכיח ומ"מ לא קשה וכו' [מהך דיהבו רבנן משמע דמקבל היזק דשכיח] ואין איש מתחזק עמדי:

ומהר"ש נכנס דרך עקלתון לעיל במ"ש התוס' ד"ה אי תקפה וא"ת מאי צריך וכו' דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי שרי להתנות כו' כתב אע"ג די"ל דאשמועינן התם דשרי בלא תנאי מ"מ כיון דבקל יוכל להתנות אי תקפה ברשותך הוי ליה להתנות כך ולקבל עליו יוקרא וזולא וק"ל עכ"ל ובמ"ש התוס' הכא יש לו מותר איכא למימר אם נתקלקל כו' משמע דקלקול אחר וכו' כתב וז"ל ולאביי דהתיר אפילו אם לא קיבל עליו קלקול תקפה היינו דקיבל עליו הפסד זולא משא"כ התם דלא קיבל הפסד זולא להכי בעי לקבולי הפסד אקלקול ומיהו לפי"ז קשה מאי קשיא להו לעיל למה ליה התם טעמא דמעיקרא חלא חלא תיפוק ליה דאפילו תקפה וכו' דהא כיון דמיירי התם דלא קיבל הפסד זול צריך לקבולי הפסד הקלקול של תקפה ולהכי הוצרך למימר דקלקול של חימוץ הוי מקח טעות דמעיקרא חלא וכו' ודו"ק עכ"ל לפענ"ד טעה מתחלה ועד סוף:

עוד כתב במ"ש התוס' וא"ת תקשי ליה אמתני' וכו' כתב וז"ל צ"ע למאי דלא מסקו אדעתייהו לחלק בין הך דהכא ובין הך דיצא השער פוסקין וכו' טפי ועדיפא הו"ל לאקשויי נמי לאביי דאפילו לא קיבל עליו אפילו זולא לישתרי כי הך דיצא השער פוסקין דפוסק עמו כשער הגבוה דכל אחריות על המוכר ושרי וכו'. ה"ה דהו"מ לאקשויי למאי דלא מסקו אדעתייהו חילוק של בעין היאך הבין ר' שרביא מאי קמ"ל [אביי] טפי ממתני' לקמן במתני' דף ע"ב ע"ב רק עדיפא מקשו ומ"מ לפי תירוץ של תוס' מתורץ עיין בהג"א כאן [שמחלק בין אינו בעין לענין זולא] וכן צ"ל במ"ש לעיל בד"ה אי תקפה דאסור אי אמר אי זולא ברשותך וכו' כמו גבי עיסקא וכו' היינו דוקא היכא שנותן לו על חביות ידוע [דכיון דהוא מבורר אי הוי מקבל גם הזולא היה כאגר נטר ודומה לעיסקא] אבל לקמן אינו פוסק על הגדיש דמיירי באין לו מותר וגבי עיסקא משום דהלואה אסור טפי וצ"ע:

בתוס' בד"ה ולא ישכור וכו' וצריך לדחוק לפירושו לרבא וכו'. דמוקי לפלוגתייהו ברבית ע"מ להחזיר וצד אחד לכ"ע אסור והתם קאמר הא דרבית ואינו רבית ר"י ובלאו ר"ת י"ל דרבא מודה דמן התורה ס"ל לר"י צד אחד מותר וכמ"ש תוס' לעיל וצריך לדחוק דאע"ג דהאי תנא ס"ל כן דצד אחד שרי אפילו מדרבנן מ"מ כל כמה דלא מצינו בהדיא שאמר ר"י כן דמצינו למוקמי פלוגתא בע"מ להחזיר [ס"ל לרבא] דלית לן למימר דהוא התנא שסובר כן [והא דקאמר התם הא ר"י לאו אליבא דרבא וכ"כ מהר"ם]:

ומ"ש דבפרק השולח ע"ש:

בתוס' בד"ה אמר ר"נ כו' . מהר"ש מאריך כאן בדברים שאין צריכין ע"ש בגמ':

בתוס' בד"ה אבל כו' ועי"ל דדוקא לדור שלא מדעת כו'. ומ"מ שפיר קאמר לא"ד הלויני אבל הלוהו לא [אף דהלויני הוא לדעת] דפשיטא דגרע אם קצץ מתחלה דפי' בהדיא בשביל רבית משלא מדעתו שאינו רק נראה כעושה וסומך עליו משום הלואתו:

סה.

גמרא כי מפקינן מניה ד' מפקינן כו' . ר"ל הדמים של ד' דהיינו דינר ולרבא דינר ורביע וכן הוא באשר"י וטור דדוקא גלימא וכו' [דלא לימא כו']:

גמ' רבא אמר ה' מפקינן כו' . מכאן קשה לי על מ"ש התוס' לעיל דף ס"א ע"ב בד"ה רבא אמר [דכר"י ס"ל] וכאן י"ל דלדברי אביי קאמר אבל בסמוך אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי כו' קשה וכן לקמן דף ס"ז ע"א וכן אמר רבא כי אבק רבית הוי ואינה יוצאה דש"מ רבית קצוצה יוצאה ולולי דבריהם היה נראה לומר בהיפך דרבא ס"ל [כר"א] והכי דייק לישנא [דלעיל] מגופיה דקרא שמיע ליה [לר"י] וליה לא ס"ל:

גמ' אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי כו' ואגר ליה חצר כו'. לר"ת דלעיל דף ס"ד ע"ב בד"ה ולא ישכור דבבית נמי ליכא רבית קצוצה הא דאמר רבא כי מפקינן וכו' מעיקרא רבית קצוצה בתריסר [הוי מסיק ליה] ואח"כ אגר ליה הבית באותן הדמים. גם כאן אין אונאה עיין במ"ש בשם המרדכי [לעיל דף נ"ו ע"ב בבעיא דשכירות יש לו אונאה וכו']:

גמ' זוזי לא צריכנא אנא וכו' . דלא תימא אף שהיה יכול להצניע ולא פסיד מ"מ אלו היה נותן לו מזומנים היה מוכר לו בזול בשער של עכשיו ובשביל שאינו נותן לו מעות מיד מוכר לו ביוקר לזה אמר דאף אם היה נותן לו מעות מיד בשביל זה לא היה נותן לו בזול יותר כי זוזי לא צריכנא ומה שאני מוכרו מלתא הוא דעבידנא וכו'. ולפי מ"ש התוס' דר"פ איירי בדקץ צ"ל שזהו שאמר אנא מלתא הוא דעבידנא וכו' הא שהייתי מוכר לו כשער של עכשיו [אלו היו נותנין לי מעות] דהא שיכראי לא פסיד וזוזי לא צריכנא רק אנא מלתא עבידנא וכו'. ובפשטא דשמעתין לא [היה] מיושב כ"כ אנא הוא דקעבידנא כו' כיון דמוכר להם עתה כשער היוקר:

בתוס'@66 בד"ה ניחא ליה וכו' וא"ת בלאו האי טעמא וכו'. ע"ש בגמ' אין ענף ושורש לקושיא זו לגמרי דמתני' ס"ל עבדא כמטלטלי דמי ולכן משלם כשעת הגזילה ופטור מדמי פעולה ומשלם כשעת וכו' משמע להו לדייק אבל שכר פעולה לא משלם אבל [מלשון] אומר לו הרי שלך וכו' קאי אעבד ואין מוכרח לומר אבל שכר פעולה לא משלם דאל"כ תיקשי ליה מהתם במתני' לר"מ מניה וביה [דסובר דאמר ליה הרי שלך לפניך] דכמקרקע דמי א"כ שכר פעולה לשלם [א"ו דא"ל הרי שלך אעבד קאי ושכר פעולה באמת משלם] אבל לרב דפסק כר"מ דמתני' דאמר ליה הרי שלך לפניך דכמקרקע דמי ומהפך מתני' [דרבנן הוא דס"ל הכי] וע"ז מקשה הגמרא התם האמר רב התוקף כו' פטור ואי כמקרקע דמי ברשותא דמרי' קאי [ואמאי פטור משכר פעולה] ומשני שלא בשעת מלאכה וכו' ופריך מי דמי וכו' עד ניחא ליה דלא ליסתרי' וכו' [הרי מבואר להדיא דלרב דסובר כמקרקע דמי בעי טעמא דניחא ליה כו' וא"ל דמקשה על רבא בריה דא"ל מ"ט כו' דלמא סובר עבדא כמטלטלי וכמתני' דהתם לזה כתב] ורבא ברי' אמר לי' מ"ט עביד מר הכי לגזול [לכתחלה] והשיב לו דשרי לכתחלה ע"כ אליבא דרב [דסובר כמקרקע] דע"כ טעמא משום דניחא ליה וכו' וק"ל ועל צד הדוחק צ"ל כיון דלא מייתי ליה לכל הפלפול דרב ס"ל [כמקרקע] כו' ש"מ מפשטא דמימרא של רב דאמר התוקף וכו' קאמר טעמא [דניחא ליה] ואפשר דלא ס"ל הא דר"א אמר רב הלכה כר"מ דאמר ליה הרי שלך לפניך מדלא מייתי ליה וע"ז הקשו בלא ה"ט וכו' ועיין:

גמרא קנינא מיניה וכו' . ר"ל הפירות ועיין בפוסקים:

בתוס' בד"ה ונותן לו וכו' . מהר"ם ז"ל מאריך בביאור דבור זה יחשוב כי כביר מצאה ידו להשיג על מהרש"ל ז"ל ובלי ספק כי לא נעלם מהגאון הנ"ל מה שידוע לבר בי רב דחד יומא אך כיון שראה דברי הטור מפורשין רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה [כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה כו' אין אומרין כמה היה זה רוצה ליקח כו' אלא אומדין כאדם בטל כו'] והוא אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל שכתב כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין וכו' אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה ובין מועט פי' בין היה עוסק במלאכה מרובה וכו' שכרו שוה וכו' מלשון שכתב הרא"ש שהוא רגיל וכו' בין היה עוסק וכו' משמע דאיירי במלאכה הראשונה [ואפ"ה שמין כאדם בטל ממלאכה הראשונה] גם שכרו שוה משמע הכי דאי כפירוש הב"י אין השכר שוה [בכל אדם דאדם שמלאכתו יקרה שכרו מרובה מאדם שאין מלאכתו יקרה וחשובה כ"כ] מ"מ גם לשון הרא"ש אפשר לפרש כפירוש התוס' ופי' בין מרובה מלאכה שעוסק בה עתה בין היא מרובה וכו' שכרו שוה [וקאי שכרו שוה אשכר אותה מלאכה שעוסק בה עתה בין היא מרובה כו'. אבל רש"ל מפרשו כפשטיה] ואף שבס"פ עד כמה מפרש כהב"י עכ"פ הכא לא מפרש כן ודחק עצמו מהרש"ל לפרש גם דברי התוס' דהכא שסתומין ולא פירשו בפירוש כהרא"ש והטור ואל יהיה בעיניך לדוחק לפרש הצריכותא אליבא דמהרש"ל דהא אף לפי' הפשוט פירוש הב"י צ"ל חלוקה השניה ואי תני מעות ליקח בהן פירות כו' אבל חנוני דלא נפיש טרחא אימא סגי במשהו כו' דהא לא שיימינן ליה מלאכה דהשתא באמת ע"כ צ"ל דה"א דוקא במעות דנפיש טרחא האידנא שיימינן ליה מלאכה הראשונה אף אם היא מלאכה חשובה ויקרה כו' כמו כן נמי לפי' המהרש"ל צריכותא הראשון דה"א חנוני הוא דסגי ליה ולא שיימינן ליה מלאכה הראשונה וכו' וצריכותא השניה כפשטיה ועיין כי כן נראה לפענ"ד והתוספות לפירש"י הקשו שפיר [דלפירושו שיימינן מלאכה הראשונה ומלאכה שעוסק בה לפי מה שהיא] וק"ל. אך באמת דעת התוס' אינו כן ופירושם הכא כמו שכתבו פרק עד כמה [וכפירוש הב"י] ע"ש ופירוש פועל בטל הכא לפי האמת כדעת המקשן פרק אלו מציאות ונותנין לו כמו שירצה אדם ליטול ולבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי ממנה ולא שיימינן הך מלאכה דעביד השתא בין מרובה בין מועט אבל מלאכה הראשונה כפי מה שהיא ודאי שיימינן דהא מפסיד ממלאכה הראשונה ביושב בטל ממנה ופריך התם גבי השבת אבידה אמאי לא שיימינן נמי לפי טורח מלאכת השבה דהשתא דהא לא בטל הוא ואמאי לא שיימינן אלא מלאכה הראשונה כבטל ממנה לגמרי ולאו אלישנא דפועל בטל פריך [מדלא פריך נמי הכא כן] אלא דכך ראוי ליתן לו כיון שהוא עוסק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבה וכו' יכול ליטול שכר וכו' כמ"ש הרא"ש פרק אלו מציאות וכדברי התוס' בשמעתין דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק כו' ומשני אביי קושטא דהכי הוא וכפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה וכפירש"י התם אבל הכא ניחא לן לפרש כפועל בטל כדבעי למימר מעיקרא התם דלישנא נמי הכי משמע ולא תקשי ליה הכא והא לאו יושב בטל הוא אלא עוסק במלאכה בעיסקא דבאבק רבית הקילו ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מיחזי כרבית כמ"ש הרא"ש וכו' וכ"כ מהר"ש:

ואשר מורה על פירוש זה הוא אמרם והא דקתני בתוספתא סיפא כו' לאו בטל לגמרי כו' והשני אמרם מדפריך התם האי וכו' כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי וכו' [משמע דפועל בטל דהכא לפי האמת הוא כן] ומאמרם וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה דע"כ צ"ל [לשון א"כ שכתבו] דאם נפרש התם נמי כפי' פועל בטל דהכא לא קשה מידי [דאינו נוטל על השבה רק כאלו הוא בטל וכפירוש הב"י] והגע עצמך לפירוש רש"ל השכר בא על ההשבה דהא ראינו אותו כפועל בטל שאין לו אומנות ולא חשבינן אומנות הראשונה [ואינו נוטל רק בעד ההשבה] לכן נראה בעיני שהטור הלך לשיטת אביו אבל דעת התוס' אינו כן ובפרק עד כמה מפרש הרא"ש ג"כ כפירוש התוס' דהתם ודעת התוס' הכא אינו כן דמפרש פרק עד כמה כפ"ה וגם הסברא נוטה יותר למ"ש הטור דלפי' התוס' אם נותן עיסקא לאדם בטל שאינו עושה מלאכה אינו נותן לו מאומה והא ודאי מיחזי כרבית דטרח בפלגא מלוה חנם ועיין. ודעת הרי"ף צ"ע עיין במלחמות שרוצה לפרש כפי' ר"ח ועיין בסמ"ג עשין פב מפרשים בע"א ע"ש ובביאורי מהרא"ם:

סה:

גמרא משלשין כו' לרבא דלעיל דס"ל רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו דלרבנן אף דאיכא צד אחד ברבית ואפילו ע"מ להחזיר אסור באופן שכתבו התוס' לעיל דף ס"ג ע"א בד"ה רבית ע"מ להחזיר וכו' שמצריכו לפרוע תחלה קודם שינכה לו פירות שאכל איירי רישא [דהכא] דומיא דסיפא דבייתוס בן זונין דאיירי [לרבא] בכי ה"ג כדמשמע לעיל אתיא מתני' כרבנן לכך דוקא משלשין אבל לאכול ולהחזיר אסור וכן בסמוך לא נפרש שתיהן מותרין בזה האופן [בע"מ להחזיר] וכן משמע דעני רבא בתרי' ורבא אליבי' מפרש [וכ"ה בנ"י בשם הרשב"א] ולפי"ז לא יתכן הא דקאמר שניהם אסורין דלא כר"י דאי ר"י האמר צד אחד ברבית מותר דלרבא אף לר"י אסור והול"ל האמר צד אחד ע"מ להחזיר שרי או שמא לא איירי בע"מ להחזיר [ואתיא אפילו כר"י] והנ"י נתעורר בזה ונדחק לומר דר"ה ברי' דר"י כאביי ס"ל ולא אזיל אליבא דרבא ועיין. ואפשר דאף לאביי בע"מ להחזיר אסור בצד אחד לרבנן רק ר"י מתיר כפשוטו צד אחד [ולכך משלשין דוקא אבל לאכול ולהחזיר אסור וכן שניהם מותרים דוקא בזה האופן] וק"ל. אין להקשות אמאי לא אמר אמתני' דלא כר"י דלר"י שניהם מותרין דדלמא מתני' לוקח אסור מוכר מותר ובדאמר לי' לכי מייתית קני וכדפירש"י בד"ה צד אחד וכו' [דבזה אפילו לר"י אסור] וע"ש. ובקמייתא [היינו הא דלפי זה לא יתכן כו'] י"ל כיון דלר"י מותר מן התורה אף דרך הלואה לפחות דרך מקח וממכר שרי אף מדרבנן:

ברש"י בד"ה שלא באחריות כו' כשמואל כו'. עיין לעיל בגמ' דף י"ד ששמואל לא ס"ל הכי רק שעבוד צריך לימלך בשטר מכירה דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ודוקא בשטר הלואה ט"ס דלא שדי אינש זוזי בכדי מיהו אף לשמואל אי טרפה נגזל מודה כמ"ש תוספות לעיל בד"ה שעבוד כו':

בתוס' בד"ה לא תמכרם וכו' וא"ת אמאי אסרינן הכא וכו'. יש רוצין לומר דוקא לפי' התוס' קשה אבל לפירש"י י"ל דלא הלוהו לזמן ולעולם יכול לפדותו כשירצה ואין ביד המלוה לדחקו וא"כ לעולם ליכא למימר שהדמים הראשונים היו על המכר משא"כ במתני' דקצב ליה ג' שנים ואם לא יפרעו יהיה מכר בע"כ אבל אין זה כלום וק"ל:

בתוס' בד"ה לכשיהיה לי וכו' ולא דמי למשכנתא כו'. לא תפסו לעיל [בסמוך דאמר ר"ה ברי' דר"י דלא כר"י] וק"ל:

גמרא ואידך. דאף דס"ל כמ"ד שכרו משלם גללים היינו שכרו משלם:

ברש"י בד"ה עם אמו וכו' ובלא עמל ומזון וכו' להעלות לו שכר כתף. עיין [כוונתו למ"ש מהרש"א]:

בתוס' בד"ה איכא ביצים מוזרות כו' וליכא למימר כו'. דאף דר"י ס"ל צד אחד ברבית מותר דוקא כשהוא בידו:

בתוס' בד"ה מקום שרגילין כו' לא פליג אלא ארישא כו'. אבל מנהג חמור אינו יכול לשנות:

בתוס' בד"ה ורשב"ג כו' פשיטא דשכר מזונו כו'. דבמזוני ליכא למ"ד ופשיטא דצריך ליתן לו מה שמוציא:

בתוס' בד"ה אי פלגא כו' וקשה וכי שוטה כו'. דא"ל להנותן היה הברירה דא"כ היה קרוב לשכר ורחוק להפסד ועיין בטור י"ד:

סו.

גמרא אלא מתני' דקתני וכו' . אף לפי מ"ש התוס' דאם בתחלת הדברים כו' [לא הוי פטומי מילי] מ"מ דייק שפיר דאי אתני מי שאין עליו להתנות לא אמרינן פטומי מילי [אף בסוף] דאל"כ מאי דוחקיה דרבא דמוקי סיפא דאמר ליה מדעתיה לוקמי בסוף המכר וכדמשמע פשטא דברייתא מכר לו וכו' ואף בדלא אמר מדעתיה ורישא וסיפא איירי בסוף המכר דאי אמר המוכר לכשיהיה לי וכו' אף בסוף המכר ליכא כאן פטומי מילי ואדעתא דהכי גמר המקח דאין פירוש סוף המקח שכתבו התוס' אחר גמר המכר דא"כ אף כשמתנה המוכר אין בדבריו כלום דאין לאחר גמר המקח כלום אם לא כשנתרצו שניהם והוא דקנו מניה רק תחלת המקח הוא שבתחלת הדברים פתח המוכר וכו' וכמ"ש התוס' וסוף מקח הוא אחר שכבר עמדו על סוף וכו' ונתן המעות ולא כתב השטר וכה"ג וכמ"ש האשר"י וכן לפי האמת איירי כל הברייתא בסוף המקח ורישא דאמר מוכר הוי תנאי גמור ואדעתא דהכי גמר המקח אף שהמוכר לא היה רוצה מלהניח למוכרה [אף לולי התנאי] מ"מ הא סוף סוף אתני הכי קודם גמר המקח וסיפא דאמר לוקח דנעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה ולא הוי אלא פטומי מילי ושרי ודייק ר"א שפיר אלו הוי פטומי מילי מאי דוחקיה דרבא דאוקמי בדאמר ליה וכו' [ובתחלה] ולפי זה יכול ג"כ לחלק הברייתא מניה וביה [בלוקח בין מדעתיה בין לשלא מדעתיה] נוח יותר לאוקמי כפשטיה וכמו שאמר לפי האמת [דאיירי בהתנה לבסוף והוי פטומי מילי] ומשני הכי נמי קאמר וזה פירש"י ג"כ בד"ה בדידה כו' ואפילו אמרה קודם לכן ר"ל אף אם אמרה קודם לכן בתחלת הדברים ולא דמיא לממון דאם אמר אף המוכר בתחלת הדברים אני משעבד לך אחריות דמהני דמשעבד נפשיה וכו' משא"כ האשה לא תליא נתינת גט כלום בדידה אם לא אתני הבעל וע"ז אמר מהו דתימא איהו גופיה אדעתא וכו' ולכן אלו אמרה בתחלת הדברים או באופן דליכא פיטום דברים שקבלה עליה בשבועה ה"נ דהוי גט קמ"ל מטעם פטומי מילי וכו' ועיין לקמן דף ס"ז ע"ב בתוס' בד"ה והלכתא וכו' ומ"ש שם וכן בר"ן איתא אמרה והארכתי בזה אף כי בעיני דברים פשוטים כי הרבה מפרשים בע"א. וי"מ [דברי רש"י] ואם לא התנה בשעת נתינה כו' אינו כלום ואפילו אמר מקודם לכן לא מהני דצ"ל בשעת נתינה ולא נהירא ועיין:

והאשר"י גריס [לעיל] סיפא דאמר ליה מדעתי כו' פירוש שהתנה עמו להחזיר לו אלא שאמר מדעתי שיש לי עתה אבל אם ישתנה דעתי ולא ארצה להחזירם לך איני מחויב להחזירם אבל אם אמר באותה שעה אם יעלה בדעתי להחזירם לך רצונו לומר כפירש"י זה לא יתכן דאין זה קרוי תנאי ולא דמיא זה לרישא וק"ל:

ומ"ש אח"כ [בקושיא דר"א ותירוצו] הוא הכל על דרך שכתבתי בשם התוס' ומ"ש בהגהות אשר"י הוא פירוש ר"ח מפרש בענין אחר סיפא שמכר לו מכירה גמורה וכו' והוא דקנו מניה וה"ה קודם גמר מכירה אף בלא קנין אפשר ואין נ"מ לדינא ביניהם ועיין בר"ן מבואר הכל היטב ז"ל סיפא דאמר מדעתיה כלומר כו' וראוי לפרש כו' האי גברא דזבין כו' והוי ס"ד דר"א למימר הכי כיון דעדיין לא נגמר המקח כדאמרי' לאו פטומי מילי הוא ומשני נעשה וכו' וכדפירשתי כיון דאין המוכר חולט הדבר מפיו לחזקו ודאי לא סמך ביה וכפטומי מילי נינהו עכ"ל. עוד כתב האי שכ"מ כו' ומיירי שהגט נכתב ומסרו לשליח ליתנו לה ועדיין לא נתן בשאמרה היא כן וכדאמרינן מהו דתימא איהו כו' דמשמע דעדיין לא נתן לה וקמ"ל רב זביד שאז היה לו לחזק הדברים ולומר על דעת כן אני נותן וכשלא אמר כן לקח דבריו לפטומי מילי בלבד ואא"כ הביא פירש"י שבד"ה בדידה תליא וכתב זהו לשון פירש"י ז"ל וצ"ע אם אמרה קודם כתיבה אי אמרי' אדעתא דידה קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך למימר פטומי מילי בעלמא לפי הטעם שכתבתי בתחלה בשם המפרשים עכ"ל ונ"ל דהמספקא ליה [לפי הקמ"ל] אי הוי תנאי כדמשמע מפשטא דסוגיא לפירש"י וכמ"ש אי אפשר דבגט אין חילוק בין מעיקרא לבסוף דבשלמא מכירה אי אמר המוכר בתחלה ומחייב עצמו אדעתא דהכי זבין מניה משא"כ לענין גט דמתגרשה בע"כ דאף מתחלה מיקרי פטומי אלא היכא שנשבעה וכפירש"י אז אמרינן דאדעתא דידה קא יהיב ודו"ק:

ובטור ח"מ סי' ר"ז כתב וז"ל מכר לו קרקע והתנה המוכר שיחזירנה לו כשיהיה לו מעות צריך להחזיר לו כשיביא לו מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכול הפירות דהו"ל הנך זוזי בהלואה גביה אבל אם אמר לוקח מעצמו אחזירנה לך כשתרצה או לאחר שהתנה עליו המוכר השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי אבל אם תשתנה וכו' אינו מתחייב להחזירה ואין כאן תנאי לפיכך יכול הלוקח לאכול הפירות שאף אם יחזירנו לו אח"כ הוי כמוכר לו מעתה לשון הרמב"ם ז"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיה לך מעות תביאם ואני אחזיר לך הקרקע ה"ז תנאי גמור והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק רבית שהרי מדעתו חייב את עצמו לתנאי זה ע"כ ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ היאך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ"ל הטור. ודברי הרמב"ם נראה פשוט לאחר גמר המקח ובדקני מניה וכר"ח בהגהות אשר"י [וכ"כ הב"י] אבל לפרש סיפא דברייתא באופן זה הוא דחוק דלמה ליה לרבא לאוקמי לאחר גמר המקח דלא כרישא ועיין אבל הכסף משנה מפרשו אף לפני גמר מקח ועיין בסמ"ע סי' ר"ז הביאו:

ברש"י בד"ה בדידה וכו' . כתבתי לעיל:

ברש"י בד"ה בשעת מתן מעות כו' אין בדבריו כלום. אינו מדויק:

בתוס' בד"ה פטומי וכו' . דיני דבור זה ארוכים בפוסקים ויש איזה תשובות בידי מדברים בזה:

בתוס' בד"ה קמ"ל וכו' אם מתי וכו'. והשכ"מ דהכא אפשר שלא ידע הדין ליתן על תנאי:

בתוס' בד"ה אחר מתן מעות כו' ואע"ג דלעיל בפרק הזהב כו'. לכאורה אין זה תלוי בקושיתם דהא הגמרא מקשה בסמוך מי קאמר ליה קני וכו' ועיין:

בא"ד התם לפי שנותן ערבון לקנות כנגדו כו' . אף שבין לפירש"י ותוס' לעיל עכ"פ ערבוני יקון פירושו יותר מכדי ערבון היינו אם תחזור בך אבל נתינת הערבון לקנות כנגדו עד שיביא שאר מעותיו וק"ל:

בתוס' בד"ה מניומי אמר כו' וא"ת בלא מניומי וכו' מיהו יש ספרים דגרסי וכו'. וקודם דהדריה מניומי אמרה אבל לגירסא דאין הלכה לא יתכן לומר דלאחר דהדריה מניומי אמרה דהאי משום רבותיו אמרה ועיין באשר"י:

בא"ד ומיהו לרב הונא כו' אבל לר"נ כו'. ולא מסתבר להו לומר דרבה בר אבוה אהדריה מלאחר מתן מעות אבל למה דהדר אמר ר"נ אפילו בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום אהדרי מניומי דלא משמע הכי מדלא קאמר בלשונו רבה בר אבוה אהדריה מהא ועיין ויש מקשין הא אף לר"ה לא ניחא דהא ס"ל לאחר מתן מעות קני מיהת נגד מעותיו [ולכאורה י"ל דהך טעמא דהכא עדיפא שייכא גם בלאחר מתן מעות] אך נראה מדלא קאמרי לעיל סוף הדבור לאחר מתן מעות כו' דבלאחר מתן מעות דהכא עדיפא מטעם שמפרשו בסמוך רק תלי זה בכיון דבשעת מתן מעות כו'. מיהו זה בלי טעם [דמ"מ אמאי מהני בלאחר מתן מעות אלא ודאי דכוונתם דגם לאחר מתן מעות דהכא עדיפא מטעם שמפרשו בסמוך] והוצרכו לתלות זה בזה [ולא כתבו משום דהך עדיפא] משום דהא הגמרא מקשה בסמוך זה לקושיא [ואי אמר קני כו' אסמכתא הוא] משום דר"ה ס"ל דהך אסמכתא עדיפא בלא"ה בע"כ דהא בשעת מתן מעות כו':

בא"ד וא"ת בפ"ד דנדרים כו' יש מקשין דהא מעיקרא כד אקשי ועוד קשה דמאי פריך כו'. דתקשי בלא"ה ר"ה מניה וביה אמאי בשעת מתן מעות קנה הכל ולאחר וכו' לא קנה אלא כנגד מעותיו ע"כ משום דבשעת מעשה עדיפא טפי ומדמי הא דליבטלי זכוותא לשעת מעשה וע"ז תירצו דאסמכתא דהכא עדיפא טפי וכו' וא"כ מאי מקשו הכא וק"ל:

בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דר"ה וכו' . קושיא הראשונה נמי מיתרצא בהכי וכן הא דלקושטא מהני הכא אסמכתא במעכשיו לחודא וק"ל רק קושיא אחרונה [דטפי הו"ל למיפרך דר"ה אדר"ה] לא מתורצת ואפשר שלא כתבו [אקושיא] דלעיל רק לר"ה לאפוקי קושיא אחרת לר"ה לא יתורץ:

בסה"ד ולעיל בפרק הזהב כו'. עיין במהר"ש יצ"ו בזה ובח"מ סי' ר"ז בב"י האריך בדינים אלו:

סו:

גמרא האי גברא וכו' מעידית וכו'. הובא בח"מ סי' ק"ב ואשתמיט למהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' מ"ג פ"ק דב"ק ואף שיש לחלק דהכא אמר ליה בפירוש מעידי עידית לא מגבינא וכו' [ובטור לא הוזכר רק שהבטיח ליתן לו מעידית] יהיה מה שיהיה מהכא נפקא להטור דין זה והו"ל להביאו אלו עלה בזכרונו:

ברש"י בד"ה ואיבעית אימא וכו' ולרבנן משלשין אותן. ברייתא דהביא הגמרא לעיל דף ס"ג ע"א א"ל לר"נ דא"ל ר"י הוא דהא רבי יהודה אומר אף בזמן שהלוקח כו' קתני [ור"י סובר אסמכתא לא קניא] גם א"ל במעכשיו דא"כ אמאי מוכר אוכל פירות לרבנן דז"א דמ"מ אם מוכר אוכלו ליכא אפילו חד צד ברבית כיון דהלוהו על שדהו ונתן לו כל הדמים בין יפדהו או לא ליכא רבית אם הלוקח מניח ברצונו לאכול המוכר פירות ורש"י לא מיירי רק מצד הדין לא משום לא תעשה דרבית משלשין רק שהלוקח לא יניח המוכר לאכול כיון דאם לא יפדה קני לה למפרע. אבל משום דלא הוזכר לעיל שהוא שלו לאחר ג' שנים ליכא לתרוצי [דבאמת לא קני לה משום דאסמכתא הוא] דא"כ הוי רבית בכל צד שיכול לפדותו לעולם ובמשכנתא בלא נכייתא מודה ר"י כמ"ש לעיל:

ברש"י בד"ה קפיד בארעא וכו' . וקרקע אף בשוי' אין דרך למוכרה [ולכך לא נקיט דקפיד במטלטלין למוכרן אפילו בשויין משום דאף אם דעתו לשקעה היה לו למוכרן בשויין] ואפשר דלרבותא קאמר ר"פ אי קפיד בארעא אף בשוי' ולא קאמר אי קפיד בדמי למכור מטלטלין בשויין [אלא משום דקרקע רבותא אף דאין דרך למוכרה אף בשוי' אפ"ה אמרינן מדקפיד דעתו לשקעה]:

ברש"י בד"ה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה כו' ואם אין אני נותן לך מגופה כו' תהא כולה שלך וכו'. קצת זר מי פתי לא יתן לו חלק קרקע מאשר ישקע בידו כל הקרקע. וקצת קשה מאי ענין זה לאסמכתא דקאמר אע"ג דאמור רבנן וכו' ואפשר דלא תימא כמו דלא נתקיים דיבורו במה שאמר שיהיה כולה שלו משום דהוי אסמכתא כן לא יקום דבורו שלא יכול לסלקו ממקום אחר כיון דכללו בדבור אחד ועיין בח"מ סי' ר"ז [וכן תירץ שם בסמ"ע]. וכתב הרא"ש אבל אפותיקי וכו' ואע"ג דמצי לסלוקי בזוזי [ודלא כפירש"י] דאל"כ לא מקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולו מ"מ לא חשיב דאי כיון שהמלוה אינו יכול לתבוע ממנו הפרעון ממקום אחר חשיב כקנויה בידו וכו'. ואם מגבי ליה קרקע צריך ליתן לו מקרקע [זו ולא] אחריתא ותלמידי הרשב"א כתבו פירוש אחר והובא בב"י ע"ש:

ברש"י בד"ה גבי מהאי חמרא כו' . עיין בר"ן שמפרש דעת רש"י [דאי לא אייקר כיון דלא גזים לא הוי אסמכתא]:

בתוס' בד"ה אי קפיד וכו' אע"ג דאית ליה לאהדורי וכו'. ר"ל דהא בהאי דלעיל לא קשה להו גבי שתי שיכרא קני דלמא ידע דאסמכתא לא קני ומש"ה שתי ולא איכפת ליה אלא דעכ"פ הו"ל להפך בזוזי כי היכי דליקו בהימנותיה אע"כ דעתו לשקע השדה בידו והיינו הך הימנותיה ומש"ה מקשה הגמ' מטעמא שמא אינש אסמכיה וכו' א"כ הכא דמקפיד בדמי או בארעא דע"כ צ"ל דלא שייך כאן שמא אינש אסמכיה מדקא מהדר למוכרו וכן בארעא מהדר למוכרה עכ"פ רק מחשבו בדמים יקרים לז"א היינו משום דליקו בהימנותיה אבל למכור בפחות לא:

בתוס' בד"ה התם זביני כו' ומפרש ר"ת כו'. עיין בהג"א ומ"ש בסמוך ע"א בתוס' בד"ה פירי מאי וכו':

בא"ד ורבא דהוי בעי כו' . דלפי' רש"י מחילה בטעות בכל מקים הוי מחילה ושאני הכא בהלואה משום רבית מקשה רבא שפיר אונאה והשיב לו איילונית וצריך ע"כ לחלק בין אונאה לאיילונית וקאמר ולא היא לא אונאה תיובתיה דבאונאה לא ידע כלל דאית ליה גביה שימחול וכפי' רש"י ולא הוי מחילה אפילו בטעות משא"כ הכא דעכ"פ ידע רק הוא סבור דמכר הוא אבל לפירוש התוס' דבכל מקום לא הוי מחילה חוץ ממוכר פירות דקל מטעם שכתבו וא"כ ליכא קושיא מאונאה כלל ואה"נ דפי' ולא היא לא אונאה תיובתא משום דלא ידע דאלו ידע לא הוי מחיל [והוי מחילה בטעות] משא"כ במוכר פירות דקל. או אפשר ולא היא אף למאי דלא ידע רבא אין כאן קושיא דמ"מ שאני אונאה וגרע מפירות דקל אף למאי דס"ל דטעמא משום דמחילה בטעות הוי מחילה ולא איילונית כו':

סז.

ברש"י בד"ה ולא בלאות כו' אלמא מחילת אכילת פירות כו'. וה"ה מבלאות גופיה דקיימינן ביה מצי לאוכוחי וכבר כתב לעיל אע"ג דכי מחלה היא נדוניא וכו':

ברש"י בד"ה ה"נ לא קץ ופליג אדר"נ וכו' . דלא מסתבר לחלק דלעיל כיון שאמר אם לא וכו' יהא שלך כאלו קץ והיה מתורץ בזה דלא פליג ר"נ ארבינא דריש פרקין. ואף דר"נ לעיל איירי מלאחר ג' שנים [וזה הוי כתוך ג'] מ"מ כ"ש הוא לרש"י דטעמא דר"נ משום רבית הוא ולכן פירש ופליג וכו' ונראה דלפי' רש"י צ"ל רבינא דריש פרקין איירי באתרא דלא מסלקי וכדעת הרי"ף וזה שדקדק בסמוך בד"ה לא מסלקינן ליה ואי נמי אכיל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה דמשמע אבל לכתחלה אסור מיהו אין זה דקדוק ורבא קאמר בסמוך האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' דמשמע בלא מסלקי שרי לכתחלה בלא נכייתא [וכן פירש"י שם בהדיא בלא נכייתא נמי אכול] וברי"ף [דמפרש ע"כ דרבינא דר"פ איירי באתרא דלא מסלקי כמ"ש הראב"ד והרא"ש לדעתו לא קשיא עליה מרבא דבסמוך. דהא] ע"כ צ"ל בלא"ה דגריס בסמוך ברבא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי דאיהו פסק כרבינא דחשיב ואפיק פירי כו' בזביני [דאת ונוולא] וכ"ש בהלואה וכדמשמע ריהטא דשמעתין [דמטעם רבית הוא] דלא כפי' התוס' ורבינא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי וכתב אח"כ מימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבא ורב אשי כו' איירי במשכנתא בנכייתא דלא תקשי רב אשי ורבינא [דאפיק כו'] אהדדי וא"כ קשה רבא [דהכא דקאמר באתרא דמסלקי אף בנכייתא הוי אבק רבית] ארבא דבסמוך האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא דמשמע דלכתחלה שריא [אלא ודאי דגריס ברבא משכנתא באתרא דלא מסלקי] ועיין דלפירש"י אי אפשר לפרש כפי' התוס':

בתוס' בד"ה הממאנת וכו' וכשהלך בעלה כו' ולותה ואכלה לא אצטריך דהא אלמנה לכה"ג וכו'. ר"ל נמי מה"ט דלעיל דמלתא דפשיטא הוא דהא אפילו אלמנה לכה"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בלותה ואכלה ומכ"ש בשניה דאין לה כתובה דאין לה מזונות בכי ה"ג וא"ל מה"ט בממאנת ואיילונית נמי לא אצטריך בלותה ואכלה דהא אפי' באלמנה לכה"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות ז"א דהא ודאי אלמנה לכה"ג ושניה דמשום איסורא נגעו בה אין לדמותן לממאנת ואיילונית דטעמייהו אינו אלא משום דלא קרינן בהו לאנתו ולכך ממאנת ואיילונית אין להם כתובה ויש להם מזונות ביושבת תחת בעלה ואלמנה לכה"ג דינה בהיפך דיש לה כתובה ואין לה מזונות בישבה תותי' והיינו טעמא דבאלמנה לכה"ג דבאיסור היא אצלו לכך אין לה מזונות כדי שיוציא אבל כתובה דנותן לה ביוצאה ממנו יש לה דיש לה נישואין מן התורה אבל ממאנת דבהיתר היא אצלו יש לה מזונות וכיון דאין לה נישואין מן התורה אין לה כתובה אבל שניה דהוי נמי משום איסור יש ללמוד שפיר מאלמנה כ"כ מהר"ש והן דברים פשוטים לדעתי:

בתוס' בד"ה ובלאות כו' אילימא אממאנת ואיילונית אי דאיתנייהו כו' ואי דליתנייהו אידי ואידי כו'. ליתא הכי בנוסחאי דגמרא שם ע"ש:

בא"ד היינו בלאות שאינן קיימין וכו' וא"כ יהיה החילוק [בין בלאות שאינו נכלל באין להם כתובה] דבלאות איירי בנכסי מלוג ולפירש"י [דפירש בלאות שהכניסה] החילוק דנדוניא שאינו קיים ובלאות קיימין ולמה שפירשו דבבלאות שאינן קיימין איירי כדהתם אי דליתנייהו אידי ואידי כו'. לזה כתבו ופירות דקתני כו' דאפילו קרן כו':

בא"ד א"נ תקנת פירות כו' כגון כו' ולותה כו'. כתב מהר"ש נר"ו נראה מדבריהם דבישבה תותי' חייב לפדותה כמזונות ומפירש"י דבשמעתין לא משמע כן ונראה דהאי תירוצא אינו אלא לממאנת ואיילונית דדין תקנת פירות כמזונות אבל בשניה דליכא לפרש כה"ג במזונות כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הממאנת ה"נ מהאי טעמא ליכא לפרש כה"ג בתקנת פירות ואפשר דבשניה יש לפרש פירות בפשיטות דהיינו פירות שאכל של נכסי צאן ברזל דהאי קרן גופיה אם אכלו יש להן כדמסיק התם דקנסוהו רבנן לדידיה וכו' עכ"ל:

בתוס' בד"ה פירי כו' ודוקא בזביני כעין עובדא דרבה בר רב הונא וכו'. הדברים פשוטים דר"נ ס"ל [לעיל] הכא הלואה [וגרע] ר"ל שלא הקנה לו אלא בתורת מכר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה התם זביני [והיינו כהך דזביני שכתבו התוספות הכא ומ"ש ולא בהלואה היינו שנותנו לו בתורת הלואה]. וז"ל הגהת אשר"י מפרש ר"ת [לעיל גבי אסמכתא] מתחלה נכנס בה בתורת הלואה עד ג' שנים והוי אכיל בנכייתא כי היה סבור שיפרע ולאחר ג' שנים היה אוכל פירות חנם בתורת מכר שהיה סבור שתהא משוקעת בידו והיא המחילה בטעות שלא היה בידו אלא כמו הלואה ולשם הלואה לא מחיל אלו ידע שיכול להתחרט ולכן לא הוי מחילה והדרי פירי שאכל לאחר ג' שנים [דלפירש"י כ"ש תוך ג' שנים כמ"ש הגאון לעיל] משא"כ בפירות דקל אפשר אף שאילו היה ידע שיכול לחזור לא היה חוזר כי היכי דליקו בהימנותיה וכו' והכא בעובדא דאת ונוולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר ומקני ולא היה מכירה כלל אף קודם שיביא מעותיו ומה שמחל הפירות היה מפני שהיה סבור שהיה מכר [קודם שיתן המעות] ואדעתא דמכירה מחל לו דהא אמר ליה אי הוי לי זוזי וכו' דראינו שאין דעתו נוח לו למכור וכיון שאינו מכירה הוי מחילה בטעות אבל הלואה דהיינו משכנתא דהכא שהלוהו וירד ועשה ואכל דמחל לו הפירות משום הלואה ליכא כאן אלא אבק רבית. והמחוור שהחילוק הוא שביטול מכירת פירות דקל הוא מטעם דבר שלא בא לעולם ומ"מ הוא דעתו להקנותו רק שאין הקנין חל לכך אמרינן ניחא ליה דליקום בהימנותיה משא"כ הכא הוא מטעם אסמכתא וענין אסמכתא הוא שאין דעתו להקנותו רק סומך חבירו וכו' ועיין:

בא"ד ור"ת מפרש כו' . מ"מ צ"ל הא דקאמר משכנתא מאי הכא כו' משום לתא דרבית קמיבעיא ליה וק"ל:

סז:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' דאפילו אם יתנה הלוה צריך קנין וכו'. ודומיא דהכא רישא באתרא דמסלקי ואמר דלא מסתלקנא [דלא בעי קנין] כתב האשר"י אע"ג שכבר נגמר השעבוד בסתם כיון דקודם מתן מעות [ומ"ש התוס' לאחר שלוה היינו לאחר שנגמר הקנין אבל עדיין לא נתן המעות] אמר המלוה לא מסתלקנא והודה לו הלוה ואדעתא דהכי קיבל המעות מהני בלא קנין דאדעתא דלא מסתלק מחזיק בקרקע משא"כ אם לאחר ששיעבד לוה שדהו סתם אמר לו [הלוה שיוכל לסלקו] ואפילו הודה מלוה ואמר מסתלקנא לא מהני בלא קנין כיון שכבר זכה המלוה בשדה לפי המנהג ע"כ. ועיין בר"ן ובב"י סי' קע"ב בי"ד. ואיברא דלכאורה אין ברש"י הכרח אי איירי לאחר גמר שעבוד וקודם מתן מעות או בתחלה ועיין:

בא"ד כיון שזה עומד וצווח וכו' . לפי מ"ש לעיל דף ס"ו ע"א בד"ה פטומי מילי אף תנאי המלוה ולוה שותק מהני והאשר"י כתב באמת כן כמו לעיל. ואולי כיון שהמנהג אינו כן יכול לומר איני רוצה לשנות מן המנהג:

בתוס' בד"ה רבינא וכו' דרבינא לא היה רוצה ליטול השם כו'. זה דוחק גדול ואפשר לומר כיון דמדינא בנכייתא ומשכנתא דסורא שוין הן ואין חילוק כמ"ש התוס' לעיל בד"ה במשלם שניא אלין וכו' רק שזה כתב בלשון אחר והוא לא רצה לכתוב בלשון היתר של ת"ח. ובסמ"ג לא תעשה קצ"ב מפרש דתרי רבינא הוו אחד היה תלמיד חבר לרב אשי עיין בתוס' פרק אלו טריפות:

בא"ד ועוד נמצא מוגה כו' רפרם כו'. אינו תירוץ לתימה הראשון:

בא"ד ויש מפרשים דהך נכייתא כו' . ולפי"ז מ"ט דמאן דאכיל וכו' משדה אחוזה וכו' לא מיושב שפיר וק"ל:

ודיני דמשכנתא בנכייתא ארוכים בפוסקים הרוצה לעמוד עליהם יעיין בפוסקים. לשון הרא"ש כללא דמלתא לרש"י ותוס' במשכנתא באתרא דלא מסלקי אף בלא נכייתא שרי דהוי כמכר עד אותו הזמן וכן במשכנתא דסורא אע"ג דמצי מסלק ליה ומנכה מחובו כפי שנים שאכל מ"מ כיון שכתב סכום השנים מיחזי כמכר ובאתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי אבק רבית ואינו יוצאה בדיינים ובנכייתא שרי כרבינא אלא שרש"י אסר בבית משום דלית ביה תיוהא ור"ת ור"י לא חילקו ולהרי"ף באתרא דמסלקי בלא נכייתא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ובנכייתא הוי אבק רבית ובאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא אבק רבית לכ"ע ובנכייתא פליגי אמוראי [ר"כ ור"פ ור"א עם רבינא] והלכתא כמאן דאסר ולא שרי אלא משכנתא דסורא וכולה סוגיא מוכח דלא כרי"ף ע"כ:

וטעמא דבאתרא דלא מסלקי שרי אף בלא נכייתא [לרש"י ותוס'] דהוי כמכר על ה' שנים ולאחר שנים הללו חוזר ומוכרה לו ולא דמיא לכשיהיה לי מעות תחזירם לי דאסור שיכול לסלקו בכל עת ושעה שירצה משא"כ הכא דהוי כמכר אף שנמצא שאוכל פירות בחנם. וקיצותא דלעיל איירי שיכול לסלקו והיתירא הוא כיון דאח"כ שיימינן לכולהו פירי:

סט.

בתוס' בד"ה אלא שיטה כו' או ריש עגלא לפטומי וא"ל דלמא ריש עגלא וכו'. למזון וכו' [ורשב"ג לא איירי רק מעמלו כמ"ש תוס' לעיל בד"ה ורשב"ג]:

בא"ד דהא ר"י בר"י אמר וכו' . וע"כ בשיטה אחד אמרו ואי דוקא בסייח עם אמו לא יהיו בשיטה אחד והא דקאמר סייח עם אמו וכו' גללים וכו' היינו אפילו היכא דנהגו ליתן שכר כתף ועיין:

בא"ד אפילו בבהמות גדולים. צ"ע והא לא נפיש טרחא בבהמות גדולים דהא האם א"צ שכר עמל [רק למזונו עושה ואוכלת] וכפירש"י בסמוך אינו דומה טיפול כו' אבל טיפול השניה קלה וכן לעיל ולפום ריהטא נראה להגיה קטנים ועיין. וגפ"ת זו לא עיינתיו שפיר ועיין במהר"ש שהעיר איזה דברים ברש"י ותוס':

סט:

גמרא מ"ט שכר אמירה קשקיל. ק"ל למה לי טעמא דשכר אמירה קשקיל יותר מאידך דרבא דלא אסרה כו':

ברש"י בד"ה הדרא בעינא וכו' ואין אחריותו עליו אם נאנס כו'. עיין בסמוך דשרי ספינה אגרא ופגרא:

ברש"י בד"ה מותר ואין זה רבית כו'. מאתים זוז שני כורין חטין כצ"ל ור"ל המשובחת יותר ר' זוז ראוי להעלות ב' כורין בשכרו:

ע.

גמרא קרוב לזה ולזה רחוק כו' זו מדת כל אדם. ר"ל מקבל עליו הרבה בריוח והרבה בהפסד או מעט בריוח ומעט בהפסד ונותן לו שכר עמלו וכה"ג אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד אף אם נותן לו שכר עמלו אסור וכן הנ"י מפרש בסמוך במתני' דאין מקבלין וכו' דלהכי תנינהו אע"ג דנותן לו שכרו אסור ואפשר דאפ"ה פשיטא הוא לכן פי' רש"י לקמן משום סיפא וכו'. ודוקא דאמר הריוח נחלוק אבל אם הריוח כולו לנותן אין בזה משום רבית כלל והוי כשומר כ"כ הב"י ריש סי' קע"ז ועי' לעיל דף ס"ד ע"א בתוס' בד"ה אי תקפה שסותר לזה ודו"ק ובאמת הסברא כהב"י:

ברש"י בד"ה דהבא כו' דלא עבידי אינשי וכו'. לשון ספר ח"ש מדפירש רש"י דלא עבידי כו' ש"מ דבספרו לא היה כתוב ונקטינן מיניה דא"כ אפילו עביד דמפקדי נמי בודאי לא מהימן אפילו אם יודה דלאו כל כמיניה וזה פשוט א"צ לפנים ומש"ה פירש"י נמי דעשיר הוא ודוק עכ"ל. ולי היה נראה לומר לתרוצי קושית התוס' קמפרש הכי דאי משום דדהבא לא יכול להוציא מידינו [דדבר שאין בו סימן הוא] גם דבר מסוים אינו יכול להוציא בטענת לקוח הוא וכו' לכן פירש דודאי שלו הוא שאין דרך להפקיד אבל אין זה מספיק דמ"מ למה אינו מפקיד דבר שאינו מסוים דמתיירא וכו' ה"נ יכול לטעון לקוח ומ"מ נראה דדעת רש"י הכי הוא ודו"ק:

ברש"י בד"ה בבי דינא בפני ב"ד וכו' . האשר"י פי' כי היכי דליהוי אימתא דב"ד עליו ובנ"י בשם הרשב"א כדי ליתן רשות לאפוטרופוס להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים כמו שאיתא בפרק הניזקין אין האפוטרופסין רשאין למכור וכו' אא"כ נוטלין מב"ד רשות ולפי"ז די בב"ד הדיוטות ואפירוש רש"י הקשה דכיון דלא תקנו אבק רבית ביתמי בב"ד למה לי ואי לכופו לקבל ולהפסידו כך א"כ הול"ל דיהבינן ליה בב"ד חשוב דב"ד חשוב בלבד הוא דאלימא לאפקועי ממונא כדאמרי' בפרוזבול ובאסמכתא:

בתוס' בד"ה מעות של יתומים וכו' דלא מיחייב לוה כו'. עיין מה שאכתוב בסמוך בדף זה ע"ב:

בתוס' בד"ה דקמקבלי כו'. דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת כצ"ל וגבי פרה נמי צ"ל שמקבל עליו הנותן הכחש ואינו שמאה תחלה בל' דינרין לשלם ל' דינרין אם מתה אלא רק לדעת מה שדרך ליכחש אח"כ ולנכותה ועיין באשר"י בשמעתא שאח"ז ובנ"י ובב"י:

בא"ד ומכאן קשה לפירוש ריב"ן וכו' . נראה לפענ"ד להמליץ בעדו דשאני הכא כיון דשם עליו הכלי בדמים וקוצץ לו שכר עכ"פ הוי רבית קצוצה וכדבסמוך אין מקבלין צאן ברזל כו' לפי' ר"ת דהוי רבית דאורייתא כיון דמקבל עליו כל האחריות אם מתה וכו' וקוצץ לו שכר וכן רב ענן הביא ראיה דשריא רבית דאורייתא ביתומים מכח האי דדודא ואף ר"נ לא השיג עליו אלא משום חוסכא וכו' וכן ממ"ש בחביתא דחמרא סגי בזולא לחוד כיון דמכר הוא דש"מ דהכא רבית דאורייתא הוא להכי לא סגי בזולא לחודא אבל בעסקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא רבית דרבנן כמ"ש רש"י בד"ה בקרוב לשכר וכו' סגי ליה בזולא ואף שהאשר"י כתב דדודא אינו רק אבק רבית דרך שכירות אינו מוכרח ועיין ועוד הכא אם יתיקר הריוח כולו ליתומים והתם הריוח דיוקרא לאמצע וזולא עליו לחודא וכן לעיל דף ס"ד בתוס' בד"ה אי תקפה ברשותך וכו' כתבו ואפ"ה אסור אי זולא כו' כדאמר לקמן גבי עיסקא כו' דמשמע דאי לא אמר אי זולא וכו' שרי בעסקא וק"ל:

בא"ד ועוד כו' תרי תלתא כו' לקבל עליו הנותן זולא ולשתרי כו'. ולמה ליה לקבל עליו תרי תילתא בכל הפסידא אף בזולא וגרע הנותן מהמקבל לקבל עליו הנותן זולא לחודא והמקבל שאר אחריות לחודא ויהיה שוין וזה פשוט ולא ידעתי מאי כוונת מהר"ש:

ומ"ש תרי תילתא בהפסד ותילתא באגר כו' לצדדין קאמר [או תרי תילתא בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד] או כקושית התוס' לעיל [דהברירה ביד המקבל והרי הוא כאלו התנה שמקבל הנותן תילתא באגר ותרי תילתא בהפסד:

בתוס' בד"ה אתי מרא כו' . מה שיש לדקדק בדבור זה עיין באשר"י והגהות ופוסקים:

בא"ד בטעם זה לחודא סגי וכו' . קצת רחוק לא אמוד בלא סי' דמהני:

ע:

ברש"י בד"ה לא סגי כו' פשיטא מהיכא תיתי ליה למיסריה דאע"פ דאי תשיך קמ"ל דמצוה לחסרו וכו' א"כ ה"א דאסור ליתן להם רבית במכ"ש לדעתי אין זה דומה דודאי לעשות להם טובה בחנם אסרה תורה אבל מה שלוה ברבית ודאי לטובתו עושה ואינו לוה מעות על רבית לעשות להמלוה טובה ולא אסרה זה התורה ומה שאסרו מעיקרא ברבית משום שמא ילמוד ממעשיו יותר מלגבי משא ומתן אחר היינו משום דשאר משא ומתן יכול ג"כ לשאת וליתן עם ישראל חבירו ולמה יעבור אקרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה כפירש"י שם משא"כ רבית דבישראל אסור ולבו של אדם מחמדתן וקרוב לשכר הוא משא"כ משא ומתן אחר. עיין בלבוש ריש הלכות רבית סי' ק"ס רבית דרבנן בעובד כוכבי' שרי לכולי עלמא:

מ"ש האשר"י והר"ן מאריך במומר לעבודת כוכבים שמותר להלוותו ברבית דאינו מצווה עליו להחיותו אף שהוא מצווה [שלא ליתן ונמצא הישראל עובר לפני עור] אין הלוה מצווה אא"כ המלוה עובר וכו' ע"ש בר"ן וכ"כ התוס' לעיל ע"א בד"ה מעות של יתומים קצת קשה לי הא דר"פ אלא גז"ש למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתיב במלוה וכו' למה לי גז"ש הא מדמחייב הלוה על כל דבר בהכרח המלוה חייב על כל דבר ועיין:

בתוס' בד"ה אין מקבלין וכו' אבל משום דחשיב לה במתני' דהכא רבית דאורייתא וכו'. צ"ע לישב מה שהקשה מהר"ש בזה דאכתי לישני הגמרא הכא דהאי מתני' דבכורות איירי בדלא קצץ לו שבח ולהכי פטור מן הבכורה דהוי רבית דרבנן ולפי"ז לא יהיה קשה ב' קושיות דרבא דשפיר מיקרי צאן ברזל דאין כאן הפסד כלל ולא שייך לפלוגי במתני' [בד"א בקצץ וכו'] דמ"מ אסור מדרבנן וצ"ע היטב:

בתוס' בד"ה תשיך וכו' ולא אסרו מעולם ר"נ וכו'. אבל מדקאמר לא נצרכה אלא אפילו ברבית לעובד כוכבים ולישראל בחנם אין מוכרח דודאי מדאורייתא מישרא שרי:

בא"ד וא"ת כיון דרבית עובד כוכבים שרי לאידך לישנא למה כו' . מקשין אף ללשון ראשון קשה דשמא ילמוד לא שייך כאן או היאך תליא כלל כאן למאי דלא מסקי אדעתייהו דבני נח מוזהרין ע"ז ועל צד הדוחק דשמא יחזקאל לא רצה להחיותו כיון שטבעו להלוות ברבית לא יניח אף כי היום נאסר [וילוה לעובד כוכבים אבל אי לעובד כוכבים שרי לא חיישינן שילוה לישראל דלא ירצה הישראל לעבור וזה דוחק:

בא"ד ועי"ל דבני נח כו' . אינו מחוור לי ללישנא בתרא:

עא.

גמרא כל מי שיש לו מעות וכו' . לכאורה י"ל [דקמ"ל] דאין פירוש דקרא שאין מלוה מעותיו ברבית דמאי רבותא למי שעוסק במשא ומתן אחריתי רק ר"ל שמלוה מעותיו לעשות טובה לרעהו ושלא ברבית עליו הכתוב וכו' ולכן לא אמר מי שאינו מלוה מעותיו וכו' רק כל מי שיש לו מעות ומלוה כו' ודיוקא מדקאמר עושה אלה וכו' ומאי עשייה שייך הכא הא בשב ואל תעשה הוא ולפי"ז צ"ל והא קחזינן אף מי שעושה זאת מתמוטט:

גמ' ושיחד על נקי כו' . יש מפרשים דקאי ג"כ אהוא לא נתן כספו וכו' דיש אף שלפעמים אינן מרויחין [בעסקא שקיבלו] אפ"ה נותנין ריוח להמלוה בסיבת שמתיראין שבפעם אחרת לא ילוה לו והמלוה ידע בכל אלה לז"א ושוחד על מי שיצא נקי מנכסיו לא לקח עושה וכו':

גמ' גר צדק האמור לענין מכירה וכו' . אבל גר תושב לא קשה ליה דאף דקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי' ולא קרינן ביה אל משפחתו תשובו אפשר דינו כעבד כנעני וק"ל:

ברש"י בד"ה בכדי חייו וכו' דלמא אתי למיסרך. וילוה גם לישראל ברבית וכפירש"י סוף מכות בהדיא ולקמן ס"פ בהדיא ולא ידעתי מי מכריחו לפרש טעם מלבו ואף לטעמא דרבינא בכדי חייו התירו וכו' וח"ש העיר בזה ועיין:

ברש"י בד"ה יורד עמו וכו' וקשה בעיני שיתירו חכמים כו'. דאפשר לומר מדה כנגד מדה הוא קראו רשע ואינו בכלל וחי אחיך עמך וכו' ובכתובות [פירושו] מכאן ואילך ממעט מזונות בנו ותפנוקיו כו' וכן תוספות לא התמיהו רק מנין לו זה אבל לא היאך התירו כו'. ועיין ברש"י פרק החובל ומ"ש שם דאי פירושו רגיל להתקוטט כו' מאי אשמעינן כו' ולא ידעתי מאי קאמר דכוונתו כמה סמיות עיניהם של מלוי ברבית כו':

ברש"י בד"ה צדיק גמור כו' לעולם. מפרש לעולם לקושרו הכא ומדמי בליעה ומיטוט להדדי רק למה לי לעולם דלמא ביד רשע אינו נבלע כו'. [דאע"פ שמתמוטט אינו מתמוטט ביד רשע] ועיין:

ברש"י בד"ה אל תקח וכו' לענין וחי אחיך כתיב וכו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה הא חזינן וכו' . עמ"ש בח"ש דלר"ע ממנ"פ היאך מצינו שבשביל שילוה ברבית מתמוטט וכו' ע"ש ומה שתירץ מהר"ש דחדא קאמר ורבית אחד מהן דאף לקושית התוס' [דסברי דבעי לקיומי כולהו] הא דקאמר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא וכו' חדא מהן קאמר ע"כ דחוק הוא ועיין ודוחק לתרץ דר"ע לא ס"ל הך דרשב"א ומקשה כפשוטו (ארשב"א) [אר"ע] מקרא וכו' ובעיקר הענין צ"ע ומאי קושיתם דלכאורה י"ל דבל"ז אקרא לא רצה להקשות כקושית התוס' אבל לרשב"א דנקיט כל מי שיש וכו' דמשמע בהא לחודיה תליא [מקשה שפיר] עיין. ור"מ פירש [דבל"ז אקרא היינו מפרשין] לא ימוט לעוה"ב וכו':

בתוס' בד"ה אי לעקר וכו' כגון לפסלו של מיכה. אבל אחר דכתיב לעבודת כוכבים לית לן למימר ע"ג של ישראל דמה לי של עובד כוכבים או של ישראל ועוד לעקר משפחת גר כתיב [דמשמע עקר של משפחת גר]:

עא.

גמרא ואם העמידו כו' . ומקשה תינח העמידו בסיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לעובד כוכבים ישראל מישראל קמקבל רבית ומשני כגון כו' והפטר וא"ל לאשמעינן סיפא במלוה עובד כוכבים ג"כ [בדלא אמר והפטר] דאשמעינן יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [ובלא והפטר] אבל רישא דברייתא הומ"ל רבותא אף בהעמידו אצל העובד כוכבים אסור אם לא אמר לו והפטר:

גמ' זכייה מדרבנן וכו' . א"ל היאך יתירו רבנן רבית עיין בסמוך גבי גר ועיין:

ברש"י בד"ה והא כיון דעובד כוכבים בתר ערבא אזיל ואינו תובע אלא את הערב. משמע הא קביל עליו לתבוע שניהם וכערב קבלן בדין ישראל שרי ודוקא ערבא [ר"ל דלא אזיל אלא בתר ערבא] אבל ממ"ש אח"כ בד"ה לדון בדין ישראל כו' משמע שכל שיכול לתבוע לערב תחלה [אף שיכול לתבוע גם הלוה] אסור עד שיקבל עליו שלא לתבעו עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות הימנו וכ"כ הרב ב"י בשם רש"י ריש סי' ק"ע:

בתוס' בד"ה כגון כו' וקמ"ל דלא אמרינן כו'. וברשות דעובד כוכבים הוא ובאחריותו ולא לקחו לו לפרעון רק נטלו מעובד כוכבים ונתנו לישראל ושרי כדבסמוך ישראל שמינוהו עובדי כוכבים מותר ללוות ממנו ברבית כו' זה הכלל כו' והא דכתבו בסמוך בד"ה בשלמא כשלא הניחן על גבי קרקע כו' אפילו אמר לי' והפטר אסור היינו משום שקיבל המעות וכו' שהיה עד עתה המעות באחריותו ועיין והא דאין שליחות לעובד כוכבים היינו כשהוא באחריות הישראל כמו ברישא דאסור אי לאו דנטלו העובד כוכבים בידו אבל לפי' רש"י דאיירי ואם העמידו דבסיפא בלא נשא כו' ואפ"ה אסור אף שהן באחריות העובד כוכבים דאין שליחות לעובד כוכבים לפי"ז יהיה הירושלמי דלא כרש"י וריהטא דשמעתין כרש"י דקאמר מהו דתימא עובד כוכבים גופיה וכו' ור"ל והוי שלוחו והדין יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל לפי' התוס' לא יתכן יפה מהו דתימא וכו' מה בכך הלא אין שליחות לעובד כוכבים אפילו לחומרא ואם נאמר דה"א הכל עובד כוכבים גופיה כו' ויש שליחות לחומרא א"כ העיקר חסר אך ר"ל מהו דתימא וכו' א"כ הוא באחריות ישראל ואסור אף לפי האמת קמ"ל ודו"ק ועיין באשר"י. ז"ל הר"ן דוקא בכה"ג שנשא ונתן שרי אבל אמר לו תנם לו והפטר לא שכיון שלא היה נפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חבירו אסור ומיהו הומ"ל כגון דאמר לו תנם לו בתורת פקדון והפטר ואח"כ יהיה הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמלתא בהכי:

בא"ד אך שיאמר למלוה אני פורע וכו' . וי"ג שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל וכו' ור"ל שישראל המלוה נתחייב לעובד כוכבים המעות בקבלתו המשכון ממנו והעובד כוכבים נתחייב מעות ללוה בקבלת המשכון ממנו והרי המלוה פורע ללוה בשביל העובד כוכבים ושרי כ"כ מהר"ש. ז"ל הר"ן וישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות מישראל ברבית ומה דיהבית בה קרנא ורביתא עלי דבר זה נשאל ר"י בעל התוס' מי אמרי' כיון דאין שליחות לעובד כוכבים הני זוזי דעובד כוכבים נינהו ושרי או דלמא כיון דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא אסור והשיב שזה מותר דלא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שויה אלא אמרינן דעתו של זה שילוה העובד כוכבים מישראל ויחזור וילוה לו וכו' ועוד התיר הרב ז"ל אפילו היכא דיהיב ליה ישראל לעובד כוכבים משכון ללוות עליו ברבית מישראל שרי משום דאמרינן דאקנויי אקני ליה ישראל למשכוני' לעובד כוכבים ועובד כוכבים אמשכון דידיה הוא דיזיף והרמב"ם חלק בזה וכו' עכ"ל. ומזה מוכח דלר"ת בלא משכון פשיטא דשרי ועיין. ודיני רבית היוצאין משמעתא זו אכתבם על קונטרס מיוחד באי"ה ב"ה:

עב.

גמרא מ"ט דר"י וכו' . האשר"י מפרש אם משנתגייר זקפן וכו' ברישא אפילו ברבית שעלה על המלוה קודם שנתגייר דכיון דלא זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר השתא הוא דקשקיל מניה רבית וכן סיפא משנתגייר כו' אפילו ברבית שעלה עליהם בעודו עובד כוכבים וכן בר"י מפרש הלכך שקיל מניה אפילו רבית שעלה משנתגייר עד שעת פרעון אע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כח לחכמים לעקור וכו' ומטעם זה ג"כ שרי לאידך לקבלם ולכאורה הפריז על מדותיו בזה ועיין בב"י:

גמ' שטר שכתוב בו רבית כו' . בספר ת"ח כתב בזה קצת דרך נכון ז"ל בקצרה מאי קמיבעיא במאי קמיפלגי הא בהדיא תני טעמא דר"מ הוא דקניס ממילא טעמא דרבנן דלא קנסי ומפרש ע"ד האמור בהמניח [במוציא תבנו לרה"ר אי קנס לקרנא] לימא כתנאי שטר שיש בו רבית וכו' ע"כ לא קאמרי רבנן אלא קרן דבהיתירא אבל הכא קרן גופיה קמזיק פירוש שטר שכתוב בו רבית וכן המלוה מנה לחבירו ע"פ ומתנה עמו שיתן לו רבית דל רבית מהכא קרן גופיה בהיתירא הלוה לו משא"כ גבי זבל וכו' דאפילו ליכא שבחא במה שהוציא תבנו לרה"ר עביד איסורא וה"ק באיזה סברא קמיפלגי וקאמר ר"מ סבר כו' דאע"ג דקרנא גופיה דכתוב בשטר היתירא הוא דלא עביד איסורא אלא במה שכתוב נמי רבית אפ"ה קנסינן וכו' ורבנן סברי דלא שייך קנסא וכו' והשתא שטר דברייתא לאו שהרבית מפורש דא"כ העדים פסולים ואמאי גובה הקרן לרבנן ממשעבדי אלא שכתוב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו קרן ורבית והעדים לא ידעו ואפ"ה ס"ל לרבנן דגובה קרן אע"ג דאיכא למיחש שמא יגבה גם את הרבית אפ"ה לא קנסינן ליה דלא קנסו היתירא אטו כו' כיון דקרנא היתירא הוא והא דקאמר ר"י גזירה שמא יגבה כו' ה"ק כיון דאיכא למיגזר שמא כו' נמצא דבקרנא גופיה עבידא איסורא דלא שייך כאן למימר דלא קנסו היתירא אטו כו' דאם יגבה מזמן ראשון ליכא היתירא כלל ע"כ:

בתוס' בד"ה שטר שיש בו וכו' ועוד נראה דאפילו יש עדים כו'. מקשין לפי"ז קשה בסמוך מאי פריך נימא לא ניתן ליכתב הא רוצה לומר טעם דאף כשחייב מודה אינו גובה וזה אינו קושיא כלל חדא דלא קתני רק שט"ח המוקדמין פסולין שהשטר פסול מלגבות בו כלל [ודוקא ברבית דקתני אינו גובה כו' כתבו דאע"פ שהלוה מודה דשם בהלואה איכא איסורא ומש"ה קניס גם היתירא משא"כ במוקדם דאין האיסור רק בשטר ועוד דאף] התוספות לא כתבו ואפילו מלוה ע"פ רק לר"מ דקניס אבל רבנן לא קנסו כלל היתירא אטו כו' רק פוסלין השטר משום גזירה אבל למה יפסיד הקרן אם מודה:

בא"ד וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן כו' דשמא לא תשימון כו' אבל קשה וכו'. קצת קשה לי אמאי לא משני הגמרא כי פריך נהי דלא גביא וכו' הכא איירי ברבית דרבנן או לא תשימון במלוה כו' משא"כ התם השטר פסול לגמרי מטעם דהעדים פסולים:

בסה"ד אי נמי בעיבורא בין מלא וכו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה קונסין אותו כו' מדבעי בהחולץ דף ל"ז כו'. יש כאן חסרון הניכר:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' ולפי"ז כשמקשה כו'. נראה שר"ל הואיל ופשוט ליה פרעתי יכול לטעון ועד כאן לא קמיבעי ליה רק לענין משעבדי אבל בל"ז היה זה אבעיא שלו והיינו דקאמר אלא הא דתניא [ואיכא למיפשט מינה איפכא] או לא ידע [בעל האיבעיא] הברייתא ועיין:

בא"ד ונמצאת שאינו שלו אינו נאמן וכו' . לא מחוור לי [מהיכא פסיקא להו דאינו נאמן] הא למקשן פשיטא ליה הכא דמצי טעין פרעתי ואפ"ה מבעי ליה שמא גבי ממשעבדי ודוחק לומר משום דסתמא קתני גובה ממשעבדי דמשמע אף שאינו מודה רק בשטר זה גובה ש"מ דלא מצי טעין פרעתי או אפשר כיון דגזלן הוא אינו נאמן בדבורו [ולא חשיבא הודאתו לקיים השטר וע"כ דאף בלא הודאתו לא מהני טענת פרעון נגד השטר]:

עב:

גמרא אלא הא דתניא לשבח וכו' . קצת קשה לי לעיל פ"ק מוקי להך ברייתא בבע"ח וא"כ לק"מ ועיין:

גמ' ומי אמר ר"ה הכי וכו' . דא"ל ר"ה אין לוין על שער שבשוק דהיינו קטן קאמר והתם איירי בשער גדול דהא הא חיטי בהיני וכו' ש"מ דבקטן איירי ועיין לעיל במ"ש דף ס"ג ע"ב:

בתוס' בד"ה אין לוין וכו' או יש לו מעט כדר"י וכו'. לאו אליבא דר"ה כתבו זה דר"ה פליג לקמן אר"י ורש"א פי' או יש לו מעט מעות דעדיף כר"י בפירות וכן משמע באשר"י ודוחק ולדעתי שיבוש הוא דמ"ש מעות מחטין דטעמא דיש לו [מעות] שיכול לקנות וזה פשוט. למסקנא עדיף הלואה מזביני דהא דלוין סאה בסאה אף בלא יצא השער רק אם יש לו מעט מעות ויש פירות בשוק למכור כמ"ש התוס' ואין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אף שיכול לקנות בעד הדמים וצ"ל מטעם חטי דקדחי באכלבאי וכו' והא דקאמר לעיל דף ס"ג ע"ב אלא מעתה יהא מותר ללוות סאה בסאה [דא"ל חטי דקדחי כו' ודחי לה התם הלואה כו'] רק לסברא דמאי אהני ליה יהא שרי אף אין לו דמים ובכל ענין יהא מותר דמאי אהנית לי ומתני' קתני אין לוין סאה בסאה [ע"ז דחי שם התם הלואה כו' אף בצירוף יש לו מעות מהני נמי טעמא חטי דקדחי כו'] ולמ"ש האשר"י אע"פ שאין לו מעות כו' יכול ליקח באשראי [בסאה בסאה] צ"ל דוקא על שער שבשוק וקצת קשה לי [להאשר"י] אמאי לא תנן נמי לא יאמר אדם לחבירו הלויני וכו' עד שיצא השער כדקתני אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ועי"ל ס"פ:

עג.

גמרא דמגלי להו תרעא וכו' . עיין מ"ש הרי"ף בהא ועיין ברבינו ירוחם נתיב ח' חלק ד' מ"ש בזה ע"ש:

בתוס' בד"ה ברשות מוכר כו' שכר עמלו ומזונו כו'. ומזוני לאו בדיוקא נקיט:

בתוס' בד"ה החמרין וכו' פי' בקונטרס גופיה כו'. ולא מקשו מברייתא ברשות לוקח אסור דהיינו כעין רב חמא גופיה ודוחק לומר דדלמא משום דשכר עמלו וכו' הוי פורתא ממגלי ליה תרעא ולכך מקשו מר"ח כמ"ש דאדרבה נקטו להו כו' עדיפא ממגלי תרעא דהא צ"ל הא דלא מקשו ארב חמא גופיה מאי קמ"ל [כמו שהקשו אברייתא דברשות מוכר מותר] ע"כ צ"ל דקמ"ל דסגי הך לשכר עמלו [וא"כ ע"כ דשכר עמלו עדיף] אבל עיין בב"י ובמרדכי לעיל בטרשא דרב חמא תמצא הרבה דעות דסגי הכא [האי דברשות מוכר] בלא שכר עמלו וע"ש ובמלחמות בטרשא דרב חמא ע"ש ודו"ק [ולפי"ז לא קשה מברייתא]. וא"ל ברב חמא אמאי לא סגי נמי מגלי תרעא לשכר עמלו [וכן בברייתא דברשות מוכר מותר שהוצרכו תוס' שם לפרש דאיירי בנותן שכר עמלו] דדוקא בחמרין שייך מגלי ומוזלי אבל לא בסחורות אחרים [כדבסמוך] ובאמת משמעות רש"י משמע דמגלי תרעא סגי לקיבול אחריות ושכר טרחו [וא"כ קשה טפי אמאי אסר בברייתא דלעיל ברשות לוקח אע"כ דשם לא שייך מגלי תרעא] והב"י אגב ריהטא לא דייק באיזה דברים:

בתוס' בד"ה מ"ט כו' כי זה לא היה שום חידוש. דליכא כאן סיפא. ולמ"ש הרא"ש דלעיל בברייתא הוא רבותא ברישא גופיה [דקמ"ל דל"ח דלמא אתי לזלזולי בשכר עמלו] ע"ש מ"מ מדקאמר כאן ואין חוששין ש"מ דבלא שכר עמלו סגי או למאי תנינהו [דכבר נשמע זה מרישא דברשות מוכר מותר]:

בתוס' בד"ה משבשי שיבשי כו' ור"ח פי' וכו'. עיין בר"ן ובהגהת מרדכי:

עג:

גמרא כופיתא פירש בערוך סל ונראה שצ"ל טופיתא. עיין בנ"י [שכתב בשם התוס' דהכא אפילו בשעת פרעון מותר בסתם אף דבהלואה אסור אפילו בסתם כמו בהלוהו ודר בחצירו הכא דהוי דרך משא ומתן שרי] ונראה שזה דעת הרמב"ם הובא בטור י"ד סי' ק"ס דקשה שם הרמב"ם דידיה אדידיה [דבדינא דהכא מתיר אפילו בשעת פרעון בסתם וברבית מאוחרת אוסר אפילו לאחר הפרעון ובסתם ולא התיר אלא בת"ח והיינו משום דמחלק בין דרך מקח וממכר ועיין בט"ז סי' ק"ס סי"ז ס"ק י"ב] ודו"ק:

גמ' מ"ש מהא דתנן כו' דלמא שאני התם דאתני או דכתב וכו'. וכבר למדתי כאן אחר החילוק:

ברש"י בד"ה לא שקילנא אגר ביתא וכו' . עיין בהגהות מרדכי:

ברש"י בד"ה ומבחרי ליה כו' ועדיין לא יצא השער וכו'. לכאורה יצא השער ואין לו או לא יצא ויש לו שוין הן ואפשר דאם יצא השער שיש הרבה לוקחין שקונין כשער של עכשיו אין זה רבית רק טובה הוא דעשו לרבנן דאין כאן הנאת הלואה משא"כ כשלא יצא השער דלא נמצאו קונים והללו מקדימין המעות מיחזי כרבית. או אפשר לומר [דבלא יצא השער מסתמא אמרינן] שנותנין מעות על השער כאשר יצא השער בטבת כן יקחו וא"כ למה מקדימין דא"ל משום דהשתא הוא בזול דהא עדיין לא יצא השער והם נותנין מעות כאשר יצא השער בטבת אע"כ לכך נותנין המעות קודם זמנו בהנאה שיקבל עליו המוכר קלקול דחימוץ ול"ד לעלמא דשרי יש לו בחטין וה"ה ביין גופיה במתני' וברייתא דר' אושעיא משום דקלקול דחימוץ שכיחי כ"כ התוס' לעיל [דף ס"ד בד"ה אי תקפה דחימוץ דיין שכיח] וע"ש ועיין מ"ש בגליון הרי"ף החדשים:

בתוס' בד"ה רב מרי וכו' והי' בנו של איסור גיורא. כדאיתא בהדיא בפרק מי שמת דהשתא א"ל דרב מרי דהכא הוא דפרק מי שהחשיך והיה בימי רבא והאי דהחולץ היה בימי רב דהא מדקאמר אכשרי' ע"כ גר היה ואותו שגר היה היה בימי רבא:

והא דיחסו על שם אמו בפרק מי שהחשיך כתבו שם התוס' מיוחסת היתה כמו אבא שלום בן אמא מרים ר"ש בן פזי רבנא עוקבא כו' בר ברתי' דרב:

בתוס' בד"ה נטר שתא כו' בסוף כל חודש. וה"ק נטר שתא אחר זמן חיוב השכירות דהיינו אחר כלות חודש הראשון שמנהג בשאר בני אדם ליתן שכירות נטר י"ב חודש דהיינו חודש בשנה שניה ור"מ ז"ל משבש שיבשא בכאן:

בא"ד ומיהו קשה למה לא ניכה וכו' . אף לפי מ"ש רש"י עד שאכוף את העובד כוכבים לשלם וכו' דמשמע שרבא שילם לעובד כוכבים מ"מ יכול רב מרי לומר לא תסלקני מבית זה עד שתשלם לי שעבודי שיש לי על הבית. וכתב הר"ן מלישנא עד דמסלקינא לך כתב הראב"ד שרבא קיבל עליו לפרוע לרב מרי חובו בשביל העובד כוכבים ומש"ה אמר אנא נמי וכו' משום דישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לפיכך אמר לו עד דמסלקינא לך בזוזי הרי היא כמכורה בידך עד שתגבה חובך ע"כ:

בתוס' בד"ה דסתם כו' . עיין בהגהות אשר"י:

בתוס' בד"ה השתא וכו' ויקח זה שכר שנתן. הקשה מהר"ש מה שכירות נתן הא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכו' ונראה שכתבו זה לפי שיש מתרצים הך קושיא דמשכנתא איירי שנתן המעות תחלה ובמשכיר איירי שנתן המעות לבסוף עיין בר"ן בר"פ השותפין ובתוס' שם וביש"ש פ' ש"ש ודו"ק ולכאורה אם לא נתן השכירות ודאי יכול להקדיש את ביתו דבמאי קנינהו [וא"כ כל קושית תוס' משכירות אינו אלא משום דמשמע להו דאיירי אפילו הקדים השכירות ומש"ה סיימו ויקח זה שכר שנתן] וכתב מהר"ש דה"נ בעובדא דרב מרי צ"ל דמכר העובד כוכבים המותר מחובו דרב מרי ובגו שתא הוי כאתרא דלא מסלקא ולא מצי עובד כוכבים לסלקו מן כל הבית דהוי כמכורה אצלו ולבתר שתא אייתי ליה אגר ביתא דסבר רב מרי כיון שהמותר יכול למכור כו' חשיב רבא כלוה כו':

עד.

ברש"י בד"ה על העביט כולהו לאותבינהו כו' . ר"ל יש מהן ארב יש מהן אשמואל ומשדי בחמה ליבש יכול להיות דבידי אדם הוא ליבש בתנור או בחמה מצויה ולא קשה אשמואל ומתני' לא קתני עפר לשמואל דסתם עפר כשמכניסין אותו הוא מגובל ועשוי ביצים כפרש"י דבסמוך ולזה כתבו התוס' בד"ה וכפר שיחין וכו' לא מיירי בעפר דהא מחוסר ג' הוא דמשמע לשמואל א"ש דיבושי בידי אדם הוא ובהא מחוסר מידרא מפרש רש"י ברוח שאינה מצויה דרוח מצויה שפיר וה"נ שמש מצויה ליבש אך ר"מ דקאמר אין פוסקין על הביצים עד שיעשו לא יתכן לפי"ז לשמואל כיון שיש לו וכו' וכ"ש ביצים אמאי אין פוסקין [נראה דט"ס ועיקר הקושיא כיון שיש לו עפר אף שאין לו ביצים אמאי אין פוסקין] ויתכן יותר לומר דיבוש בידי שמים הוא וכל הקושיות ג"כ אליבא דשמואל וכן והא מחוסר מיכמר כו' כמ"ש התוס' חוץ מקושית האיכא תלת וכו' וקושית האיכא מיקלא וכו' ולכן קתני מתני' דוקא ביצים של יוצר וכגון דמלפפי ויבישי ולכן קאמר ר"מ אין פוסקין עד שיעשו אף שיצא השער לא מהני יציאת שער דביצים לפסוק על קדירות ואף שאין לזה יש לזה ביצים (אבל) [אפ"ה] לא יכול לפסוק אקדירות ולעשות יציאת השער כאלו יש לו ביצים ולפסוק על ידי כן אקדירות עד שיעשו שיהיו לו ביצים אז יכול לפסוק אקדירות וכגון דמלפפי ויבישי כדבמתניתין:

א"ל פרדיסא דלעיל מחוסר שתים הוא [עכ"פ. ול"ד שתים] ובידי שמים הוא ופוסק לשמואל אף לפי מ"ש התוס' לעיל דף ס"ד בד"ה מה שעיזי חולבות דאיירי בכך וכך וכו' לא קשה כלל וק"ל:

ורי"א בד"א דלא מהני יציאת השער דביצים עד שיהיו לו ביצים בעפר לבן כיון שאינו מצוי לא מהני יציאת השער לומר אע"פ שאין לזה יש לזה אבל בשחור וכו' פוסקין אביצים אע"פ וכו':

אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא אף שלא הוי ליה ביצים רק מעיילי עפרא לחודיה וס"ל כיון דיצא השער על הביצים אף שאין לזה יש לזה ומקשה כמאן וכו' עד שיעשו ביצים ואי כר"י וכו' אפילו בלא מעיילי עפרא ומשני עשיק עפרא ולא הוי מצוי ומ"מ הוא מצוי יותר מעפר לבן דלא מהני יציאת השער אף לר"י עד שיהיו לו ביצים] ואי מעיילי עפר סמכי דעתיה וכו' [לענין מי שפרע כמו שפירש"י] ורב ושמואל לעיל איירי בלא יצא השער רק היה הוא תחלה וכו' אם יש לו פוסק עמו במחוסר שתים וכו' לכל מר כדאית ליה ומ"ש התוס' בד"ה כפר שיחין לא מיירי בעפר דהא מחוסר ג' הוא ה"ה לשמואל דמחוסר בידי שמים הוא אבל דוחק הוא לחלק בין ב' אינו מצוי דאי מיקרי אין לו לענין מי שפרע [דבעי מעיילי עפרא דאז סמכא דעתיה] אמאי מקרי יש לו לענין רבית דהא מחוסר ג' אינו פוסק [וכן לשמואל כיון דחסר בידי שמים] אפ"ה פסק אמימר מטעם דיצא השער ומיקרי יש לו וכ"ש דהא הא בהא תליא כמ"ש רש"י ותוס' לעיל בברייתא דרב אושעיא דכיון דצריך לקבל עליו מי שפרע וכו'. ויש דוחקין עצמן וכן פי' הר"מ וז"ל יש לדקדק מאי משני הא כיון דעשיק עפרא ואינו מצוי הדרא קישיא לדוכתיה דבעי עד שיעשו אפילו לר"י דהא לא אמר ר"י דפוסק אע"פ שאין לזה וכו' אלא בכפר שיחין וכו' ששם העפר מצוי ועוד מה צריך למה שסיים אי דמעיילי עפרא סמכא דעתיה וכו' לא הול"ל אלא באתרא דאמימר עשיק עפרא לכך לא אמרינן אע"פ שאין לזה יש לזה ונראה דהשתא במסקנא הא דאמימר יהיב וכו' לא איירי בפיסוק השער דהשתא ומטעם איסור רבית אלא לענין לקבולי עליה מי שפרע איירי דמש"ה לא יהיב זוזי עד דמעיילי וכו' דאז סמכא דעתיה ואי מהדרי בהו צריך לקבולי מי שפרע והכי משמע מפירש"י אבל לענין איסור רבית יכול להיות דלא פסק עמהם כלום אלא נתן להם איזה סך מעות שיתנו לו כשיעור מעותיו קדירות כשער שבשוק שיצא אח"כ ודו"ק עכ"ל. ולפי"ז צ"ל המקשה חשב דטעמא משום רבית ופסק כשער של עכשיו ותרצן השיב לו לא משום רבית וזה דוחק מפורסם אבל אשאלך אמאי משיב לו לעולם ר"י הול"ל לעולם ר"מ או כמר וכמר ובאמימר לא משום פיסוק רבית נגע ביה תאמר מה שתאמר אם תשוה אינו מצוי דאמימר לאינו מצוי דעפר לבן ובעפר לבן משוו מדותיהן ר"י ור"מ אמאי קאמר לעולם ר"י. ויש מפרשים שלכך פירש"י בד"ה בעפר לבן וכו' וכשהיו מכניסין אותו וכו' לומר דלא בעי ר"י בעפר לבן עד שיעשו רק שיהיה בידו ואף כשהעפר בידו ורב ושמואל ס"ל כר"מ ומתני' ר"מ הוא ור"מ בעי עד שיעשו וכמו שאמרו בסמוך אי ר"מ הא בעי עד שיעשו אבל ר"י לא בעי אלא עפר [אף בעפר לבן] ואפילו מחוסר פוסק וא"ש הך דאמימר ודלא כמ"ש התוס' לא איירי בעפר וכו' אבל א"כ לא הול"ל רק לעולם ר"י ובאתרא דאמימר עשיק עפרא והוי כעפר לבן ותו לא אף דאפשר לומר דהיא היא דהא הא בהא תליא כמ"ש לעיל מ"מ לא הוי צריך לסיים. גם א"ל כלל דרש"י ס"ל יבש לאו בידי שמים הוא וכמ"ש לעיל והיאך אמר ר"מ עד שיעשו לשמואל לז"א וכשמכניסין וכו' חדא דאינו מפרש בר"מ כן ועוד דא"כ מאי מקשה בסמוך אי ר"מ הא בעי עד שיעשו ואפשר דודאי ר"מ בעי עד שיעשו ושמואל ס"ל כר"י ולא בעי עד שיעשו רק בידו [ואפי' עפר והא דקאמר בד"א בעפר לבן דמשמע דבעי עד שיעשו לזה כתב] וכשהיו מכניסין כו' ועיין:

והנראה בפשיטות דלהכי פירש כן דמשמע בד"א דבעי שיעשו וכו' אבל בשחור לא בעי עד שיעשו אבל עפר בעי וא"כ מאי מקשה בסמוך אמימר וכו' מעיילי עפרא אי כר"י וכו' [לזה כתב רש"י וכשהיו מכניסין כו' וממילא הא דקאמר אבל בשחור לא בעי היינו אפילו עפר] ועיין:

בתוס' בד"ה כפר שיחין כו' לא מיירי בעפר כו'. אף דקאמר אבל בעפר שחור כגון כפר שיחין דמצוי בהן עפר שחור פוסקין כו' דאע"פ שאין לזה יש לזה עפר שחור לז"א לא מיירי בעפר וכו' רק יש לזה ביצים ואף שאין לזה אפילו עפר:

בא"ד וקמ"ל דאע"פ כו' . לכאורה לא מדויק לי האי קמ"ל דהא ר"מ פליג וס"ל דלא מהני יציאת השער [וקמ"ל דלא כר"מ] והול"ל טעמא דר"מ [כיון דלא יצא השער לקדירות] וכו' ועיין:

בא"ד שהביצים לענין קדירות כעין לקוטות כו' . כתוב בח"ש ואע"פ שגבי לקוטות התקינו לעיל דאין פוסקין ממנה לשער תבואה שאני התם דמלקוטות לא עביד שער תבואה אבל מן הביצים יעשה קדירות ומש"ה מן השער של ביצים חשבינן כאלו יש לו ביצים ומן הביצים יכול לפסוק על הקדירות ומ"ש שהביצים לענין כו' לאו ענין היתר פיסוק קאמר אלא כלומר שהשער רחוק זה מזה כעין שם [אפ"ה שרי] ודו"ק עכ"ל ומשך אחריו מהר"ם ז"ל ודברים שאינן נינהו והיה נראה לומר שמביאין ראיה דמהני יצא השער לביצים לחשוב כיש לו אף שהוא שער קטן כמו דמהני שער לקוטות ללקוט ואף לבעה"ב אי לאו טעמא דלא יזיף או אפירי שפירי יהיב וכו' וז"א דא"כ לפלגו בביצים גופיה ולמה הוזכירו התוס' קדירות. ומהר"ש כתב דבריהם מבוארין ע"פ האשר"י והטור במשנה היה הוא תחלה לקוצרים וכו' ואשתמיטתיה שהוא תוס' דלעיל דף ס"ג ע"ב בד"ה מהו דתימא כעד שיבא בני וכו' דמהני יציאת השער ללקוטות לפסוק אגדיש אם יש לו ה"נ יציאת השער דביצים מהני לחשוב כיש לו לפסוק אקדירות ע"ש וכתב עליו וזה ברור אבל לא ברור ברור ממש ועוד דלאי נמי אף דחשיב כמו שיש לו מ"מ הא אין פוסקין אם יש לו גדיש עד שיצא השער של לקוטות ולא"נ אמאי (הודאה) הא מחוסר שתים כמו התם ועיין בטור ונראה לומר כשער מוכרי קדירות בזול ר"ל כשער של ביצים אבל פחות לא כיון שיצא השער לביצים כמ"ש מדנקיט לישנא דאע"פ שאין לזה יש לזה וכו' וכיון שיצא השער אין יכול לפסוק פחות משער הביצים כמו התם שאינו יכול לפסוק פחות מלקוטות שהביצים לענין קדירות כעין לקוטות וכו' וגם זה אינו מחוור ודו"ק. ומהר"ר ז"ו יצ"ו מפרש למוכרי תבואה כו' פירוש לקוטות ותוס' מדמי שער ביצים לקדירות לשער לקוטות ללקוטות דמהני שער כזה והוא רוח בעיני דהול"ל לקוטות ללקוטות ועוד דשער לקוטות ללקוטות הוא שער גמור רק לענין בעל הבית אף שיש לו מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אשפירי כו':

עד:

גמרא באתרא דתנא ברא וכו' . עיין בהמאור מה שהקשה בזה אהא דאמר לעיל מפרין על שדהו וכו' ע"ש:

ברש"י בד"ה ר"ש הוא כו' אף כי לא נשתנה וכו'. ר"ל רבנן ס"ל דיכול לחזור אף כי לא נשתנה [לזה פירש] אבל ר"ש לא ס"ל שיהא יכול לחזור אף בלא נשתנה ומהרש"ל דחק עצמו ומהר"ם מחקו [מלת אף] וכאשר כתבתי כתב כן ג"כ מהר"ש:

ברש"י בד"ה בחד תרעא וכו' או הפוסק ע"מ לקבל מיד כו'. כאן נראה מ"ש התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב בד"ה אא"ב מעות קונות כו' פירש"י כו' ולוקח לא יכול לחזור אם יוזלו כו' ור"ת מפרש כו' ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו הלוקח אף לר"ש כו' דאין מזה סתירה לרש"י פשיטא דלא איירי הכא אלא שפסק עמו לקבל לאחר זמן כמו שדייק רש"י בלשונו וכ"כ התוס' גופייהו ע"א בד"ה יכול לומר לו תן לי כזה כו' ולעיל איירי בנתן עליו מעות וכו' אם נשתהה ונשתנה השער מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח לר"ש ואינהו סתמו דבריהם לעיל ואוקמי מכח זה הא דרב חסדא [דעלה קאמר בגמרא שם ר"ש לית ליה דרב חסדא] בלא יוקרא וזולא ודייקו בלישנא בחד תרעא שעמד השער במקומו וכו' ועיין:

ברש"י בד"ה ותיפוק ליה וכו' . עיין ברי"ף ונראה בפשיטות דה"פ דמפרש שהחתן נתן מעות לחמיו לפסוק אתכשיטין או בהיפך ופסק עם אחד והוזלו וחמיו כבר משך מן המוכר והחתן רוצה לחזור בו ובא עם חמיו לדין ופסק ר"פ אי פסקת וכו' [ולזה פריך ותיפוק ליה דשליח שויה ולא מהני מי שפרע כיון שמשך השליח בשליחותיה ומשני בתגר כו']. וז"ל הרמב"ן דהאי גברא יהיב זוזי לחמוה או לאינש אחרינא למזבן ליה נדוניא לבי חמוה וזל ורצה זה הנותן לחזור בו והשליח אומר שלא יחזור בו [ופסק ר"פ דהחתן מקבל מי שפרע] ומקשה ותיפוק ליה דאינו יכול לחזור בו כלל דהא שליח שויה וכל מה שעשה שליח יקבל עליו החתן בע"כ [והשליח אינו רוצה לחזור] ואוקימנא בתגר כו' אבל באינש אחרינא דזבין לדעת בעל המעות ע"כ יקבל ואי אמרינן ונימא ליה לתקוני וכו' והו"ל לפסוק כשער הגבוה לא תטעה בהא שאין לשליח להתנות תנאי מדעתו הואיל ולא שינה בשליחות של בעה"ב ולא דמיא להאי גברא דאתני שלא באחריות בפירוש דהתם פושע הוא אבל הכא כדזבני כ"ע זבניה ועוד מי יימר דמזבני ליה כשער הגבוה ולעולם שליח לא משלם אלא כגון מעשה דאבימי דיהיב זוזי מקמי דלישקול שטרא פשיעה היא כיון דאמר ליה שקול שטרא אבל הכא לא והיינו דקאמר מרן ז"ל והוא דלא שני בשליחותיה ועוד כתב פי' אחר בשם הגאונים וסיים וזה הנכון ועיין בב"י ח"מ סי' קפ"ב:

ברש"י בד"ה שהיה ר"ג וכו'. שאם הוקרו נוטל מהן כשער הזול כצ"ל וכ"ה ברש"י ונ"י ברי"ף:

בלשון המשנה נוטל כשער הזול צריך לומר חשיב דמי חטיו כאלו הוא בשער הזול ואם בראשונה הוקרו והיה שוה סאה ב' סלעים והוזלו ושוה סאה סלע נוטל כשער הזול כאלו בראשונה היה שוה סאה רק סלע ובהוזלו ושוה סאה סלע והוקרו ב' סלעים נוטל חצי סאה וחשיב הדמים כשער הזול שלא הלוה לו אלא סלע ועיין:

בתוס' בד"ה דלמא כו' איכא שלש מחלוקות. דבע"כ ג' מחלוקות דלר"ש קני לגמרי ואתה פסקת מי שפרע ע"כ כרבנן:

בא"ד ועוד דסברא הוא כו' . כפירש"י הוא ור"ל פשוט שכוונת המקשה היה דלמא ר"ש הוא וסברא הוא דס"ל מעות קונות לגמרי אין חילוק בין חד תרעא לב' תרעי כיון דקונות לגמרי אבל לרבנן שאינו רק לענין מי שפרע סברא הוא דבתרי תרעי ליכא מי שפרע וא"כ ממנ"פ לא פסקת נכון והשיב בע"כ אף ר"ש מודה בב' תרעי דאינן קונות לגמרי ואפ"ה ס"ל צריך לקבל מי שפרע דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לר"ש לית ליה וכו' וא"כ ה"ה לרבנן דאין טעם לחלק וק"ל. ויש משבשין דלמסקנא פסק כר"ש וזה הבל וק"ל:

עה.

גמרא זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוין סתם כו' . עיין ברי"ף ובמלחמות ובהג"א [שהביא דעת הרי"ף דמסיק ודוקא יצא השער והבין דקאי אסאה בסאה] ונראה דא"ל דתליא סאה בסאה ביציאת השער רק אם יש לו מעות לקנות כמ"ש התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב בד"ה אין לוין ועיין:

ברש"י בד"ה כמה כורין כו' ובידו לאוכלו ולמוכרו כו'. לפי הסברת רש"י [כאן] ביש לו לעיל דשרי אף בלא יציאת השער בברייתא דרב אושעיא ג"כ שרי אף ביש לו טפה אחת (לוה) [פוסק] עליו כמה טיפות לפי מ"ש התוס' לעיל דף ס"ד ע"ב בד"ה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' דלא מהני יש לו רק לענין היתר פיסוק ויכול לאוכלו וכו' [וא"כ שייך ג"כ היתירא דהכא] וכן דעת הרמב"ם דשרי רק המגיד מפרשו בע"א ולפי הסברת הרשב"א ז"ל אסור [והובא בדבריו לעיל בדף ס"ג ע"א בגמ' הא מני ר"י היא ע"ש] עיין בב"י:

ברש"י בד"ה אבל לא יאמר לו נכוש עמי כו' לזמן פלוני. בדפוס ישן ליתא לזמן פלוני וק"ל:

בתוס' בד"ה בני חבורה וכו' שוה דינר ביחד ואומר הרי יש דינר וכו'. עיין בהגהות אשר"י ובפרק השואל וס"פ אין צדין:

בתוס' בד"ה וכדברי הלל וכו' סתם בני אדם הם מקפידין כו'. ונקיט בני חבורה המקפידין זע"ז ולא בני חבורה סתם דאפשר דסתם חבורה אין מקפידין זה ע"ז:

בא"ד דאין טבח מקפיד אצל הרגיל וכו' . וה"ה אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה לחנוני שאינו רגיל להקפיד:

עה:

גמרא ומשום לא תהיה לו כנושה וכו' . לכאורה היה נראה לומר כיון דמכריחו לתת לו רבית בשביל שלוה לו אין לך לא תהיה לו כנושה גדול מזה אבל רש"י פירש כשתובעו ודוחק כו' דאורחא דמלתא מלוה ברבית חס להניח מעותיו בטלין ודוחקו ונוגשו. ולא קחשיב במתני' לא תשיך אזהרה ללוה אפשר משום דמלוה אינו עובר עליו ומ"ש מהר"ם ז"ל הא קחשיב לפני עיור דהלוה קעבר עליו שיבוש הוא דמ"מ מלוה [ג"כ] עובר עליו:

גמ' שאסור לעבור לפניו שנאמר וכו' . דיוקו מקרא נראה דלו מיותר ור"ל אף שאין בדעתך לנוגשו ולהיות בעצמך כנושה רק כיון שהוא בעיניו כנושה בעברך לפניו שיבוש:

גמ' כ"ש מר וכו' וגורם וכו'. ולא שלח ליה לאו דלפני עיור וכו' דלא שייך רק אם יכפור ובחזקת זה לא הוי רב אשי בעיני רבינא ח"ו רק פן ישכח ונעלם ממנו והוא לא ידע ויהיה גורם קללה לעצמו ובמעדני מלך הבל יפצה פיהו: (אמר המגיה פיסקא זו מצאתי בכתבי המחבר מחוקים ועל שהעתיקו המעתיק הנחתיו ושרא לנא מרנא):

היתר מכירת הבית דק"ק פוזנא [שמוכרו לו ואח"כ מתרצה בשטר לחזור למוכרו לו] הוא מתשובת הרשב"א הביאו ב"י בש"ע סי' קע"ד ואף שלא הוזכר שמותר לחזור ולהשכיר לו עצמו א"צ להזכירו לפשיטותו דכיון דמכר הוא מה לי לו או לאחר ול"ד לחכירי נרשאי אף שכתבו ביה וקנינא מניה וכו' הכל קאי על הפירות לא על הגוף ובתשובת הריב"ש שהביאו הב"י בש"ע סי' קס"ד בברצלונ"א נוהגין וכו' וזה פשוט ואף אם משכירו אח"כ ביותר מדמיו שרגילין לתת לשכירות אין בכך כלום כיון דמכירה גמורה היא אין כאן כנראה דמוסיף משום שכר הלואה ואדרבה משום דמתרצה לו אח"כ ברצון גמור להחזירו לו מרצונו הטוב אם יביא לו מעותיו שוכרו ממנו ביותר. אך חושש אני להם שעכ"פ הערמת רבית הוא שאין בדעת הלוה למוכרו ולא דעת המלוה לקנותו רק להערים לעבור על לאוין דרבית ועינינו רואות כמה פעמים אלו היה ה"א אצל הלוה שלא יכתוב לו תיכף שהוא מחויב להחזירו וליתנו לו לא היה עושה זה כלל ואדעתא דהכי מכר לו בתחלה וגרע יותר מכשיהיה לי מעות החזירם לי. אפשר אם הלוהו על ביתו בתנאי שלא יכול לסלקו תוך שנה וכה"ג והוא ידור בו ואוכל הפירות ויתן לו כל שנה ממנו דבר מועט דהיינו בנכייתא ומתרצה אח"כ מרצונו לחזור ולהשכיר לו שרי טפי שאין זה הערמה כ"כ דהא יש מי שמתיר במשכנתא דסורא כפשוטו (ופסק) [והביאו] הב"י בש"ע שלו סי' קס"ד וכתב בהגהות שם ובלבד שלא התנה מתחלה ע"כ וגם שכבר החזיק המלוה בשדה ולא דמיא להערמת רבית דרב ספרא דהוי הכל דרך מקח וממכר ואפ"ה אסור לעשות כן והוי אבק רבית לדעת הרמב"ן כ"ש הכא דבתחלה הלוה נותן למלוה בפחות וחוזר ונותן לו ביוקר הכא כיון דאחריות הבית על המלוה שרי טפי רק כיון שחזר ומשכירו לו דמיא לחכירי נרשאי וצ"ע: תיקון הממרמות שהמעות עיסקא פלגא באגר ופלגא בהפסד אך נאות הלוה שלא יקבל עליו הנותן ולא יפסיד לעולם יותר מי' זה' לק' ד"מ ונתרצה המלוה נגד זה שכל הריוח אף אם יעלה הרבה יהיה למקבל ולא יתן לו יותר מי' והוה ריוח ולשכר עמלו מקבל עליו הנותן זהב א' יותר בהפסד ד"מ י"א זה' ועל הריוח יאומן הלוה בשבועת היסת ועל הקרן יחמירו עליו בשבועתו כפי ראות עיני הדיינים זהו פשוט להיתירא בפי הכל ויש לי לפקפק בזה עי' ברש"י בעובדא דבני רב עיליש דכיון דאינו מקבל עליו אחריות רק י' זהובים עשירית של כל המעות י' זהובים הוי פקדון ואידך כולה מלוה וא"כ כל כמה דלא הרויח המקבל מאה זהובים לא יתן לו י' זהובים המגיע לחלק פקדון ולדעתי הוא רבית גמור ודו"ק:

בהיתר של רש"י ע"י שליח הביאו בש"ע ואין לפרסמו כו'. וצ"ע מהא דאמרינן פ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם וכו' ופריך היכי משכחת לה ומשני משכחת לה בעובד כוכבים וכו' ולא משני בישראל ע"י שליח ובאמת על כל היתירים שנמצא בפוסקים כגון ר"ת ע"י שליח עובד כוכבים וכה"ג קשה זה ומצאתי שהר"מ כתב שיש בירושלמי פרק הכותב מוקי לה בישראל שערב לישראל ביד עובד כוכבים ואפ"ה גמרא שלנו לא מוקמי לה הכי וא"כ י"ל חדא מנייהו נקיט: