מדרש תנחומא וישלח א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


א.    [ עריכה ]
עם לבן גרתי, אמר אף על פי שישבתי עם לבן שהוא אב הרמאים זה עשרים שנה יש לי שור וחמור ועושר גדול, לכך הודיעו כדי שיהרהר בלבו ויאמר יעקב לא עבר כי אם במקלו ועשה עמו עשרים שנה ולבן אב הרמאין הוא וזה נתעשר אצלו ושב בשלום ואני אוכל לו, ויהי לי שור אין לי לירא ממך שהרי נולד יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים, לג) בכור שורו הדר לו, וחמור זה משיח בן דוד שנאמר (זכריה, ט) עני ורוכב על חמור, צאן אלו זכותן של שבטים שנקראו בניהם צאן שנאמר (יחזקאל, לו) ואתנה צאני צאן וגו', גם יהודה שטנו של עשו, שנאמר (ישעיה, י) ואריה כבקר יאכל תבן פי' אריה שהוא יהודה שנאמר (בראשית, מט) גור אריה יהודה, כבקר זה יוסף, יאכל תבן כלומר זה יוסף שידין עשו שהוא תבן, שנאמר (עובדיה, א) ובית עשו לקש, ומנין שאף כלם ידינוהו, שנאמר (יחזקאל, יט) מה אמך לביאה מכאן שכלם ידינוהו, ועבד זה משה, שנאמר (דברים, לד) משה עבד ה', ושפחה זו רות שעתיד דוד לצאת ממנה וכתוב עליו אני עבדך בן אמתך (תהלים, קיט), בן אותה שהניחה להיות גברת ומלכה לבא ולחסות תחת כנפי השכינה: