מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית מג יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן
מיוחס
לרבי תנחומא ברבי אבא
על
חמשת חומשי תורה
→בראשית מב א בראשית מד יח←



[יא] [1][ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' (בראשית מג, יד). ילמדנו רבינו, עד כמה תפילות חייב אדם להתפלל ביום? כך שנו רבותינו: אין מתפללין יותר מג' תפילות שתקנו אבות העולם. אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר [אל המקום אשר עמד שם]" (בראשית יט, כז). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום" (בראשית כח, יא). ואף דניאל כתיב ביה: "וזמנין תלתא ביומא [הוא ברך על ברכוהי]" (דניאל ו, יא), ולא פירש באיזה שעה. בא דוד ופירש: "ערב ובוקר וצהרים" וגו' (תהלים נה, יח), לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יותר משלש תפילות ביום. ור׳ יוחנן אמר: ולוואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו.

שאל אנטונינום את רבינו הקדוש: מהו להתפלל בכל שעה? אמר ליה: אסור. אמר ליה: למה? אמר ליה: שלא תהא נוהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. מה עשה? השכים אצלו, אמר לו: קירי בדא[2]! לאחר שעה נכנם אצלו, אמר לו: (אמנה רטוק) [אמפרטור]! לאחר שעה אמר לו: שלום עליך המלך! אמר לו: מה אתה מבזה על המלכות? אמר לו: ישמע אזניך מה שאתה מוצא מפיך. ומה אתה, בשר ודם, השואל בשלומך בבל שעה אתה אומר כך; המבזה מלך מלכי המלכים הקב״ה על אחת כמה וכמה, שלא יהא מטריח בכל עת:

ר׳ יוסי בן חלפתא אומר: עתים הם לתפילה, שנאמר: "ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון" (תהלים סט, יד); אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. לפיכך צריך אדם להשכים לתפילה, שאין לך גדולה מן התפילה, שהרי משה נגזר עליו שלא יכנס לארץ ושלא לראותה, ועל שהרבה בתפילה, "ויראהו ה׳ את כל הארץ" וגו׳ (דברים לד, א). וכן חזקיה נתפלל וביטל הגזירה. ואף יעקב ששלח בניו למצרים, נתפלל עליהן: ואל שדי יתן לכם רחמים:

[יב] [ואל שדי יתן לכם רחמים]. מה ראה יעקב לברכן באל שדי? ללמדך שהרבה יסורין באו עליו. עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו, שנאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב), וכן הוא אומר: "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" (עמוס א, יא), רחמו כתיב. ברח מפגי עשו ללבן, ראה כמה צרות, "הייתי ביום אכלני חורב" וגו׳ (בראשית לא, מ). היאך שיצא, רדף אחריו לבן להורגו, [שנאמר:] "וירדוף אחריו דרך (שלשת) [שבעת] ימים" (בראשית לא, כג). נמלט ממנו, בא עשו בקש להורגו, הפסיד עליו כל אותו דורון, "עזים מאתים" וגו׳ (בראשית לב, טו). יצא מעשו, באתה עליו צרת דינה, ואחר כך צרת רחל. ואחר כל הצרות הללו ביקש לנוח קימעא, עד שבאתה צרת יוסף, ואחר כך צרת יצחק אביו, שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף, והכתוב צווח: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג, כו). אחר כך באה עליו צרת שמעון, ואחר כך צרת בנימן, לפיכך היה מתפלל: ואל שדי ואומר: מי שאמר לשמים ולארץ די יאמר ליסורי די, לפי כשברא הקב״ה לשמים ולארץ נמתחין והולכין, עד שאמר להן הקב״ה "די", לפיכך כתיב ואל שדי:

[יג] וישא עיניו וירא את בנימן אחיו בן אמו (בראשית מג, כט). שמח, שהיה דומה לאמו, שכך כתיב: בן אמו. מיד "ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחות האנשים אוכל" וגו׳ (שם מד, א). אמר למנשה, מלא את אמתחות, ואת גביעי גביע הכסף וגו׳ (שם, ב). הבקר אור והאנשים שלחו (שם, ג). למה לא שלחן בלילה? אמר יוסף: אם אני משלח אותן בלילה, אין כל בריה יכולה להן, לפי שנמשלו לחיות, "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט), "דן גור אריה" (דברים לג, כב), "יהי דן נחש" (בראשית מט, יז), "נפתלי אילה שלוחה" (שם, כא), "בנימן זאב יטרף" (שם, כז): הם יצאו את העיר לא הרחיקו (בראשית מד, ד). אמר יוסף: אם ירחיקו אין כל בריה יכולה להחזירן: קום רדוף אחרי האנשים (שם). כל זמן שאימת (ברך) [כרך] עליהן: והשגתם (שם). הוי שוגג אותם בדברים, אחת קשה ואחת רכה:

הלוא זה אשר ישתה אדוני בו וגו׳ (בראשית מד, ה), ויקרעו שמלותם וגו׳ (שם, יג). אסר להן הקב״ה: אתם הקרעתם בגדי אביכם בדבר של חינם, כך אתם תקרעו בדבר של חינם. ויעמוס איש על חמורו (שם), לא הוצרך אחד מהן לחמורו[3], והן עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו: אי גנב, ברה דגנבתא! ביישתני בן אמך את, כך היא ביישה (אמך) את אבינו, "ותגנוב רחל את התרפים" (בראשית לא, כ). בזכות אותן המכות שהכתוהו על כתפיו זכה ושרתה שכינה על כתפיו, שנאמר: "ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב):

ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף (בראשית מד, יד). מהו ביתה יוסף? והלא בכל יום ויום יוצא לדון בבימה, אלא אותו היום לא יצא, שלא לבייש את אחיו בפני המצריים. ויפלו לפניו ארצה (שם), לקיים מה שנאמר: "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית לז, ט): ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם (בראשית מד, טו), אמר להם יוסף: אני אומר לכם מפני מה גְּנָבוֹ הנער הזה[4], לקסום בו ולידע היכן אחיו: ויאמר יהודה מה נאמר לאדני (שם, טז), מה נאמר על כסף ראשון, ומה נדבר על כסף שני, מה נצטדק על הגביע: האלהים מצא את עוון עבדיך (שם), אל תקרא מצא אלא מוציא. לעולם אין שני אחין נכנסין לבית המשתה ביחד מפני העין, ואנו נמצאינו כולנו בערוגה אחת בעוון אחד שהיה בידינו. אמר להם: אחיכם זה לא היה עמכם באותה שעה. אמרו לו: כל הנמצא עם הגנב נתפש עמו. אמר להם: ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא ציער אתכם, אמרתם טרוף טורף, זה שגנב וציער אתכם על אחת כמה וכמה, לכו אמרו לאביו: טרוף טורף. והלא דברים קל וחומר: ומה תקלה שבאה על ידי צדיקים היתה מחיה לכל העולם, זכות שיביא הקב״ה על ידיהם על אחת כמה וכמה[5]]:

[יד] [דבר אחר:] ואל שדי יתן לכם רחמים. ילמדנו רבינו, מנין התקינו לברך על המזון? שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י), הרי לאחריו. לפני המזון מנין? שנה ר׳ חייא בשם ר׳ עקיבא: "קודש הלולים לה׳" (ויקרא יט, כד), מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. אמר הקב״ה: כשם שאני זקוק להוריד גשמים ולהשיב רוחות ולהוריד טללים, אף אתה זקוק לברכני, וזהיר להתפלל לפני, לא תהא רואה את עצמך בשעת הרווחה לבזה את התפלה, וכיון שתניע הצרה תהא עומד ומתפלל, לאו בני, לא תעשה, אלא קודם שתבא הצרה תהא מקדים ומתפלל, שנאמר: "היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח" (איוב ל, יט). תדע, שהרי יעקב אבינו היה בנימן עמו, ואינו יודע מה עתיד להגיעו, התחיל להקדים ולהתפלל, שנאמר: ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אהר ואת בנימן, וכן אמר המשל: אוקיר לאסיא עד דלא תצטרך ליה. מהו וכל מאמצי כח? שכך היו עושין מאמצי כח:

[טו] [ואל שדי יתן לכם רחמים]. זהו שאמר הכתוב: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" וגו׳ (תהלים לג, ו). זבדי בן לוי ור׳ יוסי בן פיטרס ור׳ יהושע בן לוי, אחד קרא: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים לא, כ), ואחד קרא: "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו" (תהלים ה, יב), ואחד קרא: על זאת יתפלל כל חסיד אליך. [לעת מצא], מהו לעת מצא? לעת מיצוי היום. דבר אחר: לעת מצא, לעת מיצוי הנפש. אמר (ר׳ יהושע) [ר׳ ישמעאל]: צריך אדם שיהא מתפלל על יציאת הנפש, שאין לך דבר קשה מיציאת נפש. היאך היא יוצאה? ר׳ יוחנן אמר: כפיטורי היוצאת בפי ושט (פירוש, החבל בשעה שמושכין אותו בנקב של ספינה לקשרה בו), כך הנפש בשעה שהיא יוצאה מן האדם, שאין אדם צריך להאמין בעצמו עד יום מותו. וכך שנו רבותינו (משנה אבות ב ד): אל תאמין [בעצמך] עד יום מותך. מעשה[6] באדם אחד מין שהיה רבו שונה ואומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והיה חולק על דברי רבו. אמר הקב״ה: זה בא לחלוק על התורה? מה עשה לו, ניסה אותו, ויצא יום הכיפורים לתוך גינה אחת וראה ריבה אחת מקושטת נאה ומשובחת, ועמדה לו כנגדו, ובקש להזקק לה. השיח עמה, אמרה לו: אשת איש אני, אמר לה: מקובל. אמרה לו: כהנת אני, אמר לה: מקובל. אמרה לו: נדה אני, אמר לה: מקובל, ולא זז עד שנזקק לה. הלך וישב לו לביתו אלופסין (פירוש צעור) לומר מה עבר עליו, והיו רבותיו עולים ומבקרים אותו, ומוצאים אותו כחולה חודש אחר חודש, לומר מה עשיתי, והוא לא היה חולה. מה עשה הקב״ה? אמר: עד מתי הוא מצטער, רמז הקב״ה לאותה שידה, והלכה ועמדה לפניו, אמרה לו: עד מתי אתה מצטער, אני אותה האשה שנזקקת עמי, רוח אני, אלא בשביל שהייתה חולק על דברי חכמים, שאמרו: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אף דוד הסכים לומר: צריך אדם להתפלל על יציאת נפשו; לכך אמר: לעת מצוא. [דבר אחר: לעת מצוא], שאדם צריך להיות מקוה לדבר שידע סופו. מי היה זה? זה יעקב, אף על פ שאמר: טרוף טורף יוסף, מחכה היה להקב״ה. בסוף הודיעו שיוסף חי, ולא עוד אלא שבישרו שהוא חי, ואל שדי יתן לכם רחמים:

[טז] [ואל שדי יתן לכם רחמים]. זהו שאמר הכתוב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד, יב). מהו "אשרי הגבר"? אמר ר׳ יהושע: אם באו עליך יסורין והייתה יכול ליגע בתורה, יסורץ של אהבה הן, ואם לא הייתה יכול ליגע בתורה, יסורין של מרדות הן. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. אמר ר׳ ביסנא: אין אדם בעולם שאינו בא לידי יסורין, הוי אדם תשש בעיגו אינו יכול לישן, בשינו אינו יכול לישן, אלא ער כל הלילה, ואדם ער כל הלילה ויגע בתורה, זה ער וזה ער, הוי אשרי אנוש שיסוריו בתורה:

דבר אחר: ואל שדי. אמר ר׳ אלכסנדרי: אשרי אדם שיסורין באין עליו, והקב״ה אומר להם די, שיש להם סוף. מי היה זה? זה היה יעקב שאמר לבניו: אל שדי, אֵל יאמר ליסורי דייכם, הוי ואל שדי:

דבר אחר: ואל שדי, אמר ר׳ אחא: השמים הללו מדוק נבראו, והארץ משלג נבראת, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים" (ישעיהו מ, כב), והארץ משלג, שנאמר: "כי לשלג יאמר הוי ארץ" (איוב לז, ו). כיון שאמר להם הקב״ה שיבראו – היו נמתחים והולכים. אמר ר׳ אחא: אילולי שאמר להם הקב״ה די, היו נמתחים והולכים עד שיחיו את המתים. אמר יעקב: מי שאמר לשמים וארץ דייכם, הוא יאמר ליסורי דייכם, ואל שדי:

דבר אחר: ואל שדי, מהו הלשון הזה ואל שדי? קשה הוא, ואם תעשו רצונו הוי מתקיים עליכם, למה? שהוא ברחמיו קשה, לפיכך יתן לכם רחמים:

[יז] מה כתיב למעלה מן הענין? וירדו אחי יוסף עשרה (בראשית מג, ג). כיון שירדו למצרים, עשה יוסף בערמה שלש פרוסטגמיות (פירוש: כתבים)[7]: אחד, שלא יהא עבד נכנס למצרים ליקח בר, ואחד – שלא ילך אדם אחד אחר שני חמורים, ואחד – שלא יהא נכנס עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו. מה עשה יוסף? צוה שיביאו לו שמות בני אדם, שהיו כתובין בכל יום ויום. נכנסו ביום הראשון, הכניסו לפניו את השמות שנכנסו, וכך בכל יום ויום היו מודיעים לו. כיון שירדו אחיו של יוסף, לא נכנסו כולם בפילי אחד. היה בעל הפילי אומר לו: מה שמך? אמר לו: ראובן בן יעקב בן יצחק, וכן שמעון וכן כולם. הביאו הכתבים אצל יוסף. כיון שקרא אותם, ידע שאחיו היו שם. שלח למנשה בנו, אמר: ראה לאיכן הם הולכים. הלך מנשה, ראה אותם מחזרין בתוך השוק, יוצאין משוק זה לשוק זה, מן מבוי זה למבוי זה. שלח אחריהם ובאו לפניו. כיון שראה אותם, ודאי הכירם, ויתנכר אליהם (שם מג, ז). מהו ויתנכר אליהם? ר׳ יוחנן אמר: נעשה נכרי עליהם, ויאמר אליהם מאין באתם (שם), אמר להם: מרגלים אתם (שם, ט), אמרו לו: לא אדוני, ועבדיך באו לשבור אוכל (שם, י), שנים עשר עבדיך אחים אנחנו (שם, יג). אמר ר׳ יוחנן: משל לעורבא דעייל נורא לקיניה (פי׳ עורב שהכניס את האור לקינו). אמר להם: אחים אתם? אמרו לו: הן. ולמה לא נכנסתם כולכם בפילי אחד? אמרו לו, שכך ציוונו אבינו מפני עין. אמר להם: "חי פרעה כי מרגלים אתם" (בראשית מב, טז). כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בראשו של פרעה, למה הדבר דומה? לאשה שגנבה שה מהעדר וברחה, והיה הרועה רץ אחריה, הלכה לביתה וכיסתו בבגד, אמר לה הרועה: ראית שה אחד? אמרה לו: נהא אוכלת מבשרו של זה המוטל במטה שאיני יודעת! כך יוסף, כשהיה מבקש לישבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה. "ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל" (בראשית מב, י), אמר להם: תדעו שאתם מרגלים; למה הייתם הולכים ומחזרים בכל המדינה? אמרו לו: אח היה לנו ומכרנוהו לעבד, ומשעה שמכרנוהו אבינו יושב ומתאבל עליו, וירדנו והכסף בידינו, לומר: בכל מקום שאנו מוצאים אותו אנו פודים אותו. אמר להם: אדם שמוכר דבר יכול לחזור בו? אמרו לו: לכך ירדנו, וכפלים בידינו לפדותו. אמר להם: ואם אינו מבקש למוכרו? אמרו לו: אפילו אנו נשרפים עליו אין אנו זזים עד שנפדה אותו. אמר להם: "הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם" (שם יד, {{{3}}}). מה עשה? "ויקח מאתם את שמעון" (שם כד, {{{3}}}), אמר: אסרני והשליכני לבור, אף אני אוסר אותו. מה עשו? טענו והלכו אצל אביהם, ויגידו לו את כל הקורות אותם, אמר להם: "לכו שברו לנו מעט אוכל" (בראשית מג, ב). אמר לו יהודה: "העד העיד בנו האיש לאמר לא תראו פני" וגו׳ (שם ג, {{{3}}}), אמר להם: לא אשלח את בנימן אפילו אהרג. אמרו לו: טוב לך לאבד נפש אחת ולא שבעים. מה עשה? נתן להם את בנימן, והתחיל להתפלל עליהם: ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. לפי שאמרו: "דבר האיש" (בראשית מב, ל), לפיכך אמר הוא לפני האיש:

דבר אחר: ואל שדי. מדבר בישראל ובנלותם. יתן לכם רחמים, (ונתן) ["ויתן] אותם לרחמים לפני כל שוביהם" (תהלים קו, מו): ושלח לכם. "הנה אנכי שולח לכם" וגו׳ (מלאכי ג, כג): את אחיכם. שלפנים מנהר סמבטיון: אחר ואת בנימן. אלו שבט יהודה ובנימן. באותה שעה נאמר שירה [שנאמר]: "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה׳ על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיהו לא, יא): חסלת פרשה מקץ

הערות

  1. ^ מכאן ועד אות יד חסר ברוב כתה"י, ונוסף מכת"י רומי. בובר.
  2. ^ צ"ל כרא או כירי, ראו בערוך ערך כר. בובר.
  3. ^ לכאו' ט"ס וצ"ל "לחבירו", כבנדפס. ויקיעורך.
  4. ^ פי', מפני מה גנב הנער את גביעי
  5. ^ עד כאן נוסף מכת"י רומי. בובר.
  6. ^ ראו מעשה זה בנוסח אחר בירושלמי שבת א ג. ובכתי"ר הנוסח: מעשה בזקן אחד מן רבותינו שהיה שונה ואומר: אל תאמין בעצמך עד שתהא כמותי.
  7. ^ כתבי גזירת המלך. ויקיעורך ע"פ בובר ומקורות נוספים.