מגן אברהם על אורח חיים יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים יג |

סעיף ב[עריכה]

(א) מותר לצאת — אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא, משום דנוי הן לבגד (בית יוסף סימן יח):


(ב) קטן — בתשובת רמ"א סימן ק"י מפלפל אם רשאי לצאת בד' כנפות קטן שאין בו שיעור הכתוב בסימן טז, עיין שם:


(ג) תכלת — דהא קיימא לן התכלת אינה מעכבת את הלבן:


(ד) על כתפיו — היינו שלא כדרך לבישתו בחול, עיין סימן ש"א סעיף ל:


(ה) אחזקתיה — ואם תאמר, הא פסק דבעי בדיקה בשעת ברכה ולא מוקמיה אחזקתיה, כמו שכתב סימן ח סעיף ט? ויש לומר, דשאני התם דאם לא יבדקו בשעת ברכה, לא יבדקנו לעולם, ובודאי אי אפשר לעולם לאוקמיה אחזקתו, כיון דעשוי ליפסק. אבל הכא שבדקו בשעת ברכה, ולכן אין צריך לבדקו בכל פעם שיוצא:

ומזה יש ללמוד, דמי שיצא מבית הכנסת והסיר טליתו, אפילו הסיח דעתו וצריך ברכה כשחוזר ולובשו, אפילו הכי אין צריך לבדקו:

סעיף ג[עריכה]

(ו) דגדול וכו' — שדוחה איסור דרבנן. וכרמלית נמי דרבנן, ובזמן הזה אין לנו רשות הרבים, כמו שכתוב סימן שג סעיף יח:


(ז) ואפילו טלית וכו' — פירוש, אף על גב דלא מינכרא מילתא אם הולך בלא טלית קטן, מכל מקום הפשיטה גנאי הוא לו. וכתב בית יוסף: אפילו טלית גדול שלנו, שאין לובשין אותו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו, אפילו הכי אין צריך להסירו כיון דלא גזרו רבנן:


(ח) כבוד הבריות — ואף על גב דציצית מצות עשה דאורייתא, ואיסור דאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות, מכל מקום שרי, דלא אמרה תורה: לא תלבש בגד בלא ציצית, אלא מצות עשה להטיל בו ציצית; וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת, אינו עובר. ופשוט דעל כל פנים איסורא דרבנן איכא, ולכן לא שרי אלא משום כבוד הבריות, דלא כע"ת; אבל בחול ודאי עובר כל שעה בעשה דהַטֵיל בו ציצית כשלובשו. ותדע, דאטו במזוזה ומעקה אסור ליכנס לבית שאין בו מזוזה [ומעקה]? אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא, עד כאן לשונו בבית יוסף בשם המרדכי. וקשה, דבשבת דף קל"א רע"ב אמרינן למאן דאמר ציצית חובת טלית הוא, אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפילו בשבת; ואם כן, למאן דאמר דציצית חובת גברא הוא, למה יהא מותר ללובשן בשבת מן התורה בלא ציצית? וצריך לומר דהתם קאי דוקא אליבא דרבי אליעזר דסבירא ליה ציצית דחי שבת, ואם כן חל המצוה אפילו בשבת, עיין שם; אבל לדידן דקיימא לן ציצית לא דחי שבת, ואם כן לא חל בשבת המצות עשה, כן נראה לי. ולכאורה קשה, למה יהא אסור ללובשו בחול? הא אמרינן בברכות דף כ דכבוד הבריות דוחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה, עיין שם, ומוכח שם דאם לובש סדין בלא ציצית מקרי שב ואל תעשה, וכן הוא בתוס' יבמות דף צ, דאי מקרי קום ועשה הוה ליה כמו כלאים דפושטו אפילו בשוק, אלא על כרחך הוא שב ואל תעשה, כמו שכתב המרדכי, דבלבישתו אינו עובר כמו שכתבנו לעיל בשמו; ואם כן, אף בחול לישתרי מפני כבוד הבריות? וגם המרדכי לא הזכיר שבת אלא ברישא, דהר"ש אסר אפילו בשבת, אבל הוא יש לומר שהתיר אפילו בחול, רק שסבירא ליה שעובר בעשה אם אינו מתקנו, ומכל מקום אינו מחויב לפשטו מפני זה, שהרי כתב אחר כך: ובחול כו' ותדע וכו', כמו שכתבנו לעיל בשמו, משמע דבחול נמי אין איסור בלבישתו. וכן התשובה שמביא הרב בית יוסף מיירי נמי בחול, והיא תשובת מהר"מ מרוטנבורק ד"פ סימן רפ"ו. וצריך לומר כמו שכתב בפסקי תוספות מנחות סימן קכ"ט ובאגור סימן כ"ד, דדווקא בשבת שרי אבל בחול אסור. ונראה לי הטעם כמו שכתבו התוס' בשבועות דף ל' לחד שינוייא, דדווקא בגנאי גדול שרי לעבור איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אבל גנאי קטן לא, כמו שכתוב בחשן משפט סימן כח סעיף ה, דתלמיד חכם צריך לילך לבית דין להעיד משום דבר איסור אף על גב דגנאי הוא לו, וסבירא להו דלישב בלא טלית הוי גנאי קטן. ומכל מקום נראה לי, אם נפסק ציצית ברשות הרבים בטלית קטן, אין צריך לפשטו אפילו בחול, דהפשיטה הוי גנאי גדול; והא דנקט בשולחן ערוך בשבת – לרבותא, דאף על גב דיש בו גם כן איסור שבת אין צריך להסירו, ובשבת אין צריך למהר לצאת מבית הכנסת, עיין מה שכתב ביורה דעה סימן שג; אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו. והרואה בחבירו שנפסקו ציצית, לא יאמר לו עד שיבא לביתו. ומשמע שם בסימן שע"ב דיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. ומשמע בשבת דף פ"ב, דאם ידע מאתמול שהוא פסול, אסור ללובשו בשבת, דהוה ליה לתקוני מאתמול, וכן משמע מלשון התשובה הנ"ל, וכן משמע סימן שנ"ה סוף סעיף ב, ועיין שם בהג"ה סעיף ג, ומה שכתבנו סימן שי"ב. ונראה לי דבחול אם אין ציצית נמצאים בעיר דינן כמו בשבת:

הקשה אחי המנוח מהר"ר יודא סג"ל זצ"ל מק"ק קראקא, למה שרינן ללובשו בשבת מפני כבוד הבריות? הלא יש תקנה שיתננו לאחר במתנה ויחזור וישאלנו לו, ואז הוא פטור מציצית, וכמו שכתוב לקמן סימן שכ"ג לעניין טבילת כלים. ונראה לי דמכל מקום חייב מדרבנן, שנראה כשלו, כמו שכתוב סימן י"ד סעיף ג בטלית שאולה לאחר ל' יום, וכל שכן הכא שבאמת הוא שלו. ואם תאמר ומה בכך, מכל מקום בשבת יעשה כן? יש לומר, דאם כן אף בחול יעשה כן ויעשה טצדקי למיפטר נפשיה מציצית. אבל כשיושב כך בלא ציצית ידע דלא שרינן ליה אלא בשבת משום כבוד הבריות, כן נראה לי. דלפי מה שכתוב בסימן ש"ו דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת, אם כן הכא נמי אסור ליתנו במתנה, וכן משמע בשבת דף קל"א דקאמר: הואיל ובידו להפקירן, ולא אמר: הואיל ובידו ליתנן לעכו"ם או לקטן, עיין שם: