מגיד משנה/הלכות נחלות/פרק א

הלכה א

סדר נחלות כך הוא וכו'. משנה פרק יש נוחלין (דף קט"ו). ומ"ש רבינו והזכרים קודמין לנקבות בכל מקום הוא מחלוקת תנאים בגמרא דאיכא מאן דאמר שהבן והבת שוין בנכסי האם ואין הלכה כן אלא כמאן דדריש מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת וכן נפסקה הלכה שם ושאר הדברים במשנה מפורשין:

הלכה ג

לפיכך מי שמת בין איש וכו'. משנה וברייתא שם: היתה לו בת תירש את הכל וכו'. משנה וברייתא: לא נמצא לו זרע וכו'. משנה מבואר שהאב קודם לכל יוצאי ירכו: אם לא היה אביו קיים וכו'. שם מבואר שהאחין קודמין לאחי האב. ומ"ש רבינו שהאחין קודמין לאחיות מוסכם הוא מכל התנאים דבנכסי האב בן קודם לבת בכל מקום דמכח האב הן יורשין לא נחלקו אלא בנכסי האם וכן מבואר שם בגמ': ואם לאו חוזרין אצל האחות וכו'. פירוש ואף באחות בניה או זרען קודמין לבנותיה וזהו שכתב רבינו למעלה והזכרים קודמים לנקבות בכל מקום דאע"פ שבאין מכח אם קי"ל כמאן דדריש מטות כמ"ש למעלה ומבואר בדין זה בגמ': ואם לא נמצא לו זרע אחים וכו'. זה מבואר בגמ' דאחין קודמין לאבי האב ואברהם ויעקב בנכסי עשו יעקב קודם ובעיא דאיפשיטא הוא שם: לא היה שם אבי האב וכו'. גם זה שם מבואר במשנה ובגמרא שאבי האב קודם לאחי האב וזה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין והאב קודם לכל יוצאי ירכו. ומ"ש רבינו והזכרים קודמין וכו' כמו שהיה הדין בזרעו של מת וכו'. שם ממשפחתו וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת ופירוש ירושה ראשונה זרעו של מת שניה קרוביו ממשפחתו: לא נמצאו אחים וכו'. שם מבואר וזהו משמוש נחלה הנזכר שם נחלה ממשמשת והולכת: נמצאת אומר הבן קודם וכו'. כבר נתבאר זה במה שקדם. ומ"ש רבינו ולפיכך אין לך אדם מישראל וכו'. פרק הגוזל בתרא בבבא קמא ומפורש לשון זה:

הלכה ד

מי שמת והניח בת ובת הבן וכו'. שם במשנה ובגמרא. ומ"ש רבינו והוא הדין לבת האח עם האחות וכו'. כבר נתבאר שהירושות שוות ופשוט הוא ומוסכם:

הלכה ה

מי שהיו לו שני בנים ומתו וכו'. זה פשוט ומתבאר שם בבנות צלפחד שהבנות במקום האב עומדות וכן מה שכתב רבינו ועל דרך זה חולקין בני האחים וכו' כבר הזכרתי היקש הירושות ופשוט הוא ומתבאר בגמ':

הלכה ו

משפחת האם אינה קרויה משפחה וכו'. משנה וגמרא (דף ק"י ע"ב) מפורש שם:

הלכה ז

כל הקרובין בעבירה יורשין ככשרים וכו'. משנה ביבמות (דף כ"ב) פרק כיצד ומפורש בגמרא שם ושם נתבארה כל בבא זו:

הלכה ח

האשה אינה יורשת את בעלה וכו'. משנה פ' יש נוחלין (דף ק"ח) ופירוש אינה יורשת מצד אישות אבל מצד קורבה כגון שהיתה בת אחיו והיתה ראויה לירש אף בלא אישות ודאי לא גרע כחה בשביל שהיא אשתו וכן כתבו ז"ל ופשוט הוא ומתבאר בדברי רבינו פ"ט: והבעל יורש את כל נכסי אשתו וכו'. מ"ש רבינו שירושת הבעל מד"ס הוא מחלוקת בגמרא ומפורש פרק הכותב בכתובות (דף פ"ג:) דרב סבר ירושת הבעל דרבנן ופסק רבינו כן לפי שאפשר שהוא סבור שמה שאמרו בהרבה מקומות גבי ירושת הבעל נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה שהוא מפני שירושת הבעל מדברי סופרים וכן פירשו מקצת המפרשים ז"ל ומ"מ פירוש אחר יש שהוא מפני שבאה לו על ידי מעשיו ואינה כירושת משפחה ולזה הפירוש הסכים רבינו עצמו לפי הנראה פכ"ג מהלכות אישות ואם כן לא תהיה לנו ראיה מכאן אם היא מן התורה או מדבריהם ודעת הר"א ז"ל בהשגות שהיא מן התורה וכ"כ שם אמר אברהם איני מודה וכו'. ובאמת דבסוף מי שמת (דף קנ"ט:) משמע דהסבת נחלת האם לבן ילפינן שאינה בקבר מהסבת האשה לבעל אלמא שהיא מן התורה וזה דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיות לזה: אע"פ שהיא אסורה וכו'. מפורש בתוספתא ביבמות שכל שקדושין תופסין לו בה יורשה ויש לזה סמך בגמרא בהרבה מקומות וכבר נתבארו דינין אלו בארוכה פכ"ב מהלכות אישות:

הלכה ט

ומי שנתגרשה ספק גירושין וכו'. לא מצאתי לדין זה ראיה גמורה אבל אפשר שיצא לרבינו ממה שאמרו בקדושין פרק האיש מקדש (דף מ"ה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה וכו' ואמרו שם ומודה רב שאם מתה אינו יורשה (מאי טעמא) אוקי ממונא בחזקת מריה. וכתב בעטור ומסתברא מהכא דכל ספק קדושין וספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה עכ"ל. וכן הוא דעת רבינו ואין כאן הכרח דאיכא למימר שאני נשואין מגירושין דקודם נשואין ירושתה בחזקת האב ומספק אין מוציאין אותה מחזקתו אבל משנשאת ירושתה בחזקת הבעל ובשביל ספק גירושין איכא למימר דאין מוציאין מחזקתו ומ"מ יש לי קצת ראיה לדעתם ז"ל ממה ששנינו פ' מי שאחזו (דף ע"ג:) בדין שכ"מ שגירש את אשתו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ובגמרא ת"ר ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני דברי ר' יהודה ר"מ אומר בעילתו תלויה ר' יוסי אומר בעילתו ספק וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת וכו' והקשו בגמ' (דף ע"ד) חכמים היינו ר' יוסי ותירצו איכא בינייהו דר' זירא דא"ר זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה מדלא הזכירו ירושה לחד מן התנאים אלא לר' יהודה משמע דליכא מאן דס"ל יורשה אלא ר' יהודה והנך תנאי כולהו פליגי אדר' יהודה בכל הדברים שהזכיר דאי לא הוה להו לברורי ולאיפלוגי בין ירושה לשאר דברים ועוד דאם איתא דבספק הבעל יורש למה הו"ל לאדכורי לר' יהודה ירושה השתא ספק יורש זו לא כ"ש כיון דכאשת איש חשיב ליה כך נ"ל. ובהשגות א"א מ"ש בירושלמי במסכת גיטין דומה שהוא חולק עליו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני לאידא מילתא א"ר אלעזר לירושה כלומר שהוא יורשה ומה התם דודאי גירשה וספק החזירה יורשה הכא דודאי אשתו היתה וספק גירשה לא כ"ש עכ"ל. וחפשתי הירושלמי הזה והוא בפרק מי שאחזו גבי ראוה שנתיחדה עמו ונחלקו שם והשוו דין זה למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ושם אמר רבי אלעזר לירושה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה א"ר זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר עכ"ל הירושלמי. ומדברי ר' זעירא יש ללמוד הפך מדברי ההשגות דאם איתא דאפילו בספק מגורשת הבעל יורש היכי אמר רבי זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר ונמצאת הקושיא ראיה ואולי תדחה ותאמר דמשום נדריה אמר כן רבי זעירא דודאי אם לא היתה כאשת איש לכל דבר לא היה בעלה זכאי בהפרת נדריה דהויא לה ספיקא דאורייתא ולחומרא מ"מ אפילו נאמר כן נדחית ראייתו משם דאמינא לך דמשום הכי זכאי בירושתה משום דחשבינן לה כאשת איש לכל דבר לדעת הירושלמי ואמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה שודאי הוא הא בספק ודאי לא היה זכאי בירושתה וזה ברור ותדע לך שהרי ודאי בספק קדושין כי ההיא דהתם היאך יירשנה והיכי מפקינן ירושתה מחזקת האב בספק אלא ודאי טעם הירושלמי שהם סבורים שהיא כאשת איש לכל דבר כנזכר שם וזה נראה לי מוכרח בדעת הירושלמי ונסתלקה ההשגה ונשאר דינו של רבינו קיים ונכון ומצאתי אח"כ שדבר זה מחלוקת בין הגאונים ז"ל:

הלכה י

בעל שנשא קטנה וכו'. זה פשוט ומתבאר ביבמות ועוד נזכר בהלכות אישות דין אי זו קטנה יש לה אישות וצריכה מאון וכן כל שאר הדינין בארוכה:

הלכה יא

בעל שמתה אשתו ואח"כ מת אביה וכו'. פרק יש נוחלין (דף קכ"ה:) אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכו' שם מבואר על דין זה שהזכיר רבינו ועוד הוא מבואר במקומות אחרים ופ"ג בדין הבכור יתבאר שאינו נוטל במלוה פי שנים מפני שהיא ראויה ולא הזכיר רבינו בדין הבעל במלוה שום דבר אבל ממ"ש פכ"ב מהל' אישות כל נכסים שיש לאשה בין נכסי מלוג וכו' ואם מתה בחיי בעלה יירש הכל ולא חלק כלל בין נכסים לנכסים נראה קצת שהוא סבור כדברי רבו אבן מיגש ז"ל שכתב שהבעל יורש את המלוה והאריך בזה וחלק במלוה על פה בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיים דאשה והוא עצמו כתב שהרי"ף ז"ל ור"ח חלוקין עליו ואומרים שדין הבעל במלוה כדין הבכור והוא ז"ל חשש לדבריהם ולא עשה מעשה כדבריו והרמב"ן והרשב"א ז"ל דעתם כדעת הגאונים שאין הבעל נוטל במלוה וכן עיקר ומ"מ זהו בשנתברר שהמלוה היא מן האשה אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות ואונות יוצאות על שמה אין חזקתן שלה כמו שיתבאר פ"ט:

הלכה יב

וכן אין הבעל יורש את אשתו וכו'. מפורש שם שאין הבעל יורש את אשתו בקבר ופירוש והוא בקבר ועוד מבואר זה פרק מי שמת (דף קמ"ב קנ"ט) ובמקומות אחרים:

הלכה יג

וכן אין הבן יורש את אמו וכו'. זה מבואר שם ופרק יש נוחלין (דף קי"ד ע"ב) שכשם שאין הבעל יורש את אשתו בקבר כך אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ופירושו והוא הדין שאינו יורש להנחיל לאביו כגון שנתגרשה אמו ודבר פשוט הוא שכשהזכירו לאחין מן האב לאו דוקא אלא שדברו בהווה וכן מתבאר בלשון רבינו וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וברור הוא: אבל אם מתה האם תחלה וכו'. פרק יוצא דופן בנדה (דף מ"ד:) שנינו תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לכל דבריו ופירשו בגמ' נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב וכן מבואר פ' מי שמת. ומה שכתב רבינו ולא כלו חדשיו נראה שיצא לו זה ממה שאמרו שם (דף מ"ד:) והרי הוא כחתן שלם למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות ושאלו שם כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ודחו דקים לן בזה שכלו חדשיו דאפילו רשב"ג מודה וכבר נתבאר דין זה פרק ראשון מהלכות אבל וממה ששאלו כן גבי אבלות ולא בשאר הדינין למד רבינו ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו ומכל מקום אין זה מוכרח ועוד יש לדחות דנהי דלא בעינן בשאר הדינין דקים לן שכלו משום דמסתמא מחזקינן ליה שכלו אבל היכא שנודע לן שלא כלו לעולם אימא לך שאינו נוחל ומנחיל ועוד קשה לי שהרי שם שנינו וההורגו חייב כמו שהזכרתי וכתב רבינו פרק ב' מהלכות רוצח ושמירת נפש שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל עד שיהו לו ל' יום ואין ההורגו נהרג עליו ואולי דין היורש למד רבינו ממה שאמרו שם בן יום אחד אין עובר לא מ"ט איהו מת ברישא משמע טעמא דאיהו מת ברישא הא יצא חי לאויר העולם אפילו לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל וגם זה אינו נ"ל הכרח ועוד צריך לי עיון: