מגיד דבריו ליעקב חלק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
א

<< · מגיד דבריו ליעקב · א · >>

ערוך עמוד 24


א

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם כו'" (רש"י בראשית א, א). ולמה גילה להם מעשה בראשית מפני שאמרו נעשה ונשמע ע"ד שארז"ל ישראל עלו במחשבה קדימת הרצון היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור צימצם הש"י כביכול את בהירותו כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן וגם כל מדות מעשה נערות נולדים בהאב שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו ובהקב"ה העבר והעתיד הם שוים אצלו והיה הקב"ה מתענג ממעשה הצדיקים וצימצם את עצמו צימצם נקרא חכמה כי החכמה היא מאין תמצא ע"ד והחכמה מאין תמצא והצמצום היה בשביל ישראל וגם האהבה גרמה את הצמצום. וזהו ואלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד וכו'.

ב

<< · מגיד דבריו ליעקב · ב · >>

ערוך עמוד 24 עמוד 25

ב

"וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" (משלי כה, כה) ע"ד (בראשית לז, א): "וישב יעקב בארץ" דאיתא בזוהר (ח"ב צד, ב) זכה יתיר יהבין ליה נפשא, כי כשנולד האדם אין בו אלא נפש הבהמית וכשמנצח את היצה"ר יהבין ליה רוחא פירוש כל עולם המלאכים הם ברשותו זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מעולם הכסא ר"ל הוא במחשבתו וכוונתו עושה כסא להקב"ה, כשחושב באהבתו ית' משרה אותו בעולם אהבה וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה, וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם, לכך נכתבו הבארות בתורה כי השרה את הקב"ה עליהם וזהו "וישב יעקב בארץ". אעפ"י שישב בארצית, "מגורי אביו" פירוש לשון "אוגר בקיץ" מאסף הקב"ה לתוכה.


או יאמר (בראשית לז, א): "מגורי אביו" דכל מחשבה הוא עולם שלם והם ניצוצות הקדושה ואסף אותם אל השורש וזהו מגורי אביו פירוש שאסף את אביו כביכול וזהו פי' (תהלים לד, טז): "עיני ה' אל צדיקים" פי' כדמיון הבן שעושה מעשה נערות מביא את השכל של אביו לתוך המעשים האלו כך הצדיקים עושים כביכול להקב"ה כדמות שכלם שהוא ית' חושב מה שהם חושבין אם חושבין באהבה מביאין את הקב"ה לעולם האהבה כמ"ש בזוהר מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין. וזהו פירש צמצם שכינתו בין שני בדי ארון (ב"ר ד, ד) פי' כנפי ריאות השכינה והקב"ה שורה כמו שהוא מחשב ועין נקרא השכל והשכל הוא ביד הצדיקים אבל האיך זוכים למדריגה זו בחשבם שהם עפר ואינם יכולים לעשות שום מעשה בלי כחו של הקב"ה ונמצא מה שהוא עושה עושה זאת הקב"ה, דאם לא הוא ית' אינו יכול לעשות כלום וזהו (משלי כד, כד): "ושמועה טובה מארץ מרחק" בשביל שהוא חושב מארץ שהוא ארץ מרחק את עצמו מיצה"ר וזהו ושמועה טובה תדשן עצם ע"ד שארז"ל (זוה"ק ח"ג ז, ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כדמיון אדם שהוא שבע מחמת תענוג. כך הקב"ה מתענג מחמת מעשיהן של ישראל תדשן עצם כלומר מדשן ומענג את עצמיות של היכל והוא הקב"ה וזהו פירוש נעריצך פירוש לשון חוזק כביכול אנו מחזיקים אותו ית'.

ג

<< · מגיד דבריו ליעקב · ג · >>

ערוך עמוד 25


ג

"האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור" (מגילה כד, ב) ויבואר ע"פ מה שכתוב (במדבר לא, יז): "וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו" כי גם בנו נמצא נשי מדין כי הנה התורה היא תמידית בכל דור ודור. וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר "אדני שפתי תפתח" השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמנה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש (שיר השירים ב, ט): "מציץ מן החרכים" מהאותיות שהן היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפל לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נקראים נוקבא שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נקרא ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזהו כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני מלך ב"ו היה מדבר בבושה ולדבר כענין והקב"ה מביט אל המחשבה, והוא אינו חושב כענין ובזה מעלה את המ"ז ומ"ז באה מכח העבירה שעשה ביום באה לו זה בתפילתו להזכיר אותו להעלות אותה להקב"ה וזהו העבִירה לפני הציץ לפני הבטת של הש"י לשון מציץ מן החרכים וזהו סימן לעבירה הדרוקין אם עשה ביום העבירה נתגלה בשעת תפילתו מ"ז כדי שיבוש ויכלם ומעלה את העבירה ואת ההרהור שהרהר דבר שטות וזהו האומר אינו עובר לפני התיבה שאינו רוצה להתפלל שהמתפלל נקרא עובר לפני התיבה שהוא עולה ומעלה עמו את הדיבור בצבועים פירוש מחמת המ"ז הנקרא צבועים מפני שהוא מהמדות שנפלו בשבירה והמדות נקרא צבועים שהם גוונים כידוע אף השבירה נקרא אף שהוא אף של הקב"ה בלבנים בבהירות הש"י לא יהא עליו עבירה (אינו מובן קצת).