מאמרי הראיה/מספד יחיד (מתוך ההספד על פטירת הבארון)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

על הספד של אדם גדול אומר הכתוב: "ויספדו עליו כמספד על היחיד". הספד היחיד הוא הספד נורא מאד. והכתוב מוסיף: "והמר עליו כהמר על הבכור". הבכור זוהי בחינה אחרת. האבל על מות הבכור גדול אף כשאינו יחיד, מפני שהוא ראשית האון, מפני שהוא יקר מאוד, מפני שהוא הבכור, מפני שהוא היה הראשון לשמחת החיים. זה נדיבנו הגדול, שנשא בקרבו את לבם של ישראל, אנחנו חייבים לספוד עליו גם כעל יחיד וגם כעל בכור. אם אנחנו אומרים, שהיה יחיד בדור, אין אנחנו מגיעים לתשלום השבח שלו, כי לא בדורנו היה יחיד. אם אנו מדפדפים בספרי התולדות שלנו, צריכים אנחנו לעבור על הרבה דורות כדי למצוא אישיות נפלאה ונפש קדושה ונדיבה דוגמת הברון הישיש שלנו בנימין בן יעקב זכר צדיק לברכה. נפשנו מרה עלינו, זה מפני הסגולה הנפלאה שהיתה בו, שהיה גם הבכור, הראשון לשיבת שבותינו, המיסד הראשון של העץ ושל צמח הגאולה, שחז"ל מעידים עליו שהוא מכל הקצים הקץ המגולה, איזה הוא הקץ המגולה ? "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". זהו הקץ המגולה. והוא, הנדיב, ששם אחר לא ידעה האומה לקרוא לו, אלא הנדיב, נועד מאת ההשגחה העליונה להיות לאות ומופת בישראל, הבכור הצועד את הצעד הראשון לתחית האומה בבחינת הקץ המגולה של אדמת ישראל, שהיא תהיה נושאת פרי ומוציאה ענפים טובים לעמי ישראל אשר הנם קרובים לבוא. ישנם נדיבים סתם בעולם. וישנם נדיבים שאין אנחנו יכולים לקרוא להם נדיבים סתם. אותם הנדיבים מן הסוג, שהם צומחים לעתים מאד מאד בלתי שכיחות הנם נקראים "נדיבי עמים". כלומר: אין אנחנו מדברים על הסוג של העשירות הקשה, אותה העשירות שאינה עולה לנו בחשבון. אלה העשירים אינם יודעים כי אם לדאוג לעצמם ולביתם ולשביעות רוחם ולתענוגיהם. אנחנו מדברים אף על העשירים הגדולים אדירי הכסף, שהם מראים נדיבות. אבל לצערנו לקינו במשך הזמן של הגלות בנדיבים אכזרים. אל תקרא אכזרים אלא אך זרים. היו לנו מיליונרים אדירים, ובשעה שנחקור על הצדקות הרבות שעשו ונבוא לראות למי נתנו את המיליונים שלהם ולהיכן נסחפו הכספים שלהם, נראה שהם אך זרים. לזרים נתנו מיליונים, ולנו לא נתנו כלל. אפילו כשנתנו, נתנו לנו רק דברים פעוטים. מה היא הסבה לנדיבות האכזרית שסבלנו ממנה כל כך ? הסבה היא ההתנוונות בתוקף הגלות, אבדן כבודם של ישראל מתוך הלב של אותם אדירי הכסף, מתוך שהרגישו את עצמם מכובדים אצל העמים ואצל המלכים, ולאידך גיסא מהמחשבה שעמם הוא עם עני ודל. שכל מי שרוצה לפסוע על ראשו ולבעוט בו, אין דורש ואין מבקש את עלבונו. ובשביל כך נפלנו בעיניהם עד שחשבו שהנדיבות שיתנו לזרים זו תהיה נדיבות מכובדת, והנדיבות שיתנו לעמם תהיה נדיבות שלא תתן להם את הכבוד שהיו מתאוים לו. אבל לא כן היה. זה המנוח הגדול שלנו, שאנחנו יכולים לתאר אותו במליצה העתיקה: יחיד הדור, יחיד הדורות ופלאם, פלא של דורות. הכסף, העושר מטבעו מכביד את לבו של אדם. התורה כבר עמדה על כן: "וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". והברון הגדול היה איש מסורת גדולה. חותנו זכרונו לברכה היה צדיק ומדקדק במצוות. הוא ישב במעון הקיץ באחת השבתות ושערות ראשו לא היו סדורות כהלכה. נגש אליו אחד מגדולי ישראל ואמר לו: יש קולות כאלה, שהחכמים הקילו בהן ביחס לקרובים למלכות. יש למצוא איזו עצה, כדי ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך" ". השיב לו: אדוני הרב, אני איני יכול להשתמש בהיתר של הקרובים למלכות מפני שהמלכות קרובה אלי: הם צריכים לבוא אלי לדבר על הלואות ואני איני צריך לבקש את קרבתם ; לשם מה אבקש היתר ? הגדולה הזאת של המסורת נשאה בקרבה המשפחה. לאומיות קדושה של נשמת ישראל, של צפיה לישועה נשא המנוח הנדיב בלבבו באופן אדיר ונשגב מאד. בשביל כך זכה שהקב"ה הושיע על ידו את ישראל. "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד"אומר המדרש על כך ": אם אתה תכוין את לבך, יהיה הקב"ה אתך אפילו בדברים שאתה כסיל בהם, אפילו באותן המטרות, שאין אתה מבין אותן, הקב"ה יגמור על ידך. בשעה שהנדיב התחיל להיות מתקרב לישובו הדל, לישובנו הפעוט, שכל כך רבו מחרפיו ומבזיו ומבטליו, לא יכול היה לשער בלבבו, שזו היא פעולה כל כך אדירה, שהיא תהיה מקפת את התחיה הגמורה של האומה, את אותם הצרכים הגדולים הנפלאים, אשר אנחנו, ברוך השם, רואים אותם היום באים למטרתם. אולם לולא הנפלאות הגדולות שבורא העולם עושה, לולא המלחמה הגדולה ולולא התהפוכות הגדולות לכסאות מלכים ויתר הדברים שהם אינם בידינו, אלא בידי אדון הנפלאות, הזורע צדקות, מצמיח ישועותלא היו יכולות להיות גם הישועות. הנדיב היה נועד מאת ההשגחה להיות ממייסדי ישועות עולמים לעם ישראל. "נדיבי עמים"נקראים אלה,שיש להם מושג לא איך לעזור ליחידים או לקבוץ קטן, אלא אלה שיש להם נשמה עליונה, להיות חושבים ועוזרים לעם שלם. היו לנו יחידים כאלה, שלשה נדיבים בשעת החורבן: נקדימון בן גוריון, כלנבא שבוע ובן ציצית הכסת. הם רצו למנוע את החורבן ולא עלה בידם לצערנו הגדול. בזמן התחיה נשאר הברון רוטשילד בין כל הנדיבים הראויים לעמוד בראש ישראל, נשאר הוא היחידי, יחיד בכור. יהא זכרונו לברכה לעולמים. (היסוד, גליון ק"ט, ד' כסלו, תרצ"ה)